מיקרופדיה תלמודית:כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד וכו'

הגדרה^[1] - העושה מעשה שאסרה התורה לעשותו, באופנים מסויימים אין עשייתו מועילה כמו עשייה בהיתר

הדין, טעמו וגדרו

ביאור הדין

העושה מעשה שאמרה התורה שלא לעשותו, נחלקו אמוראים אם אותו המעשה מועיל, ומה שעשה עשוי, או שאינו מועיל - ליצור חלות או דין שהיו נוצרים על ידי מעשה כזה הנעשה בהיתר - ולא עשה כלום:

• אביי סובר שהוא מועיל (תמורה ד ב).

• ורבא חולק וסובר שאינו מועיל כלל (תמורה שם), מן התורה (שם ה א ואילך).

הסברא שהמעשה מועיל

אביי הסובר שמעשה שנעשה באיסור מועיל, זהו לפי שאם אין המעשה מועיל, מה טעם הוא לוקה על עשייתו (תמורה ד ב). ונחלקו בביאור טעמו:

• יש סוברים שאם לא היה המעשה מועיל, לא היה איסור בעשייתו, ולא היה לו ללקות (חידושי הגרי"ז תמורה ה א; חזון איש בכורות כב סק"ד ד"ה בתוס'); ואין אומרים שדבר שאין רצון התורה שהאדם יעשהו לא יהיה לו קיום, שהתורה כתבה שלא לעשות את הדבר, בלשון איסור, ולא בלשון המורה שאין לדבר קיום, להורות שיש איסור בדבר ולוקים עליו (חמדת שלמה יבמות קג ב).

• יש סוברים שמעצם האיסור אין ראיה שהמעשה הועיל, אלא שאם המעשה בטל אי אפשר, לדעת אביי, שילקו עליו, וכיון שלוקה בהכרח שהמעשה הועיל (ראה ערוגת הבושם ב עמ' 80; חזון נחום תרומות ג; ראה מים קדושים תמורה ו ב; קובץ הערות עד ד).

• ויש מפרשים טעם אביי בעניין אחר, שלדעתם אף לאביי אפשר שיהא איסור במעשה שאינו מועיל, וחיוב מלקות עליו משום שעבר על דברי הכתוב, אלא שלדעתו מעשה הנעשה באיסור אינו בטל אלא כשבביטולו מתקיים רצון ה' (ראה להלן: התועלת בביטול המעשה), ואם במעשהו עובר על איסור ולוקה, הרי סוף סוף עבר על רצון ה' והמרה פיו, ואין ריוח בביטול המעשה (חמדת שלמה שם בהג"ה ד"ה אמנם; שו"ת כתב סופר או"ח לה. וראה תפארת יוסף או"ח כג).

הסברא שאינו מועיל

ורבא חולק על כל זה, וסובר שאף על פי שיש איסור בעשיית מעשה, והעושהו לוקה (ראה להלן: החיוב), אין זה משום שהמעשה מועיל, שאפילו אינו מועיל הרי זה לוקה משום שעבר על דברי הכתוב (תמורה ד ב). בטעמו של רבא שהעובר על איסור מעשיו בטלים, נחלקו האחרונים:

• יש מן האחרונים שכתבו שכיון שבכמה איסורים נתרבה מן הכתוב שהעובר עליהם מעשיו קיימים (ראה להלן: מקרים שמעשיו קיימים), למדים מהם שבשאר איסורים העובר עליהם מעשיו בטלים (שו"ת חתם סופר יו"ד ו).

• יש שכתבו שכל כתוב האוסר לעשות מעשה, אנו מפרשים שכוונתו לומר שלא יהא לאדם כוח לעשות מעשה זה (ראה שו"ת רבי עקיבא איגר א קכט ד"ה זאת ועוד אחרת; שערי חיים קדושין יד ד).

• יש מצדדים לומר שסברא היא שמעשיו בטלים, שאינו בדין שיועילו מעשיו להחזיק העבירה (ראה להלן. וראה ממלאכת חושב תמורה ו א ד"ה והשתא; ראה תוס' חולין ב א ד"ה התם, תמורה ב א ד"ה הא, שנראה שסברא היא במקום שלוקה שמעשיו בטלים; שו"ת רבי עקיבא איגר קכט; ראה שו"ת חתם סופר אה"ע ב סג), שהואיל והקדוש ברוך הוא אסר לעשות דבר זה, מן הסתם אינו רוצה בקיומו, ולכן ראוי שייהרס המעשה ויהיה כאילו לא נעשה, כדי שלא יהא בעולם דבר המתועב בעיניו (צלעות הבית ד בלשון שני; חמדת שלמה יבמות קג ב, בבא מציעא י ב; שו"ת כתב סופר או"ח לה; חזון איש בכורות כב סק"ד).

• יש שכתבו שאין לאדם כוח לעשות מה שאסרה התורה (חמדת שלמה גיטין יא ב ד"ה עוד; חתן סופר כללי אי עביד לא מהני כו). ויש מוסיפים ביאור, שכל כוחו של האדם לפעול חלות מסויימת, כגון מכירה, הוא רק מדין התורה, ובמקום שהתורה אסרה לעשות חלות זו, ממילא אין לו כוח לעשותה (שו"ת בית שערים יו"ד ז. וראה גבורות שמונים מט).

• ויש מצדדים לומר שקנס הוא שקנסה התורה שלא יועילו מעשיו של העובר על איסור (ראה שו"ת מהריט"ץ טז; תשובת שמואל ז סוד"ה דהנה; צלעות הבית ד בלשון ראשון; ראה שמחת יום טוב מב).

