פרשני:בבלי:יומא פ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא פ א

חברותא

תניא, רבי אומר  כל השיעורין של אוכלין - כולן בכזית.
חוץ מטומאת אוכלין ששיעורה בכביצה.
לפי ששינה הכתוב במשמען, בלשונם של טומאות אוכלין, שכתב "מכל האוכל אשר יאכל" ולא הסתפק הכתוב במילים "מכל האוכל", וכפי שיתבאר להלן, ולכן שינו חכמים בשיעורן של הטומאות הללו.
וראיה לדבר ששינוי המשמעות בכתוב מביא לשינוי השיעור בשיעור, הוא שיעור האכילה ביום הכפורים.
ומבארת הגמרא: מאי שינה הכתוב במשמעו ביום הכיפורים?
יש לנו ללמוד את השינוי, מלשון הכתוב "כי כל הנפש אשר לא תענה", שנקט הכתוב לשון זה במקום שיאמר בפשטות, לענין אכילה ביום הכיפורים: "כי כל הנפש אשר לא תאכל".
ומאי שינו חכמים בשיעוריה של יום הכיפורים?
ששיעור אכילתו הוא ככותבת.
ומאי, למה הוצרכנו להביא ראיה, ומה ראיה יותר יש לדבר מיום הכפרים? והרי השינוי בטומאת אוכלים כשלעצמו, דיו לשנות את שיעור טומאת אוכלים כמו ביום הכיפורים?
דאי מהתם, מהשינוי במשמעות טומאת אוכלים גרידא, הוה אמינא: אורחא דקרא הוא לומר "מכל האוכל אשר יאכל", ואין מכאן ראיה לשינוי השיעור. ולכן הבאנו ראיה מיום הכיפורים, היות ששם שינוי הלשון הוא יותר משמעותי.
ועכשיו מבארת הגמרא: טומאת אוכלין שהיא בשיעור כביצה - מנלן?
אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: דאמר קרא בטומאת אוכלים (ויקרא יא) "מכל האכל אשר יאכל", ומשמעותו היא שיש באוכל שיעור של "אוכל הבא מחמת אוכל"!
ואיזה זה אוכל הבא מחמת אוכל - זו ביצת תרנגולת.
והוינן בה: ואימא שיעור גדי, שגם הוא אוכל הבא מחמת אוכל.
ומשנינן: אין הגדי קרוי "אוכל", שהרי הוא מחוסר שחיטה.
ופרכינן: ואימא שיעור בן פקועה (ולד הנמצא חי במעי אמו לאחר שנשחטה, שהוא מותר באכילה בלא שחיטה)!?
ומשנינן: עדיין הוא טעון קריעה, כדי להוציא את דמו, ואסור לאוכלו חי כמות שהוא, ולכן אינו נקרא אוכל.
ותו פרכינן: ואימא שיעור ביצה גדול, כמו ביצת עוף הנקרא בר יוכני, שהוא שיעור גדול יותר מביצת עוף רגיל!?
ומשנינן: כך הוא הכלל כאשר יש ללמוד אותו ענין, בשתי אפשרויות:
תפסת מרובה - לא תפסת.
תפסת מועט - תפסת.
ועתה פרכינן לפי הכלל הזה:
ואימא שיעור קטן יותר, של ביעתא ביצה דציפורתא, של ציפור קטנה, (דזוטר טובא, ששיעורה קטן ביותר. רש"י לא גרס זאת).
ונמצא שהשיבה הגמרא על דרשתו של רבי אבהו בשם רבי אלעזר תשובה שאין לתרצה.
ומוסיפה הגמרא, כי רבי אבהו דידיה, בעצמו - אמר, דרש זאת בצורה אחרת:
"מכל האכל אשר יאכל" - אוכל שאתה אוכלו בבת אחת!
ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת.
אמר רבי אלעזר: האוכל חלב בשוגג בזמן הזה, שאינו יכול להביא קרבן חטאת על אכילתו - צריך שיכתוב לו את שיעור אכילתו. כי שמא יבא בית דין אחר, וירבה בשיעורין, וכמו שמפרשת הגמרא.
והוינן בה: מאי "ירבה בשיעורין"?
אי נימא דמחייבי בית הדין בעתיד קרבן אכזית שהוא קטן מהשיעור כזית הבינוני (הנקרא "אגורי") הנקוט בידינו כיום.
אין לו לחשוש לכך! היות והוא לא יתחייב בעתיד להביא חטאת.
כי והתניא: נאמר בחיוב קרבן חטאת (ויקרא ד) "אשר לא תעשינה בשגגה, ואשם".
ודרשינן: אדם השב מידיעתו, שחטאו הוא רק מחסרון ידיעה, וביודעו הוא שב מחטאו, הרי הוא מביא קרבן על שגגתו.
אבל אם הוא לא שב מידיעתו, והיינו, שגם אילו ידע את אשר הוא עושה הוא גם היה חוטא - אין הוא מביא קרבן על שגגתו.
ואדם בימינו, שיודע כי עונש הכרת על אכילת חלב הוא רק באכילת כזית בינוני ("אגורי"), וכפי שמורה בית הדין בזמנינו, הרי הוא לא ימנע (מחמת חומר עונש הכרת) לאכול חלב בשיעור קטן מזה, ביודעו שאין חייבים כרת על שיעור פחות מכזית בינוני ("אגורי").
