פרשני:בבלי:בבא מציעא טו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא טו ב

חברותא[עריכה]

כאן, מה ששנינו בברייתא, שהבעל חוב נותן את היציאה, מדובר בשבח  המגיע לכתפים. דהיינו, שהפירות עומדין להקצר  53 , אלא שעדיין צריכין לקרקע. פירות אלו נחשבים כפירות גמורים, ואין בעל חוב גובה אותן בלא לשלם את היציאה  54 .

 53.  ולכן נקראים "שבח המגיע לכתפים", כי הם עומדים להקצר ולהנשא על הכתפים מהשדה. ראשונים.   54.  הקשה הרשב"א, ממה נפשך! אם חשובים פירות אלו כקרקע, צריך להיות הדין שנוטל אותן בע"ח בלי לתת את היציאה. ואם אינם כקרקע, למה נוטלן כלל? ועיי"ש מה שביאר.
ואילו כאן, מה שאמר שמואל שבעל חוב גובה את השבח, ואינו משלם את היציאה, מדובר בשבח שאינו מגיע לכתפים.
ותמהינן: והא אנו רואים מעשים כאלו, של טריפת שבח, בבית דינו של שמואל בכל יום, וקא מגבי שמואל את כל השבח, אפילו בשבח המגיע לכתפים!
אלא לא קשיא: הא, מה שאמר שמואל שבעל חוב גובה את השבח, מדובר דמסיק ביה (שנושה בו המלוה) חוב שיש בו כשיעור ארעא ושבחא (כשיעור הקרקע והשבח).
ואילו הא, מה ששנינו בברייתא שאינו גובה את השבח, מדובר דלא מסיק ביה המלוה אלא כשיעור ארעא (שנושה בו רק כשיעור הקרקע), דאז טורף הבעל חוב את הקרקע, ויהיב ליה (מחזיר לו) ללוקח את שבחיה, שהרי השבח אינו מגיע לו, ומסליק ליה (ומסלקו בתשלום זה מהשדה).
ומה שנקט התנא לשון "ואת היציאה מבעל חוב", ולא נקט "נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע, והמותר (השבח) מבעל חוב", להשמיענו שאם היתה היציאה יתירה על השבח, נוטל מהשבח רק כנגד הוצאותיו, ואינו נוטל את כל השבח.
ומקשינן: הניחא למאן דאמר שאפילו אי אית ליה זוזי (אם יש לו מעות) ללוקח לפרוע את החוב, לא מצי מסליק ליה לבעל חוב מן הקרקע על ידי פרעון החוב, אלא חייב לתת לו את הקרקע, משום שהבעל חוב קודם - שפיר. מובן, שבמקרה שלנו, שהושבחה הקרקע, והיא שוה עתה יותר מהחוב, נותן הבעל חוב ללוקח מעות כנגד השבח, ואין הלוקח יכול לתבוע קרקע כשיעור השבח, משום שהבעל חוב טוען כנגדו, הקרקע כולה שלי היתה, שהיתה משועבדת לי, ואתה ירדת אליה שלא ברשות!
אלא למאן דאמר: כי אית ליה זוזי ללוקח - מצי מסליק ליה לבעל חוב, נימא ליה הלוקח לבעל חוב: אילו הוה לי זוזי (אילו היו לי מעות) בשוויה של כל הקרקע - הוה מסלקינך מכולה ארעא (הייתי נותנן לך, ומסלק אותך מכל הקרקע).
השתא דלית לי זוזי - הב לי גרבא דארעא בארעא שיעור שבחאי (תן לי פיסת קרקע בשדה, כשיעור השבח שהשבחתי), ואת שאר הקרקע טול בחובך!
ומתרצינן: הכא במאי עסקינן - כגון שעשאו הלוה לבעל חוב (את השדה) אפותיקי. דאמר ליה: לא יהא לך פרעון - אלא משדה זו. והואיל וכך, כולם מודים שאין הלוקח יכול לסלק את במעות  55 .

