פרשני:בבלי:כתובות צו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות צו ב

חברותא

האם נכסי בחזקת יתמי קיימי (נכסים בחזקת היתומים הם עומדים) שהרי שלהם הם, ואם כן על האלמנה להביא ראיה, שכל הבא להוציא מחבירו עליו הראיה.  1 

 1.  כתב רש"י, שתביא ראיה על הודאת היתומים שלא פרעו את החוב.
או דלמא, נכסי בחזקת אלמנה קיימי היות ונשתעבדו הם לה בתנאי בית דין,  2  ועל היתומים להביא ראיה שכבר פרעו את המגיע מהם.

 2.  כן הוא לשון רש"י; ולשון הר"ן בזה הוא: "דרבנן העמידו הנכסים בחזקתה למה שהוא משועבד לה בתנאי בית דין, כדי שלא יוכלו יורשין לומר פרעתי. ובתוספות הקשו על סברת הגמרא, כי מהיכי תיתי ייחשבו הנכסים בחזקת האלמנה ולא ייאמנו היתומים לומר פרענו, יותר משאר מלוה בעל פה שהלוה נאמן לומר פרעתי, ואין אומרים שהנכסים בחזקת המלוה, וראה בדבריהם מה שביארו.
תא שמע מהא דתני לוי ברייתא מפורשת בענין זה:
אלמנה, כל זמן שלא ניסת לאחר - על היתומים להביא ראיה שנתנו לה מזונות.
אבל אם ניסת לאחר, והיא באה לתבוע מזונות של שנים שעברו - עליה להביא ראיה, כי היות וכבר נשאת, שוב אין הנכסים ברשותה.  3 

 3.  רש"י.
אמר רבי שימי בר אשי: ספק זה שנסתפק בו רבי יוחנן - כתנאי היא, תנאים נחלקו בדבר!
דתניא: מוכרת אלמנה קרקעות כדי להפרע מהם מזונות או כתובה, וכותבת בתוך שטר המכירה: אלו נכסים למזונות מכרתי, ואלו נכסים לכתובה מכרתי, דברי רבי יהודה
וסבורה היתה הגמרא לפרש את טעמו של רבי יהודה, כי הוא סובר שהפירוש בשטר המכירה למזונות יפה לה, כי אם לא תפרש שלמזונות היא מוכרת, שמא יאמרו היורשים לכתובה מכרת,  4  ואילו את המזונות כבר נתננו לך והם יהיו נאמנים, ולכן כותבת היא שלמזונות היא מכרה, ועדיין חייבים הם לה את כתובתה.  5 

 4.  פירוש, כי אם לא שהיתומים טוענים על פרעון מסוים שהוא נעשה לכתובה מאחר שלא פורט שהוא נעשה למזונות, אין הם יכולים לטעון לה כבר פרענו כתובתך, כי על כתובה אין הם נאמנים לטעון פרענו, ולכן הפסד כתובתה הוא רק באופן שתמכור למזונות, והם יטענו שלכתובה מכרה; וראה מה שכתב באבני מלואים סימן קג סוף ס"ק ד.   5.  לכאורה אין טעם זה מספיק אלא שתהיה צריכה לכתוב כשהיא מוכרת למזונות, שלמזונות היא מוכרת, אבל אין די בטעם זה כדי לפרט במה שהיא מוכרת לכתובה, שלכתובה היא מוכרת, וראה היטב במהר"ם שי"ף ובביאור שם.
ורבי יוסי אומר: מוכרת וכותבת סתם, וכן - על ידי שתסתום ולא תפרש - כחה יפה יותר.
והטעם הוא - כדמפרש לה אביי קשישא בהמשך הסוגיא - משום שקיימא לן: אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים, אבל לכתובה גובה היא אף מנכסים משועבדים, וכשיכלו נכסי היתומים, ואין לה מקום לגבות אלא מנכסים משועבדים, טוב לה שתוכל לטעון - על אף שכשמכרה לכתובה הוא שמכרה - שעדיין לא נפרעה כתובתה, ומה שמכרה למזונות הוא שמכרה,  6  כדי שיהא לה עדיין חוב כתובה על היתומים, שתוכל לפורעו מנכסים משועבדים.  7 

