פרשני:בבלי:סוטה לב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה לב א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
אלו מצוות התלויות בדיבור נאמרין בכל לשון:  1  פרשת סוטה, השבועה והאלה,  2  נאמרים בכל לשון.  3 

 1.  התוספות גרסו "אלו נאמרים בלשונם", וכן הוא במאירי, ומשום דזה משמע: "כל אדם בלשונו שהוא שומע, לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו, אבל "בכל לשון" משמע בין שומע ובין שאינו שומע, ובגמרא לא משמע הכי"; (ונראה מדבריהם, ש"בלשונם", פירושו הוא: בלשונם של האומרים, ואינו כמו "שבועת הדיינין בלשונה נאמרה", שהכוונה היא לרבות שאר לשונות, ראה שבועות לט א). וברש"י כתב: "אלו נאמרין בכל לשון גרסינן", והמהרש"א מחק "בכל לשון", ופירש דרש"י בא לומר שגורסים "אלו" ולא "ואלו", אבל המהרש"ל לא מחק, וכן נקט ב"שאגת אריה" סימן יג, (וכן ב"תוספות שאנץ" שרוב דבריו הם כשיטת רש"י, גרס: "בכל לשון"), וכתב ב"שאגת אריה" שם, שרש"י חלוק על התוספות בדין. והנה בתוספות בד"ה קרית שמע, כתבו, שמשנתנו לא שנתה מקרא מגילה שהיא נקרית בכל לשון, משום דבמגילה "הלועז ששמע אשורית יצא", שלא כאלו האמורים במשנתנו; ופירשו דבריהם ה"באר שבע" (הובא ב"תורת הקנאות"), וה"קרן אורה", (וכן משמע ב"שאגת אריה" שם): שבאלו השנויים במשנתנו שהם נאמרים בכל לשון, מי שאינו מבין בלשון הקודש אינו יוצא בו. ולפי זה נמצא, שבאלו הנאמרים בכל לשון, יש קולא וחומרא, קולא: שהם נאמרים בכל לשון, וחומרא: שאף בלשון הקודש אינו יוצא, אלא אם כן מבין הלשון, שכך הוא דינם של אלו, לאומרם באופן שיבין; וברש"י בד"ה "פרשת סוטה" מבואר, שהחידוש הוא, שאינו צריך לאומרו בלשון הכתוב בתורה, ולא משמע מדבריו שיש בזה חומרא שצריך לאומרו דוקא בלשון שהוא מבין, וזה סייעתא ל"שאגת אריה", שרש"י חולק על תוספות.   2.  ברמב"ם (סוטה ג ח) מבואר, דאת המגילה עצמה אינו כותב אלא בלשון הקודש, וב"הערות" נתקשה בזה: שהרי לגבי ספר תורה פסק הרמב"ם (תפילין א יט) שהוא נכתב אף בלשון יוונית, ואם כן מנין להרמב"ם שמגילת סוטה אינה נכתבת אלא בלשון הקודש! ? וביארו בזה, דברמב"ם שם משמע, שמגילת סוטה אינה הפרשה שבתורה, אלא שכותב במגילה את השבועה ואת האלה שהשביעה, שז"ל שם: "וכותב ככל הדברים שהשביע אותה בהם, אות באות ומלה במלה"; וזה הוא שהוצרך הרמב"ם שם לומר: "וכותב את השם ככתבו (ולא באדנות) "; ואם כתיבת הפרשה היא, הרי אין צריך להשמיענו כן, אלא ודאי שהוא כותב את מה שהשביעה, והיות והכהן הרי השביעה באדנות, הייתי אומר שיכתוב באדנות ולא בשם הוי"ה. ואם כן אין מקום להשוות מגילת סוטה לספר תורה; אלא שמכל מקום צריך ביאור, מנין להרמב"ם שכותב בלשון הקודש דווקא! ? (ובפרט לפי המבואר שהוא כותב מה שהשביעה, שיש לנו לומר שיכתוב באותו לשון שהשביעה). ויש מי שהעיר על עיקר דברי הרמב"ם: הרי מבואר בגמרא לעיל כ ב לפי מאן דאמר אחד, שמוחקין לה לסוטה מן התורה, ומבואר שם בגמרא ובתוספות, שמאחר שמוחקין לה מן התורה, הרי בהכרח שקפיד קרא שתהא ראויה לימחק, ולפיכך צריך שיכתבנה בכתב שיכול לימחות, ראה שם; ואם כן איך כותב ספר תורה ביונית, והרי לא יוכל למחוק לה מן התורה, כיון שמגילת הסוטה צריכה שתהא כתובה בלשון הקודש; וראה היטב ברש"ש שם.   3.  