מיקרופדיה תלמודית:לא תאכל כל תועבה

הגדרה^[1] - אזהרה כללית על כל איסורי אכילה שבתורה, או איסור אכילה של דברים מסויימים הקרויים "תועבה", או של דברים שנעשה בהם מעשה עבירה

הלאו וגדרו

לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה (דברים יד ג) הוא לא-תעשה (ראה ערכו), ומנאוהו גאונים וראשונים במנין-המצוות (ראה ערכו. הלכות גדולות בהקדמה; אזהרות לרשב"ג לאוין אות ל, וזהר הרקיע שם; ספר המצות לרמב"ם לא תעשה קמ; יראים השלם פו; חינוך מצוה תסט); ויש שלא מנאוהו (רס"ג בספר המצות; סמ"ג לא תעשה רסד).

מה דורשים מלאו זה

פסוק זה נאמר בתורה בתחילת הפרשה של איסורי אכילה (דברים יד ד ואילך), ולפי פשוטו של מקרא יש מהראשונים שפירשו "לא תאכל כל תועבה" בתורת אזהרה כללית לכל המאכלות האסורים שבאותה פרשה (כתוב שם לראב"ד, ומאירי פסחים מג ב, וכן פירשו רמב"ן ורבנו מיוחס ואברבנאל דברים שם ג).

ובדברי חז"ל מצינו כמה דרשות ממקרא זה:

• ר' אליעזר^[2] אומר, מכאן לצורם אוזן של בכור-בהמה-טהורה (ראה ערכו) - שהטיל בו מום כדי לאוכלו במומו (רבנו הלל לספרי דברים שם) - ואכל ממנו, שעובר בלא תעשה (ספרי שם. וראה משך חכמה שם בביאור הדרשה).

• אחרים אומרים^[3] בפסולי-המוקדשין (ראה ערכו) הכתוב מדבר (ספרי שם) - היינו קדשים שנפל בהם מום, שאסורים באכילה בלא פדיון (ראה ערך פסולי המוקדשין. מיוחס לראב"ד שם בפירוש א), או קרבן שנפל בו פסול במחשבה או במעשה, שאסור באכילה (רמב"ם בספר המצות שם, ופסולי המוקדשין יח ג; חינוך מצוה תסט) - שדורשים גזרה-שוה (ראה ערכו) מהכתוב: לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא (דברים יז א), מה תועבה האמורה להלן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, אף תועבה האמורה כאן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר (ספרי שם).

• ר' מאיר אומר, כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל (ברייתא עבודה זרה סו א), מכאן לכל איסורים שבתורה שמצטרפים זה עם זה (ברייתא שם; ירושלמי ערלה ב א), ללקות עליהם בכזית משום לא תאכל כל תועבה (ירושלמי שם), אם אכל חצי זית מאיסור אחד, וחצי זית מאיסור אחר (תוספות עבודה זרה שם ד"ה ורבא ושאר ראשונים שם).

• רב אשי אמר: מכאן לבשר-בחלב (ראה ערכו) שאסור באכילה, שנאמר: לא תאכל כל תועבה, כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל (חולין קיד ב), היינו: כל דבר שאסרתי לך, לתעבו ולהתרחק ממנו, הרי הוא בבל תאכל, ובשר בחלב הרי תיעבתיו לך להתרחק מבישולו, שלא לבשלם יחד (ראה ערך בשר בחלב: הבישול. רש"י שם ד"ה כל וד"ה הרי הוא).

• בירושלמי אמרו: נאמרה תועבה בשרצים, שנאמר: לא תאכל כל תועבה (ירושלמי שבת ט א, ועבודה זרה ג ו).

הדעות להלכה

להלכה נחלקו ראשונים:

• לדעת כמה ראשונים הלכה כדרשת רב אשי, שלא תאכל כל תועבה הוא לאו לאיסור אכילה של בשר בחלב (רש"י דברים יד ג, ומיוחס לראב"ד לספרי שם בדעתו; תוספות חולין קיד ב [נדפס קטו א] ד"ה כל שתיעבתי וריטב"א שם; ראבי"ה רמב; מרדכי שבת שפג), ולכל דבר שנעשתה בו עבירה (ראשונים הנ"ל). יש מהעומדים בשיטה זו סוברים שבכלל הלאו אף צורם אוזן בכור כדי לשוחטו במומו, שהוא "דבר שתיעבתי לך" (רש"י שם ומיוחס לראב"ד שם בדעתו); ויש מהם סוברים שצורם אוזן בכור אינו בכלל לאו זה (תוספות שם).

