פרשני:בבלי:כתובות יב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות יב א

חברותא[עריכה]

אמר רבה: זאת אומרת, מוכח מברייתא זו, שאם כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה - יש לה כתובה מנה!
ולא אומרים מקח טעות הוא זה, אלא מגיע לה מנה.
שהרי הבעל השני, ודאי כנסה בחזקת שהיא בתולה, שהרי סמך על העדים. ובכל זאת אם מצאה בעולה, אינו יכול להפסידה מנה הראוי לאלמנה מן הנשואין.
ואילו רב אשי דחה את הוכחת רבה, ואמר: בנישואין ראשונים של בתולה בעלמא, אם כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה -
לעולם אימא לך דלית לה כתובה כלל, משום שמקח טעות הוא.
ושאני הכא, בנישואין שניים, כשכנסה הבעל השני, הרי אפילו אם כנסה בחזקת בתולה ונמצאה בעולה, כתובתה מנה -
שהרי כבר כנסה לפניו בעלה הראשון, ולכן על הבעל השני לדעת שהיא נבעלה כבר, אפילו שיש עדים שלא נסתרה עם בעלה הראשון  2 .

 2.  התוס' הסבירו: שבעלה השני נושאה על דעת שהיא בעולה, ואע"פ שיש עדים שמעידים שלא נבעלה, אינו סומך עליהם, מאחר שהיו נישואין, וסובר שהעדים אומרים כן רק כדי לשבחה בעיניו.
שנינו בברייתא: בעלה השני אינו יכול לטעון טענת בתולים, ולא מזקיקים אותו לבא לבית דין.
ואם כן, לא יתברר הדבר אם תחתיו זינתה או לא.
ומקשינן: הרי הדבר ספק הוא, ולמה לא ניחוש שמא תחתיו זינתה, ואסורה היא לו  3 .

 3.  קושיה זו לא קשה על המימרות שלעיל, "זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה". משום ששם, אפשר לומר שמדובר שבא לב"ד ונתברר ע"י עדים שזינתה קודם לכן, אבל כאן בברייתא כתוב שאינו יכול לטעון, ומתוך כך לא יבא לב"ד ולא יתברר כלל. רש"י.
ומתרצינן: אמר רב שרביא: הטעם שלא חיישינן שמא תחתיו זינתה, משום שמדובר בכגון שקידש ובעל לאלתר. שלא פירש ממנה בין קדושין לבעילה, שאז ברור בודאות שלא תחתיו זינתה.
ואיכא דמתני לה אמתניתין. יש שאמרו, שהדין ודברים בין רבה לרב אשי, וכן דברי רב שרביא, לא נאמרו על הברייתא, אלא נאמרו על משנתינו:
דתנן: בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן הנישואין, והרי היא בחזקת שלא נבעלה - כתובתן מנה, ואין להן טענת בת ולין. והוינן בה: בתולה מן הנישואין - היכי משכחת לה?
בהכרח, מדובר בכגון שנכנסה לחופה, ולא נבעלה עד שמת בעלה הראשון.
ועל כך אמר רבה: זאת אומרת, מוכח ממשנתנו האומרת שאין להן טענת בתולים, שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה - כתובתה מנה.
ואילו רב אשי דוחה את הוכחת רבא, ואמר: לעולם אימא לך בעלמא כשכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה אין לה כתובה כלל, משום שמקחה מקח טעות הוא.
ושאני הכא, שלא נחשב למקח טעות מה שנמצאת בעולה, משום שהרי נכנסה כבר לחופה.
ומקשה הגמרא על משנתנו: וליחוש שמא תחתיו זינתה!?
ומדוע אומרת המשנה שאין להן טענת בתולים.
ומתרצינן: אמר רב שרביא: מדובר כאן בכגון שקידש ובעל לאלתר.
ועתה מבארת הגמרא מה היא הנפקא מינה אם נאמרו דברי רבה ורב אשי על הברייתא או על המשנה:
מאן דמתני לה ממי ששנה את דבריהם אברייתא -
שאפילו כאשר יש עדים שלא נבעלה לראשון, סובר רב אשי שיש לו לבעל השני לחשוש שהיא בעולה, ואין זה נחשב שכנסה בחזקת בתולה.
ואם כן, כל שכן אמתניתין, שמדובר בה באופן שאין עדים על כך שלא נבעלה, נאמרו דברי רב אשי, שיש לו לבעל לחשוש שהיא בעולה.
ואולם, מאן דמתני לה את דברי רבה ורב אשי אמתניתין, שמדובר בה באופן שיש רק חזקה שלא נבעלה, ואין עדים, הרי רק בענין זה הוא שונה את דבריהם.
אבל אברייתא - לא מתני להו.
כי מהברייתא, המדברת באופן שיש עדים, שפיר מוכח דברי רבה, שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה, ואין מקום לדחייתו של רב אשי "שאני הכא שכנסה ראשון", ואין היא בחזקת בתולה. משום דהבעל מצי אמר לה: אנא - אעדים סמכי!
והיינו, שיכול הבעל לטעון, אני סמכתי על העדים, והיא היתה אצלי בחזקת בתולה.
וכיון שאמרה הברייתא שאין השני יכול לטעון טענת בתולים, מוכח בודאי כשיטת רבה, שאמר "זאת אומרת, כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה - יש לה כתובה".
מתניתין:
ארוס האוכל סעודת אירוסין אצל חמיו, ביהודה, שלא בעדים -
אינו יכול לטעון טענת בתולים, מפני שמתייחד עמה.
לפי שהיו נוהגים ביהודה לייחד את הארוס עם ארוסתו, כדי שיהא "לבו גס בה".
(שיהיה רגיל בה, ולא יתבייש בהיותו עמה לבד).
וכיון שנתייחד עמה, אנו תולים שנבעלה לו קודם הנישואין, ולכן אין לה ביהודה טענת בתולים.  4 