לעיל יז א הקשתה הגמרא לרבי מאיר הסובר: "מכלל לאו אי אתה שומע הן", שאם כן מה שאומר לה הכהן: "אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה", אין זו אלא ברכה אם לא שטתה, אבל אין כאן קללה אם אכן שטתה; ואמר רב תנחום: "חנקי כתיב", והיינו דדרשינן: "טומאה תחת אישך חנקי". וראה "לחם משנה" זכיה ומתנה פרק ג הלכה ז-ח (בסוף דבריו), שדקדק מדברי הרמב"ם - סוטה ג ז, שלא הביא אלא את לשון התורה - שאין צריך לומר בפירוש: "ואם שטית חנקי", אלא דממילא הוא משמע כן; ויש מי שהעיר, שהרי הרמב"ם כתב שם: "ואומר לה בלשון שהיא מכרת, אם לא שכב איש אותך וגו"', ולא הזכיר הרמב"ם שיכפול דבריו אף כשאומרה בלשון שהיא מכרת, והרי אין שייך לומר דממילא משתמע "חנקי". אלא שאף כשאומרה בלשון הקודש צריך ביאור, שהרי "חנקי" אכן כתיב, משום שנכתב בלי יו"ד, אבל "חנקי" לא קרי, שאין במשמעות לשונו כלל אלא לשון "הינקי", ולא "חנקי"! ?
ווידוי מעשר, הוא מה שאמרה תורה (דברים כו יב) "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר (כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, קבע זמן הביעור והודוי בערב פסח של שנה הרביעית), ונתתה ללוי (מעשר ראשון) לגר ליתום ולאלמנה (מעשר עני) ואכלו בשעריך ושבעו; ואמרת לפני ה' אלהיך: בערתי הקדש מן הבית (זה מעשר שני שהעלהו לירושלים), וגם נתתיו ללוי (זה מעשר ראשון), לגר ליתום ולאלמנה (זה מעשר עני), ככל מצותך אשר צויתני (שנתתים כסדרן), לא עברתי ממצוותיך (להפריש ממין על שאינו מינו), ולא שכחתי (מלברך על הפרשת תרומות ומעשרות). לא אכלתי באני ממנו (לא אכלתי מן המעשר שני באנינות), ולא בערתי ממנו בטמא (בין שאני טמא והוא טהור, בין שהוא טמא ואני טהור), ולא נתתי ממנו למת (לא עשיתי ממנו ארון ותכריכין למת), שמעתי בקול ה' אלהי (להביאו לבית הבחירה), עשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש"; ווידוי זה בכל לשון הוא נאמר.
קרית שמע, ותפלה, וברכת המזון.
ושבועת העדות, הוא מה שאמרה תורה (ויקרא ה א): "ונפש כי תחטא, ושמעה קול אלה (שבועה), והוא עד או ראה או ידע (שהשביעוהו בממון שהוא עד בו, שאם יודע לו בעדות שיעיד לו), אם לא יגיד (כפר ואמר שאינו יודע לו עדות) ונשא עוונו. והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה. והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים לחטאת, וכפר עליו הכהן מחטאתו", ושבועה זו בכל לשון היא נאמרת.
