שכונת קברות

בהלכות טומאה וטהרה, שכונת קברות היא מושג הלכתי, החל על כל מקום שבו נמצאו שלושה מתים בשטח של בין ארבע לשמונה אמות.

רקע[עריכה]

בעבר, נהוג היה לקבור מתים רבים ממשפחה אחת, בדרך השונה מזו העכשווית. במקום לקבור מתים רבים בקברים רבים נפרדים, היו קונים מראש מערה רחבה, ושם היו חופרים כוכים רבים כל בני המשפחה.

גודל המערה ומקום הכוכים[עריכה]

בעניין זה, נחלקו רבי שמעון ושאר החכמים, כמה צריך להיות אורכה ורוחבה של מערת קבורה רגילה. לפי חכמים, היו שני מערות המקבילות זו מול זו, וחצר ביניהם. כל מערה הייתה בשטח של ששה אמות על ארבעה, בשני צידי אורך המערה שהיה ששה אמות היו קוברים ששה מתים, שלושה מול שלושה, וברוחב המערה, בצד המקביל לפתחה, היו קוברים עוד שני מתים.

לפי רבי שמעון, אופן הקבורה צריך להיות באופן צפוף יותר: גודל המערה - ששה אמות רוחב ושמונה אמות אורך, קוברים ארבעה מתים משני צידי הקירות באורך המערה, ושלושה מתים ברוחבה, מול הפתח. בנוסף לכך, סבור רבי שמעון שניתן לקבור עוד שני מתים בקצה המערה, (בין האורך לרוחב), לפי רבי יוסי בר חנינא הכוונה היא שהכוך יהיה בעמידה, ולפי רבי יוחנן הדבר לא ייתכן, שכן זו היא קבורת חמור‏^[1], ולכן יש לומר ששני הכוכים הינם באלכסון.

גודל הכוכים[עריכה]

גודל של כל כוך היה: רוחבו אמה - שהוא קצת יותר מרוחבו של אדם ללא בגדיו‏^[2],, אורכו ארבע אמות, שכן גובהו של אדם הוא שלושה אמות, והארון תופס מקום של אמה רביעית‏^[3], וגובהו היה שבעה טפחים, שהוא כדי שארון המת יכנס לשם ברווח ללא שישחק, ובנוף שיוותר מקום של טפח על טפח, כדי שטומאה זו לא תחשב לטומאה רצוצה, המטמאת את כל העובר מעליה.

ההלכה[עריכה]

במסכת אהלות‏^[4] נפסק, דרך הבדיקה של המוצא מת. כאשר אדם מת, עליו לקחת רק את גופו ואת עפר תבוסתו, בו נספגת הליחה שבגופו, - כל העפר התיחוח שמתחתיו, בנוסף לשלושה טפחים שאותם הוא חופר מתחת לעפר התיחוח.

אך אם מצא שלושה מתים, ובין מת לשני יש מרחק של בין ארבעה לשמונה אמות, יש להניח כי ככל הנראה במקום זה הייתה מערת קבורה, הנקראת בלשון חז"ל "שכונת קברות".

שטח הבדיקה[עריכה]

במקרה כזה, קובעת המשנה כי יש לבצע בדיקת עשרים אמה. אלא שלפי החשבון, הרי שלפי חכמים יש לבדוק שמונה עשרה אמה בלבד, שהרי אין אנו יודעים מה היה מקום המתים שמצאנו במערה, ואם המת שנמצא, נקבר ברוחב המערה, נמצא שיש לחשוש כי ישנם עוד מתים, עד רוחב של שמונה עשר אמות, הכוללים עד ששת אמות שהם אורך המערה, ששת אמות של המערה הנגדית, ושש של החצר המפסיקה ביניהם. אם המת נקבר באורך המערה, (כלומר לא בקיר שמול פתח המערה, אלא באחד משני הקירות שבצדדים, ושטח קבורתו מצמצמת את שטח המערה), נמצא שיש לבדוק שטח קטן יותר, ולכן בכל מקרה אןי לבדוק פחות משמונה עשרה אמות.

לפי רבי שמעון, שאורך המערה הוא שמונה (במקום שש), נמצא שאורך שני המערות והחצר שביניהם (שאורכה שש) הוא עשרים ושתים אמות, ואין די בפחות מכך.