ההכרעה להלכה

להלכה נחלקו הראשונים והאחרונים:

• הרבה מהם פסקו כרבא שהעובר על איסור - מעשיו בטלים (רמב"ן בהשגות לספר המצות לא תעשה רכז; רשב"א קדושין סז ב; שו"ת הרא"ש ז ד; הגהות מרדכי שבועות תשפד, בשם ר"י בר פרץ; ר"י קורקוס בכורות ו ה; ראה העמק שאלה קלב סק"ב, בדעת השאילתות, וראה שאילת שלום שם; ראה מגיד משנה גזלה ואבדה א ט, בדעת הרמב"ם; שו"ת מהרשד"ם אה"ע ריח; שו"ת מהרש"ך ב עט; סמ"ע צז ס"ק טו; יד אליהו (לובלין) יז; נודע ביהודה קמא אה"ע עז; שו"ת בית שלמה יו"ד ב קפא, שכן דעת רוב הראשונים ורוב הפוסקים).

• יש פוסקים כאביי, שהעובר על איסור מעשיו קיימים (חידושי רבי עקיבא איגר גיטין פד א, בדעת תוס' פסחים סג א ד"ה השוחט, בשם ריב"א; ראה חק נתן תמורה ו א, וחזון נחום קדשים דף קלז א ואילך, בדעת הרמב"ם; ראה בינת אדם שער בית הנשים לא, ושער מצוות הארץ כב ב, בדעתו; תמורת תודה תמורה ו א, בדעת הריטב"א קדושין ו ב; כנסת הגדולה אה"ע כח הגהות בית יוסף נג; חוות יאיר קכב; פני יהושע בבא מציעא נו א).

• יש שכתבו שלהלכה הדבר ספק (שו"ת רבי עקיבא איגר א קכט, ודרוש וחידוש מערכה יא, בדעת הרמב"ם והחינוך; וראה פרי מגדים או"ח עא אשל אברהם סק"ה; ראה שדי חמד מערכת כ כלל ס), ולפיכך המקבל מתנה באיסור, הדבר ספק אם זכה בה, ומספק אין להוציאה מידו (שו"ת רבי עקיבא איגר שם).

• ויש סוברים שאין הבדל בדין בין אביי ורבא, ולא נחלקו אלא במקור של כמה דינים האמורים בעובר על איסור - מהם שנאמר בהם שמעשיו קיימים, ומהם שנאמר בהם שמעשיו בטלים - אם הוא מפני שכך דינו של כל עובר על איסור, או שהוצרכו ללימוד מן הכתוב (ראה רש"י תמורה ו ב ד"ה בשינוי, בלשון ראשון, ותוס' שם ד"ה והשתא, וצלעות הבית ד בדעתם; ראה שו"ת מהרשד"ם יו"ד קטו; ראה שו"ת מהרי"ט א סט).

מקרים שמעשיו קיימים

בכמה מעשים אסורים נזכר בתלמוד שלדעת אביי, שסובר שכל העובר על איסור מעשיו קיימים, הרי הם קיימים^[2]:

• התורם מן הרע על היפה, שעבר על הכתוב: מִכָּל חֶלְבּוֹ (במדבר יח כט. ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: ביפה ורע); וכן המקדים תרומה לבכורים, שעבר על הכתוב: מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר (שמות כב כח) - תרומתם תרומה (ראה תמורה ה א-ב).

• הגזלן שעשה שינוי בגזלה שתחת ידו, קונה אותה בשינוי, אף על פי שהשינוי נעשה באיסור (ראה ערך שינוי. ראה נתיבות המשפט לד סק"ה במהדורא בתרא, ושם שסא סק"א. ראה קצות החושן שס סק"ב, ורבי עקיבא איגר ומים קדושים ועולת שלמה תמורה שם).

• המלוה הבא לבית הלווה ונטל ממנו משכון, שעבר על הכתוב: לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ (דברים כד י), קנאו למשכון (ראה תמורה ו א, ורש"י ד"ה מחזיר), ושוב אינו עובר על איסור בהחזקת המשכון בידו (חידושי רבי עקיבא איגר ג ב)^[3].

באיסור שאין בו מלקות

אף העובר על איסור שאין חייבים עליו מלקות, כגון איסור עשה, או לאו שאין בו מעשה, או לאו שבכללות, או לאו הניתן לתשלומין - לדעת אביי מה שעשה עשוי (ערוגת הבושם ב עמ' 79; ידי אליהו (גאליפפה) דף קג טור א, וחזון נחום קדשים דף קלא א; אלפי מנשה חו"מ ט סק"ב).

ויש שכתבו שמודה אביי בזה שמעשיו בטלים (ראה ערוגת הבושם שם בהערות, לגירסת אחד מכתבי היד, בשם "איש תהפוכות"; חזון נחום תרומות ג; ראה מחנה ראובן תמורה ה א; מעין החכמה לא תעשה ריח).

כשיש אפשרות לבטל האיסור

העובר על איסור באופן שאינו אסור אלא אם מעשיו קיימים, אבל אם מעשיו בטלים נמצא שכלל לא עבר על איסור, יש מן האחרונים שכתבו שאף לדעת אביי אין מעשיו מועילים, ולא אמרו שמעשיו קיימים אלא בדבר שאפילו לא הועילו מעשיו עבר על איסור (טורי אבן ראש השנה כח א; ראה שו"ת רבי עקיבא איגר קכט בהשמטות; ראה כתב סופר או"ח לה; ישרש יעקב יבמות קג ב ד"ה ברש"י; חתן סופר כללי אי עביד לא מהני ה). לדעה זו המקדש אשה באיסורי הנאה^[4], שאם הקידושין בטלים נמצא שכלל לא נהנה ולא עבר על איסור - אינה מקודשת (שו"ת רבי עקיבא איגר שם, ודרוש וחידוש מערכה יא, בדעת תוס'; ישרש יעקב שם, בדעת תוס'; בית שערים או"ח רנא; ספר המקנה (סופר) כד א).

אבל יש חולקים וסוברים שאין לבטל את הקידושין משום כך, שלא יתוקן האיסור בביטולם, שכיון שנתכוין לזכות בקידושין על ידי איסור הנאה, עובר על האיסור אפילו לא חלו (אמרי בינה קניינים כז).

