מיקרופדיה תלמודית:כפיה

הגדרה^[1] - כפייתו של אדם לקיים מצוה או שאר חיובים, ולהימנע מלעבור על איסור

במצוות עשה

מצות עשה, בעת שחל חיוב לקיימה, הנמנע מלקיימה כופים אותו על כך (ראה ברייתא דלהלן; ספר המצות לרמב"ם הקדמת מנין המצוות, ובפירוש המשניות כתובות ד ו; החינוך מצוה ו; ראשונים דלהלן), ושנינו: אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, טול לולב ואינו נוטל, עשה ציצית ואינו עושה, מכים אותו עד שתצא נפשו (ברייתא כתובות פו א, וחולין קלב ב; ספר המצות שם, ובפירוש המשניות שם: עד שימות^[2]), או עד שיעשה אותה מצוה (ספר המצות ופירוש המשניות שם; החינוך שם), או עד שיקבל עליו לעשותה (אור זרוע א תעט; רמב"ן על התורה שמות כ ח; מאירי חולין שם).

והיינו קודם שעבר על ה"עשה", ויש בידו לקיימו (רש"י כתובות שם ב ד"ה מכין; ספר המצות שם; רמב"ן כתובות שם א; ריב"ש צ), אבל מי שעבר ולא ישב בסוכה, אין להכותו על כך שעבר על המצוה (ספר המצות שם; חידושי הר"ן שם; שו"ת הרא"ש סח כז).

ויש מי שכתב בדעת ראשונים, שהם סוברים שנחלקו תנאים בדבר, ויש מהתנאים סוברים שכפיה לא נאמרה אלא בקרבנות - ועל כך, ראה להלן: בקרבנות ובנדרים - ולא בשאר מצוות, ושכן הלכה (אבן האזל קריאת שמע ב יג אות ו, בדעת הרמב"ם).

חומרה ומקורה

כפיה לקיים מצות עשה, נחלקו בה ראשונים ואחרונים, אם היא מן התורה (וראה להלן: בקרבנות ובנדרים, שכפיה על קרבנות, הכל מודים שמן התורה היא), ומהו מקורה:

* יש סוברים שמן התורה היא (ראה להלן; רא"ם שמות כ א; מנחת חינוך מצוה ח י, ושדי חמד מערכת כ' כלל קו בדעתו), שציוותה תורה למנות שופטים ושוטרים (ראה ערך בית דין) כדי שיכופו לקיים את מצוות התורה, ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם (ספר המצות לרמב"ם עשה קעו, וראה רמב"ם סנהדרין א א: ולהכות כל מעוות, וראה לחם משנה שם; החינוך מצוה תצא), ואף הכפיה לקיים מצוות, בכלל ציווי זה (שו"ת מהר"ם שיק או"ח קמד), או שמהכתוב שממנו למדו שכופים אדם להביא קרבן שנדר או שנדב (ראה להלן שם), למדו לכל התורה כולה, שכופים אף על שאר מצוות (מהר"ם שיק שם שכב), או שהטעם שכופים על מצוות הוא משום שכל-ישראל-ערבים-זה-לזה (ראה ערכו. שו"ת חתם סופר חו"מ קעז; שו"ת אמרי אש יו"ד קיב; שפת אמת ראש השנה ו א, וראה ערך כל ישראל ערבים זה לזה), אבל יש מהאחרונים שהוכיחו שאין הכפיה מדין ערבות (מהר"ם שיק שם; חמדת ישראל קונטרס נר מצוה דף טו).

* ויש חולקים וסוברים שכפיה לקיים מצוות אינה אלא מדברי חכמים (יראים השלם קסד, ושם שהכפיה היא קנס; מאירי חולין קלב ב; פרי מגדים פתיחה כוללת ד ח).

גדרה

בגדר הכפיה לקיים את המצוות, נחלקו ראשונים ואחרונים:

* יש סוברים שכופים אותו כדי שיבוא לקיים המצוה (ראה להלן, וכן משמע באחרונים שהובאו לעיל), וכן כתבו אחרונים שדווקא אם אפשר שעל ידי הכפיה יקיים את המצוה מותר לכופו, אבל אם ברי לנו שאף על ידי הכפיה לא יקיים את המצוה, אסור לנגוע אפילו בשערו (אור שמח ממרים ד ג).

* יש סוברים שהכפיה היא עונש על שאינו מקיים המצוה (שערי תשובה ג יא; רידב"ז לירושלמי ברכות ז א; חמדת ישראל קונטרס נר מצוה דף טו, בדעת רש"י. וראה ספר חרדים בהקדמה).

* ויש מהאחרונים שכתבו בדעת ראשונים לחלק, שבמצוות שמן התורה, כופים אף מדין ערבות כדי שיבוא לקיים המצוה, אבל מצוות שמדרבנן, שאינן בכלל החיוב של ערבות - לסוברים כן (ראה ערך כל ישראל ערבים) - אין כופים עליהן אלא בתורת עונש או קנס (חמדת ישראל שם, בדעת היראים השלם קסד).

האם כופים בזמנים שאין מענישים בהם

זמנים שאין דנים ומענישים בהם - כגון שבת, יום טוב ולילה (ראה ערך בית דין: זמן ישיבתם, וערך דיני ממונות: זמנם, וערך דיני נפשות: זמנם) - נחלקו אחרונים אם כופים בהם על המצוות:

* יש סוברים, שהואיל והכפיה היא עונש - לסוברים כן (ראה לעיל בסמוך) - אין כופים בשבת וביום טוב (כנסת הגדולה [לר"י סובאלסקי] עמ' 29, והובא בשדי חמד מערכת כ"ף קו; חמדת ישראל א קונטרס נר מצוה דף טז. וכעין זה בשו"ת מהר"ם שיק או"ח שכב).

* יש סוברים שכופים אף על אכילת מצה בליל פסח, או ישיבה בסוכה בליל סוכות, וכיוצא בזה, ואף אם חל החג בשבת, ואפילו בלילה כופים, כיון שזו מצוה עוברת, שאי אפשר לקיימה לאחר מכן (לב חיים [לרבי חיים פאלאג'י] זב ד' קנד, והובא בשדי חמד שם).

* יש שהסתפקו אם כופים על המצוות בשבת וביום טוב (פרי מגדים פתיחה להלכות שבת, והובא בהגהות רבי עקיבא איגר או"ח שלט).

* ויש שתלו מחלוקת זו במחלוקת אם דווקא בית דין כופים על המצוות, שלסוברים שדווקא בית דין הם שכופים על המצוות (ראה להלן: הכופים), אין כופים בזמנים שאין דנים בהם, ולסוברים שכל אחד יכול לכוף את חברו (ראה להלן שם), אין זה דין כלל, וכופים אף בזמנים אלו (שדי חמד מערכת ח צב (דף קצג)).

האם כופים רק את המורד

אין כופים אדם לקיים מצוה אלא אם כן ידוע שהוא מורד ומסרב (ראה ריטב"א יבמות סד א, בשם רבינו הר"מ; מנחת חינוך מצוה ח י), ולא אם יש צד לומר שאינו יודע שחייב (מנחת חינוך שם: וזה פשוט), או אם הוא רוצה לעבור מחמת איזה טעם, ואינו להכעיס (חמדת ישראל קונטרס אחרון לקונטרס נר מצוה (דף קמג)). וכן פירשו אחרונים בדעת ראשונים שכתבו שאין כופים אדם לקיים מצות עשה אלא אם אין בה חסרון כיס כל כך (ראה רש"י חולין קלב ב ד"ה כגון, ואחרונים דלהלן בדעתו, וראה רש"ש שם שתמה מניין לו כן), שיש לתלות שאינו מתכוין למרוד, וזה שאינו מקיים הוא מחמת חסרון כיס, ואין כופים את מי שאינו מתכוין למרוד (חמדת ישראל שם; סדר הלכה קונטרס תורת העשין טז. וכעין זה במור וקציעה או"ח תרנו).

ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שאף מי שאינו מורד כופים אותו לקיים את המצוה (סדר הלכה שם, בדעת הרמב"ם בספר המצות הקדמת מנין המצוות, שאינו מחלק, ובדעת הברטנורא נזיר ד ג). וכן פירשו אחרונים דברי הראשונים שאין כופים על מצוה שיש בה חסרון כיס מטעם אחר, שאם יש בה חסרון כיס, יש לתלות שאין ביכולתו לקיימה, והרי הוא פטור הימנה, שאין אדם חייב לחזר על הפתחים כדי לקיים מצוה (ירושלמי פאה א א, וראה ערך מצות עשה. תפארת יעקב חולין שם), וכעין זה כתבו אחרונים, שאדם שיש בידו לקיים את המצוה, אף אם יש בה חסרון כיס גדול, כופים אותו לקיימה (לב אריה חולין שם, על פי רש"י שם).

