מיקרופדיה תלמודית:לא תכרות להם ברית

הגדרה^[1] - האיסור לכרות ברית עם הגויים

האיסור

אסור לכרות ברית עם הגויים, שנאמר: לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית (שמות כג לב. כן משמע מהלכות גדולת, הקדמה, עמ' י במהדורת מכון ירושלים), ונאמר: לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית (דברים ז ב. רמב"ם עבודה זרה י א, ומלכים ו ה), ונאמר: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וגו' (שמות לד יב), פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ (שם טו), ונמנה איסור זה במנין-המצוות (ראה ערכו. הלכות גדולת שם; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת מח; יראים שיד; סמ"ג לאוין מז; חינוך צג)^[2]. ואף על פי שלשונות "השמר" ו"פן" הם לשונות אזהרה (ראה ערכו), מכל מקום, הכורת ברית אינו עובר מחמתם בלאוים נפרדים, שהואיל ובכתוב אחד נאמר לאו בפירוש, לשונות "השמר" ו"פן" אינם אלא תוספת אזהרה על הלאו (מהרש"ל לסמ"ג לאוין מז).

גדרו וטעמו

מהות הברית האסורה, נחלקו בה ראשונים:

• יש סוברים שהיא כריתת ברית לשם עבודה-זרה (ראה ערכו) - כלומר, שישראל והגויים יעבדו יחד עבודה זרה - כמו שנאמר: לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית (שמות כג לב. תוספות יבמות כג א ד"ה ההוא, בתירוץ הראשון; תוספות שאנץ עבודה זרה כ א, בתירוץ השני; תוספות הרא"ש קדושין סח ב, בתירוץ הראשון).

• יש סוברים שהיא ברית של עשיית שלום, להניח להם לעבוד עבודה זרה (רמב"ם עבודה זרה שם; חינוך צג; רלב"ג שמות שם), היינו, ברית שמבטיח בה את הגויים הכופרים על כפירתם (ספר המצוות לרמב"ם שם; חינוך שם), וטעם האיסור כדי שנאבד עבודה זרה וכל משמשיה מן העולם (חינוך שם), או כדי שלא תהיה הברית הזו סיבה שנעבוד עבודה זרה (כן משמע מהרמב"ן דברים כ יח; רלב"ג שמות שם).

• יש סוברים - לשיטתם שהאיסור אמור דווקא בשבע-אומות (ראה ערכו. ראה להלן) - שהיא אזהרה שלא לכרות עמם ברית שלום שלא להכותם (תוספות יבמות שם, בתירוץ שני; יראים שיד; רמב"ן שמות שם), וטעם האיסור, כדי שנוכל להחרימם (תוספות הרא"ש יבמות שם), ולכבוש את ארץ ישראל (תוספות יבמות שם ד"ה ההוא; תוספות הרא"ש שם), או שהואיל ואדוקים הם בעבודה זרה - ועוד, שגרים הם בינינו (מנחת סולת צג) - חששה התורה שיבואו להימשך אחריהם מחמת חיבתה של הברית (תוספות שאנץ עבודה זרה שם, בתירוץ השני). ומהם שהוסיפו, שמתיבת "ולאלהיהם" שנאמרה בכתוב (שמות כג לב) למדים שאם ירצו לתת את ארץ ישראל בתנאי שישאירו שם את העבודה זרה שלהם, אסור לכרות להם ברית, אלא יש להרוס ולשבור את מצבות אלהיהם (כן משמע מפירוש רבי אברהם בן הרמב"ם שם, וראב"ע שם, בפירוש הקצר, ורמב"ן שם).

• ויש סוברים שהברית האסורה היא ברית של אהבה ושל ריעות, לעזור זה לזה, ולהשתתף זה עם זה בכל דבר, אבל כריתת ברית של שלום, שאינה של אהבה וריעות - מותרת (תוספות הרא"ש קדושין שם, בתירוץ השני).