• יש מהראשונים שנראה מדבריהם שהלכה כדרשת ר' אליעזר, שהלאו נאמר על צורם אוזן בכור שאסור באכילה (זהר הרקיע לרשב"ץ לאוין ל בדעת האזהרות שם; חרדים כו-כז על פי הרשב"ץ).

• יש מהראשונים שכתבו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשים (רמב"ם פסולי המוקדשין יח ד, וספר המצות לא תעשה קמ, והובא במאירי מכות יח ב), כדרשת "אחרים" (ראה לעיל. ספר המצות שם), ולדעתם בכלל זה אף קדשים שהוטל בהם מום (רמב"ם שם ה, וספר המצות שם^[4]); ויש מהראשונים שהשיגו עליהם והוכיחו שהדרשה מפסוק זה למטיל מום בקדשים אינה דרשה גמורה (סמ"ג לאוין רסד, על פי בכורות לד א), וכתבו שלפיכך אין למנות "לא תאכל כל תועבה" במנין המצוות (סמ"ג שם).

• יש מהראשונים שכתבו שעיקר הלאו הוא בפסולי המוקדשין, ובקדשים שהוטל בהם מום, אבל ממה שהוציא הכתוב אזהרה זו בלשון כלל: כל תועבה, ולא אמר בפירוש "לא תאכל פסולי המוקדשין", למדו ממנו איסור אף לכל איסורי מאכלות (חינוך מצוה תסט^[5]).

• ויש מהראשונים פוסקים כדרשת ר' מאיר (יראים השלם מצוה פו), וכתבו שהוא לאו מיוחד לאיסורי אכילה שהצטרפו זה עם זה לכזית (יראים השלם שם); ויש סוברים בדעת גאונים שפסקו כר' מאיר, אבל לדעתם אינו לאו בפני עצמו, שלא בא אלא ללמד על צירוף האיסורים (ר"י פרלא לרס"ג סוף מצות עשה קטו, בדעת רס"ג שלא מנה לאו זה במנין המצוות).

האם לוקים על לאו זה

לא תאכל כל תועבה, לסוברים שבא לאסור דבר שנעשתה בו עבירה (ראה לעיל, וראה ערך כל שתעבתי לך כו'), יש מהראשונים שכתבו שהוא חשוב לאו-שבכללות (ראה ערכו), שאין לוקים עליו, לסוברים כן (ראה ערך לאו שבכללות, מחלוקת אמוראים. פירוש ריב"א (מנחת יהודה) שמות כג יט בשם הר"ר אליקים, וברטנורא דברים יד ג; מזרחי שמות שם; לבוש האורה דברים שם); ויש שכתבו שלוקים עליו (רש"ס לירושלמי תרומות ו א, באוכל כלאי הכרם, ראה ערך כלאי כרם (ב)).

לסוברים שבא ללמד על כל איסורי אכילה שמצטרפים למלקות (ראה לעיל בסמוך), יש מהראשונים שכתבו שהדברים אמורים אף לסוברים שאין לוקים על לאו שבכללות, הואיל וישנו לאו מפורש בכל אחד מהאיסורים בפני עצמו (תוספות עבודה זרה סו א ד"ה כל שתעבתי).

לסוברים שהלאו נאמר על פסולי המוקדשין (ראה לעיל שם), יש מהראשונים שכתבו שלוקים עליו (רמב"ם פסולי המוקדשין יח ג, וסנהדרין יט ד אות נד; חינוך מצוה תסט), ויש שכתבו בטעמם, שאינו לאו שבכללות, שלדעתם לא נאמר אלא על פסולי המוקדשין, ולא על שאר איסורים (אגרות משה או"ח א יד ענף ב בפירוש לשון הרמב"ם פסולי המוקדשין שם ד), ואף שהלאו כולל כמה מיני פסולים, אינו חשוב לאו שבכללות, ששם "תועבה" אחד הוא, והרי זה כלאו של מלאכה ביום טוב, שכולל כל ל"ט מלאכות, ואינו לאו שבכללות, לפי ששם מלאכה אחד הוא (מרכבת המשנה פסולי המוקדשין שם ג; שושנת העמקים לפרי מגדים יח החלק הב': אולי; אגרות משה שם). ואף לסוברים שהלאו כולל בין פסולי המוקדשין, ובין כל איסורי אכילה (ראה חינוך לעיל שם), האוכל מפסולי המוקדשין לוקה, ואיו זה לאו שבכללות, לפי שעיקר הלאו אינו אלא בפסולי המוקדשין, ושאר האיסורים אינם נלמדים אלא מלשון: כל תועבה, ולפיכך לגבי עיקר הלאו חשוב הוא כלאו מיוחד (חינוך שם).

