פרשני:בבלי:כתובות יח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות יח ב

חברותא[עריכה]

ובאמת מכח חזקה זו - בכולה בעי דלודי ליה! כיון שאינו מעיז פניו לכפור, והאי דלא אודי ליה, כי היכי דלישתמיט ליה (להפטר ממנו כעת, כיון שלא היו לו כסף מזומן לפורעו), וסבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה. ולכן רחמנא אמר: רמי (נטיל) שבועה עליה, כי היכי דלודי ליה בכוליה  34 . ובזה נחלקו: רבי אליעזר בן יעקב סבר - לא שנא בו (היינו במלוה עצמו) ולא שנא בבנו אינו מעיז, והלכך לאו משיב אבידה הוי, ומחוייב שבועת מודה במקצת. ורבנן סברי: בו הוא דאינו מעיז, אבל בבנו מעיז לכפור הכל, ומדלא העיז, משיב אבידה הוי, ולכן פטרוהו מן השבועה.

 34.  רש"י במסכת בבא מציעא פירש - שהוקשה לגמרא, היאך נשביענו והלא מיגו דחשיד אממונא - לגזול מחצה מהממון, חשיד נמי אשבועתא - להשבע לשקר? ועל זה תירצה הגמרא - שאינו חשוד אממונא, כיון שאינו רוצה לגזול אלא להשתמט מפרעון כעת, ורמי רחמנא שבועה עליו כדי שיודה. אך התוספות כתבו, דמיגו דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, משום ששבועה חמירא אצל האנשים ולא ישבעו לשקר. והכא הוקשה לגמרא - כיון שיש חזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, נאמין שפרע מחצה, משום שאילו היה שקרן לא היה מעיז פניו לכפור מחצה? וע"ז תירצה הגמרא - שמעיז לכפור מחצה כיון שרוצה להשתמט מפרעון החוב כעת.
מתניתין:
העדים שבאו לקיים את כתב ידם בבית דין, ואמרו - אכן כתב ידינו הוא זה, אבל חתמנו שקר משום שאנוסים היינו, או קטנים היינו, או פסולי עדות  35  היינו, הרי אלו נאמנים לפסול את השטר. כיון שאין השטר מתקיים אלא על פיהם, הרי הפה שאסר וקיים את השטר, הוא הפה שהתיר, ואמר קטנים היינו  36  וכו'.

 35.  רש"י פירש - כגון קרובים או משחקים בקוביא. והקשו עליו הראשונים: היאך נאמנים לומר "משחקים בקוביא היינו", והלא אין אדם משים עצמו רשע? ותירץ הפני יהושע - שדעת רש"י כדעת הראשונים במסכת סנהדרין - שהטעם שפסול משחק בקוביא לעדות הוא מפני שאינו עסוק ביישובו של עולם, ולכן אינו מדקדק כל כך בעדותו ויבא לשקר, אך אין בזה מעשה רשעות אפילו מדרבנן, רק פסול לעדות, ולכן נאמנים לומר "משחקים בקוביא היינו".   36.  והקשו התוספות: היאך נאמנים לומר אנוסים היינו, והלא מיגו במקום עדים הוא, כיון שבכל מקום שמגיע שטר בפנינו, אמרינן בגמרא - אנן סהדי שנכתב בכשרות, ואם כן כאן שאומרים "אנוסים היינו", היאך נאמנים נגד ה"אנן סהדי" שכשרים היו? ותירצו התוספות - שכיון שהצריכו חכמים קיום לשטר, אם כן כאשר אומרים תוך כדי דיבור - אנוסים היינו, לא חשיב קיום. ובאר ה"בית יעקב" - שכוונת התוספות לומר, שכאן לא שייך לומר "מיגו במקום אנן סהדי", משום שכל עוד שלא התקיים השטר אין כאן אנן סהדי כלל, ולכן נאמנים לומר "אנוסים היינו" במיגו שהיו אומרים אין זה כתב ידינו כלל. אך לעולם נאמנותם משום מיגו, וכן כתב התוספות להדיא בדיבור המתחיל הבא, שברישא נאמנים משום מיגו. ברם יש מהאחרונים שפרשו את התוספות באופנים אחרים, ואין כאן מקום להאריך.
ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר, ואם כן התקיים השטר שלא על פיהם - אינן נאמנין  37 :

 37.  והקשו התוספות: מדוע אינם נאמנים במיגו שהיו אומרים "פרוע הוא"? ותירצו - כיון שהשטר מקויים חשיב מיגו במקום עדים, דאנן סהדי שלא פרעו, דא"כ "שטרך בידי מאי בעי?", ולכן לא מהני המיגו. עוד תירצו - שאינם נאמנים לומר פרוע משום שחוזרים ומגידים הם. עוד תירצו - שאינם נאמנים במיגו, משום שמיגו בשני עדים לא אמרינן, משום שחוששים שמא כל אחד מהם חשש לשקר שמא חבירו יאמר את האמת, ומה שברישא אמרינן מיגו, כיון שהוי מיגו דאי בעי שתקי, ומיגו כזה אמרינן אף בשני עדים, כיון שסגי בשתיקת אחד מהם כדי שלא יתקיים השטר.
גמרא:
אמר רמי בר חמא, לא שנו שאינם נאמנים היכא שכתב ידם יוצא ממקום אחר - אלא כשאמרו - "אנוסים היינו מחמת ממון", שאז אינם נאמנים לפסול את עצמם, משום שמעשה רשע הוא לחתום שקר מחמת ממון, ואין אדם משים עצמו רשע. (וברישא נאמנים, משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר).
אבל אם אמרו - "אנוסים היינו מחמת נפשות" - הרי אלו נאמנין לפסול את השטר  38 .