האומות

האומות שעמהן נאסרה כריתת הברית, נחלקו בהן ראשונים:

• יש סוברים, שאיסור כריתת ברית לא נאמר אלא בשבע אומות (האשכול (אויערבך) ג עמ' 123; תוספות יבמות כג א ד"ה ההוא, בתירוץ השני, ועבודה זרה כ א ד"ה דאמר; ספר המצוות לרמב"ם ומנין המצוות הקצר ל"ת מח; יראים שיד; סמ"ג לאוין מז), שכן מוכח מעניין הכתוב, שמתחילה דיבר על שבע אומות, שנאמר: שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ, וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ (דברים ז א-ב), ועליהן הוסיף הכתוב ואמר: הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית (דברים שם ב. תוספות שם ושם; תוספות הרא"ש יבמות שם). ומטעם זה מצינו בישראל שבימי יהושע, שכאשר באו הגבעונים ורצו לכרות עמהם ברית, לא חששו ישראל אלא שמא מן הגויים יושבי הארץ הם, שנאמר: וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַחִוִּי אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ אֶכְרָת לְךָ בְרִית (יהושע ט ז), שהרי עם שאר האומות לא נאסר לכרות ברית (תוספות שם ושם; תוספות שאנץ עבודה זרה שם; סמ"ג לאוין מז). ואף על פי שנצטוינו להרוג את שבע האומות, ולא להחיות מהם כל נשמה (ראה ערך שבע אומות), כשאין שבע אומות אלו מסורות בידינו להרגן הוזהרנו שלא לכרות עמהן ברית (ראה ערך הנ"ל. יראים שם; מהרש"ל לסמ"ג שם).

• ויש סוברים, שאיסור כריתת ברית נוהג אף בגויים משאר אומות (כן משמע מתוספות יבמות שם, בתירוץ הראשון, ומרמב"ם עבודה זרה י א, בנוסחאות מדויקות, וחינוך שם, בנוסחאות מדויקות; רלב"ג שמות כג לב), שאף על פי שהכתוב: הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית (דברים שם) מדבר בשבע אומות דווקא (ראה לעיל), מכל מקום הכתוב: לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית (שמות כג לב) מדבר בכל האומות, שהרי לא הוזכרו שם דווקא שבע אומות; ועוד, שבכתוב לפניו נאמר: וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף (שמות שם כז. בארות המים שם, בביאור הראשון)^[3].

שלא בשעת מלחמה

איסור כריתת ברית עם הגויים, נחלקו בו הדעות אם נוהג אף שלא בשעת מלחמה (כן משמע מתוספות יבמות שם, ותוספות שאנץ עבודה זרה שם, ועוד); או שאינו נוהג אלא בשעת מלחמה בלבד (מנחת חינוך צג א, בדעת הרמב"ם); או שיש חילוק בין גויים שקיבלו על עצמם שלא לעבוד עבודה זרה, שאין איסור לכרות איתם ברית אלא בשעת מלחמה, לבין גויים העובדים עבודה זרה, שאסור לכרות איתם ברית אף שלא בשעת מלחמה (כן משמע מלחם משנה מלכים ו א, בדעת הרמב"ם).

כשקיבלו עליהם המצוות

גויים שקיבלו על עצמם שלא לעבוד עבודה זרה, או שקיבלו לקיים שבע מצוות בני נח, נחלקו הדעות אם מותר לכרות עמם ברית:

• יש סוברים שאם קיבלו עליהם שלא לעבוד עבודה זרה, מותר לכרות עמם ברית (רמב"ן שמות כג לב, ודברים כ יא; אור החיים שמות שם), שנאמר: לא תכרֹת להם ולאלהיהם ברית (שמות כג לב), שדווקא בעודם עובדים את אלהיהם אסור, ולא כשקיבלו על עצמם שלא לעבוד עבודה זרה (רמב"ן שמות שם; אור החיים שם).

• יש סוברים שדווקא אם קיבלו על עצמם שבע מצוות בני נח מותר לכרות עמם ברית, אבל אם לא קיבלו על עצמם אלא שלא לעבוד עבודה זרה - אסור (כן משמע מדינא דחיי לסמ"ג עשין קיח, בדעת הרמב"ם והסמ"ג; מנחת חינוך שם, בדעת הרמב"ם).

