פרשני:בבלי:זבחים מה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים מה א

חברותא[עריכה]

אמר על כך רבא בתמיה:  הלכתא למשיחא!? וכי בא לקבוע כאן הלכה הצריכה לנו לימות המשיח, שעכשיו לא הוצרכנו לה ואינה נוגעת לנו למעשה!?
אמר ליה אביי: לדבריך שאין לקבוע הלכה לימות המשיח, אלא מעתה כל דיני שחיטת קדשים לא לתני כלל, שהרי הלכתא למשיחא הוא?  1  אלא מדוע שונים אנו אותם, כי דרוש וקבל שכר על עצם הלימוד, אף על פי שאינו נוגע למעשה, ואם כן, הכא נמי אמר רב נחמן את דבריו משום דרוש וקבל שכר!?  2 

 1.  הקשה המצפה איתן, לדעה הסוברת מקריבים קרבנות אף על פי שאין בית המקדש, אין זו הלכתא למשיחא! ? ואמנם, דעת התוס' לקמן (דף נט) שרק קטרת מקריבים ולא שאר קרבנות, אולם דעת הרמב"ם שאת כל הקרבנות מקריבים בזמן הזה. ובכתבי הגרי"ז כתב, (ליישב קושיא זו על תמיהתו של רבא), הרי סוגייתנו עוסקת בפר כהן משיח, והוא אינו נוהג בזמן הזה ואפילו לא בזמן בית שני, כיון שנגנז שמן המשחה, ואף פר העלם דבר אינו נוהג בזמן הזה כיון שהוא קרבן ציבור שלא קבוע לו זמן ואינו דוחה את הטומאה, ופר כהן גדול גם כן אינו נוהג בזמן הזה מאחר ומינוי כהן גדול נעשה בבית דין של שבעים ואחד שאינו קיים בזמן הזה, וטעם זה שייך גם בפר העלם דבר שהוא בא על הוראת בית דין של שבעים ואחד.   2.  הגמרא בהוריות לגבי כיצד סדר לבישת הבגדים של אהרן ובניו, שואלת, לשם מה יש לנו לידע זאת, מה שהיה בשעתו היה! ? ומתרצת, הנדון הוא כיצד מלבישן לעתיד לבוא. והקשה המצפה איתן, מדוע לא תירצה שם הגמרא "דרוש וקבל שכר" כדברי אביי כאן! ? ותירץ, ענין דרוש וקבל שכר נאמר דווקא לגבי קרבנות שכל העוסק בתורת עולה וחטאת כאילו הקריבן, ומה שאין כן סדר לבישת הבגדים שאינה עבודה ואינה כהקרבת קרבן.
וביאר רבא את תמיהתו: הכי קאמינא לך "הלכתא" למה לי!? וודאי שצריך לגרוס את כל דיני שחיטת קדשים לפי שתורה היא ודרוש וקבל שכר, אלא תמיהתי היא, מדוע קבע הלכה שענינה הוראה למעשה, וזו אינה נוגעת לנו עכשיו?
לישנא אחרינא: אמר ליה רבא, הלכה קאמינא וכפי שהתבאר, והשינוי הוא בצורת הגירסא בלבד.
מתניתין:
קדשי עובדי כוכבים, שהקדישום הגויים לגבוה, אין חייבין עליהן האוכלן משום פיגול, נותר וטמא.
והשוחטן בחוץ פטור, דברי רבי שמעון.  1 

 1.  עיין שיטה מקובצת שלומדים דין זה מהפסוק "בני ישראל" הנאמר בשחוטי חוץ, ובספרי (פרשת ראה פיסקא ע') לומד רבי שמעון מהפסוק "השמר פן תעלה עולותיך" ולא של עובדי כוכבים. ומלשון התוס' בקושיתם (לקמן קטז ב ד"ה אסור) משמע שעל כל פנים יש בזה איסור. יעוי"ש.
רבי יוסי מחייב בכולן.  2   3 