 6.  כתבו התוספות: "אין זו אונאה שאומרת ללקוחות הכל מכרתי למזונות, שהרי מן הדין גם מזונות היה לה לגבות ממשעבדי אם לא לפי שאין קצובין (ואין הלקוחות יודעים להשאיר אצל המוכר קרקעות כדי מזונות האשה), והכא ללקוחות יש להם לאסוקי אדעתייהו משום כתובה להניח מבני חרי כשיעור כתובה אע"פ שמכרה לכתובה כיון שיכולה לומר למזונות מכרתי".   7.  א. נתבאר על פי רש"י; אבל הראשונים הקשו עליו, כי מסוגיית הגמרא נראה, שסברת אביי קשישא נתחדשה לגמרא רק בהמשך הסוגיא; ולכן פירשו באופן אחר, ראה בתוספות ובראשונים, וראה בפני יהושע מה שכתב ליישב את דברי רש"י. ב. לכאורה טעם זה יפה רק כדי שתסתום ולא תפרש כשהיא מוכרת לכתובה שאכן לכתובה היא מוכרת, אבל לא שתסתום כשהיא מוכרת למזונות ולא תפרט שלמזונות היא מוכרת, וראה מהר"ם שי"ף ובמה שביאר דבריו בביאור שם; וראה פני יהושע בד"ה גמרא, וראה מהרש"א בתחלת עמוד זה, וראה פני יהושע בתחלת העמוד הבא מה שכתב עליו.
מאי לאו, בהא קמיפלגי:
לרבי יהודה דאמר: בעי לפרושי, שהפירוש יפה לה יותר, הוא משום שסבר:
נכסי בחזקת יתמי קיימי, ועל האלמנה להביא ראיה שלא נפרעה את המזונות, והיות ויכולים היתומים לטעון פרענו, יש לחוש שמא תפסיד, וכפי שנתבאר.
ואילו רבי יוסי שסבר לא בעי לפרושי אלא הסתם יפה לה יותר, סבר: נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועל היתומים להביא ראיה,, ולעולם תהא נאמנת לומר לא קבלתי מזונותי, ולא תפסיד כלום.
ואדרבה, עדיף לה שלא לפרט לשם מה מכרה כטעמו של אביי קשישא, וכפי שנתבאר.
ודוחה הגמרא: ממאי שבכך נחלקו התנאים!?
דלמא, לעולם דכולי עלמא - בין רבי יהודה ובין רבי יוסי - נכסי בחזקת אלמנה קיימי, ועל היתומים להביא ראיה, וזה הוא טעמו של רבי יוסי, שאינו חושש להפסד על ידי שלא תפרש.
ורבי יהודה הסובר שהיא מפרטת לשם מה מכרה, אין זה משום החשש שתפסיד, אלא עצה טובה בעלמא קא משמע לן, למי שמוכרת קרקעות הרבה חלקן לכתובה וחלקן למזונות, שתודיע ותפרסם שאין היא מוכרת הכל בשביל מזונות, כדי דלא ליקרו לה רעבתנותא (שלא יקראו לה רעבתנית) ושוב אין אדם נושאה.  8 

 8.  ואילו רבי יוסי סובר, שיותר היא עצה טובה שתמכור סתם שכחה יפה בו, משתחוש ללעז רעבתנותא, ריטב"א.
דאי לא תימא הכי, שטעמו של רבי יהודה הוא משום עצה טובה -
הרי תיקשי, הא דבעי רבי יוחנן אם הם נאמנים לומר נתננו את המזונות או לא, ומה בעיא היא זו, והרי תפשוט ליה ממתניתין לקמן, ששנינו בה:
מוכרת אלמנה למזונות שלא בבית דין, וכותבת אלו למזונות מכרתי. ובודאי שלכן כותבת היא כדי שלא יאמרו היתומים לכתובה מכרת ומזונותייך כבר פרענו. ואם כן לא היה מקום לשאלתו של רבי יוחנן שהרי יודע הוא בודאי משנה זו, שהמשניות שגורות בפי הכל.
אלא, בהכרח, דממתניתין ליכא למשמע מינה, משום דעצה טובה קא משמע לן.
ואם כן הכא נמי בברייתא, יש לומר דעצה טובה קא משמע לן.  9 

 9.  הקשו התוספות: מאי סלקא דעתיה מעיקרא דלא תפשוט! ? יש לומר, דסלקא דעתיה דמתניתין ודאי משום עצה טובה, אבל ברייתא לא משמע משום עצה טובה אלא משום שכחה יפה וכמו לרבי יוסי.
אי נמי, מפרשת הגמרא באופן אחר את מחלוקתם של רבי יהודה ורבי יוסי, כך שלא תהיה בעייתו של רבי יוחנן כתנאי:
דכולי עלמא - בין רבי יהודה ובין רבי יוסי - נכסי בחזקת יתמי קיימי, וזה הוא טעמו של רבי יהודה הסובר: מוכרת ומפרטת לשם מה מכרה, וכדי שלא תפסיד את כתובתה, וכפי שנתבאר.
והיינו טעמא דרבי יוסי - הסובר שלא תפרט את מטרת המכירה ואף שפעמים תפסיד מכך - משום שמאידך גיסא יש לה ריוח באי פירוט המטרה, וריוח זה עדיף לה, כי אם מפני שתוכל לטעון על הנמכר למזונות שלא מכרה אותן לכתובה, הרי יכולה היא להעמיד עדים שיראו את הנמכר למזונות, ואם תצטרך לכך יבואו ויעידו.  10 

 10.  רש"י צז א ד"ה אם נטלן.
וכדפירש אביי קשישא את הריוח שיש לה באי פירוט מטרת המכירה: דאמר אביי קשישא: משל דרבי יוסי שאמר: "וכן כחה יפה" לסתום, למה הדבר דומה?
לשכיב מרע שאמר: תנו במתנה מאתים זוז לפלוני בעל חובי -
רצה - הבעל חוב ליטול את מאתים הזוזים שיש לו מבני חורין - בחובו, הרי זה נוטלן בחובו ואת המתנה יפסיד, שהיא אינה נגבית ממשועבדים.
ואם רצה - ליטלן למאתים זוז בני חורין שהותיר השכיב מרע - במתנה - נוטלן, ואת חובו יגבה מן המשועבדים.  11 

 11.  נתבאר על פי התוספות.

דרשני המקוצר