הגדרה^[1] - בית דין שראו דבר, דנים עליו על פי ראייתם, ואינם צריכים לשמוע עליו עדות

הדין וגדרו

הדין

בית דין הרואים דבר שהדין תלוי בו - כגון שראו בסוף יום העשרים ותשעה לחודש את הלבנה החדשה, שאם נראתה הלבנה באותו זמן בית דין מקדשים את החודש (כן משמע מראש השנה כה ב, ורמב"ם קדוש החודש ח ב,ט) - אינם צריכים לשמוע עדות עליו מפי עדים, ודנים על פי ראייתם (גמ' שם; כן משמע מבבא קמא צ ב, ובבא בתרא קיג ב, וסנהדרין עח א, ורמב"ם שם ט, וסנהדרין ג ו; טוש"ע חו"מ ז ה, ושם רנג א), שאין ראייתם פחותה משמיעה מעדים (ראש השנה שם), שיותר חשובה ראיית הדיינים משמיעתם, ויותר הם ברורים בדבר בראיית עצמם משמועה שהם שומעים מפי עדים (המכריע כה, ותוספות רי"ד בבא בתרא שם).

גדרו

בגדרם של הדנים על פי הראייה, נחלקו הדעות:

• יש סוברים שכשהם דנים את הדין, אין בהם תורת עדים, ואינם אלא דיינים (שו"ת הר"ן עח; מהרש"א בבא קמא שם; פרישה חו"מ ז סק"ו, וסמ"ע שם ס"ק יב; פלפולא חריפתא בבא בתרא ח ו; ש"ך חו"מ מו סק"פ, בדעת ריב"ש שפב), ומטעם זה בקיום-שטרות (ראה ערכו), שצריך לקיימם על ידי בית דין (ראה ערך קיום שטרות), אם הראויים לדון בדבר כתבו על גבי שטר הקיום, שהם מעידים שהחתימות הן החתימות של העדים, אין תולים שקיימו את השטר על פי הכרתם בתורת דיינים - אף על פי שכל שאפשר להכשיר את השטר, יש לתלות שהוא כשר, ואילו כל הדנים על פי הראייה היו חשובים גם עדים, היה לנו לומר שאף על פי שכתבו לשון עדות, קיימו את השטר כדיינים (כן משמע מהריב"ש שם) - שאילו היתה כוונתם לומר שקיימו את השטר על פי הכרתם, אינם חשובים עדים כלל (שו"ת הר"ן שם).

• ויש סוברים שהדנים על פי ראייתם חשובים אף עדים (תוספות בבא בתרא קיד א ד"ה אבל; ר"ן כתובות כא ב; תשב"ץ א א; לבוש שם ה; סמ"ע מו ס"ק ע, בדעת הריב"ש שם; מנחת חינוך תט ד) - אף על פי שבפועל לא היתה הגדה (חידושי רבי ראובן יבמות כה ב) - וחשוב כאילו בשעת ראייתם ישבו בדין ושמעו מפי עדים בתורת עדות (לבוש שם). ומטעם זה בקיום שטרות, אם הראויים לדון בדבר כתבו בשטר הקיום לשון עדות, שהם מעידים שהחתימות הן החתימות של העדים, תולים שקיימו את החתימות על פי הכרתם, והזכירו לשון עדות כיון שהם אף עדים (ריב"ש שם, לפי הסמ"ע שם).

עדות על עשיית חלות

מעשה של עשיית חלות שצריך עדות לקיימה, כגון מעשה קידושין או גירושין, שהמעשה אינו חל בלא שני עדים שראוהו (ראה ערך דבר שבערוה: בקדושין וגיטין), כתבו אחרונים שלסוברים שהדנים על פי ראייתם אינם חשובים עדים אלא דיינים בלבד (ראה לעיל), אף ראיית המעשה בתורת דיינים - גם באופן שאינה מועילה מדין עדות - מועילה לקיום הדבר (נתיבות המשפט לו סק"י). לכן לדעתם אפילו ראה עמם עד נוסף שהוא קרוב או פסול - שבעדי קיום הוא פוסל את העדות כולה, לסוברים כן (ראה ערך עדות) - המעשה קיים, אבל לסוברים שהדנים על פי ראייתם אינם יכולים לדון אלא מחמת שהם חשובים עדים (ראה לעיל), אין מתקיים הדבר אלא בראייתם כעדים, ולפיכך אם ראה עמם עד קרוב או פסול, המעשה בטל (שערי יושר ז ה).

