פרשני:בבלי:כתובות קד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כתובות קד א

חברותא[עריכה]

דמדליא שהיא במקום גבוה, בראש ההר, ובסים אוירא, ואוירה משובח.
ההוא יומא דנח נפשיה דרבי, גזרו בו רבנן (לפני פטירתו) תעניתא, ובעו רחמי. ואמרי: כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי - ידקר בחרב!
סליקא אמתיה דרבי לאיגרא, עלתה אמתו של רבי אל הגג, ואמרה תפילה: המלאכים, שהם עליונים, מבקשין את רבי שיבוא למחיצתם, והתחתונים, האנשים בארץ, מבקשין את רבי שישאר עמם.
יהי רצון שיכופו תחתונים את רצונם על העליונים, וישאר רבי בחיים.
אך כיון דחזאי, שראתה אמתו של רבי, כמה זימני, פעמים אחדות, דעייל רבי לבית הכסא, וחלץ תפילין כדי שיוכל להכנס להכנס לבית הכסא, ובצאתו מבית הכסא חזר ומנח להו לתפילין, וקמצטער רבי בחליצתן ובהנחתן - אמרה בתפילתה: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים.
ולמרות שהודיעה אמתו של רבי את צערו ברבים, לא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי עליו שישאר בחיים.
שקלה כוזא, לקחה אמתו של רבי כד חרס, שדייא מאיגרא לארעא, וזרקתו מהגג על הארץ, ומקול הנפץ בשבירת הכד אישתיקו רבנן מלבקש רחמי על רבי באותו הרגע. ונח נפשיה דרבי באותו הרגע שהפסיקו מתפילתם.  1  אמרו ליה רבנן לבר קפרא: זיל עיין, לך אל ביתו של רבי, וראה מה אירע לרבי.

 1.  המהרש"א מבאר שרבי הגיע לשלימות בנפשו ובגופו, ולכן היה עליו המאבק בין העליונים לתחתונים, כי היתה שלמותו גם בנפש שהיא מן העליונים וגם בגוף שהוא מן התחתונים. ומשראתה אמתו של רבי את צערו בהנחת התפילין היא נוכחה לדעת כי אינו יכול לקיים עוד בגופו את מצות התפילין בשלמות, ולכן היא זרקא כד חרס וניפצה אותו, להוכיח לציבור שהגוף הוא כחרס הנשבר, ושלמותו אינה דבר מוחלט וקיים, ושבירתו וצערו - זו היא מיתתו.
אזל, הלך בר קפרא, אשכחיה דנח נפשיה, ונוכח שמת רבי.
קרעיה ללבושיה, ואהדריה לקרעיה לאחוריה,, והחזיר את חלק הבגד הקרוע לאחריו.
פתח בר קפרא בהספד, ואמר: "אראלים", המלאכים בשמים, וכנגדם "מצוקים", שהם הצדיקים אשר בארץ, אחזו בארון הקדש, ונאבקו ביניהם מי יאחוז בארון הקודש (רבי נמשל כארון הקודש).
נצחו אראלים את המצוקים - ונשבה ארון הקדש על ידי האראלים!
אמרו ליה חכמים לבר קפרא: האם נח נפשיה דרבי?
אמר להו: אתון קאמריתו, אתם אמרתם זאת, ואנא לא קאמינא.
בשעת פטירתו של רבי, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, ואמר: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי מהעולם הזה אפילו קמעא, אפילו לא לפי הטורח המועט שיגעתי באצבע קטנה. יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי.
יצתה בת קול, ואמרה: (ישעיהו נז) "יבא שלום, ינוחו על משכבותם" והוינן בה: "על משכבך" בלשון יחיד מיבעי ליה לנביא לומר, ומדוע נקט לשון רבים?
מסייע ליה הנביא באומרו כך לרבי חייא בר גמדא.
דאמר רבי חייא בר גמדא אמר רבי יוסי בן שאול: בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם! צדיק פלוני בא!
אומר להם הקב"ה: יבואו צדיקים מגן עדן, ויצאו לקראתו של הצדיק הבא עתה!
ואומרים לו: יבא צדיק זה בשלום. ואז, יחזרו הצדיקים שיצאו לקראתו, וינוחו על משכבותם.
אמר רבי אלעזר: בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, שלש כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו.
כת אחת אומרת לו: בא בשלום!
וכת אחת אומרת: הולך נכחו, בדרך הישרה, שבחר לו!
ואחת אומרת לו: יבא שלום, ינוחו על משכבותם.
ובשעה שהרשע נאבד מן העולם, שלש כיתות של מלאכי חבלה יוצאות לקראתו.