מכיוון שכך, מסיקה התלמוד, כי בדיקת העשרים אמה היא בדיקה שלפי שטח חכמים (שכמותם נפסקת ההלכה), אלא שהבדיקה בוצעה בתחילתה אלכסון, ואורך האלכסון גדול יותר מזה של האורך הרגיל‏^[5] וראה בסוכה ו' ע"א, שכל אמה באלכסון, תופסת שטח אמה ושני שליש אמה}}.

בדיקת העשרים אמה, מתבצעת כאמור אחרי מציאת שלושה מתים בגודל של ארבעה עד שמונה אמות, ואם מצא מת נוסף, המצב חמור יותר: שכן, למרות שאכן ייתכן שהמת שייך לאותה מערה שנקבר הראשון, (שהרי לשם כך מתבצת הבדיקה, כדי לגלות האם המערה ממשיכה עד העשרים האמות הבאות), הרי שחז"ל חששו שמא מת זה שייך למערה אחרת, חדשה, כך שמדובר בשני מערות נפרדות.

בעצם, חשש זה אינו מובן, שהרי לו היה נמצא אותו מת עצמו לבדו, בשדה אחרת, לא היה עלינו לבצע בדיקת עשרים אמה. אלא שאת ההסבר לכך, שבמקרה שהמת נמצא באותה שדה בה נמצא מת אחר, קובעים חז"ל שרגליים לדבר; כלומר, 1. כאשר אנו מוצאים מערת קבורה במקום מסוים, ייתכן מאוד שיש בשדה זה מערות קבורה נוספות. 2. צירוף העובדה, שכבר נמצא עוד מת, הרי שקיים חשש יותר מסביר, שקיימת בשדה זו מערת קבורה נוספת, ולכן עלינו לבצע בדיקת עשרים אמה נוספת, עד שימצאו עשרים אמה ריקות מקבר‏^[6]

אופן הבדיקה[עריכה]

"הבודק, בודק אמה על אמה ומניח אמה , עד שהוא מגיע לסלע או לבתולה"‏^[7]

אופן הבדיקה הוא: בודק אמה ומניח אמה שאין בודקה. אמה זו שהוא חופר, צריך הבודק לחפור בעומק בלתי נמדד, ואין לדבר שיעור, אלא עד שיגיע הקורדם לסלע, כך שברור שקרקע זו לא נחפרה כדי לקבור בה מת, או לחלופין עד שמגיע לקרקע "בתולה", שהיא קרקע שניכר שמעולם לא חפרו בה.

שטח הבדיקה, הוא כאמור עשרים אמה, אלא שאם במהלך הבדיקה הגיע למקום שבוודאי אינו מקום קבורה, כמו נחל, שלולית קבועה, או דרך הרבים, אינו צריך לבדוק בה יותר‏^[8]

כיום[עריכה]

כיום, פסק הרב יצחק יעקב ווייס, גאב"ד העדה החרדית‏^[9], כי מקובל‏^[10], שאין אנו בקיאים בעניין הבדיקה המובא במשנה, שהייתה אפשרית רק לפי חכמתם של הדורות הראשונים, כמבואר בשולחן ערוך‏^[11] ואם כן הרי זה כאילו לא ניתן להכיר את האיסור, שבאופן כזה לא גזרו חז"ל את גזירת בדקית העשרים אמה, ומכיוון שבטל האיסור, מותר לכוהנים לעלות למקום.

כראייה לדבריו הוא מביא את העובדה שברוב המקומות שבארץ ישראל התגוררו גויים, וחז"ל גזרו טומאה על ארץ העמים מכיוון שגויים רווקים היו נוהגים לקבור את הממזרים שהולידו בניאוף בחצר ביתם, גזירה השייכת גם בארץ ישראל במקום שהתגורר בו גוים, ולמרות זאת, מכיוון שאיננו נוהגים בבדיקה, נהגו כוהנים להתגורר בכל מקום בארץ ישראל ללא חשש.

כך גם, בשנת תש"ע, לאחר האיסור שאסר הרב משה ברנדסדופר, חבר העדה החרדית, על הכוהנים לעלות למירון לאחר שהתגלו שם מספר מערות קבורה, פק הרב יצחק רוזנבלט דיין מוסמך מהעדה החרדית ור"מ בישיבת ברסלב מאה שערים, כי אין לנו לחשוש למתים נוספים, על פי פסקו של הרב ווייס.

הערות שוליים