 55.  עיי' בראשונים שדנו בכהאי גוונא, שעשה את הקרקע אפותיקי, האם גובה המלוה את כל הקרקע והשבח, אף שאין חובו עולה כנגדם, ורק מחזיר ללוקח את ההוצאה. או שאף למסקנה אינו גובה יותר משיעור חובו, אלא שבאפותיקי אין הלוקח יכול לסלקו במעות, ולכן נוטל המלוה את כל הקרקע עם השבח, ומחזיר לללוקח דמים כשיעור השבח (כך משמע מרש"י. עיין בראשונים שדנו בכך).
הכיר בה הלוקח בשדה שאינה שלו (שאינה שייכת למוכר), אלא גזולה היא בידו, ובכל זאת לקחה, ולבסוף טרפוה מהלוקח, האם חוזר וגובה מעות מהמוכר, או לא.
אמר רב: מעות כנגד מה ששילם על הקרקע - יש לו ללוקח מהמוכר. אבל שבח - אין לו  56 , לפי שכבר מתחילא לא היתה הקרקע קנויה לו  57 .

 56.  והיינו שאינו נוטל כלום מהגזלן. אבל אם הוציא הוצאות על הקרקע, נוטל הוצאותיו מהנגזל כשיעור השבח, כדי יורד לשדה חבירו שלא ברשות. רשב"א.   57.  כך פירש רש"י. ויש ראשונים שפירשו, שדווקא במקרה שלא ידע שהקרקע אינה של המוכר, יש לו שבח, ואין חשש של מחזי כריבית, כי בנתינת המעות מתחילה נתכוין לשם מקח. מה שאין כן כאן, שידע שאין השדה של המוכר, נתכוין מתחילה לתת את המעות לצורך הלואה, וכשמחזיר לו המוכר גם את השבח, הרי זה מחזי כריבית.
ושמואל אמר: אפילו מעות אין לו.
במאי קמיפלגי?
רב סבר: אדם יודע שקרקע אין לו, שאין הקרקע שייכת למוכר, ובודאי יטרפוה ממנו, וגמר בדעתו ונתן את המעות למוכר לשום פקדון  58 . לכן, עתה שטרפו ממנו את השדה, גובה את הפקדון שהפקיד אצל המוכר.

 58.  אין הכוונה פיקדון ממש, שהרי ודאי נתכוין הלוקח שיוכל המוכר להשתמש במעות. אלא הרי זו מלוה. ראשונים.
ותמהינן: אם להפקיד אצל המוכר נתכוין, למה לו לעשות זאת בעקיפין? ונימא ליה בהדיא שנותן לו את המעות לשום פקדון!
ומבארינן: סבר הלוקח, שאם יתן לו להדיא בתורת פקדון, לא מקבל (לא יהא המוכר מוכן לקבל ממנו), לפי שאינו רוצה לשמור את ממון חבירו.
ושמואל סבר: אדם יודע שקרקע אין לו, וגמר ונתן את המעות לשום מתנה.
ותמהינן: ונימא ליה בהדיא שנותן לו את המעות לשום מתנה!
ומבארינן: כסיפא ליה מילתא (המקבל מתבייש) לקבל מתנה בצורה מפורשת. לכן התחכם הלוקח לתת לו מתנה בצורה זו, שלא יבין שנתכוין מעיקרא לתת את המעות בתורת מתנה.
ומקשינן: והא פליגי ביה רב ושמואל בענין זה חדא זימנא!
דאיתמר: המקדש את אחותו, רב אמר: היות ואין הקידושין חלים, מעות הקידושין חוזרין למקדש.
ושמואל אמר: המעות נשארות אצל האחות בתורת מתנה.
וביאור מחלוקתם:
רב אמר: מעות חוזרין, משום שאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לה את המעות לשום פקדון.
ונימא לה שנותן לה מעות לשום פקדון?
סבר: לא מקבלה מיניה.
ושמואל אמר: המעות מתנה, משום שאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לה את המעות לשום מתנה.
ונימא לה שנותן לה מעות לשום מתנה!
כסיפא לה מילתא.
אם כן, לשם מה נחלקו רב ושמואל בשני מקומות באותה מחלוקת?
ומתרצינן: צריכא! דאי איתמר מחלוקתם רק בהא, בהכיר בה שאינה שלו, היינו סוברים שדווקא בהא קאמר רב שהמעות פקדון, דהרי לא עבדי אינשי דיהבי מתנות לנוכראה (אין דרך בני אדם לתת מתנות לנכרים, לאנשים שאינם קרוביהם ומכיריהם).
אבל גבי אחותו, אימא מודה ליה רב לשמואל שהמעות מתנה! לכן הוצרך רב לומר גבי המקדש אחותו, שאף כאן המעות פקדון.
ואי איתמר בהך, במקדש אחותו, היינו סוברים שדווקא בהך קאמר שמואל שהמעות מתנה, משום שדרך האדם לתת מתנות לקרוביו. אבל בהא, בהכיר בה שאינה שלו, אימא מודה ליה לרב שאין המעות מתנה, אלא פקדון, לכן צריכא (הוצרכו לחלוק בשני העניינים).
ומקשינן: אם אכן זהו טעם מחלוקתם של רב ושמואל, יקשה, בין לרב דאמר שהמעות פקדון, בין לשמואל דאמר שהמעות מתנה, האי, הלוקח, לארעא במאי קא נחית (באיזו זכות הוא יורד לקרקע), ופירות היכי אכיל (ואיך הוא אוכל מפירותיה)? הרי לא נתכוין כלל לקנותה!
ומבארינן: סבר הלוקח בליבו: אנא איחות לארעא, ואיעביד (ואעבדנה), ואיכול בגויה (ואוכל ממנה), כי היכי דהוה קא עביד איהו (כפי שהיה עושה הגזלן עד עתה)  59 .