 4.  עיין שיטה מקובצת שפירש: שדרכן של בני יהודה היה לייחד החתן עם הכלה קודם שנכנסו לחופה כדי שיהא לבו גס בה, שתאהב הכלה את החתן, לפי שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, ואם ח"ו תבעל להגמון אחר כך, תבעל לה באונס, או, כדי שימצאנה ההגמון בעולה ויבטל גזרתו שגזר "כל בתולה שנשאת ברביעי תבעל להגמון תחלה". והטעם שהיה מנהג זה ביהודה יותר משאר מקומות, לפי שרוב גזרותיו ביהודה, משום שיודע שממנו עתיד לצאת משיח שיושיע את ישראל וישפוט את הר עשיו. ובמאירי כתב: שגזרו שמד ביהודה, שכן מסורת בידם שיהודה הרג את עשיו, כדכתיב "ידך בעורף אויבך".
אבל לאוסרה עליו הוא נאמן, שהיות והוא אומר לא באתי עליה, וודאי לי שמאיש אחר נבעלה ולא ממני, אם כן "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא" (הוא החשיב אותה על עצמו כחתיכת דבר איסור  5 ), ולכן היא אסורה לו.

 5.  זהו ביטוי לכך שאדם נאמן לאסור דבר על עצמו כשאין זה נוגע לאדם אחר.
גמרא:
מוכיחה הגמרא מלשון המשנה:
מדקתני "האוכל אצל חמיו ביהודה", ולא אמרה המשנה סתם, שביהודה אין טענת בתולים -
מכלל זה אתה למד, דאיכא דוכתא ביהודה נמי, דלא אכיל (מוכח שיש מקומות ביהודה שאין אוכל החתן אצל חמיו, ואינו מתייחד עם כלתו).
אמר אביי: שמע מינה, שביהודה נמי - מקומות מקומות יש. שחלוקים במנהגם.
ויוצא מהמשנה, כי במקום שלא נהגו לייחד את החתן והכלה, יכול לטעון טענת בתולים אפילו ביהודה  6 .