איסורים שמעשיו בטלים

אף לדעת אביי שהעובר על איסור מעשיו קיימים, בכמה מקומות למדים מן הכתוב שמעשיו בטלים (ראה להלן); ומודה אביי באותם מקומות שאף על פי שמעשיו בטלים, איסור הוא במה שעובר על דברי התורה, כדעת רבא (חמדת שלמה יבמות קג ב בהג"ה; חזון איש בכורות כב סק"ד ד"ה בתוס'). כגון:

בכור בהמה טהורה, שאסרה התורה לפדותו, שנאמר: אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם (במדבר יח יז), אם עבר ופדאו - אינו פדוי (וראה ערך בכור בהמה טהורה: מכירתו), שנאמר: הֵם, ללמד שבהוויתם יהיו, ואינם נפדים (תמורה ה ב).

וכן התורם ממין על שאינו מינו, אין תרומתו תרומה, שנאמר: רֵאשִׁיתָם (במדבר יח יב), ודרשו: ראשית לזה וראשית לזה, כלומר ששנה עליו הכתוב לעכב (תמורה ה א, ורש"י ד"ה שאני התם).

ולדעת רבא, שהעושה מעשה שאסרה התורה, אותו המעשה אינו מועיל כלל (ראה לעיל), בתורם ממין על שאינו מינו, שלמדים מן הכתוב שתרומתו אינה תרומה, לא הוצרכו לכך לדעת רבא אלא לשאר תורם ממין על שאינו מינו, אבל התורם מתירוש על יצהר, או מיצהר על תירוש, שנאמר בו: כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן (במדבר יח יב), ללמד שיש ליתן חלב לזה בפני עצמו, וחלב לזה בפני עצמו, אף בלא אותה דרשה היו מעשיו בטלים, מפני שעבר על הכתוב (תמורה שם, ורש"י ד"ה ליתן חלב)^[5].

איסורים שמעשיו קיימים

אף על פי שלדעת רבא העובר על איסור - מעשיו בטלים (ראה לעיל), בכמה איסורים למדו מן הכתוב שמעשיו קיימים. כגון:

התורם מן הרע על היפה, אף על פי שחטא (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות), תרומתו תרומה (תרומות ב ו; רמב"ם תרומות ה ג; שו"ע יו"ד שלא נג), שלמדים מן הכתוב: וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא (במדבר יח לב) אם אינו קדוש נשיאות חטא מנין, מכאן שתרומתו תרומה (תמורה ה א).

וכן התורם שלא מן המוקף, אף על פי שחטא - תרומתו תרומה (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: מן המוקף), ואף לסוברים שהחיוב לתרום מן המוקף הוא מן התורה, שאף עליו נאמר הכתוב ולא תשאו עליו חטא (שיטה מקובצת תמורה שם אות כה).

וכן איסור מלאכה בשבת, אמרו בכמה מקומות שהעובר עליו מעשיו קיימים; כגון השוחט בשבת - שחיטתו כשירה (משנה חולין יד א; רמב"ם שחיטה א כט; טוש"ע יו"ד יא ב. וראה ערך שחיטה). ולמדים דבר זה שמעשיו קיימים מן הכתוב: קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם (שמות לא יד), שדרשו בו: היא קדש ואין מעשיה קדש, ללמד שאין מעשי שבת אסורים משום כל שתיעבתי לך (חולין קטו א, וראה ערכים: כל שתיעבתי לך; מעשה שבת), ומדרשה זו למדים שבמלאכת שבת המעשה קיים אף על פי שנעשה באיסור (שער המלך גירושין ג יט; מחנה לויה לה אות א; חזון נחום קדשים דף קמד א, דף קמה ב; חתם סופר כתובות לד א). וכתבו האחרונים שזה הטעם שהעובר על איסור שבת שהוא מדרבנן, כגון מקח וממכר, מעשיו קיימים (ראה רמב"ם מכירה ל ז; טוש"ע חו"מ רלה כח, ושו"ע שם קצה י), שאם העובר על מלאכה שמן התורה מעשיו קיימים, כל שכן העובר על איסור דרבנן (בני יהודה (עייאש) דף י א).

בגוי

לדעת רבא שהעובר על איסור מעשיו בטלים, הרי זה בין בישראל ובין בגוי (ראה נתיבות המשפט רצב ס"ק יז; ספר המקנה (סופר) כלל כד פרט ה אות כז; ראה יהודה יעלה יו"ד רמט). וכתבו האחרונים שזה הטעם שגוי שגזל, אף על פי שאינו חייב בהשבה, לסוברים כן (ראה ערך בן נח), אינו קונה את הגזלה (נתיבות המשפט שם).

סוגי האיסורים

כשאפשר לקיים מעשיו

אף לסוברים שהעובר על איסור מעשיו בטלים, כתבו הראשונים והאחרונים באיסורים שונים שהעובר עליהם מעשיו קיימים:

איסור שאפשר לעבור עליו באופן שמעשהו קיים, כגון איסור מלאכה בשבת, שאם בנה בית או נטע כרם בשבת הרי הבית בנוי והכרם נטוע - שלא בא לחדש חלות במעשהו, ואין שם אלא את גוף המעשה שעשה, והרי הוא עשוי - יש שכתבו שאפילו עבר עליו באופן שאפשר לבטל את מעשיו, מעשיו קיימים (שו"ת רבי עקיבא איגר א קכט, ומהדורא תניינא קמח, ודרוש וחידוש מערכה יא; חמדת שלמה יבמות קג ב ד"ה ועוד, גיטין יט א בהגהה; מנחת חינוך שסא סק"ה; ברוך טעם דין מעכשיו ד"ה ולפענ"ד ואילך; שו"ת מים רבים או"ח ל), שאנו אומרים שמעשיו בטלים כדי שלא תהא אפשרות לבא לידי איסור, ולא יהיה קיום לדבר האסור שהתורה הזהירה עליו, והרי הוא מרוחק בעיני ה', אבל באיסור שאי אפשר למנוע שיעברו עליו, אין לומר שמעשיו בטלים (חמדת שלמה שם ושם). וכל איסור שיש אפשרות במציאות לעבור עליו באיזה שהוא אופן שמעשיו יועילו, לעולם העובר עליו מעשיו מועילים, שאין לפרש שהתורה נטלה ממנו את הכוח לעשות מעשה כזה (שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא תניינא שם).