 2.  ויש לעיין האם הקרבן גם כן נפסל בזה ששחטו בחוץ, ונחלקו בזה האחרונים, שהחזו"א (קמא סי' מ"א סקי"ד) פשוט לו שהקרבן פסול לגמרי, ומאידך האבי עזרי (מעשה הקרבנות יט טז) רוצה לומר שהקרבן כשר, ורק שחייב כרת על זה. וכתבו הקרן אורה (לקמן קטז ב) והחזו"א (שם) שרבי יוסי מחייב דוקא באופן שהנכרי הקדיש את הקרבן כדי להקריבו במקדש. אבל אם הקדישו כדי להקריבו בחוץ פטור אבל אסור, (והחזו"א מסתפק האם איסור זה הוא מן התורה או מדרבנן), ובזה יישבו את קושית התוס' לקמן ק"ז הנ"ל. ובאמת מבואר כך בפירוש בספרי שם שרבי יוסי פוטר קדשי עכו"ם שהקדישן בחוצה לארץ.   3.  הכסף משנה (מעשה הקרבנות יח כד) כתב בתירוץ אחד שרבי יוסי נחלק על רבי שמעון רק בדין שחוטי חוץ וסובר שחייב, אבל לא בדין נותר פיגול וטמא, ומבאר בברכת הזבח שהגם שרבי יוסי בברייתא בגמרא ודאי חולק גם בנותר ופיגול וטמא, מכל מקום במשנה לא נזכרה מחלוקתו רק בשחוטי חוץ, ואם כן הרישא נשנית בסתם, ולכן פסק הרמב"ם כמו הרישא.
גמרא:
תנו רבנן: קדשי עובדי כוכבים
לא נהנין מהן, ולא מועלין בהן.
ואין חייבין עליהן משום פיגול, נותר וטמא.
ואין עושין תמורה.
ואין מביאין נסכים בפני עצמם בלא זבח, אבל קרבנן טעון נסכים. הלכך, אם שלח העובד כוכבים את דמי הנסכים עם הקרבן שלו מקבלים הימנו, ואם לאו, מביאים נסכים משל צבור, דברי רבי שמעון.
אמר רבי יוסי: רואה אני בכולן, בכל הענינים הללו, להחמיר, שיש לנהוג בקדשי עכו"ם באותה החומרה של קדשי ישראל, לפי שנאמר בהן, בקדשי עכו"ם, בפרשת אמור (ויקרא כב) "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל, אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה". מדכתיב "איש איש", מרבים אנו שגם עכו"ם נודרים נדרים ונדבות כישראל.
ומדכתיב בהאי קרא "לה'", משמע שקדשי עכו"ם הם בכלל "קדשי ה'" לכל דיניהם.
ועתה חוזרת הברייתא לבאר את דברי רבי שמעון:
במה דברים אמורים שאין מועלין בקדשי עכו"ם אליבא דרבי שמעון, בקדשי מזבח שהקדיש העכו"ם לקרבן. אבל בקדשי בדק הבית שהקדיש העכו"ם, מודה רבי שמעון שמועלין בהן.
שנינו במשנה: קדשי עכו"ם לא נהנין ולא מועלין בהן.
ומבארת הגמרא: לא נהנין - מדרבנן.  4 

 4.  החזו"א בליקוטים כאן והאחיעזר (ב מג אות ב) נוקטים שמלבד זה שאין איסור הנאה של מעילה מן התורה בקדשי עכו"ם, גם לא נאמרו בהם האיסורים של אכילת בשר עולה המבוארים במכות (יז-יח). וכן מביא החזו"א לדקדק מדברי התוס' ד"ה והשוחטן וכו' בתירוצם השני, שכתבו שאיסור נותר ופיגול יכול לחול על קרבן עכו"ם הואיל ואין עליו איסור קודם. ועיין שם שיש לדחות ראיה זו. והאחיעזר מבאר שלמרות שכל הלימוד הוא רק לענין איסור מעילה. מכל מקום מאחר שלמדנו גם שאין בהם נותר ופיגול, אם כן רואים שקדושתם קלושה, ומשם כך אנו אומרים שגם איסור זה של אכילת בשר עולה אין נוהג בהם.
ולא מועלין - מדאורייתא. דגמרינן דין מעילה בקדשי עובדי כוכבים בגזירה שוה "חטא חטא" מתרומה. במעילה כתיב "נפש כי תחטא ומעלה מעל", וגבי תרומה כתיב "ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא". ובתרומה כתיב בהמשך הפרשה "ולא יחללו את קדשי בני ישראל", וממעט הכתוב ואומר, שהמדובר לגבי תרומה הוא רק בקדשים שמקדישים ישראל  5  ולא בקדשים שמקדישים עובדי כוכבים. וכמו שנתמעטו עכו"ם בענין תרומה, כמו כן נתמעט קרבנם ממעילה.

