מיקרופדיה תלמודית:לא תגורו מפני איש

הגדרה^[1] - איסור לדיין להסתלק מלדון דין הבא לפניו

הדיין מוזהר שלא יירא מבעל הדין, ולא יימנע מלדון ומלפסוק את הדין לחובתו, שנאמר: וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם וגו' לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א טז-יז. כן משמע מרמב"ם סנהדרין כב א, וספר המצוות לאוין רעו, וחינוך תטו), ש"תגורו" הוא מלשון יראה, היינו לא תיראו (כן משמע מתרגום אונקלוס והמיוחס ליונתן שם יז; מחברת מנחם, גר, מחלקה שלישית; רש"י שם, בלשון ראשון), כמו: גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב (איוב יט כט. מנחם שם); ויש מפרשים - שהוא מלשון כינוס, כמו: אֹגֵר בַּקַּיִץ (משלי י ה. סנהדרין ז א; רש"י שם, בלשון השני) - ואסר הכתוב על הדיין להכניס דבריו מפני איש (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) א ח; גמ' שם ו ב; ירושלמי סנהדרין א א; רי"ף שם; רש"י דברים שם, בלשון שני; יראים שנח; מאירי סנהדרין שם)^[2], וכל שסירב לדון, או שהטה את הדין, מחמת יראה, עבר על הלאו (חינוך תטו)^[3].

אזהרה זו היא על מחשבתו של הדיין, שהוא מוזהר להאמין שלא יקרהו נזק כשיפסוק משפט צדק בלא להכיר פנים, שהרי מצוה הוא עושה, ושלוחי מצוה אינם ניזוקים (ראה פסחים ח א), וזו כוונת סוף הכתוב: כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא (דברים שם יז), שכיון שהמשפט מצְוַת ה' הוא, לא יארע לדיין נזק מחמתו (שערי תשובה לרבנו יונה ג לג).

במנין המצוות ומלקות

לאו זה נמנה במנין המצוות (ספר המצוות לרמב"ם שם; חינוך שם), והעובר עליו אינו לוקה (כן משמע מרמב"ם סנהדרין יט), שהוא לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו), שלהלכה אין לוקים עליו (ראה ערך הנ"ל. מנחת חינוך שם ג).

איסור ההסתלקות

באיסור זה נכלל שאסור לו לדיין לחשוש שמא יהרוג בעל הדין את בנו, או ידליק את גדישו, או יקצץ את נטיעותיו (ספרי דברים יז; ספר המצוות לרמב"ם שם, וחינוך שם, בשמו; רמב"ם סנהדרין שם), ואפילו אותו בעל דין הוא מזיק עז פנים עבה המח (חינוך שם), ולא ישים לבו כלל לנזק העלול לבא עליו מחמת הדין (ספר המצוות וחינוך שם). ונחלקו אחרונים:

• יש סוברים שדינו לענין סכנה כשאר איסורים, ובמקום סכנה רשאי הדיין להסתלק מן הדין, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח-נפש (ראה ערכו), ולא אמרו שאסור לו להסתלק במקום שהוא חושש מבעל הדין שיהרוג אותו או את בנו, אלא בבעל דין שאינו מועד לכך, ומשום שלא נחשדו ישראל להמית נפש בשביל שהוא מחייבו בדין (שבות יעקב א קמג), ובזמן שרבו המוסרים למלכות של גויים, ויש לחשוש ממסירה, רשאים הדיינים להשתמט מלדון, שאין מוטל על הדיין לסכן את נפשו (לבוש חו"מ יב א, על פי רמ"א שם).