 6.  הרשב"א מבאר: שאביי אמר גם את דיוק הגמרא שלפני כן, וכאילו אמר אביי, מדקתני "האוכל" מכלל שיש מקומות שלא אוכלים, ושמע מינה שמקומות יש שיכול לטעון ומקומות יש שאינו יכול לטעון. והביאור: משום ש"האוכל" משמע האוכל הידוע, שיש עדים שאכל, לכן, דווקא אותו שהוא ידוע שאכל אינו יכול לטעון טענת בתולים, אע"פ שאין עדים שנתייחד, לפי שכל האוכל מתייחד. אבל אם אין עדים שאכל, והיא טוענת שאכל, עליה להביא ראיה כיון שיש מקומות שאינו אוכל ואינו מתייחד, וכדתניא מקומות מקומות יש.
וכדתניא בברייתא, שמקומות מקומות יש:
דתניא: אמר רבי יהודה:
א. ביהודה, בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה.
ובגליל - לא היו עושין כן.
ב. ביהודה, בראשונה היו מעמידין להם שני שושבינין (עדים), עד אחד לו ועד ואחד לה, כדי למשמש את החתן ואת הכלה בשעת כניסתן לחופה, כדי שלא ירמו באותו הלילה לקלקל זה את זה על ידי תרמית - שלא יראה הבעל דם בתולים, ויאבד בכונה את המפה עם הדם. ושלא תביא האשה מפה אחרת שיש עליה כבר טיפי דמים.
ובגליל - לא היו עושין כן.
ג. ביהודה, בראשונה היו שושבינין ישנים בבית שחתן וכלה ישנים בה.
ובגליל - לא היו עושין כן.
ומשמע מכך שביהודה נהגו למשמש את החתן ואת הכלה, שיש מקומות ביהודה שלא נהגו בהם לייחד את החתן והכלה.
שהרי במקום שנהגו לייחד, אין תועלת במשמוש, שהרי אין שם טענת בתולים.
ומוכח מהברייתא, שמקומות מקומות יש, שחלוקים במנהגם.
עוד שנינו בהמשך הברייתא: וכל שלא נהג כמנהג הזה, אינו יכול לטעון טענת בתולים.
והוינן בה: אהייא? על איזה מנהג אומר התנא שאם לא נהג כן אינו יכול לטעון טענת בתולים.
אילימא אם נאמר ארישא, על המנהג שמייחדים את החתן עם הכלה -
לא יתכן לומר זאת. כי אם כן, היה צריך התנא לומר להיפך -
ו"כל שנהג כמנהג הזה להתייחד עם הכלה, אין לו טענת בתולים" - מיבעי ליה לתנא לומר!
אלא שמא תרצה לתרץ, ש"כל שלא נהג" אסיפא נאמר, על המנהנ שמייחדים עדים למשמש את החתן והכלה, שאם לא העמיד עדים למשמש אין לו טענת בתולים.
גם זה לא יתכן. כי אם כן -
"כל שלא מושמש על ידי עדים, אינו יכול לטעון טענת בתולים" - מיבעי ליה, היה צריך התנא לומר! שהרי הבעל הוא זה שמושמש על ידי העדים.
ומתרץ אמר אביי: לעולם "כל שלא נהג" - נאמר ארישא, על המנהג ביהודה שהיו מייחדים את החתן והכלה.
ומה שקשה, אם כן, היה לו לתנא לומר "כל שנהג".
יש לתרץ, שאכן תני, יש לך לתקן את לשון הברייתא, ולשנות "כל שנהג".
אמר ליה רבא: והא כל "שלא נהג" קתני!
ואינך יכול לתקן את לשון הברייתא ללשון הפוכה ממה ששנינו בה עד עתה. לפי שאפשר אמנם לשנות את לשון הברייתא, אבל אי אפשר להופכה.
אלא, אמר רבא: מה שנאמר בברייתא "כל שלא נהג", הוא לגבי מנהג גליל, שלא היו מייחדים את החתן והכלה.
והכי קאמר התנא בברייתא: כל שלא נהג מנהג גליל בגליל, אלא נהג מנהג יהודה בגליל, והתייחד עם כלתו קודם הנישואין - אינו יכול לטעון טענת בתולים.
ואילו רב אשי תירץ, ואמר: לעולם "כל שלא נהג" נאמר אסיפא, על המנהג ביהודה שהיו מייחדים עדים לחתן ולכלה.
ותני, יש לך לתקן את לשון הברייתא ולשנות בה כך: "כל שלא מושמש".
ותיקון שכזה אפשרי, שאינו כנגד מה ששנינו עד עתה.
והוא תיקון לשון ולא היפוך לשון.
מתניתין:
מי שמוסיף על כתובתו יותר ממאתיים זוז לבתולה ומנה לאלמנה, רשאי לכתוב את התוספת בכתובה, אבל חייב לציין שהיא תוספת, ואינו יכול להכליל את התוספת בתוך חיוב הכתובה, ואינו יכול לכתוב "שלש מאות זוזי דחזי ליכי" (הראויים לך), לפי שאין ראוי לה אלא מאתיים.
אלא שבית דין של הכהנים תיקנו שתהא כתובת בת כהן ארבע מאות זוז בנישואי בתולה. והיתה זאת תקנה גמורה ומחייבת, כדין תנאי כתובה, ולכן היו כותבים בכתובת בת כהן לבתולה "ארבע מאות זוז דחזי ליכי".
וכמו כן, אם לא היו כותבים לה כתובה כלל, היא היתה גובה ארבע מאות זוז מכח התקנה הזאת, שאינה תוספת כתובה שנהגו בה הכהנים, אלא היא חיוב גמור ככתובה עצמה, מכח תקנתם של בית דין של כהנים.
אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת בת כהנים כתובתה מנה. שבאלמנה לא הוסיפו הכהנים לכתובתה.
אבל בית דין של כהנים (בית דין מיוחד של כהנים שהיו מתקנים ודנים על עניני הכהונה) היו גובין לכתובת בתולה בת כהן ארבע מאות זוז, כשנשאת לכהן. וכל שכן כשנשאת לישראל, שאז היא מפסידה את כהונתה, ולא מיחו בידם חכמים, לומר קנאה אתם מטילים בין המשפחות:
גמרא:
תנא שנינו בבריתא: ואלמנת כהנים - כתובתה מאתים.
ומקשינן: והאנן תנן במשנתינו: אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהנים - כתובתן מנה.
ומתרצינן: אמר רב אשי: שתי תקנות הוו.
מעיקרא תקינו לבתולה ארבע מאות זוז, ולאלמנה מנה.

דרשני המקוצר[עריכה]