וזה הטעם שגט שכתבו על איסורי הנאה כשר (ראה ערך גט. שו"ת רבי עקיבא איגר א קכט).

וכן המוכר קרקע בארץ ישראל לגוי, המקח חל, שוודאי לא בא הכתוב "לא תחנם" - שמחמתו אסור למכור לגוי קרקע (ראה ערך ארץ ישראל) - לומר שאין מעשיו מועילים, שהרי בכלל האיסור אף נתינת חן ושבח לגוי, שאין שייך לבטלם, ובהכרח שהכתוב בא רק לאזהרה (חסד לאברהם (תאומים) א יו"ד פג).

והרבה חולקים על כל זה, וסוברים שאף איסור שאפשר לעבור עליו באופן שוודאי מעשיו קיימים, אם עבר עליו באופן שאפשר שהמעשה יתבטל, הרי זה בטל (שו"ת רבי עקיבא איגר ודרוש וחידוש שם, בדעת תוס' תמורה ו א ד"ה והשתא. וכך דעת הרבה אחרונים שדנו בטעם שבאופנים שונים העובר על איסור מלאכה בשבת מעשיו קיימים, ראה צלעות הבית ד, נודע ביהודה תנינא אה"ע נ, ושם קכט ד; בינת אדם שער בית הנשים לא, ועוד).

באיסור עשה

דבר האסור בעשה, ולא בלאו, יש שכתבו שהעובר עליו מעשיו קיימים לדברי הכל, שלא אמרו שמעשיו בטלים אלא בעובר על דבר שנאסר בלשון לאו (ראה ראבי"ה אלף קלט; ערוגת הבושם ב סוף עמ' 79; פני יהושע גיטין צ א; שו"ת חתם סופר אה"ע ב סג; שער משפט ט סק"ב; כתב סופר או"ח עג). וכן כתבו האחרונים בעובר על איסור חצי שעור, שכיון שאין בו לאו, מעשיו קיימים (ברית אברהם אה"ע קכא ג).

ויש סוברים שאף העובר על איסור עשה, מעשהו בטל (ראה רש"י תמורה ה א ד"ה גרוע לא; ראה תוס' זבחים קיד ב ד"ה היתר; חזון נחום קדשים דף קלא א; מרכבת המשנה סנהדרין יח ג; מחנה ראובן תמורה ד ב; נודע ביהודה קמא אה"ע עז, ושם תניינא אה"ע קכט; ישועות יעקב אה"ע קסה סק"ז; ברית אברהם שם; שו"ת רבי עקיבא איגר א קצד, וחידושי רבי עקיבא איגר כתובות ל א; שו"ת חתם סופר אה"ע ב קנא; ישרש יעקב יבמות נו ב; חלקת יואב קונטרס קבא דקשייתא לד), שאף העובר על עשה עבירה היא בידו, שעובר על דברי הקדוש ברוך הוא (נודע ביהודה קמא שם; חתם סופר שם).

באיסור דרבנן

העובר על איסור דרבנן, נחלקו הפוסקים אם מעשיו קיימים:

• יש סוברים שאף הוא מעשיו בטלים (ראה הגהות מרדכי שבועות רמז תשפד, והובא בשו"ת מהר"י וייל קנו, וראה סמ"ע חו"מ רח סק"ג, בדעתו; ראה שו"ת מהריט"ץ א טז; פרי מגדים או"ח שסו משבצות זהב סק"ה, תמח משבצות זהב סק"ה; חזון נחום קדשים קנא א; שו"ת רבי עקיבא איגר א קכט, בדעת התוס', ודרוש וחידוש בבא מציעא סא ב; נתיבות המשפט רח חדושים סק"ג), אלא אם כן אמרו חכמים בפירוש שמעשיו קיימים (ברית אברהם אה"ע קכא יב), שכל שתיקנו חכמים, כעין של תורה תיקנו (שערי בנימין מא; דברי שלום (זינובר) קז). ולכן המוכר בהמה גסה לגוי, יש שכתבו שכיון שעובר על האיסור מדרבנן למכרה להם (ראה ערך בהמה גסה: איסור מכירתה לעכו"ם), המכר בטל (חידושי בן ההפלאה (בסוף ספר הפלאה) עבודה זרה יד ב).

• ויש חולקים וסוברים שהעובר על איסור דרבנן מעשיו קיימים (שו"ת רדב"ז ו ב אלפים סח; ראה שו"ת מהרשד"ם יו"ד קטו; ראה נודע ביהודה קמא חו"מ ל כח; שו"ת רבי עקיבא איגר קכט; קהלת יעקב אה"ע כח כא; שו"ת חתם סופר יו"ד ו; שו"ת מהר"ם שיק או"ח כט), ולא אמרו שמעשיו בטלים אלא כשעבר על דברי תורה (שו"ת רבי עקיבא איגר קכט). וזה הטעם שהמקדש מעוברת חברו, שאסרו חכמים את הדבר (ראה ערך מעוברת) קנאה וצריכה הימנו גט (מהרשד"ם שם). וכן המוכר בהמה גסה לגוי, יש שכתבו שהמכירה חלה, כיון שאין האיסור אלא מדרבנן (משכנות הרועים (היבנר) לח ו).

בשוגג

העובר עבירה בשוגג, כתבו האחרונים שמעשיו בטלים, כדין העובר במזיד (חזון נחום קדשים קנא ב (קונטרס ר"א קארו); תומים צז סק"ד; נודע ביהודה תניינא יו"ד ט, אה"ע קיא; תוס' רבי עקיבא איגר זבחים ב אות יג; שו"ת חתם סופר חו"מ נו; מהר"ם שיק או"ח רצה), שאף על פי שהוא שוגג, הרי בעצמות הדבר האיסור קיים, ואינו יכול לבטל את רצון הבורא בעשייתו (תפארת יוסף או"ח כא).