• ויש סוברים שדווקא לדעה ש"לא תגורו" הוא לשון אגירה וכינוס (ראה לעיל) אין הדיין מוזהר אלא שלא לחוש לטרדה או זילות, והוא רשאי להסתלק מן הדין במקום סכנה (ב"ח חו"מ שם, על פי רש"י סנהדרין שם ד"ה חזק); אבל לסוברים ש"תגורו" הוא לשון מורא (ראה לעיל), אסור להסתלק מן הדין אפילו במקום חשש הריגה (ב"ח שם, על פי ספרי שם, ורמב"ם סנהדרין כב א), וזו שאמרו שאסור לו לחוש מבעל דין שמא יהרגנו, הדברים אמורים אף בבעל דין המוחזק ברשע (ב"ח שם, על פי רמב"ם שם). ונחלקו הפוסקים להלכה לדעה זו אם רשאי הדיין להסתלק במקום סכנה (ב"ח שם, על פי רש"י שם); או שאסור לו להסתלק מן הדין אפילו במקום סכנת נפשות (כן משמע מב"ח שם, בדעת הרמב"ם, התוספות והטור).

הפסד ממון

דיין החושש שאם ידון יפסיד ממון, נחלקו בו הפוסקים:

• יש פוסקים שאינו רשאי להסתלק מן הדין - אף לסוברים שמפני חשש נפשות הוא יכול להסתלק (ראה לעיל) - כדין שאר איסורים, שאין לעבור עליהם, אפילו בשב ואל תעשה, לסוברים כן (ראה ערך לא תעשה: ביחס למצוות עשה) מפני חשש הפסד ממון (שבות יעקב שם).

• ויש פוסקים שהוא רשאי להסתלק, שאין לך דבר העומד בפני היזק ממון (ב"ח שם, בדעת רש"י סנהדרין שם), שלדעתם אינו צריך לבזבז את ממונו כדי להימנע מאיסור בשב ואל תעשה (ראה ערך הנ"ל: שם. אמרי בינה דיינים יט); ויש שצידדו לומר שבכל מקום שהנזק ודָאִי, יכול הדיין להסתלק מן הדין, שבמקום היזק ודאי לא אמרה תורה "לא תגורו" (מהרשד"ם חו"מ שעח).

שלא מחמת יראה

דיין המסתלק מן הדין שלא מחמת יראה, אלא מחמת סיבה אחרת כלשהי, נחלקו הפוסקים אם עובר ב"לא תגורו" (שבות יעקב שם, בדעת הגהות אש"רי סנהדרין א ו); או שאין בו משום "לא תגורו" (כן משמע מדרכי משה שם סק"א; כן מצדד בב"ח שם).

איזה דיון בכלל האיסור

איסור "לא תגורו" נוהג בדיינים הדנים דיני ממונות (כן משמע מגמ' שם, ורמב"ם סנהדרין כב א, וספר המצוות לאוין רעו, וחינוך תטו), ואף כשהם דנים שאר דין תורה, שייך בהם איסור זה (כן משמע מגבעות עולם (קובו) א).

בהוראה (ראה ערכו) של איסור והיתר שבין אדם למקום כשהוא ממונה לכך, נחלקו אחרונים אם נוהג איסור זה (דבר יהושע א כ ב); או שאינו נוהג (שואל ונשאל ה יו"ד פא).

וכן במחאה בעוברי עבירה, נחלקו הפוסקים אם נוהג בה "לא תגורו" (כן משמע מהרמ"א שם); או שאינו נוהג בה, אפילו הוא ממונה לרבים (ב"ח שם), ואף על פי שהממונה לרבים חייב לדון אף במקום ששאר דיינים רשאים להימנע (ראה להלן), שאפשר שלא נאמר "לא תגורו" אלא בדין שבין אדם לחברו, שלא יימנע הדיין מלשופטו בצדק מחמת מורא, ולא במצְוַת תוכחה (ראה ערכו) שהיא בין אדם למקום (ב"ח שם, בדעת מהר"י ווייל).

קודם שידוע להיכן הדין נוטה

דיין שבאו לפניו שנים לדין, אחד רך ואחד קשה, ועדיין לא שמע הדיין את דבריהם, או ששמע ואינו יודע עדיין להיכן הדין נוטה, רשאי לומר להם, אין אני נזקק לדינכם, שמא יתחייב הקשה ונמצא רודפו, אבל אם שמע הדיין את דברי בעלי הדין, והוא יודע להיכן הדין נוטה - שברור לו הדין (מהר"י מברונא ריג, על פי תוספות ריב"א שם) - אפילו במקום שיש לחוש שירדפנו, אינו יכול לומר להם איני נזקק לכם, שנאמר: לא תגורו (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) א ז; סנהדרין ו ב; ירושלמי סנהדרין א א; רמב"ם סנהדרין כב א; טוש"ע חו"מ יב א)^[4].