ושבועת הפיקדון, הוא מה שאמרה תורה (ויקרא ה כא): "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו בפקדון (שהפקד אצלו ונשבע שאינו בידו) או בתשומת יד (הלואה), או בגזל, או עשק את עמיתו. או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר. ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן"; ושבועה זו בכל לשון היא נאמרת.  4 

 4.  ראה בתוספות בסנהדרין לט א ד"ה ואלו, שתמהו: למה לא שנינו גם שבועת הדיינין ושבועת ביטוי! ? ותירצו: "ויש לומר, דאיכא שום גוונא בהנהו דתני (במשנתנו), דליתא בהני (בשבועת הדיינין וביטוי), להכי תני להו לחודייהו", וראה ישוב אחר בזה, ב"קרן אורה" כאן. תוספת בענין בכל לשון: א. כתבו התוספות בד"ה קרית שמע, שמשנתנו לא שנתה מקרא מגילה שהיא נקרית בכל לשון, משום דבמגילה "הלועז ששמע אשורית יצא"; ונחלקו האחרונים בביאור כוונתם: יש המפרשים (ראה הערה 1 לעיל) כפשוטו, שבאלו השנויים במשנתנו שהם נאמרים בכל לשון, מי שאינו מבין בלשון הקודש אינו יוצא בו; (וזה הוא פירוש הלשון "ואלו נאמרים בלשונם", כלומר: צריך שייאמרו בלשון המובן למדבר). ומיהו ב"מגן אברהם" סימן סב סק"א וב"פרי מגדים" שם, לא משמע שהבינו כן את כוונתם; וב"מנחת קנאות" ביאר את כוונת התוספות: שהנידון הוא במקום ששומע מאחר, שבאלו השנויים במשנתנו פשוט להתוספות שאינו יוצא מאחר בלשון הקודש כשאינו מבין, מה שאין כן במגילה, ראה שם. ב. לשון הרמב"ם בהלכות סוטה (ג ז): "ואומר לה בלשון שהיא מכרת אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה וגו"', משמע שלכל אשה צריך לומר בלשון שהיא מכרת, ואם אינה מכרת בלשון הקודש, יאמר לה דוקא בלשון שהיא מכרת, וזה כהתוספות; (אלא שבקריאת שמע לא כתב הרמב"ם כלשון הזה, ולכן יתכן שהוא דין מסויים בסוטה, ראה היטב ב"מנחת קנאות" על פי הירושלמי). ג. לשון רש"י הוא: ואלו נאמרין וכו', "פרשת סוטה: מה שהכהן אומר לה, ולא אמרינן צריך לאומרה בלשון הקודש כדרך שנכתב", פירוש: כדרך שנכתב בתורה, וכמבואר ב"תוספות שאנץ", שכתב: "ולא אמרינן שצריך לאומרם בלשון הקודש, כדרך שנכתב נצטווה לאומרו", (וכמו שהעיר ב"מנחה חריבה" ראה שם) ; וסברא זו שבמקום שנכתב הנוסח בתורה צריך לאומרו בלשון הקודש (אם לא במקום שגלי קרא לא כן), מתבארת מכל דברי רש"י בסוגייתנו, וכפי שיתבאר בהערות בהמשך הענין; וזה הוא שכתב רש"י בד"ה "ואלו נאמרין בלשון הקודש": "ולא אמרינן: נגמר מהנך דלעיל (סוטה וכו') שנכתב ונסדר עליהן כל מצות דיבורם, ו (בכל זאת) אין צריך לאומרם בלשון הקודש", הרי דמצד הסברא יש לנו לומר שיאמרנו בלשון הקודש, כיון שכתוב הנוסח בתורה. ד. כתב בשו"ת "חלקת יואב" (מהדורא תניינא סוף סימן א, נדפס בסוף חלק ראשון): ודע דיש לחקור, בהנך דקפיד רחמנא שיהיה בלשון הקודש דוקא, אם הכוונה דצריך שיאמר: הלשון הכתוב בתורה דוקא, או שידבר הדברים בלשון הקודש, אבל לא בעינן הלשון הכתוב בתורה, (וראה עוד שם), וסיים: ולא מצאתי גילוי לדין זה. וספיקו הוא בכמה אופנים, או שיאמר מילה נרדפת בלשון הקודש, וכגון שיאמר ב"מקרא בכורים" ויהי שם לעם גדול", ולא "לגוי גדול"; או שיאמר "וירד למצרים", ולא "וירד מצרימה", "ויענו אותנו" ולא "ויענונו"; או שיוסיף