בכל איסורי אכילה

לא תאכל כל תועבה, ר' מאיר אומר, כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל (ברייתא עבודה זרה סו א: ר' יהודה משום רבי מאיר. וראה לעיל: מה דורשים מלאו זה), מכאן לכל איסורים שבתורה שמצטרפים זה עם זה (ברייתא שם; ירושלמי ערלה ב א: ר' אבהו בשם ר' יוחנן בשם רבי מאיר, וראה ירושלמי נזיר ו א) לכזית, ללקות עליהם (ירושלמי ערלה שם; תוספות עבודה זרה שם ד"ה ורבא (הא'); רמב"ן שם) משום לא תאכל כל תועבה (ירושלמי שם), כגון שאכל חצי זית מאיסור אחד, וחצי זית מאיסור אחר (תוספות עבודה זרה שם), מכיון שנכתב לאו אחד בכולם (רמב"ן שם), וכן מצטרפים לדעתו איסורים שונים שנתערבו בהיתר לאסור את התערובת עד שיהא בהיתר שיעור לבטל את כולם (גמרא שם), שלכך כללם הכתוב בלאו אחד (רמב"ן שם).

חכמים חולקים על דרשת ר' מאיר (גמרא שם: ורבא אמר לך הא מני ר"מ כו'; ריבמ"ץ ור"ש ערלה ב א בפירוש א שר' אליעזר חולק בצירוף למלקות, וראה שם פירוש ב שהמשנה שם לענין צירוף בתערובת), ולדעתם אין איסורים מצטרפים למלקות (גמרא שם לרבא), וכן סוברים כמה אמוראים (רב ורב אסי מעילה טז א; לוי מעילה שם לפירוש המפרש שם, ותוספות ד"ה אמר רב, ושני פירושים קדמונים שם).

להלכה יש מהראשונים פוסקים כר' מאיר (יראים השלם פו; ראבי"ה סוף סי' אלף ועז, על פי סתם משנה ערלה ב א, ומעילה יח א, שהיא כרבי מאיר); ויש פוסקים שאין הלכה כר' מאיר (רמב"ם מאכלות אסורות ד טז, ושם יד ה; יש אומרים בראבי"ה שם; מאירי עבודה זרה שם, וכן נקטו הרבה אחרונים. וראה מגיד משנה מאכלות אסורות שם ד, וראה חזון איש יו"ד כה סק"ב).

צורת צירוף האיסורים לרבי מאיר

צירוף איסורים למלקות לר' מאיר, יש מהראשונים סוברים שלא אמרו אלא כשאכלם בבת אחת, ולא בזה אחר זה (שיטה לחכמי איוורא נזיר לח א); ויש סוברים שאף כשאכלם בזה אחר זה, כל שאכל כזית בכדי אכילת-פרס (ראה ערכו) מצטרפים למלקות (תוספות ר"י מפאריש עבודה זרה סו א. וראה ערך אכילה: שהייתה).

באיסורי נדר ושבועה

איסורי נדר (ראה ערכו) ושבועה (ראה ערכו) יש סוברים שאין בהם משום לא תאכל כל תועבה לר' מאיר, שאין בכלל "תועבה" אלא מה שתיעבה התורה, ולא מה שאסר אדם על עצמו בנדר ובשבועה (מצפה איתן שבועות כב א בתירוץ א, וחידושי ר' מאיר שמחה שם. וראה חזון איש יו"ד כה סק"ב באיסורי נזיר, וראה אור שמח מאכלות אסורות טז טו).