בטעם ההיתר לדיין להימנע מלדון כל עוד אינו יודע להיכן הדין נוטה כתבו ראשונים, שכיון שהכתוב: וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם וגו' לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א טז-יז) עוסק בדיינים, לא נאמר האיסור אלא למי שכבר נעשה דיין בדין, והיינו ששמע את דברי בעלי הדין, ונתן ליבו לדעת להיכן הדין נוטה, אבל מי שאינו יודע עדיין להיכן הדין נוטה, אינו נחשב דיין עדיין, ואינו מצוּוה ב"לא תגורו" (תוספות ריב"א שם; ט"ז חו"מ יב, בהקדמה לסימן)^[5].

הממונה לרבים

דיין הממונה לרבים - שאין בעל-דין (ראה ערכו) יכול להשתמט מלדון לפניו (ראה ערך בעל דין: מקום דינו) - שמשבא דין לפניו, אפילו קודם ששמע את דברי בעלי הדין, חובתו להזדקק לו, ואסור לו להימנע מחמת פחד (רמב"ם שם; שו"ע שם א), משום "לא תגורו" (כן משמע משו"ת הרשב"א ב שדמ, לפי הבית יוסף), שדיין הממונה לרבים, כיון שבא דין לפניו, יש לו שם "דיין" אפילו קודם ששמע את הטענות, ולכן אפילו אינו יודע לאן הדין נוטה הוא מצוּוה ב"לא תגורו" (ט"ז שם).

שקיבלוהו לפשר

דיין שקיבלוהו בעלי הדין לעשות ביניהם פשרה (ראה ערכו), אפילו שמע את דברי בעלי הדין, והוא יודע להיכן הדבר נוטה, רשאי הוא לסלק את עצמו מלפשר מחמת יראה, ואינו עובר ב"לא תגורו", שלא נאמר: לא תגורו, אלא בדין, שהוא בעל כרחם של בעלי הדין, אבל בפשרה, שאינה אלא בהסכמתם, רשאי הוא לסרב לטרוח ולרצותם שיסכימו לפשרתו (מהר"י ברונא ריג), ואפילו קיבלו עליהם בעלי הדין את הדיין בין לדין ובין לפשרה, יכול הדיין לומר "לפשרה נכנסתי", ולהסתלק מן הדין (שם).

היה ביד הדיין כוח לכפות את בעלי הדין לפשרה - כגון שקיבלו עליהם בקנין לקיים את פשרתו (ראה ערך פשרה) - אסור לו להסתלק מן הפשרה (מהרש"ם ג סז, בדעת מהר"י ברונא שם).

דיין פסול

דיין פסול שקיבלוהו בעלי הדין עליהם שידונם, כתבו אחרונים שהוא רשאי להסתלק מן הדין, שכיון שהוא פסול לדין אינו מצוּוה לדון כלל, וממילא לא הוזהר ב"לא תגורו" (שושנת יעקב חו"מ יב א; מנחת חינוך תטו א)^[6].

בימינו

בחוץ לארץ, ובזמן הזה אף בארץ ישראל, שאין בית דין סמוכים, ואין הדיינים רשאים לדון אלא מכוח שליחותם של בית דין הראשונים הסמוכים שהיו בארץ ישראל, ומתקנת חכמים, לסוברים כן (ראה ערך בית דין: בחוץ לארץ ובזמן הזה), מכל מקום נוהג בהם איסור "לא תגורו" (כן משמע מטוש"ע שם), אלא שיש שכתבו שאין האיסור אלא מדרבנן, כיון שאין עליהם תורת בית דין אלא מדרבנן, וכיון שעיקרו מן התורה הוא, שגוף הלאו הוא מן התורה, דינו כלאו של תורה (אמרי בינה דיינים יט).