 59.  וסבור הוא, שמא לא יבואו בעלי השדה לעולם, ותשאר הקרקע בידו. ומכל מקום, אם יבוא בעל השדה, יהו המעות ביד המוכר פקדון או מתנה. ריטב"א.
ולכי אתי מריה דארעא (ולכשיבוא בעל הקרקע ויקחנה מרשותי), אזי זוזאי נהוו (מעותי יהיו) אצל המוכר פקדון או מתנה. לשיטת רב דאמר שאדם מתכוין לתת מעותיו בתורת פקדון - יהיו המעות פקדון. ולשמואל דאמר מתנה - מתנה.
אמר רבא, הלכתא: א. יש לו מעות ויש לו שבח, ואף על פי שלא פירש לו את השבח  60 .

 60.  עיי' בראשונים שביארו למה האריך רבא בלשונו, הרי יכול היה לומר בקיצור "הלכתא כרב"!
ב. הכיר בה שאינה שלו, ולקחה, מעות יש לו, שבח - אין לו.
ג. אחריות טעות סופר הוא. בין בשטרי הלואה, בין בשטרי מקח וממכר.
בעא מיניה שמואל מרב: אם חזר הגזלן ולקחה (את השדה) מבעלים הראשונים לאחר שמכרה ללוקח - מהו, מה הדין, האם יכול הוא עתה להוציא את השדה מהלוקח  61 , כפי שהיו עושים הבעלים, או לא?

 61.  ויחזיר לו את הדמים. תוס'.
אמר ליה: מה מכר לו ראשון (הגזלן) לשני (ללוקח), לא רק את השדה כמות שהיא עתה, אלא אף כל זכות שתבא לידו בשדה לאחר מכן. ובודאי כשקנאה לאחר מכן מהבעלים, נתכוין שיהא המקח מקוים ביד הלוקח  62 .

 62.  הקשו הראשונים, ומה בכך שנתכוין לכך, הרי מתחילה לא חלה המכירה כלל! ואם נאמר שנתכוין מתחילה שיחול הקנין לכשיקחנה מהבעלים, הרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם! ופירשו הרמב"ו והרשב"א, שאנו אומרים שעתה כשלקח הגזלן את השדה מהבעלים, לא נתכוין לקנות לעצמו, אלא לזכות בה עבור הלוקח, וזכין לאדם שלא בפניו.
והוינן בה: אם כן, מאי טעמא? לשם מה חזר הגזלן וקנאה מהבעלים?
מר זוטרא אמר: ניחא ליה בכך, כי היכי דלא נקרייה גזלנא (כדי שלא יקראנו הלוקח גזלן, כאשר יבוא הנגזל ויטרפנה ממנו).
רב אשי אמר: ניחא ליה דליקו בהמנותיה (נוח לו בכך, כדי שייחשב אדם מהימן).
מאי בינייהו?
איכא בינייהו דמית לוקח לאחר שקנאה הגזלן מהבעלים  63 . ועתה בא הגזלן להוציאה מבני הלוקח.

 63.  כך פירש רש"י. והקשו התוס', וכי משום שמת הלוקח, פקעה זכותו, הלא זכה בשדה מיד כשקנאה הגזלן מהבעלים! ופירשו, שמת הלוקח קודם שלקחה הגזלן מהנגזל.

דרשני המקוצר[עריכה]