אחת אומרת: (ישעיהו מח) "אין שלום, אמר ה', לרשעים". ואחת אומרת לו: (ישעיהו נ) "למעצבה ישכב". ואחת אומרת לו (יחזקאל לב) "רדה והשכבה את ערלים".
מתניתין:
אלמנה שלא גבתה את כתובתה, אפילו אם עבר משך זמן מרובה, הרי כל זמן שהיא בבית אביה, והיורשים זנים אותה שם - הרי היא גובה כתובתה, לעולם, בכל עת שתרצה.
אבל כל זמן שהיא נשארה בבית בעלה, והיא ניזונית שם מנכסי היתומים, הרי היא גובה כתובתה רק עד עשרים וחמש שנים מפטירת בעלה, ולא לאחר מכן. לפי שיש במשך כ"ה שנים אפשרות ש"תעשה טובה", שתיקח לחם ומלח מנכסי יתומים כדי לעשות טובות לשכניה, ונמצא שנטלה מהם ממון שלא היו חייבים ליתן לה, בשיעור שהוא כנגד שיווי כתובתה.
דברי רבי מאיר - שאמר זאת משום רבי שמעון בן גמליאל.
ואילו חכמים אומרים להיפך. כי לדעתם אין האשה מפסידה כתובתה לאחר עשרים וחמש שנה בגלל הטובות שעשתה עם שכניה, ולא הוזכרו עשרים וחמש שנה אלא לענין מחילת הכתובה על ידי האשה, מכח שתיקתה מלתבוע אותה במשך זמן כה רב. ולכן, לדעת חכמים, כל זמן שהיא בבית בעלה, כיון שמכבדים אותה היתומים בהיותה אצלם, אין שתיקתה ראיה על מחילתה, לפי שהיא מתביישת לתבוע מהם את הכתובה. ולכן היא גובה כתובתה לעולם.
אך כל זמן שהיא בבית אביה - גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים, כיון ששתיקתה בהיותה בבית אביה במשך זמן כה מרובה היא ראיה על מחילתה.
מתה האלמנה מבלי לגבות כתובתה - יורשיה (שיורשים את זכויות כתובתה), מזכירין ליורשי האב את תביעת כתובתה עד עשרים וחמש שנים מפטירת הבעל. ואם לא תבעו אותה עד אז מהווה שתיקתם ראיה על מחילתם.
גמרא:
אמר תמה ליה אביי לרב יוסף על דברי רבי מאיר, שאלמנה מפסידה את כתובתה אחר שלא תבעה אותה במשך עשרים וחמש שנה משום שעשתה טובות לשכניה מנכסי היתומים בכדי שיעור כתובתה:
וכי יתכן שתהא ענייה שבישראל גובה את כתובתה המועטת רק עד עשרים וחמש שנים, וגם מרתא בת בייתוס העשירה גובה את כתובתה המרובה רק עד עשרים וחמש שנים? והרי אין שווי הטובה שעושה אשה עשירה מגיע לכדי כתובתה הגדולה?
אמר ענה ליה רב יוסף לאביי במשל: אכן, כך הוא, כי לפום גמלא - שיחנא! לפי חוזק הגמל כך מטעינים עליו משא.
והוא הדין אשה עשירה, שעשיית הטובה שלה היא מרובה מעשיית הטובה של עניה, והרי היא עושה טובה במשך עשרים וחמש שנה כנגד כל כתובתה הגדולה.
איבעיא להו: לרבי מאיר, הסובר שמפסידה כתובתה כיון שעשתה טובה לשכנותיה מממון היתומים, אם כן, מהו שתשלש ("שילוש" הוא לשון חלוקה)?
האם יש לנו להעריך בכל שנה את החלק היחסי מתוך עשרים וחמש שנה (דהיינו, ארבעה אחוזים), ואם באה לגבות את כתובתה בתוך עשרים וחמש שנה יש לנו לנכות מהכתובה את מה שלקחה מממון היתומים לצורך טובת הנאה. או שמא לא קבעו חכמים אלא שתפסיד את כל כתובתה לאחר עשרים וחמש שנה, אך לא קבעו לנכות מכתובתה באופן יחסי בכל שנה ושנה?
ומסקינן: תיקו.
שנינו במשנה: וחכמים אומרים: כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה, לפי שאם לא גבתה עד זמן זה מוכח שמחלה על כתובתה.
אמר תמה ליה אביי לרב יוסף: וכי אפשר לומר שאשה אשר אתאי, שבאה לגבות כתובתה, קודם שקיעת החמה שנשלמת בה השנה העשרים וחמש - גובה כתובתה. ואילו אשה שבאה לגבות כתובתה לאחר שקיעת החמה - לא גביא כלל!?