ויש שכתבו שהעובר על איסור בשוגג מעשיו קיימים (ראה חזון נחום דף קמו א (ושם קנא ב); ראה שער המלך גירושין ג יט, ושדי חמד מערכת כ כלל סח, בדעתו; ראה שו"ת בית יצחק חו"מ כ ט; שואל ומשיב רביעאה ג סג).

החלויות המתבטלות

ביטול המעשה

העובר על איסור, שמעשהו בטל, הרי זה לעניין ביטול החלות הנוצרת על ידי אותו מעשה, אבל עצם המעשה אינו בטל, ואין להחשיבו כמי שלא נעשה (ראה בית אפרים יו"ד לט; ראה חמדת שלמה יבמות קג ב; הר צבי או"ח ב לב).

דין זה שהעובר על איסור מעשיו בטלים, נזכר לעניין מקח הנעשה באיסור (ראה תמורה ו א. וראה להלן: בממון); קידושין וגירושין (ראה תמורה ה א,ב); חלות הקדש ותרומה (ראה תמורה שם); קיום מצוות (ראה להלן: בשאר דברים), ועוד, ועל כל זה ראה בפרקים הבאים.

ויש שכתבו שדווקא לעניין קנין והעברה מרשות לרשות אמרו שמעשה הנעשה באיסור אינו מועיל, ולא בשאר דברים (חמדת שלמה יבמות קג ב; עולת שלמה תמורה ד ב).

מעשה שחל מאליו

מעשה שאילו נעשה מעצמו, שלא על ידי אדם, היה מועיל, הרי זה מועיל אפילו נעשה על ידי אדם באיסור (תוס' תמורה ד ב ד"ה רבא), שמעשיו של העובר על איסור אינם בטלים אלא במה שנעשה מכוחו, אבל דבר שכך דינו, ולא מעשה האדם גורם לו, אפילו נעשה באיסור אינו בטל (משובב נתיבות לד סק"ה; עונג יום טוב קמח). ולפיכך המטיל מום בבכור, כגון שצרם את אוזנו, אף על פי שעבר על איסור (ראה ערכים: לא תעשון כן לה' אלהיכם; מטיל מום בקדשים), מעשיו קיימים; ומן התורה קדושת הבכור למזבח נפקעת במום זה (ראה ערך מטיל מום בקדשים), כיון שאילו נעשה מאליו היה ניתר, קדושתו נפקעת אף כשעשאו אדם באיסור (תוס' תמורה שם).

וכן הממעט ענבי הדס ביום טוב, שאף על פי שמעשהו אסור (ראה ערכים: מכה בפטיש; שבות), ההדס הוכשר בכך (ראה ערך דחוי), כתבו האחרונים שהוא מכיון שאם היו הענבים מתמעטים מאליהם היה כשר, אף כשמיעטן בידים הוכשר בכך (בית אפרים או"ח נט; ברית אברהם אה"ע קכא יד; חקרי הלכות ג).

וכן המניח תפילין של ראש לפני של תפילין יד, כתבו אחרונים שיוצא ידי חובת הנחת תפילין, ואינו צריך להסירם ולהניחם, שאפילו היו מונחים עליו מאליהם הרי הוא מקיים את המצוה (אמרי בינה או"ח ט; שו"ת מהרש"ג או"ח ט).

ויש שכתבו בדעת חלק מהראשונים שחולקים על כל זה, וסוברים שאף דבר שאילו היה נעשה ממילא היה מועיל, אם נעשה בידי אדם באיסור הרי זה בטל (מרומי שדה בבא קמא סז א, והעמק שאלה שאילתא עא סק"ג, בדעת הרמב"ם; ראה צלעות הבית ד; ראה שו"ת רבי שלמה איגר ב כתבים ח, בדעת תוס').

דיבור ומחשבה

אף דבר הנעשה בדיבור או במחשבה, אם עשאו באיסור הרי הוא כשאר מעשה שנעשה באיסור, ובטל (פרי מגדים או"ח עט משבצות זהב סק"א; ראה גבורות שמונים מט; ראה קובץ הערות עד ב, עו ד). ולפיכך לעניין הפרשת תרומה - שנעשית במחשבה או בדבור (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: במחשבה) - הוצרכו ללמוד מן הכתוב על המפריש באיסור, שהקדים תרומה לבכורים, או שתרם מן הרע על היפה, שתרומתו תרומה (ראה תמורה ה א. פרי מגדים שם).

ואף בדבר שלא נעשה מעשה על פי דיבורו, כתבו האחרונים שאם נעשו באיסור הרי הם בטלים (בית יצחק חו"מ כ ט), כגון נדר ושבועה (ראה תנא תוספאה נדרים א י סק"ב; תפארת יוסף או"ח יד, יז), ובטול הגט ומודעא (ראה לב שלמה (חלמא) ה; שמן רוקח אה"ע ס; שו"ת ראנ"ח מב).

בממון

במקח וממכר

מקח הנעשה באיסור, נחלקו בדינו:

• הרבה סוברים שאינו חל (ראה להלן. ראה שלטי גיבורים ביצה לז א, וראה צלעות הבית ד; ראה שו"ת מהרשד"ם אה"ע ריח). כגון המוכר קרקע בארץ ישראל לעולם, לסוברים שהוא עובר על האיסור וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת (ויקרא כה כג), שאין המכירה חלה לעולם, והשדה חוזרת לבעליה ביובל (רמב"ם שמיטה ויובל יא א; רמב"ן בהשגות לספר המצות לא תעשה רכז; חינוך שלט), כתבו הראשונים שהוא מפני שהעובר על איסור תורה, מעשיו בטלים (רמב"ן שם; ראה חינוך שם; רדב"ז לרמב"ם שם).