כשהאדם טוען שהוא פטור מן המצוה

כשטוען האדם שהוא פטור מהמצוה, אין כופים אותו עליה (ראה להלן). וכן כתבו ראשונים, לסוברים שכופים אדם לגרש את אשתו לאחר ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה כדי לקיים מצות פריה-ורביה (ראה ערכו) - ואף כופים אותו לשאת אשה אחרת, לסוברים כן (ראה ערך פריה ורביה) - שאילו היה הבעל טוען שמכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד, אין כופים אותו לגרש או לשאת אשה, שבכל מצוה כזו נאמן הוא על עצמו, כיון שאין הוכחה שאינו מקיים דרך מרד (ריטב"א יבמות סד א ד"ה ת"ר, בשם רבינו הר"מ: נראים הדברים, והובא בנמוקי יוסף שם (כ א)). ומן האחרונים יש שכתבו, שמטעם זה אין כופים כלל על מצות פריה ורביה - לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל) - שאפילו אם אינו אומר בפירוש שאינו ראוי להוליד, ראוי לדונו כך, שהואיל ואינו נושא אשה אף שלא טוב היות האדם לבדו, מסתמא יודע בנפשו שאינו ראוי להוליד (העמק שאלה יח א).

וכן צידדו ראשונים שאין כופין על מצות תפלין (ראה ערכו), שיכול לומר שאין גופו נקי, ואינו רשאי להניחם (ראה ערך הנחת תפלין. מהר"ח אור זרוע קצה).

כשהמצוה תתקיים בכל אופן כגון ע"י אחר

דברים שהם חלק ממצוה כופים עליהם (משיב דבר ד יא: ידוע ופשוט), אבל דברים שאינם מגוף המצוה, כגון לענין מצות מילה (ראה ערכו), שמוטלת דווקא על האב (ראה ערך מילה), וכן לענין כיסוי-הדם (ראה ערכו), שמוטל דווקא על השוחט (ראה ערך כסוי הדם), וכן לענין יבום (ראה ערכו), שמוטל דווקא על הגדול שבאחים (ראה ערך יבום), כתבו אחרונים שאם מכל מקום המצוה מתקיימת, היינו שהמילה, או הכיסוי, או היבום מתקיימים על ידי אחרים, אף שענף מצוה הוא שימול האב, ושיכסה השוחט, ושייבם הגדול, אין כופים על כך (בינת אדם שער איסור והיתר ז; הלכות גדולות [לאדר"ת] ב).

בהדור מצוה

הדור-מצוה (ראה ערכו), נחלקו בו ראשונים ואחרונים: יש מהראשונים שנראה מדבריהם, שכופים על קיומו בשיעור של עד שליש במצוה (ראה שיטה מקובצת בבא קמא קטו א, בשם רבינו יהונתן. וראה ערך הדור מצוה: שיעורו); ויש מהאחרונים שכתבו, שאין כופים על כך (ראה חוות יאיר קפו; שו"ת בית הלוי ב סוף סי' מז).

בחיוב לנהוג לפנים משורת הדין

בחיוב לנהוג לפנים-משורת-הדין (ראה ערכו), נחלקו בו ראשונים אם כופים עליו:

* יש סוברים שאין כופים על כך (רא"ש בבא מציעא ב ז, והובא בבית יוסף חו"מ יב (וכתב: ופשוט הוא בעיני); שיטה מקובצת בבא קמא קטו א, בשם רבינו יהונתן; טוש"ע חו"מ רנט ה, ודרכי משה שם בדעתם; דעה ראשונה ברמ"א חו"מ יב ב), ואפילו נראה לבית דין שראוי לנהוג כן (רמ"א שם). ולכן לדעתם, אדם שמצא אבדה (ראה ערכו) במקום שרוב העוברים שם הם גויים, שמן הדין אינו חייב להכריז עליה (ראה ערך אבדה), אף שאם בא ישראל ונתן בה סימנים, חייב להשיבה משום לפנים משורת הדין (ראה ערך הנ"ל, וערך לפנים משורת הדין), מכל מקום אין כופים אותו לעשות כן (רא"ש שם. וראה רבינו חננאל בבא מציעא כד ב: אם רוצה לעשות לפנים משורת הדין מחזיר).

* יש סוברים שכופים אדם לנהוג לפנים משורת הדין (מרדכי בבא מציעא רנז, ושכן פסקו הראב"ן והראבי"ה, וכן הוא באגודה בבא מציעא לד, ובמהרי"ל החדשות קלו בשמם; דעה שניה ברמ"א שם; ב"ח חו"מ שם), אם יכול הוא לעשות כן (מרדכי שם^[3]) - כגון להשיב אבדה לפנים משורת הדין, אם הוא עשיר (הגהת הרמ"א על המרדכי שם).

ולכן לדעתם, אדם שמצא אבדה במקום שרוב העוברים שם הם גויים, שאינו חייב להכריז עליה, ואם בא ישראל ונתן בה סימנים חייב להשיבה משום לפנים משורת הדין (ראה לעיל), כופים אותו על כך (מרדכי שם; אגודה שם, בשם הראב"ן והראבי"ה; ש"ך חו"מ רנט סק"ג, ופתחי תשובה שם יב סק"ו בדעתו) אם הוא עשיר (מרדכי שם, בשם ראבי"ה; אגודה שם, בשם הראב"ן והראבי"ה; ב"ח שם).

* יש מהראשונים שסוברים, שאף שאין כופים כפיה גמורה על לפנים משורת הדין, כופים בדברים (ראה להלן: אופן הכפיה), ויש מהאחרונים שכתבו שאין בדבר מחלוקת כלל, ושאף לדעת הסוברים שכופים על לפנים משורת הדין, אין כופים אלא בדברים, ואף הסוברים שאין כופים, מודים בכך (תומים שם. וכעין זה בשבות יעקב א קסח).

* ויש מהאחרונים שכתבו שאין בדבר מחלוקת כלל, ושאף לדעת הסוברים שאין כופים, היינו שאין כופים בשוטים, אבל כופים בנידוי, ואפשר שאף בירידה לנכסיו (צמח צדק [הראשון] פט, והובא בשו"ת חתם סופר יו"ד סוף סי' רלט^[4]).

האם כופים אדם לסייע לחברו לקיים מצוה

מי שיכול לסייע לחברו לקיים מצוה ואינו עושה כן, נחלקו בו אחרונים:

* יש סוברים שכופים אותו על כך (ראה להלן), שהואיל וכופים אף על מצוה דרבנן - לסוברים כן (ראה להלן: במצוות שמדרבנן) - ודאי שיש לכפות על אדם לסייע לחברו לקיים מצוה מן התורה (מחזה אברהם או"ח קלט).

* ויש סוברים, שאין כופים אדם לעזור לחברו לקיים מצוה (מהר"ם שיק או"ח שכב; חתם סופר גיטין מא ב ד"ה לשבת).

מצוה המוטלת על כל ישראל

מצוה המוטלת על כל ישראל, ואין מי שיכול לקיימה אלא הוא, כופים אותו על כך (ראה להלן). ולכן, מקום שאין בו אלא מוהל אחד, ואינו רוצה למול בחינם, אם אין יד האב משגת לשלם לו, בית דין כופים אותו למול בחינם, שהואיל ואין האב יכול לשלם, הרי זה כמי שאין לו אב, שמוטל על בית דין למולו (ראה ערך מילה) - היינו, מוטל על כל ישראל (ביאור הגר"א יו"ד רסא סק"ז. וראה ערך הנ"ל) - וזה שיודע למול, ואין אחר שיודע, עליו מוטל החיוב ביותר (שו"ת הרשב"א א תעב, והובא בבית יוסף יו"ד רסד, וברמ"א שם רסא), והרי זו ככפיה על שאר מצוות עשה (ביאור הגר"א שם).

באיסורים

כפיה על המצוות שאמרו (ראה לעיל: במצוות עשה), אם נאמרה אף באיסורים, נחלקו בה ראשונים ואחרונים:

* יש מהראשונים שסוברים שלא רק על מצוות "עשה" כופים, אלא אף על מצוות "לא תעשה" (חידושי הר"ן חולין קלב ב; ים של שלמה בבא קמא ג ט; הפלאה כתובות מט ב, ומנחת חינוך ח י, בדעת ראשונים; נתיבות המשפט ג סק"א). לכן, אדם שהיה אוכל חמץ (ראה ערכו) בפסח, ולא רצה להפסיק, אף שמצות "לא תעשה" היא (ראה ערך חמץ), כופים אותו עד שיאמר רוצה אני, או עד שתצא נפשו (חידושי הר"ן שם).