 5.  בגמרא בקידושין (מא ב) מבואר שרבי שמעון סובר שאין תרומת הנכרי תרומה וגם כן אינה מדמעת, ונחלק על סתם משנה (תרומות ג ט) שעכו"ם שתרם תרומתו תרומה, וכאן רבי שמעון הולך לשיטתו.
שנינו במשנה: ואין חייבין עליהן משום פיגול, נותר וטמא.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא? דאתי פיגול בגזירה שוה של "עון עון" מנותר. בפיגול כתיב "עונה תשא", ובנותר כתיב "עונו ישא", הרי שהשוותה תורה את דין הפיגול לדין הנותר.
והדר, אתי נותר, ולאחר מכן, יש לנו לחזור וללמוד את דינו של נותר בגזירה שוה של "חילול חילול" מטומאה, כי בנותר כתיב "קדש ה' חלל". ובטומאה כתיב "ולא יחללו".
ובטומאה כתיב "וינזרו מקדשי בני ישראל", מלמד הכתוב שפרשת אכילת קדשים בטומאה נאמרה רק לגבי קדשי בני ישראל, ולא לגבי קדשי עובדי כוכבים. והיינו, שלמדנו מטומאה לנותר, ומנותר לפיגול, שהרי דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בגזירה שוה, כמו שיבואר לקמן בפרק איזהו מקומן.
שנינו במשנה: ואין עושין קדשי עובדי כוכבים תמורה.  6 

