פרשני:בבלי:בכורות לו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות לו א

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: אימר דאמר רבי מאיר החשוד על הדבר - לחששא בעלמא. אבל לאחזוקינהו בוודאי, מי אמר? דכי קאמר רבי מאיר החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה, היינו במוחזק לן דעובר על דבר אחד.
איבעיא להו: עד מפי עד - מהו לעדות בכור? האם מי שיודע מפי עד אחר יכול להעיד על מום שהוא נפל מאליו.
רב אמי אסר. ורב אסי שרי.
אמר ליה רב אמי לרב אסי: והא תנא דבי מנשה: אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד. ומשמע דלעדות בכור לא.
ומתרצינן: תני, בדבי מנשה: אין עד מפי עד כשר אלא לעדות שהאשה כשרה לה בלבד. ובעדות בכור אשה כשרה. דקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דאמר אפילו בתו.
רב יימר אכשר עד מפי עד בבכור.
קרי עליה מרימר: יימר שרי בוכרא! פירוש: יימר המתיר בכורות, ולשון גנאי הוא.
והלכתא: עד מפי עד כשר לעדות בכור.
אמר רבי אלעא: לא היו מוחזקים בו, בטלה, שהוא בכור. ובא כהן אחד שהוא בעליו ואמר שהוא בכור ומומו עמו, שלא הוטל מום זה בו בכונה. ובא לפני חכם שיראה האם מום קבוע הוא, הרי הוא נאמן. דהפה שאסר שאמר שבכור הוא, הוא הפה שהתיר ואמר שלא הוטל בכונה.
והוינן בה: מאי קא משמע לן רבי אלעא, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר?
הא תנינא לה בכתובות: האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני, נאמנת. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. דכיון שלא היתה מוחזקת באשת איש, ורק על פיה יודעים שהיתה נשואה נאמנת אף על גירושיה. ולמאי צריך רבי אלעא לאשמועינן הא?
ומתרצינן: מהו דתימא: רק התם הוא דמהימנא, דאי בעיא להנשא בחיי בעלה ללא גירושין לא אמרה לנו שהיתה אשת איש והיתה יכולה להנשא כיון שהיתה בחזקת פנויה.
אבל הכא, בבכור, דלא סגיא דלא אמר לחכם דבכור הוא ושיורה לו אם מותר לשחטו, כיון דקדשים תמימים בחוץ שהוא איסור שיש בו כרת, לא אכיל ליה ללא הוראת חכם (ונחשדו רק על הטלת מום שהוא איסור לאו בלבד ולא על אכילת תמימים בחוץ), אימא לא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
קא משמע לן דיש לו דין נאמנות של הפה שאסר. דאי משום הכי שאינו רוצה לאכול תמימים בחוץ חיישת שהוא עצמו הטיל בו מום - הוה שדי ביה מומא דניכר אפילו לעם הארץ, ואכיל ליה, ולא היה צריך להראותו לחכם. ולהכי כשבא לחכם ואומר לו שהוא בכור ומומו עמו נאמן.
מתקיף לה מר בר רב אשי: מאי שנא מההוא גברא דאוגר ליה (שהשכיר) חמרא לחבריה, ואמר ליה: לא תיזיל עם החמור באורחא דנהר פקוד, כיון דאיכא התם מיא. אלא זיל באורחא דנרש דהתם ליכא מיא. אזל איהו באורחא דנהר פקוד ומית חמרא. ואתא השוכר ואמר ליה לבעלים: אמנם באורחא דנהר פקוד אזלי (ועברתי בכך על דבריך), ומיהו מיא לא הוו, ומית חמרא.
ואמר רבא: מה לו לשוכר לשקר, הרי אי בעי, אמר: באורחא דנרש אזלי. ולכן מכח המיגו שהיה יכול לשקר, נאמן שאכן לא היו שם מים והחמור מת כדרכו  30 .