* ויש חולקים וסוברים שאין כופים על איסור לאו (הגהות הרמ"ך חמץ ומצה ו יב; רבינו מנוח חמץ ומצה שם), הואיל ולא מצאנו דין כפיה אלא במצות עשה, ואין ללמוד איסור לאו ממצות עשה (הגהות הרמ"ך שם), שעשה חמור מלא תעשה (מגילת אסתר לספר המצות ד; משובב נתיבות ג, שכן הוכיחו בעלי המוסר הראשונים).

וכתבו אחרונים, שזה שאמרו שמותר לאדם להכות את חברו, כדי להפרישו מלעשות איסור (ראה ערך אפרושי מאסורא ולהלן: הכופים), אינו אלא הכאה בעלמא, ואינו ככפיה שאמרו בה שמכים אותו עד שתצא נפשו (ראה להלן: אופן הכפיה. משובב נתיבות שם).

מצות לא תעשה שיש בה אף עשה

מצות לא תעשה שיש בה אף עשה, נראה מדברי ראשונים שכופים על קיום העשה (ראה ראשונים ואחרונים להלן: בקרבנות ובנדרים, וערוך לנר דלהלן בדעתם); ויש מן האחרונים שכתבו, שאין כופים על קיומו, שכן עשה שיש עמו לאו, אין לוקים בו אלא על הלאו, והואיל ועל הלאו אין לוקים קודם שעבר, אף על העשה כן (ערוך לנר ראש השנה ו א ד"ה יקריב), וכתבו שלכך אם עבר על לאו-הניתק-לעשה (ראה ערכו), אין כופים אותו לקיים העשה, כשם שאין כופים אותו לכך מחמת תיקון הלאו (שם).

איסור דרבנן

איסור דרבנן, נחלקו בו ראשונים אם כופים עליו:

* יש סוברים שכשעבר על עבירה נמשכת, שיש לחוש שימשיך לעבור, מכים אותו עד שתצא נפשו, או עד שיקבל על עצמו כראוי דברי חכמים (ריטב"א כתובות מה ב ד"ה לוקה; ר"ן כתובות שם (טז ב); רבינו מנוח חמץ ומצה ו יב, בדעת הרמב"ם שם, וראה שינויי נוסחאות [פרנקל] שם. וכן הוא בפרי מגדים או"ח פתיחה כוללת א כג), ואף לסוברים שעל מצוות דרבנן אין כופים (ראה להלן: במצוות שמדרבנן, בדעת הריטב"א והר"ן והפרי מגדים). ומהם שכתבו, שאף לסוברים שאין כופים על מצוות לא תעשה (ראה לעיל), כשעבר על איסור דרבנן, מכים אותו עד שתצא נפשו, כשאינו מקבל דברי החכמים (רבינו מנוח שם; יד המלך חמץ ומצה שם), שחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה (יד המלך שם).

* ויש סוברים שאין כופים על איסור דרבנן (הגהות הרמ"ך חמץ ומצה שם. וראה רדב"ז ו ב אלפים קכו) - כשם שלדעתם אין כופים על איסור שמן התורה (ראה לעיל) - ואין בשום מקום, בעובר על דברי חכמים, "מכים אותו עד שתצא נפשו" (ריב"ש צ).

במצוות שמדרבנן

מצוות דרבנן, נחלקו בהן ראשונים אם כופים אדם לקיימן:

* יש מהראשונים שסוברים שכופים לקיימן (תוספות כתובות פו א ד"ה פריעת; רמב"ן במלחמות יבמות סב ב (יט ב); שו"ת הרשב"א ד רסד, ובמיוחסות לרמב"ן רמ; רא"ש שם ט יד).

* ויש מהראשונים שכתבו שזה שאין בית דין כופים את היורשים לפרוע את חוב אביהם מנכסים שאינם משועבדים, לסוברים כן (ראה ערך יורש (א)) - אף שמצוה על היתומים לפרוע את חוב אביהם (אביי בכתובות צא ב; רמב"ם מלוה ולווה יא ח; טוש"ע חו"מ קז א) - הוא לפי שאין זו מצות עשה מפורשת כסוכה וכלולב, אלא מצוה - בעלמא (רש"י כתובות שם ד"ה מצוה; ריטב"א שם; רבינו קרשקש שם, בשם רבו) - מדרבנן, לסוברים כן (רש"י שם; העיטור סוף מאמר ד; שו"ת מהר"ם בן בכרי דפוס [קרימונה] עו, בטעם ראשון; ריטב"א כתובות שם בשם רש"י ותוספות, והסכים, ועוד).

ונחלקו בדעתם: יש סוברים שאף על שאר מצוות דרבנן אין כופים (שיטה מקובצת שם, בשם הריב"ש, וכן משמע בריב"ש צ; פרי מגדים או"ח בפתיחה הכוללת א כה, ובשושנת העמקים כלל ט, בדעת רש"י שם); ויש שצידדו בדעתם שאף שאין כופים על שאר מצוות דרבנן, מכל מקום מצוה שיש לה עיקר מן התורה כופים עליה (שדי חמד כ קו. וראה ערך דברי סופרים: פירושי התורה).

מצוות שחייב האב לעשות לבנו

מצוות שחייב האב לעשות לבנו, אף שיש מהן שאינן מפורשות בתורה - היינו, ללמדו אומנות, להשיאו אשה, ויש אומרים שאף ללמדו לשוט על פני המים (ראה ערך אב (א) המוליד: חובות האב) - כתבו ראשונים שמכל מקום כופים את האב עליהן (שו"ת הרשב"א ב שכא, ודבר אברהם ב א אות ו בדעתו); ומן האחרונים יש שסוברים, שעל מצוות האב לעשות לבן שאינן מפורשות בתורה אמרו בירושלמי שהן למצוה ולא לעיכוב, ואין כופים את האב על זה (ירושלמי קידושין א ז), שהכתובים שמהם נלמדים חיובים אלו, אינם אלא אסמכתא בעלמא (פני משה לירושלמי שם).

במצוות שמתן שכרן בצדן

כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה - כגון מצות כבוד-אב-ואם (ראה ערכו), שנאמר עליה: לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ (שמות כ יב, ודברים ה טז. ראה ברייתא חולין דלהלן, וגמרא שם, וראה מכילתא דלהלן) - שנינו שאין בית דין שלמטה מוזהרים עליה (ברייתא חולין קי ב; מכילתא יתרו מסכתא דבחדש ח), לכפות על קיומה (חולין שם; מאירי חולין שם), שלכך פירש הכתוב מתן שכרה, לומר "אם לא תקיימנה, זהו עונשך שלא תטול שכר זה" (רש"י שם. וראה רא"ם על התורה שמות כ א, שתמה על טעם זה), ומכלל הן אתה שומע לאו, ומה לנו לכופו עוד (לבוש יו"ד רמ ה).

וכן אמרו בירושלמי: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא יט לו), מכאן אמרו חכמים, שכל מצוה שמתן שכרה בצדה, אין בית דין מוזהרין עליה (ירושלמי בבא בתרא ה ה), שדרשו את התבות "יהיה לכם" בדרך רמז, שכשיהיו מאזני צדק וגו', יהיה לכם ממון, ואם זה אינו רוצה לקבל את השכר, אין בית דין נזקקים לכך (פני משה שם^[5]).

ואותה שאמרו בירושלמי, שכופים את הבן לזון את אביו (ירושלמי קידושין א ז; רמב"ם ממרים ו ג; טוש"ע יו"ד רמ ה. וראה ערך כבוד אב ואם), בתורת צדקה (ראה ערכו. ראה ערך הנ"ל) - שהיא מצוה שמתן שכרה בצדה (ראה להלן) - יש מן האחרונים שכתבו שמן התורה אין חייבים לכופו, ומה שאמרו שכופים אותו הוא מדרבנן (לבוש יו"ד רמ ה).