ויאמר: "לבן הארמי היה אובד את יעקב אבי, וירד יעקב מצרימה", ולא "ארמי אבד אבי וירד מצרימה", וראה מה שכתב על דבריו ב"אגרות משה" או"ח חלק א סימן לב ענף א; ויתבאר עוד מזה בהערות בסוגיא. ה. כתב ב"ביאור הלכה" בהלכות קריאת שמע סימן סב: דאותן דברים הנאמרים בכל לשון, הוא דוקא אם אנשי אותו המדינה מדברים כך, אבל אם אנשי המדינה אינם יכולים לדבר זה הלשון, ורק הוא ועוד איזה אנשים יחידים יודעים זה הלשון, זה לא נחשב לשון; ראה שם שהוכיח דבריו. ובספר זכרון להגר"י הוטנר זצ"ל, הובאה קושיא משמו מפרשת סוטה ווידוי מעשר שנאמרים בכל לשון, ואף שבירושלים אומרים אותה, ובני המדינה הרי מדברים בלשון הקודש! ? ויש מי שכתב ליישב, שאם נאמר, שבמקום שצריך לומר בלשון הקודש אין יוצא אלא אם כן אמר באותו נוסח ממש שכתוב בתורה, (ראה אות ד) ולא די שיאמר בלשון הקודש; אם כן תמצא פרשת סוטה נאמרת "בלשונם" (כגירסת התוספות) והיא לשון הקודש, וכגון שאמר: "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בקרב עמך", ולא ככתוב בתורה: "בתוך עמך"; או שיאמר: "יתן ה' אותך האשה לאלה ולשבועה בתוך העם שלך"; וכן בוידוי מעשר, כשיאמר: "הוצאתי הקודש מן הבית וגם נתתי אותו ללוי", במקום "בערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי" ; "הבט ממעון קדשך", במקום "ה שקיפה ".
ואלו נאמרין רק בלשון הקודש:
מקרא ביכורים, והוא מה שאמרה תורה (דברים כו ב): "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלהיך, כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. וענית ואמרת לפני ה' אלהיך: ארמי (לבן הארמי) אבד אבי (לבן ביקש לעקור את הכל כשרדף אחרי יעקב) וירד (יעקב) מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אותנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלהי אבותינו, וישמע ה' את קולנו, וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'", ומקרא זה - מ"הגדתי" עד "נתתה לי ה'" - אינו נאמר אלא בלשון הקודש.
וחליצה, הוא מה שאמרה תורה (דברים כה ז): "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ואמרה: מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, ועמד ואמר: לא חפצתי לקחתה. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו, וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", וכל האמירות הנזכרות, אינן נאמרות אלא בלשון הקודש.
ברכות וקללות,  5  הוא מה שאמרה תורה (דברים יא כט): "והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה". ונאמר (דברים כז יב): "אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעברכם את הירדן, שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל, ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי. וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה'" (עד סוף סדר הקללות), והיו מקדימים לכל קללה, ברכה: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה", והכל נאמר בלשון הקודש בלבד.

 5.  לכאורה צריך ביאור: מאי דהוה הוה! ? ואפשר שלא נכתב זה אלא משום שמברכות וקללות אנו לומדים לשאר מקומות, כמבואר במשנה.
ברכת כהנים שאומרים בנשיאת כפים.