 6.  יש לחקור האם המיעוט הוא שעכו"ם אינו עושה תמורה בעצמו, או שהמיעוט הוא שקרבן של עכו"ם אין בכוחו לעשות תמורה, ובאמת שזה תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד, שהם נחלקו בביאור דברי הגמרא בתמורה (ב ב) וכפי שנבאר, שהרמב"ם (תמורה א ו) מפרש שזה ודאי שקרבן של עכו"ם לא נאמר בו כלל דין תמורה, וכמו שלמדנו מההיקש למעשר בהמה, ורק שנסתפקה הגמרא שם אם העכו"ם עצמו יכול להמיר בקרבן של ישראל (על ידי שליחות). ונשארנו שם בספק, וכן ביאר באחיעזר (שם) את שיטת הרמב"ם. ואילו הראב"ד מבאר להיפך, שזה ודאי שעכו"ם אינו יכול כלל לעשות תמורה בעצמו, והספק בגמרא הוא האם קרבן שהקדישו עכו"ם שיתכפר בו ישראל חל בו אפשרות לעשית תמורה והישראל יכול להמיר בו, או שנאמר שעכו"ם אינו יכול לעשות קרבן עם אפשרות של תמורה, כן ביאר באבי עזרי את דברי הראב"ד.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא? דאיתקש תמורה למעשר בהמה, דכתיב גבי מעשר בהמה "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו. ואם המר ימירנו, והיה הוא ותמורתו יהיה קדש". ומעשר בהמה איתקש למעשר דגן, דכתיב "עשר תעשר את כל תבואת זרעך", בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. ובמעשר דגן כתיב "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו", וממעטינן ולא עובדי כוכבים. ומכאן למדנו שגם לגבי דין תמורה נתמעטו קדשי עובדי כוכבים.
ומקשינן: וכי דבר הלמד בהיקש, חוזר ומלמד בהיקש!? והרי אין הדבר כן, ואם כן כיצד ניתן ללמוד דין תמורה על ידי היקש למעשר בהמה, כאשר מעשר בהמה עצמו כל דינו הוא משום שהוקש למעשר דגן?
ומתרצינן: רק בקדשים נאמר הכלל שדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש. אבל כאן הדבר (הראשון) המלמד בהיקש הוא מעשר דגן, ומעשר דגן חולין הוא. הילכך, על אף שהדבר הלמד ממנו בהיקש הוא מעשר בהמה, שהוא קדשים, בכל זאת ניתן לחזור וללמוד ממנו בהיקש אפילו לתמורה, שהיא גם כן קדשים.
ומקשינן: הניחא להחשיב אותו כחולין למאן דאמר בתר "מלמד" אזלינן, שאם הדבר המלמד הוא חולין, הרי אף על גב שהדבר הלמד הוא קדשים, בכל זאת למדים ממנו, אם כן, כאן שהדבר המלמד הוא מעשר דגן, שחולין הוא, שפיר אנו למדים מהדבר הלמד ממנו.
אלא למאן דאמר בתר "למד" אזלינן, והיינו, במקום שהדבר הלמד הוא קדשים, אי אפשר לחזור וללמוד ממנו בהיקש, מאי איכא למימר? והלא כאן במעשר בהמה הדבר הלמד הוא קדשים, ובקדשים נאמר הכלל כי דבר הלמד בהיקש, אינו חוזר ומלמד בהיקש!?
ומכח הקושיה הזאת חוזרת בה הגמרא, ואומרת שלא לומדים את דין התמורה בקדשי עכו"ם מהיקש למעשר בהמה משום שמעשר בהמה הוקש למעשר דגן, אלא ממעשר בהמה עצמו למדים זאת, שהוא אינו קרב משל עכו"ם, משום שאין עכו"ם מביאים אלא נדרים ונדבות, ולא קרבנות חובה - מעשר בהמה הוא קרבן חובה שאין לו זמן קבוע להבאתו. וכל קרבן חובה שאין לו זמן קבוע, רק ישראל מייתו, אבל עובדי כוכבים לא מייתו, לפי שאין להם כל שייכות בקרבנות חובה שאין להם זמן קבוע, כגון מעשר בהמה וחטאת ואשם (והוא הדין שאין הם מביאים קרבן חובה שיש לה זמן קבוע, כמו עולת ראיה, אלא שבסוג זה של קרבן יש להם צד שייכות, בעולה רגילה, ואילו במעשר ובחטאת ובאשם שאין זמנם קבוע, אין להם שייכות בכל ענין).
הילכך, יכולים אנו ללמוד תמורה ממעשר בהמה למעט עובדי כוכבים.
שנינו במשנה: ואין מביאין נסכים.
תנו רבנן: כתיב בפרשת נסכים (במדבר טו) "כל האזרח יעשה ככה" (ולקמן אנו למדים מכאן שאפשר להתנדב נסכים בפני עצמם לנדבה, גם בלי להביא זבח). מלמד הכתוב כי רק "אזרח",  7  שהוא אדם מישראל, מביא נסכים, ואין העובד כוכבים מביא נסכים.