גדר מצוה שאין בית דין מוזהרים עליה

בביאור מה שאמרו שאין בית דין מוזהרים עליה (ראה לעיל), נחלקו ראשונים:

* יש סוברים, שאין בית דין כופים על מצוות שמתן שכרן בצדן כלל (ריטב"א ראש השנה ו א ד"ה ועשית, בשם רבו). וכן כתבו ראשונים ואחרונים, שאין בית דין כופים על מצות כבוד-אב-ואם (ראה ערכו), לפי שהיא מצות עשה שמתן שכרה בצדה, שאין בית דין כופים עליה (ראה ראשונים דלהלן; רמ"א יו"ד רמ א).

וכן זה שאין בית דין כופים את היורשים לפרוע את חוב אביהם מנכסים שאינם משועבדים, לסוברים כן (ראה ערך יורש (א)) - אף שמצוה על היתומים לפרוע את חוב אביהם (אביי בכתובות צא ב; רמב"ם מלוה ולווה יא ח; טוש"ע חו"מ קז א) - כתבו ראשונים הטעם, שהמצוה לפרוע חוב אביהם היא משום מצות כבוד אב ואם - לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל) - והיא מצוה שמתן שכרה בצדה (תוספות כתובות פו א ד"ה פריעת; רא"ש שם ט יד; טור חו"מ קז), ואין בית דין רשאים לכפות עליה (סמ"ע שם סק"ב, ושם שכן דעת תוספות והרא"ש; תומים שם סק"א; קצות החושן שם סק"א).

* ויש סוברים, שזה שאמרו שאין בית דין מוזהרים עליה, היינו שאין נענשים אם אינם כופים (ריצב"א בתוספות בבא בתרא ח ב ד"ה אכפיה, ובאור זרוע א צדקה ד; אור זרוע שם, בשם ר"ש; שו"ת הרשב"א א תשמה, ומיוחסות פח). ונחלקו בזה ראשונים:

* יש סוברים שמכל מקום מוזהרים בית דין לכפות (ראבי"ה דלהלן; אור זרוע שם; ריטב"א ראש השנה ו א בדעת הירושלמי), וזה שאמרו שאינם נענשים אם אינם כופים, היינו שאף שמוזהרים על כך אם העלימו עיניהם ולא כפו אין נענשים, כשם שנענשים אם לא כפו על שאר מצוות עשה (ריטב"א שם), או שאף שבמצוות שאין מתן שכרן בצדן, מצווים הם לכפותו עד שתצא נפשו (ראה להלן: אופן הכפיה), במצוות שמתן שכרן בצדן, אין הם מוזהרים לכפות כל כך (ראבי"ה ד תתקטו; אור זרוע שם).

* ויש שסוברים, שאם אין בית דין רוצים לכוף - אינם כופים, אבל אם רצו לכוף - כופים (רשב"א שם; שיטה לא נודע למי קידושין לב א, בתירוץ שני; מרדכי כתובות קנט). וכן כתבו אחרונים, שאם רצו בית דין, רשאים לכפות על מצות כבוד אב ואם (ט"ז יו"ד רמ סק"א, וש"ך חו"מ קז סק"א, בדעת הרמ"א).

מצוה שמתן שכרה אינו כתוב ממש אצל העשה

מצוה שמתן שכרה אינו כתוב ממש אצל העשה, יש מהאחרונים שכתבו, שאינה חשובה מצוה שמתן שכרה בצדה, לענין כפיה (משנה למלך עבדים ג יד; נחלת צבי יו"ד רמה ד). לכן, הענקה (ראה ערכו), אף שיש עליה מתן שכר - שנאמר: לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה (דברים טו יח), ודרשו שבהרצאת האדון על הענקה הכתוב מדבר (ראה קידושין יד ב, ורש"י ד"ה להרצאת אדון) - כתבו אחרונים, שהואיל ואין מתן השכר כתוב אצל העשה, אנו אומרים שזה שאינו נוטל שכר זה, אינו עונשו של מי שלא מקיים, וכופים עליה, לסוברים כן (ראה ערך הענקה. משנה למלך שם).

ומטעם זה, כתבו אחרונים לענין מצות תלמוד-תורה (ראה ערכו), לראשונים הסוברים שכופים את האב לשכור מלמד לבנו (ראה ערך תלמוד תורה), שאף שהיא מצוה שיש מתן שכר על קיומה - לסוברים שהכתוב: לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם (דברים יא כא), נדרש אף "לפני פניו" (שבת לב ב), היינו על הכתוב האמור קודם לכן: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם (דברים שם יט. רש"י שבת שם) - כיון שהשכר אינו כתוב ממש אצל העשה, ואינו מיותר כיון שנכתב אף על דברים נוספים, אינה חשובה מצוה שמתן שכר בצדה (נחלת צבי שם, וראה שם מה שביאר).

מצוה שלפעמים לא מוזכר שכרה

מצוה הנזכרת בתורה כמה פעמים, ומהן פעמים שאין מתן שכרה בצדה, יש מהאחרונים שצידדו שאינה חשובה מצוה שמתן שכרה בצדה, וכתבו שלכן כופים על מצות מזוזה (ראה ערכו), שאף שהובטח שכר למי שמקיימה, שנאמר: לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וגו' (דברים יא כא), נזכרת מצוה זו אף במקום אחר (דברים ו ט), בלא להזכיר את מתן שכרה (מנחת חינוך תעט ג. וראה נחלת צבי רמה ד, שכן כתב בשם הר"ר העשיל, ודחה את דבריו); ויש מהאחרונים שנראה מדבריהם שלא חילקו כן, וכתבו שאין כופים על מצות מזוזה, לפי שמתן שכרה בצדה (פתחי תשובה יו"ד רפה סק"א, ונחלת צבי שם).

הדור מצוה ביותר משליש במצוה

הדור מצוה ביותר משליש במצוה, כתבו ראשונים שאין כופים עליו - אף לסוברים שכופים על הדור-מצוה (ראה ערכו) בשיעור של עד שליש במצוה (ראה לעיל: במצוות עשה; בהדור מצוה) - שהואיל והקב"ה משלם על כך לאדם את שכרו בחייו - וכפי שאמרו: מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא (בבא קמא ט ב, בשם ר' זירא), היינו, מה שיוסיף בהידור יותר על שליש, יפרע לו הקדוש ברוך הוא בחייו (הערוך ערך הדר (הא'); רש"י שם ד"ה מכאן; שיטה מקובצת בבא קמא קטו א, בשם רבינו יהונתן), ועל זה לא נאמר היום לעשותם, ולא היום ליטול שכרן (עבודה זרה ד ב. שיטה מקובצת בשם רבינו יהונתן שם) - הרי מתן שכרו בצדו, ואין כופים על כך (שיטה מקובצת בשם רבינו יהונתן שם^[6]).

וזה הטעם שאין כופים על מצוה שלפנים משורת הדין, לסוברים כן (ראה לעיל שם: בחיוב לנהוג לפנים משורת הדין, מחלוקת בזה), שאף היא מצוה שמתן שכרה בצדה, שאף עליה הקדוש ברוך הוא משלם לאדם את שכרו בחייו (שיטה מקובצת בשם רבינו יהונתן שם).

במצות צדקה

מצות צדקה, שמתן שכרה בצדה, לסוברים כן (ראה תוספות בבא בתרא ח ב ד"ה אכפיה, ושאר ראשונים שם, וראה ערך צדקה), יש מהראשונים שכתבו שאין כופים עליה (ראה תוספות שם, וחולין קי ב ד"ה כל, בשם רבינו תם, וכן הוא בתוספות כתובות מט ב ד"ה אכפייה בתירוץ ראשון ושני. וראה ערך צדקה); מהם שכתבו שאף על פי כן כופים עליה בדברים (רבינו תם בתוספות בבא בתרא שם), ומהם שכתבו שאם קיבלו עליהם שיכפום - כופים (שם בשם רבינו תם בתירוץ שני); ומהם שכתבו שבמקום שקבעו שיתנו כך וכך בחודש - כופים (תוספות כתובות שם בתירוץ שני, ראה שם הטעם; מאירי חולין קי ב: יש שפירשו).

ויש סוברים שכופים עליה (ראה כתובות מט ב, ובבא בתרא ח ב, שרבא כפה את רב נתן בר אמי; רמב"ם מתנות עניים ז י; טוש"ע יו"ד רמח א^[7]), משום שנאמר בה לאו (ר"י בתוספות בבא בתרא שם, ותוספות כתובות מט ב ד"ה אכפייה (בתירוץ שלישי), ותוספות חולין קי ב ד"ה כל (בתירוץ שני); הגהות מיימוניות אישות יב כ).