וכי בההיא זמן פורתא - אחילתא!? האם בזמן הקצר הזה, מחלה לכתובתה!?
אמר ליה רב יוסף: אין, אכן כך הוא! כי כל מדת חכמים כן היא, שקבעו זמן קצוב ומוחלט.
וכמו ששנינו שבארבעים סאה מים - טובל בהם. ואילו בארבעים סאה מים חסר קורטוב (משהו) - אינו יכול לטבול בהן.
אמר רב יהודה אמר רב: העיד רבי ישמעאל ברבי יוסי לפני רבי, שאמר משום אביו: לא שנו שמפסידה האלמנה את כתובתה אם לא תובעת אותה תוך עשרים וחמש שנה, אלא במקרה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידיה.
אבל אם היה שטר כתובה יוצא מתחת ידיה בבית דין - גובה כתובתה לעולם, כי אילו היתה מוחלת, היא היתה מביאה כתובתה לבית דין לפני כן, ולא מחזיקה אותה בידה אחר שמחלה עליה.
ורבי אלעזר אמר: אפילו שטר כתובה יוצא מתחת ידיה - אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנים.
מתיב רב ששת לרבי אלעזר מהא דתניא: בעל חוב גובה את חובו לעולם, אפילו שלא בהזכרה. והיינו, על אף שלא הזכיר לתבוע את חובו אפילו במשך עשרים וחמש שנים אין בכך ראיה שמחל על חובו.
ומדייק רב ששת: היכי דמי? באיזה אופן מדברת הברייתא?
אי דלא נקט המלוה שטרא - במאי גבי?
אלא בהכרח שמדובר דנקיט שטרא.
ודוקא בעל חוב, הוא זה דלאו בר אחולי הוא, שאין המלוה מוחל על חובו מפני שאין לו סיבה למחול, שהרי המלוה נתן ללוה את כספו, והוא לא נהנה מן הלוה עד שהוא יחמחול לו חובו.
הא אלמנה, שנהנית מן היתומים, ושחיובה אינו נובע מכסף שנתנה לבעלה, אלא מהתחייבות בעלה כלפיה - אחילתא, מוחלת היא את החוב! והזמן המרובה של עשרים וחמש שנה שעבר מאז שמת בעלה, ללא שתתבע את הכתובה, מוכיח על מחילתה.
הוא רב ששת מותיב לה, מקשה לרבי אלעזר מברייתא זו, והוא עצמו גם מפרק לה, מתרץ אותה שלא תקשה לרבי אלעזר:
לעולם מדברת הברייתא בכגון דלא נקיט המלוה שטרא בידו. ולכן רק בעל חוב גובה לאחר עשרים וחמש שנה, ולא אלמנה, היות והיא מוחלת.
ומה ששאלתי אם אין לו שטר כיצד הוא גובה את החוב, יש לומר כי הכא במאי עסקינן - כשחייב מודה בחוב, אלא שהוא טוען שהמלוה מחל לו את החוב, והראיה מכך שלא תבעו. ומחדשת הברייתא שאין המלוה מוחל חובו לעולם. אבל אלמנה אכן מוחלת.
אלא, שמקשה הגמרא על יישובו של רב ששת -
והאמר רבי אלעא, כך שונין חכמים, "בעלי ברייתא": גרושה - הרי היא כבעל חוב.
היכי דמי? אי דלא נקיטא כתובה, במאי גביא?
אלא לאו, דנקיטא כתובה בידה
ויש לנו לדייק: דוקא גרושה היא כבעלת חוב, בכך דודאי לאו בת אחולי כתובה היא, כיון שגירשה בעלה. אלא, גובה כתובתה לעולם, ואפילו לא הזכירה דבר במשך עשרים וחמש שנה אודות כתובתה, כמו בעל חוב.
הא אלמנה - אחילתא, מוחלת היא לכתובתה! ומשנינן: הכא נמי, גם בעלי ברייתא זו שונים את דינם בכגון שאין שטר יוצא תחת ידו, אלא מדובר כשחייב מודה, שבזה שוה גרושה לבעל חוב, ששניהם אינם מוחלים, אבל אלמנה שאין שטר כתובתה יוצא תחת ידה, הרי היא מוחלת.
אמר רב נחמן בר יצחק: תני רב יהודה בר קזא ב"מתניתא דבי בר קזא" (בר קזא הוא שם של חכם): אלמנה שתבעה כתובתה תוך עשרים וחמש שנה -

דרשני המקוצר[עריכה]