וברכת כהן גדול ביום הכפורים אחר עבודת היום שהיה עובד בקודש הקדשים, היה קורא בתורה, ומברך שמונה ברכות כפי שמבארת המשנה לקמן מ ב.
ופרשת המלך, מפרש לה במשנה לקמן מא א.
ופרשת עגלה ערופה, הוא מה שאמרה תורה (דברים כא א): "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה נופל בשדה לא נודע מי הכהו. והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר. והורידו זקני העיר ההיא את העגלה. וערפו שם את העגלה בנחל. ונגשו הכהנים בני לוי. וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל. וענו ואמרו (זקני העיר): ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". (והכהנים אומרים): "כפר לעמך ישראל אשר פדיתה ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל"; והכל בלשון הקודש נאמר.
ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם, הוא מה שאמרה תורה (דברים כ ב): "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן (הגדול שנמשח לשם כך) ודבר אל העם. ואמר אליהם: שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלהיכם הוא ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם", ואין הכהן אומר אלא בלשון הקודש.
המשניות מכאן ואילך מפרשות את אותם הדברים שנשנו במשנתנו שאינם נאמרים אלא בלשון הקודש; בחלקם מפרשת המשנה את מהותם של אותם דברים, ובחלקם מפרשת המשנה את המקור לאמירתם בלשון הקודש, אף שהיה לנו לומר: כשם שסוטה, מקרא בכורים וקריאת שמע, אף שנתנה התורה נוסח לאמירתם, לא הקפידה תורה על אמירתם כפי שהם כתובים בתורה בלשון הקודש, אם כן הוא הדין באלו, היה לנו לומר: אף שנוסח אמירתם כתוב בתורה, בכל זאת אין צריך לאומרם כפי שהם כתובים בלשון הקודש, אלא הוא הדין בשאר לשונות, (רש"י).
ומפרשת המשנה: מקרא ביכורים כיצד, כלומר: מנין שאין הוא נאמר אלא בלשון הקודש!?
משום שנאמר במקרא בכורים: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך", ולהלן גבי ברכות וקללות הוא אומר "וענו הלוים ואמרו" -
והרי אנו לומדים בגזירה שוה "עניה עניה": מה להלן - בברכות וקללות - בלשון הקודש, אף כאן - במקרא בכורים - בלשון הקודש.
עוד מפרשת המשנה: חליצה שהיא בלשון הקודש כיצד, מנין הוא נלמד:
משום שנאמר בחליצה: "וענתה ואמרה", ולהלן בברכות וקללות הוא אומר: "וענו הלוים ואמרו" -
והרי אנו לומדים בגזירה שוה "עניה עניה": מה להלן - בברכות וקללות - בלשון הקודש, אף כאן - בחליצה - בלשון הקודש.
רבי יהודה אומר: אינו צריך  6  ללומדה לחליצה בגזירה שוה, שמעצמה היא למידה: משום שנאמר בחליצה: "וענתה ואמרה, ככה", הרי למדנו: עד שתאמר בלשון הזה שנכתב בתורה.  7 

 6.  ראה רש"י, מהרש"א, מהרש"ל וב"ח.   7.  כתב ב"חלקת יואב" שהובא בהערה 4 אות ד, דבחליצה ודאי צריך לאומרו בנוסח התורה ממש, ולא די שיאמר בלשון הקודש, משום שנאמר "ככה"; (ולכאורה לפי גירסת רש"י במשנה "אינו צריך", יש ללמוד שאין בזה נפקא מינה בין חכמים לרבי יהודה, וראה ב"אגרות משה" שהובא שם).
עוד מפרשת המשנה: ברכות וקללות כיצד היו:
כיון שעברו ישראל את הירדן, ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון (אצל שומרון), שבצד שכם שאצל אלוני מורה -
ומנין שהם בצד שכם, משום שנאמר (דברים יא כט): "והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש, בארץ הכנעני היושב בערבה, מול הגלגל אצל אלוני מורה" -
ולהלן - גבי אברהם - הוא אומר: "ויעבור אברם בארץ, עד מקום שכם עד אלון מורה" -
והרי אנו לומדים בגזירה שוה: מה "אלון מורה" האמור להלן באברהם היינו שכם, אף אלון מורה (אלוני מורה) האמור כאן בלויים היינו שכם.  8 

 8.  כן מוכח לקמן לג ב שהוא גזירה שוה, ולא גילוי מילתא בעלמא.
