פרשני:בבלי:יומא עז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא עז א

חברותא[עריכה]

ועוד נאמר שם: "ויבא אתי אל חצר בית ה' הפנימית, והנה פתח היכל ה' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש. אחוריהם אל היכל ה', ופניהם קדמה, והמה משתחוים קדמה לשמש".
ממשמע שנאמר "ופניהם קדמה", איני יודע שאחוריהם אל היכל ה' הנמצא בצד המערבי?
אלא, מה תלמוד לומר "אחוריהם אל היכל ה"'.
מלמד שהיו פורעין עצמן, והיו מתריזין מפנים עצמם כלפי מטה (בלשון סגי נהור).
אמר לו הקדוש ברוך הוא למלאך מיכאל, השר של עם ישראל במלאכי מעלה: מיכאל - סרחה אומתך!
אמר לפניו: רבונו של עולם, דיו שתמחל לכולם על ידי שתפנה לטובים שבהם, ואל תבט לרעים שבהם.
אמר לו הקב"ה למיכאל: אני שורף גם אותם וגם לטובים שבהם על שדלא מיחו בידם (תוס' ישנים).
מיד: "ויאמר ה' אל האיש לבש הבדים (גבריאל), ויאמר: בא אל בינות לגלגל, אל תחת לכרוב, ומלא חפניך גחלי אש מבינות לכרבים, וזרק את גחלי האש על העיר! ויבא לעיני.
מיד: "וישלח הכרוב (בשליחותו של גבריאל) את ידו מבינות לכרובים, אל האש אשר בינות הכרבים, וישא הכרוב את גחלי האש, ויתן אותם אל חפני ידיו של גבריאל, לבש הבדים.
ויקח גבריאל את הגחלים ויצא אל העיר להשליך עליה את גחלי האש".
אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: אילמלא לא נצטננו הגחלים בשעה שהועברו מידו של כרוב לידו של גבריאל - לא נשתיירו משונאיהן של ישראל (לשון סגי נהור) שריד ופליט.
וכתיב (יחזקאל ט) "והנה האיש גבריאל לבוש הבדים, אשר הקסת במתניו, משיב אל הקב"ה דבר לאמר: עשיתי כאשר צויתני! ".
אמר רבי יוחנן: באותה שעה הוציאו לגבריאל מאחורי הפרגוד, ומחיוהו והכוהו שיתין פולסי דנורא, בשישים מקלות אור.
אמרו ליה: אי לא עבדת, אם לא היית מקיים את אשר הוטל עליך, לא עבדת, לא היית נענש על אי מילוי השליחות. לפי שהיה מקום להצדיקך, שהמתנת לראות אולי ישוב מהם אף ה', והוא יבטל את שליחותך.
אבל אי עבדת, כיון שכן עשית את שליחותך ולא המתנת, - אמאי לא עבדת כדפקדוך, מדוע לא לקחת אתה עצמך את הגחלים כאשר נצטוות, וכיצד אמרת לכרוב שיביאם אליך ובכך הצטננו הגחלים?
ועוד: עכשו דעבדת, וכי לית לך "אין משיבין על הקלקלה"? ששליח שלא עשה את שליחותו כראוי אינו חוזר ומכריז שעשה את שליחותו.
אייתוה הביאוהו לדוביאל, שרא דפרסאי, שר הפרסים בין מלאכי מעלה, ואוקמיה בחריקיה והעמידוהו במקומו של גבריאל, ושמש דוביאל במקומו של גבריאל עשרים ואחד יום. היינו דכתיב שאמר גבריאל לדניאל: "ושר מלכות פרס עמד לנגדי (במקומי) עשרים ואחד יום. והנה מיכאל, אחד השרים הראשונים, בא לעזרני. ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס".
וממשיכה הגמרא: יהבו ליה נתנו לו לדוביאל שישלוט על עשרין וחד מלכי, ועל פרוותא הנמל דמשהיג, המלכותי. שמשם היו שולים מרגליות מהים.