בן נח

בני נח, שהם מצווים להעמיד דיינים שידונו בדינים שהם מחוייבים בהם (ראה ערך בן נח: בדינים), נחלקו ראשונים אם בא דין לפני דיין מהם, אפילו הוא יודע עם מי הדין, אם רשאי להסתלק מן הדין (רמב"ן בראשית לד יג, בשם הירושלמי), כי מצות "לא תגורו" תוספת היא בישראל על הדינים, ובני נח אינם מצוּוים בה (רמב"ן שם); או שדיין בן נח מצוּוה ב"לא תגורו", ואסור לו להימנע מלדון (רש"י סנהדרין נו ב ד"ה יהא מוראי, לפי אורח משפט יב א; יד אליהו לח; מנחת חינוך תטו ב).

בן נח הבא לדון אצל דייני ישראל, נחלקו אחרונים אם אף לגביו מצוּוה הדיין ב"לא תגורו", ואינו יכול לסלק את עצמו מן הדין (מנחת חינוך שם); או שישראל רשאי להסתלק מדין בן נח (יד אליהו לח, על פי הרמב"ן שם, בשם הירושלמי).

איסורים נוספים בכלל הכתוב

מלבד האיסור להסתלק מן הדין, מצינו איסורים נוספים הנלמדים מהכתוב "לא תגורו":

• בכלל איסור "לא תגורו", שכל מי שדנים אותו אין נושאים לו פנים בשום דבר, אלא יקוב הדין את ההר, ואין הדיינים משפילים את כבודם בשביל כבוד האדם שהם דנים אותו (מאירי סנהדרין יט ב). ואף המלך (ראה ערכו) כשדנים אותו, צריך לעמוד בשעת גמר דין - לסוברים כן (ראה ערך גמר דין: שלא בפני בעל דין) - משום עשה של עמידת בעלי הדין (ראה ערך הנ"ל: עמידה וישיבה בגמר דין, וערך דיני ממונות: עמידת בעלי הדין), ואין העשה נדחה מחמת מצְוַת מורא מלך (ראה ערך מלך), כיון שיש בזה אף איסור "לא תגורו", ואילו תלמיד חכם אינו צריך לעמוד, לסוברים כן (ראה ערך גמר דין: עמידה וישיבה בגמר דין), שהעשה של עמידה נדחה משום עשה של כבוד התורה (ראה ערך כבוד חכמים), ואין בו משום "לא תגורו", כיון שאינו עושה כן לכבוד אדם, אלא לכבוד שמים, שדין מורא תלמיד חכם נלמד מהכתוב: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים ו יג, ושם י כ. חידושי הר"ן שם א, בשם רבנו דוד).

• היושב לפני הדיין, והוא יודע זכות לעני וחובה לעשיר, אינו רשאי לשתוק - ואף על פי שהדין בא לפני רבו ולא לפניו (כן משמע מרש"י סנהדרין ו ב ד"ה שיושב), ואין הדין מוטל עליו (רמ"ה שם) - שנאמר: לא תגורו מפני איש (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) א ח; גמ' שם; ירושלמי סנהדרין א א; רמב"ם סנהדרין כב ב), אל תכניס דבריך מפני איש (ראה לעיל. תוספתא שם), שלא יכנוס דבריו מחמת כבוד העשיר (תוספות שם ד"ה לא), או משום מוראו, שלא יהיה העשיר רודפו (רמ"ה שם), או מפני כבוד הדיין (כן משמע מרש"י שם; רמ"ה שם), שהוא טועה בדין (כן משמע מרש"י שם). ואף על פי שהתלמיד חייב בכבוד-רבו (ראה ערכו), כבוד שמים עדיף (חסדי דוד לתוספתא שם). ראה התלמיד זכות לעשיר והדיין מזכה את העני, שבזה אין חשש לכבוד העשיר או מוראו, פשוט שאסור לו לאסוף דבריו (רמ"ה שם; מהרש"ל לטור שם; סמ"ע שם ס"ק יח, בשמו)^[7].

הערות שוליים