פרשני:בבלי:יומא עה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא עה א

חברותא

חד אמר: כל הנותן  עינו בכוסו, שאוהב את השכרות - עריות כולן דומות עליו כמישור ללא מכשול, כדבר שישר לעשותו.
וחד אמר: כל הנותן עינו בכוסו - הממון של כל העולם כולו דומה עליו כמישור, שסבור שמותר לו לקחתו.
(משלי יב) "דאגה בלב איש - ישיחנה".
רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: ישחנה (יסיחנה) מדעתו.
וחד אמר: ישיחנה לאחרים, ושמא יתנו לו עצה לפתרון.
(ישעיהו סה) "ונחש - עפר לחמו".
רבי אמי ורבי אסי.
חד אמר: אפילו אוכל הנחש כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר.
וחד אמר: אפילו אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מיושבת עליו עד שיאכל עפר.
תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.
מדת בשר ודם, אדם מקניט את חבירו - יורד עמו המוקנט לחייו.
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן.
קלל את הנחש, ובכל זאת, כאשר עולה הנחש לגג מזונותיו עמו, שמוצא שם עפר לאכול.
וכאשר יורד הנחש למטה - מזונותיו עמו.
קלל את כנען שיהיה עבד - אוכל העבד מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.
קלל את האשה - הכל רצין אחריה.
קלל את האדמה - הכל ניזונין הימנה.
(במדבר יא) "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם".
רב ושמואל.
חד אמר: זכרנו את הדגים, כפשוטו.
וחד אמר: זכרנו את העריות, שהיו מותרות לנו במצרים, ועתה נאסרו לנו. ותשמיש משמש בלשון עריות, כמו שנאמר "וידגו לרוב".
ומבארת הגמרא:
מאן דאמר דגים - משום דכתיב "נאכל".
ומאן דאמר עריות - משום דכתיב "חנם", ורק תשמיש הוא בחינם ולא דגים.
ופרכינן: ולמאן דאמר עריות - הא כתיב נאכל!
ומשנינן: לישנא מעליא לשון מעולה ונקיה נקט. כדכתיב (משלי ל) על אשה מזנה: "אכלה, ומחתה פיה, ואמרה לא פעלתי און".
"ומחתה פיה" משמעותו שהיא מקנחת את פיה התחתון, לאחר ששימשה. ומכאן הוכחה ש"אכלה", האמור בפסוק, הכונה לתשמיש.
ופרכינן: ולמאן דאמר דגים - מאי "חנם"?
ומשנינן: דהוו מייתין להו מהפקירא, שהיו דגים אותם מההפקר.
דאמר מר: כשהיו ישראל שואבין מים, הקדוש ברוך הוא מזמין להם בתוך המים דגים קטנים בכדיהן.
ופרכינן: בשלמא למאן דאמר שעל דגים התלוננו, אבל עריות לא פריצי בהו בהיותם במצרים - שפיר היינו דכתב שלמה המלך (בשיר השירים ד) בשבח עם ישראל "גן נעול אחתי כלה", ששיבחם בצניעותם.
אלא למאן דאמר עריות היו פרוצות להם במצרים - מאי הוא השבח של "מעין חתום"?
ומשנינן: מהנך מאותם איסורי עריות דהוו אסירין להו כמו לכל בני נח (וכפי שיבואר להלן) - לא פריצי בהו. ועל כך משבחם הכתוב.
ולא היו בוכים אלא על העריות שנאסרו בהן בקבלת התורה.
ועוד פרכינן: בשלמא למאן דאמר שהיו בוכים על עריות, היינו דכתיב (במדבר יא) "וישמע משה את העם בכה למשפחותיו", וכדדרשינן: על עסקי משפחותיו! שנאסרו להם לשכב אצלם.
אלא למאן דאמר דגים - מאי "בוכה למשפחותיו"?
ומשנינן: הא והא הואי, על שניהם, על הדגים ועל העריות, הם בכו.
(במדבר יא) "את הקשאים ואת האבטחים".
רבי אמי ורבי אסי:
חד אמר: טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו, כיון שהם קשים לנשים מעוברות ומיניקות. ולכן התאוננו על חסרונם.
וחד אמר: טעם כל המינין טעמו בהם את טעמן ואת ממשן. והללו - טעמו בהן רק את טעמן, ולא ממשן.
(שמות טז) "והוא כזרע גד לבן"
אמר רבי אסי: עגול כגידא, ולבן כמרגלית. תנו רבנן: נאמר במן שהוא כזרע גד, לפי שהוא דומה לזרע פשתן בגבעולין, שגם הוא עגול.
אחרים אומרים: "גד" - שדומה ל"הגדה", שמושכת לבו של אדם כמים.