אמר ביקש דוביאל: כתיבו לי גם לישראל באכרגא, שאשלוט גם עליהם, והם ישלמו מסים למלכות פרס.
כתבו ליה.
ועוד ביקש: כתיבו לי גם את רבנן באכרגא! שגם תלמידי חכמים, הפטורים ממס, יעלו מס למלכות פרס.
כתבו ליה.
בעידנא דבעו למיחתם על האיגרת בדבר גביית המס מישראל ומתלמידי חכמים, עמד גבריאל שהיה "מאחורי הפרגוד", ואמר, קרא את הפסוק בתהלים (קכז): "שוא לכם משכימי קום, מאחרי שבת, אכלי לחם העצבים. כן יתן לידידו שנא".
ומבארת הגמרא את משמעות הפסוק:
וכי הגונים הם האומות שימסרו תלמידי חכמים בידיהם לגבות מהם מס? והרי יש לקרוא עליהם: שוא לכם לעסוק באומנות החל מהבוקר ועד שעה מאוחרת בלילה, ולאכול לחמכם בעצב וביגיעה, שהרי לעומתכם, תלמידי החכמים, שהם ידידי ה', המנדדים שנה מעיניהם כדי ללמוד תורה, זוכים שהקב"ה מספק את צרכי מזונותיהם ללא עצב ויגיעה.
מאי "כן יתן לידידו שנא"?
אמר רבי יצחק: אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה בעולם הזה, כדי לעזור ולעודד את בעליהן, וזוכות בכך לעולם הבא.
ואם כן, אין זה מן הראוי שיימסרו תלמידי החכמים למס אל דוביאל.
וממשיכה הגמרא בתיאור המעשה:
ולא השגיחו עליו לטענתו של גבריאל.
אמר גבריאל לפניו של הקב"ה: רבונו של עולם! אם יהיו כל חכמי אומות העולם בכף מאזנים, ודניאל איש חמודות בכף שניה, האם לא נמצא דניאל מכריע את כולם!? וכיצד יימסר איש שכמוהו לגביית מס לדוביאל?
אמר הקדוש ברוך הוא: מי הוא זה שמלמד זכות על בני?
אמרו המלאכים לפניו של הקב"ה: רבונו של עולם - גבריאל הוא זה!
אמר להם הקב"ה: יבא גבריאל! שיחזור ויכנס לפנים מן הפרגוד.
וזהו שנאמר, שאמר גבריאל לדניאל: "ואני גבריאל, באתי חזרתי לתוך המחיצה ועמדתי לפני הקב"ה, בדבריך, בזכות הגנתי עליך".
וחוזרת הגמרא לתיאור כניסתו של גבריאל: אמר להו הקב"ה למלאכים: ליעול, יכנס גבריאל.
אעיילוהו.
אתא, אשכחיה מצא גבריאל לדוביאל דנקט ליה לאיגרתיה בידיה כשהוא מחזיק את האיגרת אודות המס בידו.
בעא למרמא מיניה, רצה גבריאל להשליכה מידו של דוביאל.
בלעה דוביאל לאיגרת.
איכא דאמרי: מיכתב הוה כתיבא אותה איגרת, אבל מיחתם לא הוי חתמא.
איכא דאמרי: אף מיחתם נמי הוה חתמא, אלא כדבלעיה כאשר בלעה דוביאל מחיק לה לחתימה מיניה.
וכיון שנמחקה החתימה, התבטל במקצת תוקף האיגרת, והיינו, זוהיא הסיבה דבמלכותא דפרס - איכא דיהיב כרגא, ואיכא דלא יהיב כרגא. יש המשלמים מסים ויש הפטורים מהם.
והמשיך גבריאל לספר לדניאל שכבר נגזרה גזירה נוספת, שיצא עם ישראל מיד הפרסים ויכנס תחת שלטון שר יון, ואין בכוחו למנוע זאת, אלא בעל כורחו עליו לצאת:
"ואני יוצא - והנה שר יון בא".
ומבארת הגמרא: עוי עוי צעק וצוח גבריאל לבטל את הגזירה הזאת, וליכא דאשגח ביה, ולא היה מי שישמע לו.
