פרשני:בבלי:זבחים מח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים מח א

חברותא[עריכה]

שנינו במשנה: פר ושעיר של יום הכיפורים שחיטתן בצפון.
והוינן בה: מכדי, הרי דין שחיטה שהיא בצפון, בעולה כתיב בריש פרשת ויקרא "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה", ואם כן, ניתני עולה ברישא, ואמאי תני לה לחטאת ברישא דמתניתין?
ומשנינן: חטאת, איידי דאתיא שחיטתה בצפון מדרשא, מהיקשא של חטאת לעולה, כדכתיב "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת", חביבא ליה לתנא, ולהכי שנאה לשחיטת חטאת בצפון ברישא.
ותו הוינן בה: מדוע שנה התנא את דין פר ושעיר של יום הכיפורים, ואת דין פרים ושעירים הנשרפים שהן חטאות פנימיות, ברישא, וניתני דין חטאות החיצונות ברישא!?
ומשנינן: איידי דתני "נכנס דמן של החטאות הפנימיות לפני ולפנים להיות מוזה בהיכל כנגד הפרוכת ועל מזבח הזהב", חביבא ליה, ושנאה תחילה.
ועתה מבארת הגמרא מנין למדנו שכל הקרבנות שהן קדשי קדשים שחיטתן בצפון:
ו"צפונה" בעולה - היכא כתיבא? "ואם מן הצאן קרבנו, ושחט אותו על ירך המזבח צפונה". ורישא דקרא בעולה הוא דכתיב.
אשכחן בן צאן, שבו איירי קרא, בן בקר מנא לן שגם הוא שחיטתו בצפון?
אמר קרא "ואם מן הצאן קרבנו". האות וי"ו המוסיף בפסוק "ואם מן הצאן", הרי הוא מוסיף על ענין ראשון, שהוא בן בקר, דכתיב לעיל מיניה. וילמד בן הבקר, שהוא עליון, הכתוב למעלה, מבן הצאן התחתון, שכתוב למטה.
והוינן בה: הניחא למאן דאמר מלמדין על ידי אות וי"ו המוסיף על ענין ראשון, ולמדים עליון מתחתון, שפיר אנו למדים לבן הבקר ששחיטתו בצפון מבן צאן שנכתב אחריו. אלא למאן דאמר אין למדין עליון מתחתון, מאי איכא למימר?
ומבארת הגמרא היכן נחלקו תנאים אם למדים עליון מתחתון או לא: נאמרה בתורה פרשת המועל בהקדש שחייב להביא אשם מעילה על חטאו. ולאחריה כתבה התורה את פרשת אשם תלוי, שכל מי שמסתפק שמא חטא בשגגה בדבר שחייבים עליו כרת במזיד וקרבן חטאת בשוגג, הרי הוא חייב להביא אשם תלוי. ונחלקו תנאים במי שספק לו אם מעל אם לאו, האם הוא חייב להביא קרבן אשם תלוי (על אף שאם היה ודאי לו שחטא אין הוא חייב בחטאת אלא בקרבן אשם מעילה). ומחלוקתם היא, האם אפשר ללמוד לדין מועל בהקדש, שהוא עליון, מדין אשם תלוי, שהוא תחתון.
דתניא: נאמר באשם תלוי "ואם נפש תחטא". ללמד לחייב על ספק מעילות אשם תלוי, דברי רבי עקיבא. וחכמים פוטרין את המסופק אם מעל, מאשם תלוי.
מאי לאו, בהא קא מיפלגי רבי עקיבא וחכמים: דמר, רבי עקיבא סבר למדין עליון מתחתון על ידי אות וי"ו המוסיף, והילכך אנו למדים עליון, שהוא ספק מעילה, מתחתון, שחייב עליה אשם תלוי.
ומר חכמים סברי: אין למידין עליון מתחתון.
ולחכמים תיקשי, מנלן שגם שחיטת בן בקר צריכה להעשות בצפון, והרי לפי דבריהם לא למדים עליון מתחתון!?
ומשנינן: אמר רב פפא: לא נחלקו רבי עקיבא וחכמים אם אנו למדים עליון מתחתון. אלא דכולי עלמא סבירא להו למדין עליון מתחתון, והיינו טעמא דרבנן דפטרי ספק מעילה מאשם תלוי, דילפי לה בגזירה שוה מחטאת: נאמר כאן, באשם תלוי "ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה", ונאמר בחטאת חלב (כך מכונה חטאת רגילה, כי שגגת אכילת חלב שכיחה יותר מהשגגות האחרות) "בעשתה אחת ממצות ה' אשר לא תעשנה". הילכך אנו למדים בגזרה שוה - מה להלן, בחטאת, הוי דבר שחייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו חייבין חטאת. אף כאן, באשם תלוי, אין הוא בא אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, ולאפוקי מעילה, שאין חייבין כרת על זדונה, ואין חייבין חטאת על שגגתה.
ורבי עקיבא שמחייב אשם תלוי על ספק מעילה סבר דלהכי אתא האי גזירה שוה, לומר - מה להלן, בחטאת, דיבר הכתוב בחטאת קבועה, שעני ועשיר שוין בה, אף כאן, באשם תלוי אינו חייב כשהוא מסתפק אם חטא אלא בדבר שחייבין עליו אם עשאו בודאי קרבן קבועה. לאפוקי מי שמתחייב על חטאו בודאי חטאת דטומאת מקדש וקדשיו, שקרבן החטאת שמביא החוטא שנכנס כשהוא טמא למקדש או שאכל בשר קודש, קרבן "עולה ויורד" הוא (שהעשיר מביא כשבה או שעירה והעני מביא שני תורים או שני בני יונה והדל ביותר מביא קרבן מנחה).
וכיון שיש צורך בגזירה שוה הזאת לפטור ספק טומאת מקדש וקדשיו מאשם תלוי, שוב אפשר ללמוד לחיובי אשם תלוי בספק מעילה על ידי לימוד של עליון מתחתון, ולא תפריע הגזירה שוה, כיון שהיא נדרשת, כאמור, לגבי ענין אחר.
ורבנן סבירא להו אין גזירה שוה למחצה, ולכן יש לנו ללמוד מהגזירה שוה של אשם תלוי לחטאת, שאין מביאין אשם תלוי אלא בדבר שחייבים על זדונו כרת, ולא על מעילה, שאין זדונה בחיוב כרת.
והוינן בה: ורבי עקיבא נמי, מאי קסבר? והרי אין גזירה שוה למחצה!? ומשנינן: אין הכי נמי שאין גזירה שוה למחצה, והכא, בהא קמיפלגי: רבי עקיבא סבר "ואם נפש" כתיב בתחילתה של פרשת אשם תלוי, ואתי היקש של "וי"ו מוסיף על ענין ראשון" ומגלה לנו שביחס לספק מעילה אין ללמוד את הגזירה שוה מחטאת לאשם תלוי כדי לפטור ספק מעילה מאשם תלוי, אלא יש להקיש מעילה לאשם תלוי, ולחייבו. ואת הגזירה שוה של אשם תלוי וחטאת יש ללמוד ביחס לטומאת מקדש וקדשיו, שאין חייבין אשם תלוי אלא בדבר ששגגתו קרבן קבועה.
ותו הוינן בה: ורבנן נמי, הכתיב היקשא ד"ואם נפש"?
לימא בהא קמיפלגי דמר, רבי עקיבא, סבר היקש עדיף על הלימוד של גזירה שוה. ומר רבנן סבר גזירה שוה עדיף!?
ודחינן: לא. דכולי עלמא סברי דהיקש עדיף, ולכן יש לנו לומר שהלימוד מהגזירה שוה הוא רק למחצה, כדי שלא יתבטל לימוד ההיקש.
אלא, ואמרי לך רבנן, האי היקשא דוי"ו מוסיף על ענין ראשון לא בא כדי לחייב ספק מעילה באשם תלוי, אלא בא ללמד לצד השני תחתון (אשם תלוי) הוא דגמר מעליון (מאשם מעילות), לומר לך, שיש לקנותו לאשם תלוי שיהיה ערך מחירו בכסף (שני) שקלים, כמו שחייבים לקנות את אשם המעילות במחיר שלא יפחות משני שקלים, דכתיב בו בהדיא "בערכך כסף שקלים ".
ואיצטריך למילף מהאי היקשא ולא מצי למילף לאשם תלוי מאשם מעילות במה מצינו, כי מסברא הוה אמינא שיכול להביא אשם תלוי בשווי כל שהוא.
שלא תאמר: לא יהא ספיקו של חטא חמור מודאו, מה ודאו של חטא מחייב להביא עליו  1  חטאת בת דנקא (בשיווי "דנקא", שהיא ערך נמוך, של מעה כסף, שהיא ששית הדינר. ולאו דוקא בשיווי דנקא, אלא בכל שיווי שהוא אלא נקט "דנקא" לדוגמא לשיווי נמוך). אף ספיקו לא יהיה חייב אלא אשם בר דנקא, הילכך אתי היקשא ללמד תחתון מעליון שאשם תלוי חמור מחטאת ודאי, וחייב לקנותו בשיווי שני שקלים כסף.