בדבר האסור מפני מעלתו וקדושתו

דברים האסורים באכילה מפני מעלתם וקדושתם, כגון מעשר-שני (ראה ערכו), וביכורים (ראה ערכו), ותרומה (ראה ערכו), וקדשים באופנים שאסור לאוכלם, יש מצדדים שאינם בכלל לא תאכל כל תועבה, שאינם בכלל "תועבה" (בית האוצר לר"י ענגיל א עז על פי תוספתא מכות ג ג); ויש שלא חילקו בדבר (חסדי דוד לתוספתא שבציון הנ"ל; חידושי הגר"מ הלוי עמ' צט על פי ערלה ב טז לפירוש הרא"ש בקדשים, וראה שם משנה יד וטו וריבמ"ץ ור"ש שם בתרומה), שכל שאסרתו תורה מכל טעם שיהיה הוא בכלל "תועבה" (הגר"מ הלוי שם).

בדבר האסור באיסור עשה

דבר האסור באכילה באסור-עשה (ראה ערכו) יש מצדדים שאין בו משום לא תאכל כל תועבה, שכל שאין בו לאו, אינו חשוב תועבה (אחיעזר ב כח ג: אפשר); ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאף באיסור עשה יש משום לא תאכל כל תועבה (המאורות חולין נט ב).

בפסולי המוקדשין

לא תאכל כל תועבה, אחרים אומרים: בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר (ספרי דברים יד ג. ראה לעיל: הלאו וגדרו; מה דורשים מלאו זה). התנאים והאמוראים שדרשו פסוק זה לדרשות אחרות (ראה לעיל שם), יש סוברים בדעתם שהם חולקים על דרשת אחרים (שרשי הי"ם איסורי ביאה יז ח (דף פ ד"ה ותמוהים דבריו), וכן צידד בנר מצוה (סיד) א י דף עו; בית הלוי א ל אות ג); ויש שנראה מדבריהם שאינם חולקים, אלא שעיקר הכתוב נאמר בפסולי המוקדשים, ושאר הדרשות הן מריבוי המלה: כל (חינוך מצוה תסט).

להלכה יש מהראשונים שפסקו כאחרים (רמב"ם פסולי המוקדשין יח ג, וספר המצות לא תעשה קמ, והובא במאירי מכות יח ב; חינוך שם); ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שאין הלכה כאחרים (יראים השלם פו שהביא רק דרשת רבי מאיר; סמ"ג לאוין רסד).

גדרם

בגדר הפסולים שבכלל הלאו נחלקו הראשונים:

• יש שכתבו שהוא כל שנפסל הקרבן אחר שחיטתו באחד הפסולים המונעים את אכילתו (רמב"ם ספר המצות לא תעשה קמ; חינוך מצוה תסט). ועל פי זה יש סוברים שקדשים שמתו אינם בכלל לא תאכל כל תועבה, שלא נאמר הלאו אלא בקרבן שנפסל לאחר שחיטתו (חידושי הגר"מ הלוי מעילה ב יא עמ' קנו - קנז. וכן נסתפק רי"ט אלגזי בכורות ה לז, על פי לשון הרמב"ם והחינוך שם).

• ויש סוברים שלא תאכל כל תועבה נוהג אף בפסולים מחיים, כגון רובע-ונרבע (ראה ערכו), ואתנן-זונה (ראה ערכו), ומחיר-כלב (ראה ערכו), וחולה, וזקן, ומזוהם וכיוצא בהם (ראה ערך אסורי מזבח. מרכבת המשנה ואור שמח פסולי המוקדשין יח ג), שכולם נרמזו בפסוק: לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא (דברים יז א), שממנו דרשו בגזירה שוה ש"תועבה" האמורה בלא תאכל כל תועבה היינו פסולי המוקדשין (ראה לעיל: הלאו וגדרו. אור שמח שם).

שחוטי-חוץ (ראה ערכו) יש שכתבו שהם בכלל פסולי המוקדשין שאסורים משום לא תאכל כל תועבה (נאות יעקב י יד ואילך בארוכה); ויש שנסתפקו בדבר, שאפשר שלא נאסרו בלא תאכל כל תועבה אלא אותם הפסולים שנרמזו בפסוק: לא תזבח וגו', אבל שחוטי חוץ, שאין אזהרת שחיטתם נלמדת מפסוק זה (ראה ערך שחוטי חוץ), אינם בכלל תועבה (דבר אברהם ב במפתחות לסי' ו).