וכן המוכר קרקע בארץ ישראל לגוי, שעבר על לא תחנם (ראה ערכו), יש סוברים שכיון שבאיסור מכרה לו לא קנה הגוי (משנת חכמים מב צפנת פענח ח).

וכן הנשבע שלא ימכור חפץ מסויים, ועבר ומכרו - לסוברים שהעובר על השבועה מעשיו בטלים (ראה לעיל: סוגי האיסורים) - כתבו הראשונים שהמקח בטל (ראה לעיל שם).

וכן הקונה חמץ בפסח, או הזוכה בו מן ההפקר (הר הכרמל או"ח יא), יש סוברים שהמקח בטל (המקנה קדושין נו ב לתוס' ד"ה המקדש, וחידושי הפלאה פסחים כט ב, בדעת רש"י שם; לחמי תודה בדרשה לשבת הגדול תקסו; יד המלך מכירה ל ז). אלא שבזה יש חולקים וסוברים שהמקח חל, לפי שאין האיסור בעצם הקניה, אלא שחייב להשבית ולבער חמץ שלו, ועד שלא קנהו אין בו כל איסור, ואם היה שורפו ומאבדו מיד כשזכה בו, לא היה עובר כלל על איסור משום עצם הקניה (ספר יהושע יג; בית אפרים או"ח מא; בית שערים או"ח קע).

• ויש סוברים שמקח, אפילו נעשה באיסור, אין לבטלו משום כך. וכן כתבו הגאונים במוסיף על דמי המקח כדי להאריך זמן התשלום, שאסור משום ריבית, ונתקיים המקח בקנין, שהמקח קיים, ואין אחד מהם יכול לבטל את המקח מפני שנעשה באיסור (רב האי גאון, הובא ברמב"ן ונימוקי יוסף בבא מציעא סה א, וברא"ש שם ה יט; טוש"ע חו"מ רח). וכתבו האחרונים שמדבריהם מוכח שמקח אפילו נעשה באיסור הרי הוא חל (בית יוסף ורמ"א שם). וכתבו האחרונים שמן הכתוב: אֲשֶׁר גָּזָל (ויקרא ה כג), שממנו למדים שהגזלן קונה את הגזלה בשינוי (ראה תמורה ו א), למדים לכל ענייני ממון שאפילו נעשו באיסור הרי הם קיימים. ואם הגזלן שעשה איסור קונה לעצמו, כל שכן שאם המוכר בלבד עבר על איסור, שהלוקח ממנו קנה (תשואת חן מה; צלעות הבית ד).

מקח בשבת

מקח הנעשה בשבת - המקח חל (רי"ף ביצה לז א; רמב"ם מכירה ל ז; טוש"ע חו"מ רלה כח; שו"ע שם קצה יא, וראה ש"ך שם ס"ק יא, שהוא פשוט בכל הפוסקים).

ויש שכתבו שמקח הנעשה בשבת בטל; וכן לדעתם הנותן מתנה בשבת וביום טוב, כיון שאסור לתתה (ראה ערכים: מתנה; שבת), מעשיו בטלים, ולא קנה המקבל את המתנה (המקנה קידושין ו ב; ראה עבודת הגרשוני פה, בדברי השואל).

בהפקר

המפקיר חפציו באיסור, יש סוברים שאינם מופקרים (ראה שו"ת כתב סופר או"ח עג; הפלאות נדרים נדרים ד א; שו"ת קריה הנאמנה ב מה סק"ג); ויש שכתבו שאין לומר שמעשיו בטלים, כיון שהפקר אינו אלא סילוק רשות (קרן אורה סוטה ג ב).

באישות

באיסורי כהונה

כהן גדול שקידש אלמנה, או כהן שקידש גרושה או זונה או חללה (ראה טור אה"ע יח, שתופסים בה קדושין), אף על פי שהוא עובר על איסור בקידושין אלו – הקידושין תופסים (ראה משנה קדושין סו ב; ראה רמב"ם עבדים ד יב, תרומות ז כ-כא, נחלות א ח, ועוד), שכתוב: וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא כא טו. תמורה ה ב). וביארו הראשונים שלמדים מן הכתוב שחללים הוא עושה, אבל אינו עושה ממזרים, הרי שהקידושין תופסים, שאם לא כן היה הולד ממזר (רש"י תמורה שם ד"ה שאני התם; קובץ הערות לה סק"א).

בשאר איסורים

שאר מקדש באיסור, נחלקו האחרונים בדינו:

• יש סוברים שמעשיו קיימים, שלמדים מאלמנה לכהן גדול לשאר קידושין הנעשים באיסור (נודע ביהודה תניינא אה"ע קכט בסוף התשובה אות ז; ישועות יעקב אה"ע א ס"ק ז,יח; בית יצחק אה"ע ב צו). וכן הנשבע שלא לקדש אשה ועבר וקדשה, אף לסוברים שהעובר על השבועה מעשיו בטלים (ראה לעיל: סוגי האיסורים), הרי היא מקודשת (נודע ביהודה תניינא שם). וכן הנושא אשה על אשתו, אף על פי שעבר על חרם דרבנו גרשם, הקידושין תופסים (ראה ישועות יעקב ובית יצחק שם).

• ויש סוברים שהמקדש באיסור קידושיו בטלים (ראה תשובת ר"י הורוויץ בנודע ביהודה קמא אה"ע עו; שו"ת רבי עקיבא איגר א צג; ראה שו"ת רבי שלמה איגר ב כתבים כו), חוץ מכמה מקומות שלמדים מן הכתוב שהקידושין חלים (ראה לעיל באלמנה לכהן גדול, וראה שו"ת ר"ש איגר שם במחזיר גרושתו), שאין למדים מאלמנה לכהן גדול אלא לאיסורים שנאמרו בלשון "לקיחה" בדומה לאלמנה (ראה המקנה קדושין סז ב, סח א; ערוגות הבושם יו"ד יא סק"א).