 1.  התוס' במנחות (קז ב ד"ה כבש) כתבו שיתכן שהדין הוא שעין יפה מביא בסלע ועין רעה בדנקא, אבל מעיקר הדין די בפרוטה, אולם האחרונים מדייקים מלשון רש"י מנחות (שם ד"ה יביא הוא) שנאמר הלכה למשה מסיני שכבש יהיה בא בסלע, ואם כן יהיה לכאורה קשה מהנאמר כאן. והטהרת הקדש (כאן) כתב שההלכה למשה נאמרה רק לענין כבש ולא לענין שעיר, והגמרא כאן מדברת בשעירה, אולם הטורי אבן (חגיגה ו א ד"ה הראיה) תירץ שההלכה נאמרה רק אם יש לקנות בסלע, אבל אם הוזלו הכבשים יכול לקנות בפחות מזה, וגם שאין זה מעכב בדיעבד.
ורבי עקיבא, הלומד עליון מתחתון, האי סברא שיש לקנות אשם תלוי בכסף שקלים מנא ליה?
נפקא ליה מ"זאת תורת האשם" - תורה אחת לכל האשמות. כשם שאשם מעילות דינו בכסף שקלים, כך כל האשמות.
(ולפי רבי עקיבא היקשא דוי"ו מוסיף על ענין ראשון בא בהכרח ללמד עליון מתחתון, הילכך יליף שחייב אשם תלוי בספק מעילה, וגזירה שוה של אשם תלוי לחטאת תהיה בהכרח, למחצה, ללמד רק על ספק טומאת מקדש וקדשיו שאין חייבים עליה אשם תלוי משום שהיא בעולה ויורד.
והוינן בה: תינח מאן דאית ליה דרשא ד"תורת". אבל מאן דלית ליה דרשא ד"תורת", מהיכא גמר?
ומשנינן: גמר גזירה שוה "בערכך" "בערכך". באשם גזילות ואשם תלוי כתיב "בערכך", וכן באשם מעילות.
ומקשינן: תינח היכא דכתיב "בערכך". אבל אשם שפחה חרופה, דלא כתיב ביה "בערכך", מאי איכא למימר? מהיכן נדע בו דין "בכסף שקלים"?
ומתרצינן: גמר שפחה חרופה ממעילה בגזירה שוה "באיל" "באיל" שבשניהם נאמר "באיל האשם": (לענין כסף שקלים באשם נזיר ואשם מצורע ע' רש"י ותו').
שנינו בפרקין, שחטאת שחיטתה בצפון.
והוינן בה: חטאת - מנא לן דבעיא צפון?
ומשנינן: דכתיב "ושחט את החטאת במקום העולה". ועולה, בהדיא כתיב ביה צפון.
ותו הוינן בה: אשכחן שחיטה שהיא בצפון, קבלה שצריכה להעשות בצפון מנא לן?
ומשנינן: דכתיב בתר קרא ד"ושחט" "ולקח הכהן מדם החטאת". ומשמע שגם הלקיחה תהיה במקום העולה, ולקיחה זו משמעה קבלה.
ותו הוינן בה:  2  מקבל עצמו מנא לן שצריך לעמוד בצפון, ואם עמד בדרום העזרה סמוך לאמצעה והושיט ידו לצפון וקיבל שם, מנין שהוא פסול?