אלא, לכן יש לו לכתוב את שיעור אכילתו, שמא לעתיד לבוא יקרה, דלא מחייבי בית דין שיהיו אז קרבן - עד דאיכא כזית גדול, ולא על זית בינוני.
ולכן, אדם בזמנינו, האוכל חלב בשיעור כזית בינוני, לא יכתוב לעצמו שהוא חייב חטאת, אלא יכתוב את שיעור אכילתו. כי שמא יהיה פטור עליו לפי הוראת בית הדין שיהיה בימים ההם, ואם יביא בכל זאת חטאת, נמצא שיביא חולין בעזרה!
ועתה מבררת הגמרא את ההוה אמינא:
ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא, דמחייבי בית הדין בעתיד קרבן אכזית קטן - מאי, כיצד יכולנו להבין את מה שאמר רבי אלעזר שיש לחשוש שמא בית הדין בעתיד "ירבה בשיעורין"?
ומבארת הגמרא: לפי ההוה אמינא הבנו שיש לו לכתוב את שיעור אכילתו ולא להסתפק בכתיבת חיובו בחטאת, כי שמא ירבה בקרבנות, יותר ממה שהוא חושב עתה, מחמת הקטנת השיעורין.
כי יתכן שחייב באכילתו הזאת שתי חטאות על אכילת שני כזיתים ולא חטאת אחת על אכילת זית אחד בלבד (וכגון שיש דבר המחלק את ההעלם שבין שני הכזיתים הקטנים לשני חיובי חטאות).
אמר רבי יוחנן: שעורין ועונשין - הלכה למשה מסיני. ותמהה הגמרא: וכי "עונשין" הם רק מהלכה למשה מסיני? והרי מכתב כתיבי במפורש בתורה!?
ומשנינן: אלא, הכי קאמר: שיעורים של עונשין - הלכה למשה מסיני.
תניא נמי הכי: שיעורין של עונשין - הלכה למשה מסיני.
אחרים אומרים: שיעורין של עונשין - בית דינו של יעבץ (עתניאל בן קנז, שהיה השופט הראשון בימי השופטים) תיקנום.
ותמהה הגמרא: והכתיב (ויקרא כז) "אלה המצות אשר צוה ה' בהר סיני" - מלמד הכתוב שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה! וכיצד יתכן לומר שבית דינו של יעבץ תיקן את שיעורי העונשים.
ומשנינן: אכן נמסרו השיעורים בהלכה למשה מסיני. אלא, שכחום לשיעורים בימי אבלו של משה (עיין תמורה טז א), וחזרו בית דינו של יעבץ, ויסדום.
שנינו במשנה: השותה מלא לוגמיו.
אמר רב יהודה אמר שמואל: לא "מלא לוגמיו" ממש, אלא בשיעור כזה: כל שאילו יסלקנו לצד אחד, ויראה כמלא לוגמיו, חייב על שתייתו.
והוינן בה: והא אנן תנן "מלא לוגמיו", ומשמע ממש!?
ומשנינן: אימא: כמלא לוגמיו.
מיתיבי על שמואל מהא דתניא: כמה ישתה ביום הכיפורים ויהא חייב? בית שמאי אומרים: רביעית.
ובית הלל אומרים: מלא לוגמיו.
רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: כמלא לוגמיו.
רבי יהודה בן בתירא אומר: כדי גמיעה!
והרי הלכה כבית הלל, והם מחייבים במלוא לוגמיו ממש.
ומשנינן: מי עדיפא לשון הברייתא ממתניתין, דאוקימנא שאין כונת המשנה למלוא לוגמיו ממש אלא כדי שיסלק לצד אחד, שיראה כמלוא לוגמיו חייב.
הכי נמי בברייתא אמור שכונת הברייתא לומר: כדי שיראה מלוא לוגמיו כאשר יסלקנו לצידו האחד, ולא מלוא לוגמיו ממש.
ותמהינן: אי הכי - היינו רבי אליעזר, החולק על בית הלל ואומר "כמלוא לוגמיו"!
ומשנינן: איכא בינייהו, בין בית הלל לרבי אליעזר - מלא לוגמיו דחוק.
לבית הלל האומרים "מלוא לוגמיו", אין די בשיעור דחוק כדי לחייבו, אלא צריך שיראה בצד אחד מלוא לוגמיו ברווח.
אבל לרבי אליעזר די "כמלוא לוגמיו", גם בשיעור דחוק.
מתקיף לה רב הושעיא לשמואל: אם כן, כדבריך, שאין צורך במלוא לוגמיו ממש כדי לחייבו, הרי שיעור זה הוא פחות מרביעית.
ואם כן, הוה ליה דין זה מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שהרי בית שמאי מחייבים רק על רביעית ואילו בית הלל מחייבים בפחות.
והרי שנינו במסכת עדויות את כל המקומות בהם מקילים בית שמאי מבית הלל, ודין זה לא מופיע שם!?

דרשני המקוצר