בנישואין

נישואין שנעשו באיסור, יש מן האחרונים שסוברים שאינם חלים (ראה מנחת חינוך תקנט סק"ז, וחידושי הרי"מ אה"ע סו א ד"ה והיה, ושו"ת מראה יחזקאל פג); ויש שנראה מדבריהם שנישואין שנעשו באיסור נישואין הם (ראה שו"ת מהרש"ך ב עט).

גירושין

גירושין שנעשו באיסור, כגון מגרש בגט שכתבו על איסורי הנאה, כתבו האחרונים שמועילים, משום שהוקשו גירושין למיתה (ראה תוס' תמורה ה א ד"ה מיתיבי. דרוש וחידוש מערכה יא, וראה שו"ת רבי עקיבא איגר א קכט; מאמר מרדכי (איטיגא) ק; עונג יום טוב קמה).

ויש סוברים שהמגרש באיסור מעשיו בטלים (ראה שיטה מקובצת תמורה ה א אות כד, ואהלי יהודה (הכהן) מערכת הכף סוף ענין כל מילתא; ראה חמדת שלמה יבמות קג ב; ראה ישועות יעקב אה"ע קיט סק"ז).

בחליצה

החולץ באיסור, כתבו האחרונים שחליצתו פסולה (שערי בנימין מד).

בשאר דברים

במצוה

בכמה חלויות נוספות דנו האחרונים שכשנעשו באיסור הרי הן בטלות:

מצוה, יש שכתבו שאפילו אם מקיימה במעשה האסור, אין לדון שתהא בטילה ולא יצא ידי חובתו משום שהעובר על איסור מעשיו בטלים (ראה נשמת אדם ברכות ג לג סק"ז; ראה תפארת יוסף או"ח יד; צמח דוד קעד; ראה שואל ומשיב רביעאה ב טז). ולא אמרו שהעובר על איסור מעשיו בטלים אלא בבא ליצור חלות, שבזה אם מעשיו בטלים לא חל הדבר שרצה לעשות, אבל לא במצוות, שהרי אין עושה בהן חלות (ראה צמח דוד שם), אלא שיש שלא יצא ידי חובה משום שהיא מצוה הבאה בעבירה (ראה ערך מצוה הבאה בעבירה).

והרבה סוברים שאף בקיום מצוה, אם עשאו באיסור - המעשה בטל, ולא קיים את המצוה (ראה פרי הארץ ב י, וטורי אבן ראש השנה כח א). כגון היושב בסוכה שאסור לו לישב בה, שיש שכתבו שלא קיים את המצוה, ואם אכל בה בליל יום טוב ראשון של חג שחייב לאכול בסוכה (ראה ערך ישיבת סוכה: הלילה הראשון) לא יצא ידי חובתו (ערוך לנר סוכה כב ב על רש"י ד"ה כשרה). וכן הקורא קריאת שמע באיסור - כגון שיש במקומו צואה, או שהוא כנגד הערוה (ראה ערך מחנה קדוש) - יש מהאחרונים שכתבו שכיון שעבר על איסור מעשהו בטל, וזה הטעם שצריך הוא לחזור ולקרוא (ראה ערך מחנה קדוש. פרי מגדים או"ח עא אשל אברהם סק"ה).

בהכשר מצוה

בהכשר כמה דברים למצוה, דנו האחרונים שאם היה באיסור, לא הוכשר למצוה אלא באופנים שבהם העובר על איסור מעשיו קיימים (ראה להלן). ולכן המטיל ציצית בבגדו באיסור - כגון שהטילה בשבת, לסוברים שהעובר על איסור מלאכה בשבת מעשיו בטלים (ראה לעיל: סוגי האיסורים) - כתבו האחרונים שהיא פסולה (ראה מנחת חינוך לב מוסך השבת ב).

השוחט באיסור, שחיטתו פסולה. ולפיכך השוחט קרבן בעל מום, שנאמר עליו בתורה: לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע (דברים יז א. וראה ערך בעל מום: איסור הקרבתו), יש שכתבו ששחיטתו פסולה, ואותה בהמה ששחט מטמאת בטומאת נבילה (צל"ח פסחים עג א; מנחת חינוך רפט סק"ה).

שליח

שליח ששליחותו אסורה - אף על פי שגוף המעשה שעושה אין בו איסור - כתבו האחרונים ששליחותו בטילה, וזה הטעם שהזוכה לעני בפאה, לא הועילה זכייתו ויתננה לעני הנמצא ראשון, שכיון שאסור הוא להיעשות שליח לעני, כמו שלמדו מן הכתוב: לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי (ויקרא כג כב), שדרשו בו חכמים לא תלקט לו לעני (גיטין יב א), אינו יכול להיעשות לו שליח ולזכות עבורו (בית אפרים אה"ע קיד. וראה ערך תופס לבעל חוב).

החיוב על מעשה איסור שלא הועיל

חיוב מלקות לדעת רבא

העושה מעשה שאמרה עליו התורה שלא לעשותו, שלדעת רבא לא הועיל אותו המעשה, אמר רבא שאף על פי כן הוא לוקה, כיון שעבר על דברי הכתוב (תמורה ד ב. וראה רמב"ן ויקרא כה כ), ואף על פי שאין העבירה חמורה כל כך כמו מי שעשה נגד ציווי התורה מעשה המועיל (מכתב בסוף דרוש וחידוש ב מכתב ג, הובא בחידושי רבי עקיבא איגר קדושין מו ב).

ויש חולקים, וסוברים שאם לא הועילו מעשיו אינו לוקה, ולא אמר רבא שלוקה אלא באונס שגירש את אנוסתו, שאף על פי שלא הועילו מעשיו לגמרי והוא חייב להחזירה, מכל מקום הועילו מעשיו במקצת להתירה לשוק (ראה תמורה ה א, ותוס' ד"ה מיתיבי. וראה ערך אונס (ב)), שבזה ראוי היה לחייבו מלקות אם לא שלמדים מן הכתוב לפטרו (צלעות הבית ד; גט מקושר רח).