תניא אידך: "גד" - שמגיד (מגלה) להם לישראל על תינוק שנולד לאשה, ויש לנו ספק אי אם הוא נולד בן תשעה חדשים, והוא מתייחס לבעלה הראשון, ואי או שהוא נולד בן שבעה חדשים, והוא מתייחס לבעלה האחרון. לפי שהיו לוקטים את המן, והיה נמצא בכל בית עומר לכל גולגולת, בין אם לקטו הרבה ובין קצת. ולכן, אם היה התינוק בנו של הבעל הראשון היה נמצא העומר המיועד לו בביתו, ואם הוא היה של השני היה העומר שלו נמצא בבית השני. לבן - שמלבין עונותיהן של ישראל. כי מתוך שהיו דואגים שמא לא ירד המן למחר היו משעבדים לבם למקום (לשון רש"י).
תניא, רבי יוסי אומר: כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין.
כיצד? שנים שבאו לפני משה לדין. זה אומר: עבדי גנבת, וזה אומר: אתה מכרתו לי.
אמר להם משה: למחר בבוקר יהיה המשפט. למחר, אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון - בידוע שזה, השני, גנבו.
אם נמצא עומרו בבית רבו שני - בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין. זה אומר: היא סרחה עלי, והריני מוציאה בלא כתובה, והיא אומרת: הוא סרח עלי, ועליו לגרשני וליתן לי כתובתי.
אמר להם משה: לבקר משפט.
למחר, אם נמצא עומרה בבית בעלה - בידוע שהיא סרחה עליו.
נמצא עומרה בבית אביה - בידוע שהוא סרח עליה.
ומבארת עתה הגמרא את מקום ירידת הטל:
כתיב (במדבר יא) "וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו". ומשמע שירד המן בתוך המחנה עצמו.
וכתיב (שמות טז) "ויצא העם ולקטו". ומכאן משמע שירד הטל מחוץ למחנה, והיו צריכים לצאת וללוקטו.
וכתיב (במדבר יא) "שטו העם ולקטו", ומשמע שהיו צריכים להרחיק מהמחנה כדי להשיגו.
הא כיצד?
לצדיקים ירד להם המן על פתח בתיהם, בינונים - יצאו ולקטו, רשעים שטו ולקטו.
וממשיכה הגמרא בענין המן, לבאר את צורתו.
כתיב "לחם", ומשמע שמצאו אותו כשהוא אפוי, ולא היו צריכים לעשות דבר.
וכתיב "ועשו אותו עגות", ומשמעם שהיו צריכים לעשותו, והיינו שירד להם לפני האפיה.
וכתיב "וטחנו", ומשמע שמצאוהו בשלב כה מוקדם, שהיו צריכים אפילו לטוחנו.
הא כיצד?
צדיקים - מצואו כשהוא אפוי בצורת לחם. בינונים - מצאוהו במצב שהיו צריכים לעשות ממנו עוגות. רשעים - טחנו בריחים.
"או דכו במדכה".
אמר רבי יהודה אמר רב, ואיתימא רבי חמא ברבי חנינא: מלמד שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים, בשמים, שהם דבר שנידוך במדוכה, והיו מתקשטות בהן.
"ובשלו בפרור".
והרי לא היה צורך בבישולו (מהרש"א)!?
אמר רבי חמא: מלמד שירד להם לישראל עם המן ציקי תבליני קדירה, ובישלו את התבלינים באוכל המבושל שירד להם.
(שמות לו) נאמר בנדבת המשכן:
"והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר"
מאי "בבקר בבקר"?
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: הביאו אליו נדבה מדבר שירד להם בבקר בבקר (וכלשון הכתוב במן: וילקטו אותו בבקר בבקר). מלמד, שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן, והביאום לנדבת המשכן. וכמו שנאמר (שמות לה) "והנשאם הביאו את אבני השהם".
תנא: נשיאים עננים ממש היו, והם שהביאו את אבני השוהם, ולא נשיאי ישראל.
וכן הוא אומר, שנשיאים הם עננים (משלי כה):
"נשיאים ורוח - וגשם אין".
(במדבר יא) "והיה טעמו כטעם לשד השמן"
אמר רבי אבהו: מה שד זה, תינוק טועם בה כמה טעמים ממה שהאם אוכלת - אף המן, כל זמן שישראל אוכלין אותו, מוצאין בו כמה טעמים.
איכא דאמרי: היה המן דומה לשד ממש. מה שד זה מתהפך לכמה גוונין - אף המן מתהפך לכמה טעמים.
(שמות טז) "ויאמר משה: בתת ה' לכם בערב בשר לאכל, ולחם בבקר לשבע".
תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: בשר, ששאלו בקשוהו שלא כהוגן, שהרי היה להם בשר בהמות רב, ובכל זאת התלוננו על חסרון הבשר, ניתן להם שלא כהוגן, שירד השלו בלילה, ולא היה להם שהות להכינו לסעודת הערב, שהיא הזמן הראוי לאכילת בשר.

דרשני המקוצר