פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קצ ו

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קצ ו

סעיף ו[עריכה]

וכן י"א שה"ה לאומר לחבירו: הילך מנה ויהיה שדי מכור לך עצמך בו, כיון שזכה במנה נקנה לו השדה, והוא שיהיה אדם חשוב^א שהמוכר נהנה^ב במה שהוא מקבל ממנו מתנה. (שם). הגה: ראובן שהיה חייב לשמעון מנה, והגיע זמן הפרעון ואמר שמעון לראובן: אמכור לך קרקע במנה, ונתרצה ראובן ונתן לו מנה, לא יוכל שמעון לומר: מנה זו אני גובה בחובי, רק הקרקע קנויה לראובן ואחר כך יגבה שמעון חובו (מרדכי סוף כתובות).

רבא אמר את שלושת הדינים הראשונים לגבי קידושי אשה, ולגבי הדין הרביעי הסתפק ורב פפא פושט שמקודשת אם הוא אדם חשוב. לאחר מכן נאמר בשם רבא "וכן לענין ממונא" (ולא רק לקידושין).

↵ וכן לענין ממונא: ר"ח,רש"י: נאמר על כל המקרים. רש"י כתב שנאמר לגבי שלושת המקרים הראשונים, ומבאר הר"ן שאמר זאת משום שרבא עצמו הסתפק בדין הרביעי וא"כ ודאי לא אמר גם עליו שה"ה לממונא, אולם לפי מה שקיי"ל שגם בדין זה מקודשת - ה"ה לממונא.

רי"ף,רא"ש: השמיטו את המילים "וכן לענין ממונא". הר"ן תמה ע"כ. לפנינו מילים אלו מופיעות שם בסוגריים.

רמב"ם: כתב בדיני ממונות רק את דין ערב. ר"ן- אולי סבר שרק לגבי קידושין לומדים מעבד כנעני, משום שיש היקש "לה-לה" בין עבד לאשה. ב"י - וצריך לומר שגרס את המילים "וכן לעניין ממונא" לאחר המקרה הראשון ולא בסוף.

שו"ע: פסק כרש"י ור"ח את כל המקרים, ובשלושת המקרים האחרונים התנסח בלשון "יש אומרים".

אמירת הלוקח: רש"י,רא"ש,רמב"ם: כתבו לגבי שלושת המקרים הראשונים שצריך המקדש לומר לה התקדשי לי, אחרת הוי קידושי ספק.

טור: ה"ה בממונות - צריך שהלוקח יאשר את המקח ויאמר "תיקָנה לי שדך" (בג' המקרים הראשונים. לגבי הרביעי ראה לקמן בסמ"ע).

בדק הבית,שו"ע: בממונות הלוקח לא צריך לומר כלום. רק בקידושין צריך, כדי שלא יהיה 'אמרה היא'.

רמ"א: בשני המקרים האמצעיים צריך שיאמר גם בממונות. סמ"ע - ברביעי לא צריך בגלל שהמוכר מדבר ישירות עם הלוקח ונותן לו את הכסף, ובראשון לא צריך כי מוכח שנתרצה מכך שנתן הכסף לפלוני.

קשה על הטור והרמ"א - מדוע זקוקים לאמירת הלוקח, הרי זכין לאדם שלא בפניו?

קצות: אולי הרמ"א עוסק באדם שלא נתן את הכסף במתנה במקום חברו אלא בהלוואה (וחברו אמור להחזיר לו בעתיד), וזו אינה זכות, כי אולי הוא לא מעוניין במקח. ומוסיף שע"פ מה שכתב לקמן (קצה סק"ג) שלשו"ע גם מקח נחשב זכין (והמקח קיים בתנאי שאח"כ חברו ירצה בכך), אפשר לומר שגם השו"ע עסק בהלוואה, ולשיטתו בכל זאת לא צריך אמירה, כיוון דהוי זכין. נראה שתירוץ זה לא שייך על המקרה הראשון, וא"כ על הטור עדיין קשה. הנתיבות דוחה תירוצו, שהגמ' למדה דין זה מעבד כנעני שקונה למרות שאינו חסר ממון, ולפי העמדה זו הלוקח כן חסר (שהרי יצטרך להחזיר את ההלוואה), וא"כ לא צריך להגיע לחידוש של עבד כנעני.

נתיבות: הרמ"א עוסק במקרה שהלוקח צריך לשלם את מחיר השדה, והנותן כאן משלם רק את המנה הראשון כדי לעשות ע"י את הקנין. מכיוון שמדובר במקח ולא במתנה, אין זו זכות. דעת הנתיבות עצמו היא שאפילו במתנה גמורה זקוקים לאמירת הלוקח, כפי שיבואר בסימן קצה.

א. אדם חשוב: פרישה - שואל מדוע צריך אדם חשוב ולא קונה כמו בסע' הקודם מצירוף של ערב עם עבד כנעני. ועונה שבסעיף הקודם כיוון שהוציאו ממון ע"פ ציוויו, הרי זה כקיבלו המוכר עצמו, משא"כ כאן שהמוכר עצמו הוציא את הממון, ואין לו שום הנאה^[1].

ב. הנאת המוכר: ר"ן,ר"ח: קנין זה דמי לחליפין, שתמורת ההנאה מקנה לו את השדה.

קשה - בקנין חליפין צריך דוקא כלי, והנאה אינה כלי?

קצות: ר"ח לשיטתו ש'נעל' בא למעט רק פירות שנרקבים והולכים לאיבוד, ולפי"ז בהנאה אפשר לקנות לפי שאינה הולכת לאיבוד. אבל לדידן שצריך דוקא כלי לא יועיל אפי' אדם חשוב.

נתיבות: הר"ן סובר כר"ת שבחליפין שווה בשווה אף פירות קונים, ומכיוון שקונה כאן בהנאה זו בלבד ללא דמים נוספים, הרי שהנאה זו שווה בעיניו ככל שווי הקרקע. אמנם השו"ע כתב דין זה רק לגבי קרקע, משום שהוא עוסק בכל הסימן אף במקרה שלא משלם את כל דמי המקח אלא רק פרוטה לצורך הקניין, וכמו שהתבאר למעלה שקניין כסף אינו שיווי המקח, וא"כ ה"ה אצלנו שמדובר אף כשההנאה אינה בשווי דמי המקח, וא"כ צריך לומר שכאן ההנאה היא בתורת קנין כסף ולא בתורת חליפין, ולפיכך השו"ע מזכיר דוקא קרקע, שנקנה בקניין כסף.

במתנה ע"מ להחזיר: בקידושין רב אומר שקנין סודר עושים בכליו של קונה, ובשל מקנה לא מועיל אפילו אם הקונה חשוב. הר"ן מקשה מדוע אצלנו מועיל באדם חשוב, ועונה ששם בגלל שנותן את הסודר ע"מ להחזיר אין לנותן הנאה בכך שהמקבל החשוב קיבל את הסודר. הב"ח הסיק מכך שגם אצלנו הנותן כסף ע"מ לקבלו בחזרה לא יכול בהנאה זו להקנות מתנה גם אם המקבל חשוב. הקצות חולק וכותב שדוקא בקנין סודר לא מועיל משום שכל הנתינה היא ע"מ להקנות בלבד, אך כל מתנה רגילה ע"מ להחזיר נחשבת כמתנה גמורה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]