• ויש סוברים שאף אם קיבלו על עצמם שבע מצוות בני נח אסור לכרות ברית עם הגויים, אלא דווקא אם יש להם דין גר-תושב (ראה ערכו. כן משמע ממרכבת המשנה מלכים ו א).

העלאת מס

גויים שקיבלו על עצמם מצוות, שמותר לכרות עמם ברית, לסוברים כן (ראה לעיל), אין זה אלא אם קיבלו על עצמם להיות עבדים לישראל, ולתת להם מס (מנחת חינוך שם, בדעת הרמב"ם); ויש סוברים שדווקא עם שבע אומות, וכן עם שאר האומות שלא דרשו בשלום ישראל תחילה אלא ישראל דרשו בשלומם, אסור לכרות ברית עד שיקבלו על עצמם עבדות ומס, אבל עם שאר האומות שדרשו בשלום ישראל תחילה, מותר לכרות ברית אם קיבלו על עצמם מצוות, ואפילו לא קיבלו על עצמם עבדות ומס (דינא דחיי שם, בדעת הרמב"ם והסמ"ג).

לצורך עצמו

הכורת ברית עם הגויים לצורך עצמו, אינו עובר על "לא תכרות" (כן משמע מילקוט שמעוני אסתר תתרנג, ומהרש"ל לסמ"ג לאוין מז; דברי שאול בראשית, וירא), שכן משמעות הכתוב: לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית (דברים ז ב), שאין האיסור אלא כאשר הגויים הם שצריכים את כריתת הברית (דברי שאול שם).

כשהיהודים דרים בתוך הגויים

כריתת ברית עם הגויים, במלכות שהיהודים גרים בתוכה והגויים מגינים עליהם, באופן שאינה ברית לשם עבודה זרה, כגון שנשבע שלא ישקר ולא יבגוד בהם, אינו עובר בה על איסור "לא תכרֹת", כי אנו מצווים מפי ה' על ידי ירמיהו הנביא: וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה (ירמיהו כט ז. מהר"ם שיק יו"ד שפא).

על מי חל האיסור

האיסור לכרות ברית עם גויים, נחלקו בו אחרונים אם הוא איסור לכל אדם מישראל (מנחת חינוך צג ד; כן משמע ממנחת סולת צג); או שהברית האסורה היא דווקא ברית עמים בין ישראל לעמים אחרים (כן משמע מאלה המצוות צג; תורה שבעל פה כא עמ' נז), ולא נאמר אלא לכלל ישראל (אלה המצוות שם).

ולדעה שהאיסור הוא לכל אדם מישראל, נחלקו אחרונים אם נשים אף הם מוזהרות על איסור זה (מנחת סולת שם); או שבזמן מלחמת-מצוה (ראה ערכו), הנוהגת אף בנשים, אף נשים מוזהרות, ובזמן שאין מלחמת מצוה - אינן מוזהרות, שאינן בנות עשיית מלחמה (כן מצדד במנחת חינוך שם).

מלקות

העובר על איסור "לא תכרות" אינו לוקה (נר מצוה יא כג, בדעת הסמ"ג; ברית משה לסמ"ג לאוין מז, בדעת כל מוני המצוות; משנת חכמים מא, יבין שמועה סק"ג; מנחת חינוך שם; ועוד). לסוברים שלאו זה נאמר לכלל ישראל בלבד (ראה לעיל), הרי לא ניתן להלקות את כלל ישראל (אלה המצוות שם), ואף לסוברים שלאו זה נאמר אף ליחידים (ראה לעיל), מכל מקום הדיבור אינו חשוב מעשה לעניין לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו), שלהלכה אין לוקים עליו (משנת חכמים שם; מנחת חינוך שם). ואף העובר על לאו זה על ידי מעשה, כגון על ידי כתיבה - החשובה מעשה לעניין חיוב מלקות (ראה ערך הנ"ל) - אינו לוקה, לסוברים שלאו שאפשר לעבור עליו בלא מעשה, אין לוקים עליו אפילו כשעוברים עליו על ידי מעשה (נר מצוה שם; ברית משה שם).

הערות שוליים