כשלא התכוונו לדון

ראו דבר, ובאותה שעה לא נתכוונו להיות דיינים ולדון דין על פיו, יכולים לדון על פי ראייתם (כן משמע מרשב"ם בבא בתרא קיג ב ד"ה שלשה, ותוספות שם קיד א ד"ה אבל, ורא"ש שם ח ג).

=

כשעדים מכחישים אותם===

ראו דבר, ויש עדים אחרים המכחישים אותם ואומרים לא כך הוא, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שיכולים לדון על פי ראייתם, ואין זה חשוב כעדות מוכחשת - שאי אפשר לדון על פיה (ראה ערך הכחשה) - שהדיינים הרואים פוסלים את העדים המכחישים אותם, כיון שהם יודעים ששקר העידו (ראה ערך הנ"ל. תשב"ץ א א; ישועות ישראל לא עין משפט סק"א, בדעת שו"ת הרשב"א א אלף רמו; אבני נזר אה"ע צו א; עין יצחק ב אה"ע מח), ודווקא שלשה דיינים נאמנים יותר מעדים המכחישים אותם, אבל פחות משלשה, אף על פי שהם כשרים לדון - לסוברים כן (ראה ערך בית דין: בדיני ממונות) - אינם נאמנים יותר מעדים המכחישים אותם (ישועות ישראל שם, ועין יצחק שם, על פי שו"ת הרא"ש נו ו), שדווקא שלשה שדנים חשובים "בית דין", ושוב אין העדים נאמנים להכחישם, אבל פחות משלשה, אף על פי שהם כשרים לדון, אינם חשובים "בית דין", ואינם נאמנים יותר מעדים (אמרי בינה דיינים יא; עין יצחק שם).

• ויש סוברים שאינם יכולים לדון על פי ראייתם, שלענין נאמנות אינם נאמנים יותר משני עדים, וכשם שעדות מוכחשת אינה עדות, כך אינם נאמנים לדון על פי ראייתם (ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות אלף כ, וריטב"א קדושין עד א, לפי אמרי בינה שם; ריב"ש קכז, לפי ישועות ישראל שם; מנחת חינוך תט ח).

כשבשעת הראייה אינם יכולים לדון

הראייה שהרואים דנים על פיה, הרי היא דווקא כשהיתה בשעה שהם יכולים לדון אז, אבל היתה בשעה שאינם יכולים לדון - כגון בלילה (ראה ערך דיני ממונות: זמנם, וערך דיני נפשות: זמנם, וערך קדוש החודש) - אף אחר כך, בשעה שאפשר לדון אז, אינם יכולים לדון על פיה (ראש השנה כה ב, ובבא קמא צ ב, ועוד; רמב"ם קידוש החודש ב ט; טוש"ע חו"מ ז ה), שאין בית דין דנים על פי ראייתם אלא בראייה הדומה לשמיעת בית דין, השומעים עדות מפי עדים (רשב"ם בבא בתרא קיג ב ד"ה לא שנו, ושם קיד א ד"ה אפילו), אבל הרואים בשעה שאין לדון אז, ראייתם אינה ראיית דיינים (כן משמע מרש"י סנהדרין לד ב ד"ה אבל; רשב"ם שם ושם; ריטב"א ראש השנה שם).