וכאשר הגיעו לאותם הרים, כי אז: ששה שבטים עלו לראש הר גריזים; וששה שבטים עלו לראש הר עיבל.
והכהנים והלוים  9  והארון עומדים למטה באמצע בין שני ההרים -

 9.  "ואם תאמר: איך אנו אומרים כי הלויים היו למטה, והלא לוי למעלה, שהרי היה הוא אחד מן הששה שבטים שהיו בהר גריזים! ? נחלקו בדבר תנאים לקמן לז א, יש הסובר: זקני כהונה ולויה למטה והשאר למעלה, ויש הסובר: כל הראוי לשירות למטה, והשאר למעלה.
הכהנים מקיפין את הארון, והלוים את הכהנים, וכל ישראל מכאן ומכאן על שני ההרים.
שנאמר (יהושע ח לג): "וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו, עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלויים נושאי ארון ברית ה', כגר כאזרח,  10  חציו אל מול הר גריזים (בשיפוע הר גריזים)  11  והחציו אל מול הר עיבל, כאשר צוה משה עבד ה' לברך את העם ישראל בראשונה (להקדים ברכה לקללה). ואחרי כן קרא (יהושע) את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה. לא היה דבר מכל אשר צוה משה, אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההולך בקרבם".

 10.  צריך ביאור: היכן עמדו גרים אלו, שלא היו שייכים לשום שבט.   11.  רד"ק.
הפכו הלויים את פניהם כלפי הר גריזים, ופתחו בברכה: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה", ואלו ואלו השבטים שבשני ההרים עונין אמן.
ושוב הפכו הלויים את פניהם כלפי הר עיבל, ופתחו בקללה: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה", ואלו ואלו עונין אמן.
וכך היו עושים ברכה ואחר כך קללה, עד שגומרין ברכות וקללות.  12 

 12.  אחר סדר הקללות של ה"ארורים", יש פרשה של ברכה ותוכחה שנאמרה באותו מעמד, ומדברי המצודות ביהושע שם נראה, שזה נקרא על ידי יהושע ולא על ידי הלויים, אך ברד"ק שם נראה לא כן; ולפי דבריו צריך לומר, שפירוש הכתוב "קרא יהושע", אינו לומר שהוא קראו, אלא שעל שמו נקראת.
ואחר כך הביאו את האבנים שהוציאו מן הירדן כשעברו בו, ובנו את המזבח בהר עיבל, וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר:
(דברים כז ב): "והיה ביום אשר תעברו את הירדן, אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך, והקמות לך (בירדן) אבנים גדולות, ושדת אותן בשיד. והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה (אבנים אחרות שתוציאו מן הירדן) אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל, ושדת אותם בשיד. ובנית שם (בהר עיבל) מזבח לה' אלהיך, מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך, והעלית עליו עולות לה' אלהיך. וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלהיך. וכתבת על האבנים (של המזבח) את כל דברי התורה הזאת באר היטב".  13  ונטלו (סתרו) את האבנים של המזבח אשר בנו בהר עיבל, (אחר שהקריבו עליהם את הקרבנות שנאמרו בפרשה), ובאו בני ישראל  ולנו במקומן, בבית מלונן אשר בגלגל, ושם הקימו את האבנים שסתרו מהמזבח.

 13.  רצה לומר שיבינו הכל, מאירי; והמהרש"א הביא בשם הרא"ם, שהגימטריא של: ה' ה"י הי"ט היט"ב עולה כאחד שבעים.

דרשני המקוצר[עריכה]