 7.  כן הוא הגירסא שלנו, והשיטה מקובצת במנחות (עג ב) מביא שגירסת רבינו גרשום מאור הגולה היא: "ואין העכו"ם מביאין עליהם נסכים", וכך היתה גם כן גירסת הרמב"ם וכמו שכתב הלחם משנה (פ"ג ממעשה הקרבנות ה"ה), וביאר שם הלחם משנה שלפי זה אף שאין העכו"ם חייב להביא נסכים הבאים עם הזבח, אבל אם רצה יכול הוא להביא, ואם לא הביא אזי הציבור מביאים את נסכי הבהמה מתרומת הלשכה, וביאר הגרי"ז בספרו שם שגדר הדין של נסכים הבאים עם הזבח הוא, שמלבד דין הבאת נסכים שהוא דין על מביא הקרבן להביא גם נסכים עמו, יש גם דין נוסף על הקרבן עצמו שיבואו נסכים עמו, ולכן אפילו שעכו"ם נתמעט מדין הבאה של נסכים, ואינו יכול להיות קרוי המביא שלהם, מכל מקום יכול הוא להביאם כדי לקיים את דין הקרבן שדינו לבוא עם נסכים, וכמו שבאים הנסכים משל ציבור, שגם כן אין לציבור דין מביא עליהם, ולפי זה כתב הגרי"ז שדוקא נסכים הבאים עם הזבח יכול העכו"ם להתנדב, אבל נסכים הבאים בפני עצמן אינו מביא (אף לפי גירסא זו), שמכיון שהם באים בפני עצמן צריך שיהיה להם מביא, ועכו"ם הרי נתמעט מדין הבאת נסכים כלל.
ומאחר שמיעטנו עובד כוכבים מהבאת נסכים, יכול לא תהא עולתו שהתנדב טעונה נסכים?
תלמוד לומר בפרשת נסכים "ככה יעשה לשור". תלתה התורה את חיוב הנסכים בקרבן, ואין הבדל בין קרבן ישראל לקרבן עובד כוכבים לחיוב נסכים. הילכך, אם שלח העכו"ם דמי הנסכים, יקרבו משלו. ואם לאו, הם קרבים משל צבור, כי "תנאי בית דין" הוא שיקרבו משל צבור. והמיעוט של עכו"ם מנסכים נאמר לגבי נסכים הבאים בפני עצמם, שלא עם זבח, שאין העכו"ם יכול להביאם.
שנינו בברייתא: אמר רבי יוסי: רואה אני בכולן להחמיר.
ומוסיפה הברייתא לפי רבי שמעון: במה דברים אמורים בקדשי מזבח.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי שמעון לחלק בין קדשי מזבח של עכו"ם שלא מועלים בהם, לבין קדשי בדק הבית של גויים, שכן מועלים בהם?
קסבר רבי שמעון, כי גמרה, מה שנלמדה מעילה בגזירה שוה "חטא חטא" מתרומה, לומר שאין מועלין בקדשי עובד כוכבים, זה רק בקדשי מזבח, שהם דומיא דתרומה, דתרומה עצמה קדישא קדושת הגוף. אבל קדושת בדק הבית, דקדושת דמים היא, לא למדים אותה בגזירה שוה מתרומה, ולכן קדשי עובדי כוכבים שהקדישו העכו"ם לבדק הבית, מועלים בהם כבקדשי ישראל.
תנו רבנן: דם שנטמא, וזרקו על גבי המזבח,
אם בשוגג,  8  הורצה, עלה הזבח לרצון עבור בעליו בזריקת הדם הטמא על המזבח, והבעלים נתכפרו, והבשר נאכל, משום שהציץ מרצה על טומאת הדם.

 8.  במנחות (כה ב) נחלקו אמוראים בפירוש של שוגג ומזיד כאן. לפי רבינא הכונה שהיה שוגג בזריקת הדם או שהיה מזיד בזריקה, אבל אין שום חילוק בין אם אירעה הטומאה בדם בשוגג או במזיד. ולפי רב שילא זה להיפך, שהחילוק בין שוגג למזיד הוא דוקא באופן שהדם נטמא, אם זה היה בשוגג או במזיד, אבל אין חילוק אם נזרק הדם הטמא בשוגג או במזיד. וביארו התוס' ביבמות (צ א ד"ה והא) שרבינא סובר שיותר ראוי לקנסו אם זרק את הדם הטמא במזיד, מאחר והוא מקריב על גבי המזבח דבר שהוא טמא ומאוס, מה שאין כן אם רק טימא את הדם במזיד, אין כל כך סיבה לקנוס אותו. ורב שילא סובר שיותר ראוי לקנוס על מה שטימא את הדם במזיד, מאחר שתחילת כל הפסול של הדם הוא מחמת מה שהוא טימא אותו, וגם משום שבשעה שהוא טימא אותו לא קיים שום מצוה, מה שאין כן כשזרק במזיד, שהדם כבר היה טמא לפני זה, וגם שהוא מקיים בשעה זו מצוה, משום כך לא קונסים אותו.

דרשני המקוצר[עריכה]