מצות עשה שהזהירה התורה עליה אף בלאו

מצות עשה שמתן שכרה בצדה - שאין בית דין מוזהרים עליה (ראה לעיל, ושם הדעות כך) - שהזהירה עליה התורה אף בלא תעשה, כגון צדקה (ראה ערכו), שהיא מצות עשה שמתן שכרה בצדה (ראה לעיל), והזהירה עליה התורה אף ב"לא תעשה", שנאמר: לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן (דברים טו ז), נחלקו בה ראשונים:

* יש סוברים שהואיל והזהירה עליה התורה אף בלאו, כופים על קיומה (ר"י בתוספות בבא בתרא ח ב ד"ה אכפיה, ותוספות כתובות מט ב ד"ה אכפייה (בתירוץ שלישי), ותוספות חולין קי ב ד"ה כל (בתירוץ שני); הגהות מיימוניות אישות יב כ; מאירי חולין שם), ואף כשהלאו הוא לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו. קצות החושן צז ט, על פי ראשונים הנ"ל בצדקה), ולא אמרו שאין בית דין מוזהרים לכוף כשמתן שכרה בצדה אלא על מצות עשה בלבד (הגהות מיימוניות שם). וכתבו אחרונים, שלדעה זו, כופים אף על השבת-עבוט (ראה ערכו), שאף שהיא מצוה שמתן שכרה בצדה, שכן אמרו: וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ (דברים כד יג), ציוותה על כך התורה אף בלאו, שנאמר: לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ (דברים כד יב. קצות החושן שם; שו"ת חתם סופר חו"מ קעז שם). ויש מהאחרונים שכתבו, שאף לדעה זו אין מוזהרים לכפות, אלא אם רצו - כופים (ברכי יוסף יו"ד רמח סק"א, בביאור דברי משנה למלך מתנות עניים ז י).

* יש שנראה מדבריהם שמצות עשה שהזהירה עליה התורה אף בלאו, הרי היא כשאר מצוות עשה שמתן שכרן בצדן (ראה תוספות בבא בתרא שם, בשם רבינו תם; שער המלך אישות יב טו, ושו"ת חתם סופר וקצות החושן שם, בדעת ראשונים).

* ויש שחילקו בין מצוה שהזהירה עליה התורה בלאו שאין בו מעשה - כגון צדקה (ראה ערכו), שהנמנע מלתת צדקה עובר בלאו (ראה ערך צדקה) - שאין כופים על הלאו, כפי שהתורה אינה מחייבת מלקות (ראה ערכו) על לאו זה (ראה ערך לאו שאין בו מעשה, וערך מלקות), לבין מצוה שהזהירה עליה התורה אף בלאו שיש בו מעשה - כגון, שלוח-הקן (ראה ערכו), שאין עוברים על הלאו אלא על ידי מעשה של לקיחת האם (ראה ערך שלוח הקן) - שכופים עליה, כדי שלא יעבור על הלאו (לב אריה חולין קמא ב, בדעת רבינו תם בתוספות בבא בתרא שם (שסובר שאין כופים על הצדקה)).

במצוות התלויות ברצון

ב' מצוות שבקיום האחת נפטרים מהאחרת, והתורה אמרה שקיום אחת מהן עדיף על קיום האחרת, יש מהן שכופים עליהן, ויש מהן שאין כופים עליהן (ראה להלן).

יבום

מצות יבום (ראה ערכו), אף שהיא קודמת למצות חליצה (ראה ערכו. ראה ערך יבום: קדימתו לחליצה, ושם שאין זה אלא כשכוונתם לשם מצוה), אם היבם אינו רוצה ליבם אלא לחלוץ, אמר רב שאין כופים אותו ליבם (ראה יבמות לט ב, ורבינו תם בתוספות שם ד"ה אמר, ובאור זרוע א תרלח; רמב"ם יבום וחליצה ב ז), ואף שעל היבום ציוותה התורה באופן מיוחד: לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל (דברים כה ז. אור זרוע שם).

וכשהיו היבם והיבמה באים לפני רב, היה אומר ליבם: אם רצונך חלוץ, ואם רצונך יבם, שבך תלה הכתוב, שנאמר: וְאִם לֹא יַחְפֹּץ וגו' (דברים שם. יבמות שם). ואף רב יהודה סבר שאין כופים על כך, שהרי הוא תיקן לכתוב בשטר חליצה שאם ירצה היבם ליבם - ייבם (גמרא שם, ורבינו תם בתוספות שם).

לא רצה לייבם ולא לחלוץ

לא רצה היבם לא לייבם ולא לחלוץ, שכופים אותו (ראה ערך חליצה וערך יבום), נחלקו בו ראשונים:

* יש סוברים שכופים אותו לייבם או לחלוץ (ראה ערכים הנ"ל), ואין כופים אותו לייבם דווקא (פירוש רבינו אברהם מן ההר יבמות לט ב; בית יוסף אהע"ז קסא, בשם הר"ש בן הרשב"ץ, בדעת הרמב"ם יבום וחליצה ב ז, והטור אהע"ז שם, ובשו"ע שם ד) - אף שמצות יבום קודמת למצות חליצה (בית שמואל שם סק"ה) - שהרי הכתוב תלה את היבום ברצונו (ראה לעיל. רבינו אברהם מן ההר שם; יד דוד שם), ועוד שאי אפשר לכפות על כך, לפי שאין-אדם-דר-עם-נחש-בכפיפה-אחת (ראה ערכו. בית יוסף בשם הר"ש בן הרשב"ץ שם; בית שמואל שם).

* ויש שנראה מדבריהם, שכופים אותו לייבם (אור זרוע א תרלח, וריטב"א יבמות לט ב, ומלאכת חרש ב דף ט הערה ה בדעתם. וראה הגהות שי למורה אהע"ז קסה א), שדווקא כשהוא רוצה לחלוץ תלה הכתוב את הדבר בדעתו, אבל כשאינו רוצה אף לחלוץ, וצריכים אנו לכופו לפטרה, יותר טוב שנכוף אותו לייבם, כיון שמצות יבום קודמת (מלאכת חרש שם), וכן ביארו אחרונים בדעת ראשונים שכתבו שהואיל ומצות עשה היא לחלוץ או לייבם (ראה ערך חליצה, וערך יבום), כופים אותו על כך כשאר מצוות עשה (מהר"ם בן בכרי [דפוס קרימונה] רמד, והובא בשו"ת ראנ"ח עח; בית יוסף אהע"ז קסה: מצאתי כתוב), שהיינו שכופים אותו לייבם (עין יצחק ב סב ענף ג).

פדיון פטר חמור

מצות פדיון פטר-חמור (ראה ערכו), אף שקודמת למצות עריפתו (ראה ערך פטר חמור), אם הבעלים אינו רוצה לפדות אלא לערוף, אין כופים אותו לפדות (תוספות ערכין כז א ד"ה מאי; מהרי"ט אלגזי בכורות א סוף אות יד; מנחת חינוך כב כב: ופשוט, ושם כג ו) - ואף לסוברים שעריפה אינה מצוה אלא שמי שאינו פודה, עבירה היא בידו, שמזיק הוא ממונו של כהן, וקנסה אותו התורה לערוף (ראה ערך הנ"ל. מנחת חנוך כב שם) - כיון שהתורה נתנה לו רשות לערוף, וכפי שנאמר: וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ (שמות יג יג, ושם לד כ), שאם לא רצה לקיים מצוה זו, הברירה בידו (רי"ט אלגזי ומנחת חינוך שם).

לא רצה לפדות ולא לערוף

לא רצה לא לפדות ולא לערוף - כופים אותו (רש"י בכורות י ב ד"ה לפיכך, ומהרי"ט אלגאזי בכורות א ה, וסוף אות יד בדעתו; מנחת חינוך כב כב, ושם כג ו), ונחלקו:

* יש סוברים שאם עברו שלושים יום ולא פדה - וביטל מצות עשה, שלדעתם, אין הוא מבטל את העשה של פדיון פטר חמור אלא לאחר שלושים יום (ראה ערך פטר חמור, שנחלקו בכך אמוראים וראשונים ואחרונים בדעתם. ראה רי"ט אלגאזי שם ושם) - כופים אותו לעורפו, כדי להפסידו ממון (רש"י שם), וביארו אחרונים, שסוברים שעריפת פטר חמור אינה מצוה אלא קנס (ראה ערך הנ"ל, מחלוקת ראשונים), ולכן אף שיכולים בית דין לכופו לפדות כשאר מצוות עשה, אין להם לכופו אלא על העריפה, שהרי התורה רוצה לקונסו שיפסיד ממונו (רי"ט אלגאזי שם ושם, בדעת רש"י שם, וראה מנחת חינוך כג שם).