חיוב מלקות לדעת אביי

בדעת אביי, שאמר שהעובר על איסור מעשיו קיימים, שאם הם בטלים מה טעם הוא לוקה, שמחיוב המלקות מוכח שהמעשה קיים (ראה לעיל: הדין טעמו וגדרו), כתבו המפרשים שהוא חולק על דברי רבא שהעובר על דברי הכתוב לוקה אף על פי שלא הועילו מעשיו, וסובר שמעשה שאינו מועיל, אפילו אם הוא אסור, אין לוקים עליו (ראה תוס' תמורה ו א ד"ה והשתא; ראה רמב"ם בכורות ו ה, לפירוש החק נתן תמורה ו א, וחזון נחום קדשים דף קלז א, שפוסק כאביי; חזון נחום קדשים דף קלט ב; ראה רש"י תמורה ד ב ד"ה מהני; ראה גליוני הש"ס לירושלמי פסחים ה ד), שהחיוב בעונש הוא על עצם מעשה העבירה, ולא על זה שעבר על דברי הכתוב, ואם לא הועילו מעשיו אין מעשה עבירה לחייבו עליו (ראה דגל ראובן ג ד"ה לכן עמ' מב).

ויש מן האחרונים שכתבו שבמעשים שלמדים מן הכתוב שאף על פי שלא הועילו מעשיו יש איסור בעשייתם, אף לדעת אביי העושה אותם חייב מלקות (קהלת יעקב תוספת דרבנן אות פ רסה; חמדת שלמה יבמות קג ב).

פסק ההלכה

להלכה נחלקו הראשונים והאחרונים:

• יש פוסקים כרבא שהעובר על איסור אפילו לא הועילו מעשיו - לוקה (ראה חינוך שלט, ושם שצג, והגהות משנה למלך שם ושם, בדעתו; ראה מאירי קדושין מו ב; אבני נזר יו"ד שח ד, בדעת הרמב"ם), שבמחלוקת אביי ורבא הלכה כרבא (ראה ערך הלכה: אביי ורבא. פירושים וחידושים תמורה עמ' 82).

• יש פוסקים כאביי שאם לא הועילו מעשיו אינו לוקה (חזון נחום קדשים דף קמב ב, בדעת הרמב"ם; ראה הגהות משנה למלך לחינוך שסא, שלט, בדעת הרמב"ם; ראה רש"ש קדושין נד ב. וראה לעיל: הדין, טעמו וגדרו, שיש סוברים שהלכה כמותו שהעובר על איסור מעשיו קיימים). וכן מה שפסקו הראשונים במוכר מעשר בהמה, או חרמי כהנים, שכיון שלא הועילו מעשיו ולא קנה לוקח, אינו לוקה (רמב"ם בכורות ו ה; חינוך שסא), יש מהאחרונים שכתבו שהרי זה כדעת אביי שאם לא הועילו מעשיו אינו לוקה (הגהות משנה למלך לחינוך שסא, בדעת הרמב"ם; חזון נחום קדשים (ר"א קארו) דף קכו ב, קכז א, קלז ב; נודע ביהודה תניינא אה"ע קכט; קצות החושן רפא סק"א).

• ויש מן האחרונים שכתבו שלהלכה הדבר ספק אם כאביי או כרבא, ולפיכך מספק אינו לוקה (שו"ת רבי עקיבא איגר א קכט, ודרוש וחידוש מערכה יא).

ההלכה במחלוקת זו שבין אביי ורבא בעובר על איסור במקום שלא הועילו מעשיו אם לוקה, וההלכה במחלוקתם בעובר על איסור אם מעשיו בטלים (ראה לעיל: הדין, טעמו וגדרו), דין אחד להן, שאם הלכה כרבא שהעובר על איסור מעשיו בטלים, הלכה כמותו אף בזה שלוקה משום שעבר על דברי הכתוב; ואם הלכה כאביי שאינו לוקה אלא בהועילו מעשיו, הלכה כמותו שהעובר על איסור מעשיו קיימים (ראה תמורה ד ב. וראה אבני נזר יו"ד שח ה, ושו"ת רבי עקיבא איגר א קכט).

כשמעשיו בטלים מחמת עצמם

הבא לעבור על איסור, ועשה מעשה שאף לולא האיסור האמור בתורה על מעשה זה לא היו מועילים מעשיו, לדברי הכל אינו לוקה (ראה חזון נחום קדשים דף קמ א; נודע ביהודה תניינא אה"ע קכט; המקנה קדושין יג ב; מנחת חינוך שלט ס"ק כד, שסא ס"ק ג,ה; בית אפרים יו"ד לט; צפנת פענח ערכין ו ד). לפיכך התולש סימני טומאת צרעת באופן שלא הועילו מעשיו לטהר, כגון שהיתה בו בהרת ובה שלש שערות לבנות, ותלש אחת מהן, שעדיין הוא טמא כשהיה (ראה ערך נגעי אדם), שפסקו הראשונים שאינו לוקה, אף על פי שעבר על איסור (רמב"ם טומאת צרעת י א; חזון נחום קדשים דף קלט ב; משנה למלך על הרמב"ם שם), הרי זה אף לדעת רבא, שהרי לא משום שעבר על דברי הכתוב לא הועילו מעשיו, ואפילו נתלשו מעצמן לא היה נטהר (חזון נחום שם; שער המלך גירושין ג יט).

ויש חולקים על כל זה וסוברים שאף אם לא הועילו מעשיו מצד עצמם, לדעת רבא חייב מלקות (ראה חזון נחום קדשים קלט ב (קונטרס ר"א קארו), ושם קמב ב; ראה שיח יצחק יומא כז ב; ראה מקנה ורש"ש קדושין נד ב). ומהם שכתבו שהתולש סימני טומאת צרעת, באופן שלא הועילו מעשיו לטהרו, כגון שהיתה בו בהרת ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת, והרי הוא טמא כשהיה (ראה ערך נגעי אדם), לדעת רבא לוקה (חזון נחום שם קלט ב).

הערות שוליים