 2.  יש לחקור, האם גדר הדין הוא שהעושה את עבודת הקבלה יהיה בצפון, או שכל הדין שיהיה בצפון נאמר רק על הקבלה ולא על המקבל, ורק שאם המקבל בדרום אזי נחשב שהקבלה עצמה גם כן נעשית בדרום. האבי עזרי (טומאת צרעת טז ה) מוכיח שהרי למדנו (לעיל כו א) שבקדשים קלים גם כן המקבל צריך להיות בפנים, אולם חלוקים הם קדשי קדשים מקדשים קלים בזה, ששם בברייתא מבואר שאם הכניס הכהן ראשו ורובו לפנים העזרה וקיבל - שאין זה קבלה, אבל הכניס ראשו ורובו לצפון וקיבל - הרי זה קבלה. ובהכרח צריך לומר שחלוקים הם ביסוד דינם, שבקדשים קלים גדר הדין בפנים העזרה הוא שהכהן המקבל יהיה לפני ה', ומשום כך לא נאמר בזה דין רובו ככולו, וכמו שביאר בחידושי הגר"ח (ביאת מקדש ג א) שרק כשנאמר דין שתלוי בפעולת הכניסה, כמו בבית המנוגע וכדומה, בזה שייך דין רובו ככולו, אבל כשהדבר אינו תלוי בפעולת הכניסה אלא בעצם ההמצאות שלו בפנים, בזה לא שייך רובו ככולו. מה שאין כן בקדשי קדשים, גדר הדין בצפון הוא רק שעבודת הקבלה נגררת אחר העובד, ומשום כך צריך הוא להיות בצפון, אבל אין הדין בעצמו של כהן שיהיה בצפון, ולכן די במה שראשו ורובו נמצאים שם, שבזה כבר נחשבת הקבלה שהיא בצפון.
ומשנינן: אמר קרא "ולקח" סרסהו ודרוש אותיות וי"ו ולמ"ד כאילו כתיב "לו יקח", דהיינו שיקח עצמו למקום קבלת הדם.
ואכתי הוינן בה: אשכחן למצוה, לעכב מנין? שאם לא עשה בצפון, יפסל?
ומשנינן: קרא אחרינא כתיב לעכב. נאמר בחטאת שעיר נשיא "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה".
ותניא: היכן עולה נשחטת? בצפון. מה עולה בצפון, אף זה בצפון.

דרשני המקוצר[עריכה]