במטיל מום בקדשים

בבכור

לא תאכל כל תועבה, ר' אליעזר (ויש גורסים: ר' אליעזר בן יעקב, ראה לעיל: הלאו וגדרו; מה דורשים מלאו זה) אומר, מכאן לצורם אוזן של בכור-בהמה-טהורה (ראה ערכו) ואכל ממנו, שעובר בלא תעשה (ספרי דברים יד ג. ראה לעיל שם), שהואיל ואסור להטיל מום בבכור (ראה ערך מטיל מום בקדשים), ועבר ועשה כן כדי לאוכלו במומו, הרי הוא בכלל תועבה (רבנו הלל שם), ואסור לכל אדם (מיוחס לראב"ד שם. וכן נקט במשך חכמה דברים שם), והוא הדין במטיל מום בשאר קדשים (ספרי דבי רב ואהלי יהודה לספרי שם; חק נתן בכורות לד א).

יש מהתנאים שנראה מדבריהם שאין האיסור לאכול מבכור שהוטל בו מום אלא קנס מדרבנן (משנה בכורות שם לחכמים, וגמרא שם ב: קנסוה), וכתבו ראשונים שחולקים הם על ר' אליעזר (תוספות בכורות שם א ד"ה ומי קניס, ותוספות שאנץ ורא"ש בשיטה מקובצת (אילן) שם). וכן התנאים והאמוראים שדרשו את הפסוק לא תאכל כל תועבה לדרשות אחרות (ראה לעיל שם), כתבו ראשונים שחולקים הם על ר' אליעזר (תוספות שם ורא"ש שם בדעת אחרים).

ויש סוברים שאף ר' אליעזר לא אמר דרשה זו אלא בתורת אסמכתא (ראה ערכו) בעלמא, שאין איסור זה אלא קנס מדרבנן (תוספות שם ורא"ש שם בתירוץ אחרון בסוף הדיבור).

ויש סוברים בדעת רב אשי, הדורש לא תאכל כל תועבה לדבר שנעשתה בו עבירה (ראה לעיל שם), שאינו חולק על ר' אליעזר, אלא שענין אחד הוא, שכל שנעשתה בו עבירה אסור באכילה מן התורה (רש"י דברים שם, ומיוחס לראב"ד לספרי שם ורבי אליהו מזרחי שם בדעתו), ואף אחרים, הדורשים לא תאכל כל תועבה לפסולי המוקדשין (ראה לעיל שם, ולעיל: בפסולי המוקדשין), מודים שעיקר הכתוב בא לדרשת ר' אליעזר, אלא שדרשו מריבוי הלשון: כל, לרבות אף פסולי המוקדשין (מיוחס לראב"ד שם).

להלכה יש מהראשונים סוברים שמן התורה הצורם אוזן בכור מותר לאכול ממנו, ואין בזה אלא קנס מדרבנן (תוספות בכורות שם, ורא"ש בשיטה מקובצת (אילן) שם, ומשנה למלך בכורות ד א, ופרי חדש יו"ד סד ס"ק כו בדעתם; רמב"ם בכורות ב ז; סמ"ג לאוין רסד; טוש"ע יו"ד שיג א), לפי שהלכה כתנאים החולקים על ר' אליעזר (ראה לעיל. משנה למלך ופרי חדש שם בדעת תוספות בכורות שם), או שאף דרשת ר' אליעזר עצמה אינה אלא אסמכתא בעלמא (משנה למלך ופרי חדש שם בדעת תוספות שם (ורא"ש שם) בתירוץ שבסוף הדיבור; סמ"ג שם).

ויש סוברים בדעת ראשונים שהלכה כר' אליעזר, שאסור מן התורה בלאו של לא תאכל כל תועבה (מיוחס לראב"ד לספרי דברים שם בדעת רש"י דברים שם, שהלכה כרב אשי שסובר כרבי אליעזר; רשב"ץ לאוין ל, וחרדים כו-כז; חק נתן תמורה ד ב בדעת רש"י שם).

כשהוטל המום שלא בכוונה

קדשים שהוטל בהם מום אינם אסורים באכילה משום לא תאכל כל תועבה אלא כשהוטל המום בכוונה (ספר המצוות ומנין המצוות הקצר, וספר הבתים לא תעשה קמ); ויש סוברים בדעת ראשונים שהלאו נוהג אף במום שהוטל שלא בכוונה (שאגת אריה החדשות דיני חדש ט בדעת הרמב"ם פסולי המוקדשין יח ה, ותמה עליו. וראה מנין המצוות הקצר שם).

הערות שוליים