 38.  והקשו התוספות, אם כן אף אם יטענו אנוסים היינו מחמת ממון, נאמינם במיגו שהיו אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות? ותירצו - שאונס מחמת נפשות לא שכיח, ולכן לא אמרינן בכהאי גוונא מיגו. אי נמי אפשר לתרץ - שלא אמרינן מיגו בשני עדים, כנ"ל בהערה הקודמת. והקשה המהר"ם שיף - היאך הקשו התוספות שנאמינם במיגו, והלא מיגו במקום עדים הוא, כיון שהשטר מקויים ממקום אחר? ותירץ המהר"ם שיף, (ע"פ דברי הבית יעקב) שסברת התוספות הייתה לפי ההוה אמינא בגמרא הכא, שחוזרים ומגידים, ואם כן לכל הפחות תהיה עדותם כתרי ותרי, ולא נוציא על פי שטר זה.
אמר ליה רבא לרמי בר חמא: כל כמיניה לחזור מעדותם ולפסול את השטר?!
והלא קיימא לן ש"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד"  39 ?!

 39.  ויש להקשות, אם כן ברישא דמתניתין אמאי נאמנים לומר "אנוסים היינו", והלא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד? וכתב רש"י - שברישא כיון שכל העדות נסמכת על פיהם, חשיבא כולה כחדא הגדה, כיון שבאותו דיבור שאמרו "כתב ידינו הוא זה", חזרו ואמרו "אנוסים היינו". ומשמע מדברי רש"י שמצד מיגו לחודיה לא סגי כנגד דין "חוזר ומגיד", כיון שדין חוזר ומגיד אינו חיסרון בנאמנות, אלא גזירת הכתוב שאי אפשר לשמוע הגדה נוספת אחרי שכבר הגיד.
וכי תימא, הני מילי שאינו חוזר ומגיד, רק היכא שהעיד בפנינו על פה, אבל בשטר לא, כיון שאין כאן הגדה, והא אמר ריש לקיש: עדים החתומים על השטר - נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין!
אלא, כי אתמר דברי רמי בר חמא, ארישא אתמר: דשנינן ברישא - העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה, אבל קטנים היינו וכו', הרי אלו נאמנין.
ועל זה אמר רמי בר חמא: לא שנו שנאמנים מחמת "הפה שאסר", אלא כשאמרו - "אנוסין היינו מחמת נפשות", שאינם משוים את עצמם כרשעים, אבל אם אמרו - "אנוסין היינו מחמת ממון", אין נאמנין!
מאי טעמא? משום ש"אין אדם משים עצמו רשע  40  " - משום שקרוב הוא אצל עצמו, וקרוב פסול לעדות. רש"י.

 40.  והקשו התוספות: מדוע לא אמרינן הכא "פלגינן דיבורא", ונאמין למה שאמרו אנוסים היינו, ונאמר שהיו אנוסים מחמת נפשות ולא מחמת ממון? והרי דעת רבא בסנהדרין לגבי "פלוני רבעני לרצוני", שאומרים פלגינן דיבורא ונאמן לומר "פלוני רבע", ואינו נאמן לומר שרבעו? ותירצו התוספות: שכאן לא שייך לומר פלגינן דיבורא מכמה סיבות: א. מכיון שקיום שטרות מדרבנן, אין אומרים פלגינן דיבורא כדי לפסול את השטר. ב. שבסוגיין אי אפשר לומר מעצמינו שהיה אנוס מחמת נפשות, מכיון שדבר זה לא שכיח. ג. שבסוגיין כשאומר "אנוס הייתי" על כרחו חייב הוא לפרש מחמת מה היה אנוס, ואם אמר מחמת ממון, אי אפשר לומר כעת שהיה אנוס מחמת נפשות, כיון שהכל דיבור אחד. משא"כ לגבי פלוני רבעני, שאפשר לשמוע רק את הדיבור - "פלוני רבע", ואין צריך לומר את מי רבע.
תנו רבנן: העדים שאמרו - "כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו'" - אין נאמנים לפוסלו. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: נאמנים לפוסלו, משום "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".
והוינן בה: בשלמא לרבנן נאמנים לפוסלו, כי טעמייהו - ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אלא לרבי מאיר מאי טעמא אינם נאמנים?
בשלמא כשטוענים "אמנם ראינו את המקח או ההלואה, אבל פסולי עדות היינו, ואין השטר כשר, אלא הוי כמלוה על פה. " אינם נאמנים - משום שמלוה גופיה, מעיקרא מידק דייק ומחתם, כיון ש"לא שדי איניש זוזי בכדי", ואם כן אנן סהדי שכשרים היו.
וכן כשטוענים "קטנים היינו", אינם נאמנים נמי, כדרבי שמעון בן לקיש, דאמר ריש לקיש:

דרשני המקוצר[עריכה]