בדין דרבנן

הרואים דבר הנוגע לדין דרבנן, שעד נעשה בו דיין (ראה ערך אין עד נעשה דיין: בעדויות דרבנן), וראוהו בשעה שאין לדון אז, נחלקו בהם ראשונים:

• יש סוברים שהם דנים על פי ידיעתם (כן משמע מהמאור כתובות כא ב, ורשב"ם שם ושם, וריטב"א ראש השנה שם), וכן מקיימים שטר על פי ראייה בשעה שאין לדון אז (כן משמע מהמאור שם; מהרש"ל לטור חו"מ מו; ב"ח שם ז).

• ויש סוברים שאינם יכולים לדון (כן משמע מרש"י ראש השנה כו א ד"ה ומקצתן, וכתובות כא ב ד"ה ליתבו), וביארו אחרונים הטעם, שאף על פי שהקלו בדין דרבנן שעד נעשה בו דיין, מכל מקום צריך בו "הגדה", כלומר שתהא על ידה תורת עדות על ראייתם, וכשראו בשעה שאין לדון אז, ראייתם אינה חשובה "הגדה", ואינם יכולים לדון על פיה (תומים שם ס"ק כז).

בקיום שטרות

בקיום-שטרות (ראה ערכו), שבית דין עושים כשהם מכירים את חתימות העדים, או כשהעדים חותמים לפניהם (כן משמע מטוש"ע חו"מ מו ז), נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שכשראו את מעשה החתימה או את החתימות והכירום בשעה שאין לדון אז, ובאים עתה לקיים את השטר, הקיום הוא על פי ראייתם באותה שעה, ולפיכך אינם יכולים לקיימו, לסוברים כן (ראה לעיל. כן משמע מתוספות כתובות כא ב ד"ה וש"מ, בשם ר"י).

• יש סוברים שאם הכירו את חתימות העדים בשעה שאין לדון אז, הם מקיימים על פי זה (כן משמע מכתוב שם לראב"ד שם, ורמב"ן במלחמות שם, בדעת המאור שם; שו"ת מהרי"ט החדשים יד), שלא על פי ראייתם אז הם מקיימים, אלא על פי הכרתם עתה - בשעה שהם באים לקיים, שהיא שעה שראוי לדון אז - הם מקיימים (שו"ת מהרי"ט שם), אבל אם ראו את העדים חותמים בשטר בשעה שאין לדון אז, אינם יכולים לקיימו על פי ראייתם (כתוב שם ומלחמות שם בדעת המאור שם; שו"ת מהרי"ט שם).

• ויש סוברים שאפילו ראו את העדים חותמים על השטר בשעה שאין לדון אז, הם מקיימים אותו על פי ראייתם, שבקיום שטרות אין עדותם על ראיית מעשה החתימה, אלא על ידיעתם שאלו הן חתימות העדים, שהרי אינם צריכים לראות את מעשה החתימה, וכמו כן הם יכולים לקיים על פי הכרתם את החתימות בלא ראיית מעשה החתימה (ראה ערך הנ"ל). ולא נעשו עדים בראיית מעשה החתימה, שיהיו פסולים לדון משום שאין-עד-נעשה-דיין (ראה ערכו), אלא שבשעה שהם דנים לקיים את השטר, לפי ידיעתם באותה שעה שאינו מזוייף - שהיא שעה שראוי לדון אז - הם נעשים עדים ודיינים לקיימו (מלחמות שם).

כשאין לדון אז מדרבנן

ראו בשעה שאין לדון אז מדרבנן - כגון בשבת ויום טוב (ראה ערך בית דין: זמן ישיבתם) - שבדיעבד אם דנו אז, דינם דין (ראה ערך הנ"ל: שם), נחלקו אחרונים:

• יש סוברים שהם דנים על פי ראייתם (ט"ז חו"מ ז ה, בדעת הטור שם; תומים שם סק"ז; קצות החושן ז סק"ו, בדעת הרבה ראשונים), שבשעה שאין לדון אז מדרבנן, בדיעבד דינם דין, וכשראו בשעה שבדיעבד דינם דין, יכולים הם להיעשות דיינים, לסוברים כן (ראה לעיל. כן משמע מהט"ז שם; קצות החושן שם).