ועתה מביאה הגמרא לימוד נוסף לאיסור רחיצה ביום הכיפורים: ואי בעית אימא: רחיצה דאיקרי ענוי, מנא לן? - מהכא:
דכתיב (מלכים א ב) "ולאביתר הכהן אמר שלמה המלך: ענתת לך על שדיך, כי איש מות אתה. וביום הזה לא אמיתך, כי נשאת את ארון ה' לפני דוד אבי, וכי התענית בכל אשר התענה אבי כאשר ברח מפני אבשלום".
ומה היתה התענית?
וכתיב ביה בדוד בברחו מפני אבשלום (שמואל ב יז) "כי אמרו: העם רעב ועיף וצמא במדבר". שבכך התענו.
וביאור הפסוק: רעב - מלחם, וצמא - ממים.
עיף - ממאי? לאו, האם לא מההמנעות מרחיצה! ומוכח שההמנעות מרחיצה היא עינוי.
ודוחה הגמרא: ודילמא עיף מנעילת הסנדל?
אלא אמר רבי יצחק: מהכא: (משלי כה) "מים קרים על נפש עיפה".
ומוכח שההמנעות מרחיצה במים עושה את הנפש "עיפה", וזו היא גם המשמעות של עייפות העם הבורח עם דוד מפני אבשלום. ועייפות זו נקראת שם עינוי.
ושוב דוחה הגמרא: ודילמא היה "עיף" העם משתיה, ו"מים קרים על נפש עיפה" משמעותו נפש עיפה מצמא?
ומשנינן: מי כתיב "מים קרים בנפש עיפה"? "על נפש עיפה" כתיב.
ונעילת הסנדל - מנא לן? דכתיב בענין בריחת דוד מפני אבשלום, שאמר הכתוב שהיה בה עינוי (שמואל ב טו) "ודוד עלה במעלה הזיתים, עלה ובוכה, וראש לו חפוי, והוא הולך יחף".
יחף ממאי - לאו, האם לא, מנעילת הסנדל!
ודחינן: ודילמא יחף מסוסיא ומרטקא, בלי סוס ושוט, שלא הלך כדרך המלכים, הרוכבים על סוס ומנהיגים אותו בשוט שבידיהם!?
אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא יש להוכיח שיחף משמעותו מנעילת הסנדל, מכך שאמר הקב"ה לישעיה הנביא (ישעיהו כ):
"לך ופתחת השק מעל מתניך, ונעלך תחלץ מעל רגלך".
וכתיב "ויעש כן ישעיה, הלך ערום ויחף".
יחף ממאי? לאו, מנעילת הסנדל! שהרי אין דרך הנביא לרכב על סוס, ומכאן ראיה שיחף האמור בדוד הוא יחף ממנעל, וקראו הכתוב עינוי.
ודוחה הגמרא: ואימא לא הלך ישעיה הנביא יחף ללא מנעל כלל, אלא הלך במנעלים המטולאים.
דאי לא תימא הכי, אלא יש להבין את המקרא כפשוטו, שהלך יחף לגמרי, האם "ערום" האמור בפסוק, יתכן לומר שהלך ישעיה הנביא ערום ממש?
אלא בהכרח "ערום" משמעותו שהלך בבגדים בלויים, הכא נמי יחף - הלך במנעלים המטולאים. אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא (ירמיהו ב) "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה"
וכך אמר ירמיהו הנביא:
מנעי עצמך מן החטא, כדי שלא יבא רגלך לידי יחוף בצאתך לגלות יחפה. ודרך הגולים לילך יחפים ממש.
מנעי לשונך מדברים בטלים, כדי שלא יבא גרונך לידי צמאה.
תשמיש המטה דאיקרי ענוי - מנא לן?
דכתיב שהשביע לבן את יעקב אודות היחס הטוב שינהג בבנותיו (בראשית לא):
"אם תענה את בנתי, ואם תקח נשים נוספות על הנוצי"
ומשמעות דברי לבן היא:

דרשני המקוצר[עריכה]