* יש שכתבו בדעת ראשונים - הסוברים שעריפה היא מצות עשה ולא קנס (ראה ערך הנ"ל. רי"ט אלגאזי אות יד שם) - שאף אחר שלושים יום הרשות בידו לפדות או לערוף (רי"ט אלגאזי שם; מנחת חינוך שם בדעת הרמב"ם והפוסקים, וראה שם בדעת רש"י), ואם לא רצה לא לפדות ולא לערוף, כופים אותו לקיים את המצוה כשאר מצוות עשה, ואין כופים לערוף כי אם לפדות, כדי שלא יפסיד ממונו, שהרי אין התורה רוצה לקונסו (רי"ט אלגאזי שם).

* ויש שכתבו בדעת הסוברים שמצות פדיון פטר חמור אינה מוטלת על הבעלים, אלא על כל ישראל (ראה ערך הנ"ל), שחולקים על כל זה, וסוברים שאין כופים את הבעלים על כך כלל (מנחת חינוך שם, וראה שם שמסקנתו שהעריפה ודאי מוטלת על הבעלים).

בקרבנות ובנדרים

המקור לכך

קרבנות ונדרים, בית דין כופים עליהם (ראה להלן, ושיש חילוקי דינים בין סוגי הקרבנות והנדרים).

חכמים דרשו זאת מן הכתוב: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ (דברים כג כד), וכך שנינו: "ועשית" - על כרחך (רש"י ראש השנה ו א ד"ה ועשית) - אזהרה לבית דין שיעשוך, "כאשר נדרת", זה נדר, "לה' אלהיך", אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים, "נדבה", כמשמעו, "אשר דברת", אלו קדשי בדק הבית, "בפיך", זו צדקה (ברייתא ראש השנה שם; רמב"ם מעשה הקרבנות יד טז,יז, לענין כפיה על קרבנות. וראה להלן, על פרטי הדינים לכל דבר).

ולענין קרבנות דרשו עוד: יַקְרִיב אֹתוֹ (ויקרא א ג), מלמד שכופים אותו (ברייתא ראש השנה שם, ושם נתבאר), שכן כתוב מיותר הוא, שהרי נאמר כבר בתחילת הפסוק: יַקְרִיבֶנּוּ (ויקרא שם. רש"י ראש השנה שם ד"ה יקריב). ואמרו בטעם הדבר שהוצרכו לשתי דרשות לענין כפיה בקרבנות, שדרשה אחת - היינו מהכתוב "ועשית" (ראה לעיל. קרית ספר מעשה הקרבנות סוף פרק יד) - נצרכת למי שאמר - הרי עלי קרבן (רש"י שם ד"ה חד) - ולא הפריש, ודרשה אחרת - היינו מהכתוב "יקריב אותו" (ראה לעיל. קרית ספר שם) - נצרכת למי שהפריש ולא הקריב (ראש השנה שם. וראה רמב"ם שם).

ואף שכופים על כל מצות עשה, הואיל ובקרבנות נאמר: לִרְצֹנוֹ (ויקרא שם), היה ניתן לומר שאין כופים עליהם, ולכך הוצרכו לדרשה מיוחדת על כך (תוספות שם ד"ה יקריב; תוספות הרא"ש שם).

חטאות ואשמות

חטאות ואשמות, שאמרו שכופים עליהם (ראה לעיל), אין זה כלל בכל ענין, שהרי שנינו: חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנים אותם (משנה ערכין כא א, וכן הוא בתוספתא שם ג, וברמב"ם מעשה הקרבנות יד יז), שכיון שהם מעוכבי כפרה, אין חוששים שמא יפשעו וישהו מלהביאם (רש"י בבא קמא מ א ד"ה חייבי; רמב"ם שם; שיטה מקובצת ערכין שם). ונחלקו ראשונים בביאור הדברים:

* יש סוברים, שאם כבר עבר עליהם בבל-תאחר (ראה ערכו), כופים אותו, ולא קודם לכן (תוספות ראש השנה ו א; מלחמות לרמב"ן בבא קמא לו ב (יח ב), בשם יש אומרים; מאירי שם, בשם יש מפרשים).

* יש סוברים, שזה שאמרו שכופים חייבי חטאות ואשמות, היינו שבית דין רשאים למשכנם, וזה שאמרו שאין ממשכנים אותם, היינו שאינם צריכים למשכנם, שהרי הם מעושים ועומדים, כדי שתהיה להם כפרה (מלחמות לרמב"ן שם (יח א); ריטב"א ראש השנה שם; מאירי שם, בשם יש מפרשים), ואם פשע ולא הביא, או שהזיד בכך, כופים אותו (ריטב"א שם).

* יש סוברים, שזה שאמרו שכופים על חטאות ואשמות, הוא דווקא באדם אמיד, ולא בסתם אדם (ריטב"א בבא בתרא מח א ד"ה דילמא, בשם יש אומרים, וצריך ביאור).

* ויש סוברים, שלא אמרו שכופים אלא במי שהפריש את הקרבן, שכופים אותו להקריבו, וזה שאמרו שאין ממשכנים על חטאות ואשמות, היינו אם עדיין לא הפריש את הקרבן (ריטב"א שם).

עולות ושלמים

עולות ושלמים, שאמרו שכופים את החייב בהם (ראה לעיל), כתבו ראשונים שאף לסוברים שהדברים אמורים במקום שכבר עבר עליהם בבל-תאחר (ראה ערכו. ראה ראשונים לעיל בסמוך), מכל מקום אף קודם לכן ממשכנים אותו (תוספות ראש השנה ו א ד"ה יקריב; רמב"ן במלחמות בבא קמא לו ב (יח ב); תוספות הרא"ש ראש השנה שם), אם רואים שהוא מתעצל להביא (תוספות ותוספות הרא"ש שם), ומוציא הוצאות שלא לצורך, כדי שלא ישאר בידו במה לקנות (תוספות ישנים ראש השנה שם^[8]), ואם אין מוצאים במה למשכנו, כופים אותו (תוספות שם), וזו היא ששנינו: חייבי עולות ושלמים ממשכנים אותם (משנה ערכין כא א, וכן הוא בתוספתא שם ג, וברמב"ם מעשה הקרבנות יד יד. תוספות ותוספות הרא"ש שם), שכיון שאינם באים לכפרה, חוששים שמא ישהו מלהביאם (רש"י ערכין שם ד"ה ממשכנים; שיטה מקובצת ערכין כא א).

קרבן העומר

קרבן העומר (ראה ערכו), שדרשו בו מהכתוב: לִרְצֹנְכֶם (ויקרא כג יא), שאין כופים את הציבור בעל כרחו (תורת כהנים אמור י ה (וראה שם ז ב), וראה ערך עֹמר), יש מן הראשונים שפירשו, שאין דורשים מהם בית דין לקיים אלא ברשות וברצון, כי גנאי הוא לקרבן ציבור לבא מתוך הכרח, ואפילו אמרו "רוצים אנו" (ר"ש משאנץ שם).

ונחלקו אחרונים: יש שכתבו, שכן הוא הדין אף בשאר קרבנות ציבור (עמודי אש (לר"י אייזנשטין) א יד); ויש שכתבו, שכופים על הציבור להביא את קרבן התמיד (ראה ערכו. זית רענן על הילקוט שמעוני אמור תרמ, וכתב שכן הוא בספרי פנחס).

עגלה ערופה

אנשי העיר הקרובה אל החלל, שצריכים להביא עגלה-ערופה (ראה ערכו), אם נתאחרו ולא הביאו עגלה ערופה, כופים אותם ומביאים, ואפילו לאחר כמה שנים (רמב"ם רוצח י י. וראה מנחת חינוך תקל יג, במה שתמה על כך).

חייבי ערכין

חייבי ערכין (ראה ערכו) - וכן חייבי דמים, היינו אם אמר דמי עלי, או דמי פלוני עלי (ראה ערך ערכין. רמב"ם ערכין ג יד) - ממשכנים אותם (משנה ערכין כא א; רמב"ם שם), היינו, גזבר נכנס לבתיהם ונוטל בעל כרחם (רש"י ערכין כג ב ד"ה ממשכנין; רמב"ם שם) מה שנדרו (רמב"ם שם), שכיון שאינם באים לכפרה (רבינו גרשום ערכין שם; רש"י בבא קמא מ א ד"ה ממשכנין), חוששים שמא ישהה (רש"י שם), ולא ישתדל לשלמם (רבינו גרשום שם).