 30.  ויש גורסין: אמר רבה, עי' תוס'.
ואמר אביי: "מה לו לשקר" במקום עדים לא אמרינן, דאנן סהדי דבכל שעה יש מים בנהר פקוד.
ואם כן הכי נמי בבכור, כיון דאנן סהדי דהכהנים חשידי על המומין, לא נימא "מה לי לשקר".
ומתרצינן: הכי השתא!? התם ודאי איכא מיא.
אבל הכא מי נימא דודאי שדי ביה מומא? והרי רק חששא הוא! ובמקום חששא אמרינן דנאמן מדין "מה לו לשקר". יתיב רבינא וקאמר להא שמעתא דרבי אלעאי בלא גברא, שלא אמרה משמו.
אמר ליה רבא זוטי לרבינא: אנן, משמיה דרבי אילעא מתנינן לה.
רבי צדוק הוה ליה בוכרא. רמי ליה שערי נתן לו לאכול שעורים בסלי נצרים של ערבה קלופה. בהדי דקאכיל איבזע שפתיה, נקרעו שפתיו ונהיה בעל מום.
אתא רבי צדוק לקמיה דרב יהושע להראותו את המום.
אמר ליה רבי צדוק: כלום חילקנו בין כהן חבר לעם הארץ? דמי חשידנא להטיל מום בבכור ככהן עם הארץ.
אמר לו רבי יהושע: הן, חילקנו בין כהן חבר לעם הארץ. ואין אתה חשוד שהיטלת מום בכוונה.
אתא רבי צדוק לקמיה דרבן גמליאל.
אמר ליה רבי צדוק: כלום חילקנו בין כהן חבר לעם הארץ?
אמר ליה רבן גמליאל: לא.
אמר ליה רבי צדוק: והא רבי יהושע אמר לי הן. שחילקו בזה.
אמר לו רבן גמליאל: המתן עד שיכנסו בעלי תריסים לבית המדרש. ונקראו התלמידי חכמים "בעלי תריסין" על שם "המגינים" שהם נלחמים במלחמתה של תורה.
כיון שנכנסו לבית המדרש. עמד השואל רבי צדוק ושאל: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ?
אמר לו רבי יהושע: לאו.
אמר לו רבן גמליאל: והלא משמך אמרו לי הן. שחילקו בזה.
אמר לו: יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך  31 .

 31.  והתוס' כתבו דלא גרסינן "ויעידו בך" דאין זה עדות.
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: האיך אעשה והרי איני יכול להכחישו.
אילמלי (אילו) הייתי אני בלבד חי, והוא רבי צדוק מת, יכול הייתי אני החי להכחיש את המת, ולומר לא אמרתי ככה.
אבל עכשיו שאני חי והוא חי, האיך יכול החי להכחיש את החי!? אלא ודאי כך אמרתי ועתה חוזרני בי  32 .

 32.  ועיין תוס'.
והיה רבן גמליאל יושב ודורש, ורבי יהושע עומד על רגליו, עד שרננו כל העם ואמרו לרבי חוצפית המתורגמן עמוד ושתוק. ועמד, ושתק.
מתניתין:
נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה לחכם, ובעל מום הוא, שהורה לי שיש לו מום קבוע ומותר לשחטו. (ובלבד שיהיו לו עדים שלא הטיל בו המום).
גמרא:
אמר רב יהודה אמר רב: נאמן הכהן לומר: בכור זה נתן לי ישראל במומו, כשהוא בעל מום.
מאי טעמא?
ומבארינן: כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי. דכיון שסופו להגלות ירא מלשקר. וכמו כן כיון שיכול הישראל לבא ולומר לא נתתיו במומו, לא משקר.
אמר רבא: אף אנן נמי תנינא: נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובעל מום הוא. מאי טעמא נאמן? לאו, משום דאמרינן כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי.
ודחינן: לעולם אימא לך דעבידי דמשקרי אפילו במקום דעבידא לאיגלויי. ומאי טעמא נאמן לומר הראתיו לחכם? כי התם הוא משום דקדשים בחוץ לא אכיל, דאף דחשידי על הטלת מום, אבל על אכילת קדשים בחוץ לא חשידי. ומתוך שירא מראהו לחכם.
אבל הכא, שאומר שבכור זה נתנו לי ישראל במומו, כיון דחשידי על הטלת מום, חשידי להטיל מום ולומר כך נתנו לי ישראל.
מתיב רב שיזבי ממשנה בדמאי: האומר לשליח שהוא "מי שאינו נאמן על המעשר", קח לי פירות ממי שהוא נאמן שאינו לוקח פירות מעם הארץ. או שאומר לו, קח לי ממי שהוא מעשר את הפירות שהוא לוקח מעם הארץ - אינו נאמן אותו השליח לומר שלקחו מנאמן על המעשרות, אלא חיישינן שמא לקחם מעם הארץ.
ואמאי אינו נאמן? נימא, כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי!?

דרשני המקוצר[עריכה]