• ויש סוברים שאינם יכולים לדון על פי ראייתם (ב"ח שם ו, בדעת הטור שם; כנסת יחזקאל פח וזרע יצחק למשניות מכות א י, על פי תוספות מכות ז א ד"ה כמכחול; קצות החושן שם, בדעת הרשב"ם), שכל התקנות שתיקנו חכמים, תיקנו אותן כעין דיני התורה (ראה ערך כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון. ב"ח שם).

הדיינים

ראיית יחיד

יחיד הכשר לדון לבדו לכתחילה, כגון מומחה הדן יחידי דיני-ממונות (ראה ערכו. ראה ערך בית דין: בדיני ממונות) - לסוברים שאף בדיני ממונות יכולים הדיינים לדון על פי ראייתם (ראה להלן: הדינים) - אינו יכול לדון על פי ראייתו, שנאמר: עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים וגו' יָקוּם דָּבָר (דברים יט טו), וראיית דיין יחיד אינה חשובה כשמיעה משני עדים (רשב"א בבא קמא צ ב), שהיחיד אינו יכול לדון על פי ראייתו לבדה, שלעניין עדות עד אחד אינו נאמן, ויכול בעל הדין להכחישו (קצות החושן ז סק"ה; אמרי בינה דיינים יא).

ראיית שנים

שנים הכשרים לדון - כגון שאחד מהם מומחה (ראה ערך הנ"ל: שם) - שראו דבר, או יחיד מומחה שבא לדון בדבר שראה, ויש שם עד מלבדו, יש סוברים שהם דנים על פי ראייתם, אף לסוברים שיחיד שראה לבדו אינו יכול לדון על פי ראייתו (ראה לעיל), שהטעם שיחיד אינו יכול לדון כשראה לבדו הוא, לפי שבעל הדין יכול להכחישו (ראה לעיל), וכשראה אחר עמו - ודן עמו, או שהעיד לפניו, שיחיד מומחה יכול לקבל עדות, לסוברים כן (ראה ערך קבלת עדות) - אין בעל הדין יכול להכחישו, שכן יש שנים כנגדו, ולכך הוא כשר לדון (חידושי הרי"ם חו"מ ז סק"ט; אמרי בינה שם).

הדינים

דיני-ממונות (ראה ערכו) אם דנים בהם על פי ראיית הדיינים, וכן דיני-נפשות (ראה ערכו) - לסוברים שעד הרואה כשר לדון בדיני נפשות (ראה ערך אין עד נעשה דיין: בדיני נפשות) - נחלקו ראשונים בדעת תנאים ואמוראים:

• יש סוברים שאין דנים בהם, ולא נאמר שלא תהא שמיעה גדולה מראיה אלא לעניין קדוש-החודש (ראה ערכו) בלבד (רש"י בבא קמא צ ב ד"ה שראו, בדעת רבי עקיבא; רש"י ראש השנה כה ב ד"ה ואמאי, ורמב"ן כתובות כא ב, בדעת רב אשי; רמב"ן שם, בדעת לשון שניה בבבא קמא שם).

• ויש סוברים שדנים כן אף בשאר הדינים (המאור וכתוב שם לראב"ד ורמב"ן ורשב"א כתובות שם, בדעת סתמא דגמ'; תוספות ראש השנה שם ד"ה לא, והמאור גיטין ה ב, בדעת רבי טרפון ורבי עקיבא).

אף להלכה נחלקו ראשונים, יש הפוסקים כדעה הראשונה (ריטב"א בבא בתרא קיג ב; נמוקי יוסף בבא קמא שם, בשם הרא"ה; לחם משנה עדות ה ט, בדעת הרמב"ם); ויש הפוסקים כדעה השניה (המאור שם ור"ן בבא בתרא שם בדעת הרי"ף; רשב"ם שם; תוספות ראש השנה שם ד"ה לא, וכתובות שם ד"ה הנח; רמב"ן כתובות שם), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ ז ה, ושם רנג א).

הערות שוליים