הנודר לצדקה

הנודר לצדקה, לסוברים שמצות עשה שמתן שכרה בצדה, אין בית דין כופים עליה כלל, ושמטעם זה אין כופים על קיום מצות צדקה (ראה לעיל: במצוות שמתן שכרן בצדן; במצות צדקה), נחלקו ראשונים ואחרונים בדינו:

* יש סוברים, שכופים אותו לקיים את נדרו (מרדכי בבא בתרא תצ (והגהות מרדכי שם תרנט), וקצות החושן כו בדעתו; ר"ן כתובות מט ב (יח א); ט"ז חו"מ שם ג; קצות החושן שם), וזו היא ששנינו: בְּפִיךָ (דברים כג כד) - זו צדקה (ברייתא ראש השנה ו א. ר"ן שם; ט"ז שם). ואף שהטעם שאין כופים על מצות צדקה הוא לפי שמתן שכרה בצדה, וטעם זה הוא אף בנודר לצדקה (ראה קצות החושן שם, שתמה כן, וראה שם שמכל מקום הסכים לדינא), כתבו אחרונים שאינו דומה נדר צדקה למצות צדקה, שכן בנדר עובר הוא אף על איסור בל-יחל (ראה ערכו), שלא נאמרה עליו ברכה (הגהות אמרי ברוך לקצות החושן שם).

* ויש סוברים שאין כופים את הנודר לצדקה (בעל המאור בבא קמא לו א (יח ב), ורשב"א כתובות מט ב, ור"ן כתובות שם (יח א), בשם רב האי גאון, והסכימו לדבריו; סמ"ע כו יג, וקצות החושן שם בדעתו; ב"ח ובשו"ת הב"ח דלהלן), ותמהו עליהם (ראה כתוב שם לראב"ד ורמב"ן במלחמות בבא קמא שם).

ובטעם הדבר, יש שביארו שאין שייך בזה כפיה, שהרי יכול לומר "אתן, ומתי שארצה אתן" (ב"ח חו"מ שם, ובשו"ת הב"ח לז); ועוד, שיכול הוא להישאל על נדרו (ראה ערך נדר), ואין בית דין כופים אלא בחיוב גמור שאינו יכול להשמט ממנו (שו"ת הב"ח שם).

האם כופים אף על מחשבה

מי שחשב בליבו ליתן איזה דבר להקדש, שחייב הוא לקיים את מחשבתו (ראה ערך הקדש), וכן מי שחשב בליבו לתת איזה דבר לצדקה, שחייב הוא לקיים את מחשבתו - לסוברים כן (ראה ערך נדר) - נחלקו אחרונים אם כופים אותו לקיים - לסוברים שכופים אדם לקיים את שנדר לצדקה (ראה לעיל בסמוך) - יש שכתבו שכופים אף על מחשבה, שאם אמר שחשב כך, כופים אותו לקיים (בית הלל יו"ד רנח סק"ד, בצדקה; הגהות חתם סופר לשו"ע שם יג, ושו"ת חתם סופר יו"ד רמג, והגהות אמרי ברוך שם, על פי מרדכי קידושין תצה), וזה שכתבו אחרונים שכופים אם נדר בפיו (רמ"א יו"ד שם יג), היינו משום שלא נדע מחשבתו עד שיאמר (חתם סופר שם ושם, וראה אמרי ברוך שם), ואף אם אמר שגמר בלבו כופים אותו (אמרי ברוך שם: אפשר).

ויש שצידדו, שאף אם מודה שגמר בלבו לנדור, אין בית דין חייבים לכופו, שכן החיוב לכפות על הצדקה נלמד מהכתוב: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ וגו' (דברים כג כד), ודרשו: בפיך, זו צדקה (ראה לעיל: המקור לכך), הרי שחיוב הכפיה נאמר דווקא על נדר שהיה במוצא שפתיו (אמרי ברוך שם: לכאורה יש סברא).

אופן הכפיה

בכפיה לקיים מצות עשה, שנינו שמכים אותו עד שתצא נפשו (ברייתא כתובות פו א, וחולין קלב ב), וכן בקרבנות שכופים על הבאתם, כופים במילים ובשוטים עד שתצא נפשו (רמב"ן במלחמות בבא קמא לו ב (יח ב)). ונחלקו בזה:

* יש שנראה מדבריהם, ש"עד שתצא נפשו" היינו עד-ועד-בכלל (ראה ערכו), ואפילו תצא נפשו (שו"ת חוות יאיר סוף סי' קסו; משובב נתיבות ג; שו"ת חתם סופר חו"מ קעז: וימות זכאי; אור שמח ממרים ד ג), ומהם שכתבו שהיינו הכאה אחר הכאה, ואין להמיתו בפעם אחת, אולי בין כך ישמע ויבין ויאזין וימות זכאי, או יחיה אחר נופלו (שו"ת חתם סופר שם), ודווקא להכותו מדעתו - עד שימות - שמא מחמת היסורים יקיים את המצוה, אבל להרגו בחשאי אסור, שמה נרויח אם ימות, הרי אף אז לא תתקיים המצוה (אור שמח שם).

* יש סוברים ש"עד שתצא נפשו" היינו עד ולא עד בכלל (שיטה מקובצת בשם תלמידי רבינו יונה דלהלן, וחמדת ישראל א בקונטרס אחרון לקונטרס נר מצוה חלק הלאוין דף קמג בדעתו), ולפי שאין גבול להכאה זו - בשונה ממלקות (ראה ערכו) - היא נקראת כך (חמדת ישראל שם), ולדעתם, בכל מקום שאמרו "מכים אותו עד שתצא נפשו", היינו שאין שם שיעור ידוע, אלא שיחלישו כוחו (שיטה מקובצת כתובות פו א, בשם תלמידי רבינו יונה).

האם בית דין יורדים אף לנכסיו

כפיה על המצוות, נחלקו בה ראשונים ואחרונים אם כוללת היא אף ירידה לנכסים:

* יש מהראשונים שסוברים שאף יורדים לנכסיו (ראה ראשונים דלהלן). וכן בדעת הסוברים שהכפיה על בעל חוב לפרוע את חובו, וכן כפיה לשלם תשלומי נזיקין ושומרים, היא משום שתשלומים אלו הם מצוה מן התורה, וכופים על מצות עשה (ראה לעיל: במצוות עשה), יש מהראשונים שכתבו שמשום כך אף יורדים לנכסיו, כדי לכופו לקיים את המצוה (רמב"ן בבא בתרא קעה ב ד"ה ואיכא; שיטה מקובצת כתובות פו א, בשם הרא"ה; מאירי כתובות שם; ר"ן כתובות צא ב (נ א): אפשר. וראה מחנה אפרים רבית א, וקצות החושן לט א), שעד שאתה כופהו בגופו, תכוף אותו בממונו (שיטה מקובצת ור"ן שם. וראה מחנה אפרים שם), ואף עדיף לכוף אותו על ידי ירידה לנכסיו מאשר על ידי הכאה (קצות החושן שם).

ונחלקו לדעה זו: יש מהראשונים שכתבו, שלא אמרו שיורדים לנכסיו אלא אם הבעל חוב נמצא לפנינו, אבל אם אינו לפנינו, אין יורדים לנכסיו (ר"ן שם. וכן כתבו קצות החושן רצ, ואמרי בינה חו"מ דיני הלוואה ג, בדעת ראשונים לגבי כפיה על מצות צדקה); ויש סוברים שכופים בירידה לנכסיו אף שלא בפניו (ראה להלן), וכן כתבו ראשונים, שקטן שאביו חייב ללמדו תורה (ראה ערך אב (א) המוליד: חובות האב, וערך תלמוד תורה), שלשיטתם כופים את האב לשכור לו מלמד, כשם שכופים על שאר מצוות (ראה הגהות מיימוניות דלהלן), אם אי אפשר להודיעו, יורדים לנכסיו בלא להודיעו (הגהות מיימוניות תלמוד תורה א א, בשם מהר"ם, והובא בבית יוסף יו"ד רמה, וברמ"א שם ד), וכתבו אחרונים, שהיינו שיורדים לנכסיו אפילו שלא בפניו, כדי לכפותו לקיים את המצוה (מחנה אפרים שם, וקצות החושן רצ).

* יש סוברים, שאין בית דין יורדים לנכסיו של אדם כדי לכפותו על המצוות (רשב"א דלהלן, וראה שו"ת הרשב"א ד סוף סי' קנב, ומחנה אפרים שם בדעתו; רא"ש כתובות ט יג; רא"ש בבא קמא ט כה, בשם הרמ"ה בפירוש שני, והובא בטור חו"מ שס, ודרישה שם א בדעתו; בעל התרומות סא ב אות ב). ולדעתם, אף שבית דין כופים את מי שאינו רוצה לתת צדקה, לסוברים כן (ראה לעיל: במצוות שמתן שכרן בצדן; במצות צדקה), אין הם יורדים לנכסיו (רשב"א כתובות מט ב). וכן מי שלוה מחברו, אף על פי שבית דין כופים אותו לפרוע, אין הם יורדים לנכסיו, לסוברים שאין שעבוד-נכסים (ראה ערך שעבוד נכסים) מן התורה (שו"ת הרשב"א ח"ג סי' נו, וכעין זה ברשב"א ב"ב קעה ב).

* ויש שחילקו וכתבו שדווקא כדי להפריש מאיסור לאו - שכופים אותו, לסוברים כן (ראה לעיל: באיסורים) - יורדים לנכסיו, ומטעם זה יורדים לנכסי מי שאינו רוצה לתת צדקה, שכן עובר הוא אף על שני לאווים - "לא תאמץ", ו"לא תקפוץ" (דברים טו ז. ראה ערך צדקה) - אבל במקום שאינו עובר אלא על עשה, אין יורדים לנכסיו (חוות דעת יו"ד קסא סק"ו^[9]).

בשמתא וחרם

כפיה על המצוות היא אף על ידי שמתא וחרם (רמב"ן קידושין יג ב ד"ה והא; ריטב"א כתובות נ א), ואף במצות כבוד-אב-ואם (ראה ערכו), שאין כופים עליה, לפי שמתן שכרה בצדה, לסוברים כן (ראה לעיל: במצוות שמתן שכרן בצדן), כתבו ראשונים שאף על פי שאין מלקים אותו עד שתצא נפשו - כבשאר מצוות עשה (ראה לעיל) - מכל מקום כופים בשמתא ובחרם, עד שיקיים (ראבי"ה ד תתקטו).

באופנים שאין כופים, האם כופים בדברים

מצוות שאמרו שאין כופים עליהן, כגון מצוות שמתן שכרן בצדן - לסוברים כן (ראה לעיל: במצוות שמתן שכרן בצדן) - יש מהראשונים שכתבו שאף שאין כופים אותו עד שתצא נפשו, מכל מקום כופים אותו בדברים (רבינו תם בתוספות בבא בתרא ח ב ד"ה אכפיה, וחולין קי ב ד"ה כל, וכן הוא בתוספות כתובות מט ב ד"ה אכפייה בתירוץ ראשון; מאירי חולין קי ב: יש מפרשים), ונחלקו בדעתם: יש סוברים שכפיה בדברים, היינו דרך ריצוי, ולא כפיה ממש (מאירי שם); ויש סוברים שכפיה זו, היא שמקללים אותו, או גוזרים עליו נידוי (חידושי הראנ"ח כתובות שם).

וכן לענין לפנים-משורת-הדין (ראה ערכו) - לסוברים שאין כופים על כך (ראה לעיל: במצוות עשה; בחיוב לנהוג לפנים משורת הדין, וראה ערך לפנים משורת הדין) - יש מהאחרונים שכתבו שמכל מקום כופים על כך בדברים, שאומרים לו "חייב אתה לעשות כן, ואם אינך שומע אתה עבריין" (תומים יב סק"ד).

הכופים

כפיה על קיום מצות עשה, נחלקו בה ראשונים ואחרונים:

* יש סוברים, שבית דין הם שכופים על כך (תוספות מנחות מא א ד"ה ענשיתו; יראים השלם קסד; החינוך מצוות ו, י, רסד; פירוש הרא"ש נגעים ג ב; קצות החושן ג סק"א, ועוד), אם יש כח בידם (החינוך מצוה ו), שכן מצינו שבית דין הם הכופים על גרושי אשה (גיטין פח ב; רמב"ם גרושין ב כ), והרי היא כפיה על הבעל לקיים את המצוה לגרש את אשתו (קצות החושן שם).

* ויש סוברים, שכל אדם כופה את חברו לקיים מצות עשה (ים של שלמה בבא קמא ג ט, וראה קונטרסי שיעורים שם טו יב בדעתו; נתיבות המשפט ג סק"א; שו"ת חתם סופר ה קעז; אמרי בינה דיינים ט; אור שמח ממרים ד ג), כשם שכל אדם מצווה להפריש את חברו מלעבור על איסור, לסוברים כן (ראה ערך אפרושי מאיסורא. נתיבות המשפט שם), ומהם שנתנו טעמים מיוחדים לכך שלכפיה על גרושין צריך דווקא בית דין (ראה חתם סופר שם).

איזה בית דין יכול לכפות

בית דין, שאמרו שדווקא הם כופים לקיים את המצוה, לסוברים כן (ראה לעיל), כתבו ראשונים ואחרונים שהיינו בית דין סמוכים (ראה ערך בית דין, וערך סמיכה. יראים השלם קסד; קצות החושן ג סק"א, ובמשובב נתיבות שם; מנחת חינוך ח אות י, ושם תקנח כ). ובבית דין של חוץ לארץ, ובזמן הזה - שאין הבית דין סמוכים (ראה ערך בית דין, וערך דיני קנסות, וערך סמיכה) - כתבו אחרונים שכופים בתורת שליחות של בית דין הסמוכים (ראה ערך בית דין, וערך גט מעשה. קצות החושן ומשובב נתיבות ומנחת חינוך שם), ומהם שהוסיפו, שבמצוות שאינם שכיחות אין הבית דין נעשים שלוחים של הראשונים, כמו שאין נעשים שלוחים שלהם בדיני ממונות בדבר שאינו שכיח (ראה ערך בית דין, שם. מנחת חינוך תקנח).

ויש מהראשונים שכתבו, שכפיה על המצוות על ידי הכאה היא קנס, ואין עושים כן בבית דין שבחוץ לארץ, שבדבר שלא שכיח אין עושים שליחותם של הסמוכים, ודבר זה אינו שכיח (יראים השלם שם, והובא בריקאנטי שנב).

בכפיה להפריש מן האיסור

להפריש מן האיסור (על החיוב למנוע מחברו לעבור על איסור, ראה ערך אפרושי מאסורא, וערך כל ישראל ערבים, ולעיל: באיסורים), כתבו ראשונים ואחרונים שכל אדם יכול להכות את חברו כדי לכפותו (רש"י בבא קמא כח א ד"ה איסורא; רא"ש שם ג יג; טוש"ע חו"מ תכא יג; נתיבות המשפט ג סק"א; משובב נתיבות שם; מנחת חינוך ח י, ושם תקנח כ), ואף לדעת הסוברים שדווקא בית דין כופים לקיים מצות עשה (משובב נתיבות שם; מנחת חינוך תקנח), ומהם שפירשו שהוא לפי שאסור-לאו (ראה ערכו) חמור יותר (מנחת חינוך שם), ומהם שכתבו שאף שכל אדם רשאי להכות את חברו ולכפותו כדי להפרישו מאיסור, אין הוא חייב לעשות כן, ודווקא בית דין חייבים לכפות (מנחת חינוך ח שם).

ויש שכתבו בדעת ראשונים שחולקים וסוברים שדווקא בית דין כופים כדי להפריש מן האיסור (ראה להלן).

בגירושין

כל מקום שאמרו שכופים את הבעל לגרש את אשתו (ראה ערך גרושין: גרושין מחמת איסור; גרושין מחמת תביעה), היינו שבית דין כופים אותו על כך (גיטין פח ב; רמב"ם גרושין ב כ), שנאמר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא א), ודרשו: לפניהם, ולא לפני הדיוטות (גיטין שם). והיינו בית דין של דיינים סמוכים (ראה ערך בית דין, וערך סמיכה. גיטין שם), שלענין כפיה צריך דיינים סמוכים (תוספות שם ד"ה לפניהם, וסנהדרין ב ב ד"ה ליבעי)^[10].

ואף לסוברים שכדי לכפות על מצות עשה אין צריך בית דין (ראה לעיל), כתבו אחרונים הטעם שלכפיה בגרושין צריך בית דין, הואיל ומוציאים בכך אשה מחזקת בעלה (שו"ת חתם סופר ה קעז), או שכיון שצריך לתת הגט מרצונו, וצריך לכפותו עד שיאמר רוצה אני, וייחשב כעושה מרצונו, צריך לזה בית דין (אמרי בינה דיינים ט, ואור שמח ממרים ד ג).

הערות שוליים