פרשני:בבלי:בבא מציעא מט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא מט א

חברותא[עריכה]

אלא, לדבריך, משכון דנקיט מלוה למה ליה, מה תועלת יש לו בו, לדעת רבי יהודה הנשיא, ולשם מה הוא תופסו, אם אין לו בו קנין אפילו כנגד שוויו!?
כי אם המלוה קונה במשכון כנגד שוויו, הרי בכדי ערך זה אין אני קורא בחוב "לא יגוש", ומדוע אמר רבי יהודה הנשיא ששביעית משמטת אף כנגד המשכון!?
אלא לאו, על כרחך שמע מינה: מאי "אינו משמט" דקאמר רבן שמעון בן גמליאל? אינו משמט בכולו, כלומר אין החוב נשמט כלל.
ומאי "משמט" דקאמר רבי יהודה הנשיא, להך פלגא, אותו חלק מן החוב, דלא נקיט עליה משכון, אבל חצי החוב שהוא תופס משכון עליו, אפילו לדעת רבי יהודה הנשיא, אינו משמט.
ובהא קמיפלגי רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה הנשיא:
דרבן שמעון בן גמליאל סבר: כנגד כולו הוא, המשכון, קונה; לפיכך, אף במשכון שאינו שוה אלא מחצה, אין החוב נשמט כלל.
ורבי יהודה הנשיא סבר: רק כנגדו הוא קונה, אבל אינו קונה כנגד כולו; לפיכך, שאר החוב שאינו תופס משכון כנגד, נשמט בשביעית.
לפי ביאור זה, רב האומר: ערבון כנגדו הוא קונה, סובר כדעת רבי יהודה הנשיא, ורבי יוחנן האומר, ערבון כנגד כולו הוא קונה סובר כדעת רבן שמעון בן גמליאל.  1 

 1.  הגמרא מדמה מחלוקת האמוראים לגבי ערבון אם הוא קונה לענין חזרה, למחלוקת התנאים במשכון שניתן על חוב לענין שמיטת כספים, ויש מקום לחלק בין דין ערבון לדין משכון, וכן בין דיני קניינים לדין שמיטה, ואף על פי כן מדמה הגמרא את המחלוקת לענין השאלה אם כנגד כולו הוא קונה או כנגד המשכון בלבד - "בית אהרן", וראה מה שהאריכו בזה ב"שיטה מקובצת" ובחידושי רבי מאיר שמחה.
ודחינן: לא, אין מכאן ראיה, כי אפשר לומר שאף לרבן שמעון בן גמליאל, אין משכון קונה אלא כנגדו.  2  ומאי "אינו משמט" דקאמר רבן שמעון בן גמליאל - להך פלגא דנקיט עליה משכון, אבל שאר החוב, שאינו תופס משכון כנגדו, הרי הוא משמט.

 2.  לדעת רבי יוחנן אי אפשר לומר כך, כי לפי זה כולי עלמא דלא כרבי יוחנן, ובעל כרחך שרבי יוחנן יפרש את מחלוקתם כדלעיל, ואכן ה�אשונים הביאו גירסא: לרבי יוחנן ודאי תנאי היא. וראה ב"אוצר מפרשי התלמוד" מה שהביאו בשם "משמרות כהונה" ו"מגן גבורים" לתרץ שלכולי עלמא משכון קונה כנגד כולו. (והר"ן כתב להוכיח דבודאי רבי יהודה הנשיא לא סובר כרבי יוחנן. וראה עוד בריטב"א.) והרדב"ז כתב (ראה "שיטה מקובצת") שהגמרא יכלה לחלק בין דין ערבון לקנין לבין דין משכון לשמיטת כספים, וכל השקלא וטריא הוא לפי סברת המקשה שמשוה ביניהם.
ותמהינן: מכלל זה אתה למד דרבי יהודה הנשיא סבר: להך פלגא דנקיט עליה משכון נמי משמט, ותיקשי: אלא, אם כן, משכון דנקיט למה ליה, אם אינו מתכונן לגבות ממנו את החוב.
ומשנינן: מה שהוא תופס את המשכון אינו אלא לזכרון דברים בעלמא, שלא ישמט ממנו הלוה, ולא ירצה לפורעו, אבל אין לו קניין במשכון, לדעת רבי יהודה הנשיא.
מספרת הגמרא: רב כהנא מכר פשתן, ויהבו ליה זוזי אכיתנא (הלקוחות שילמו חלק מדמי הפשתן), ועדיין לא משכו אותו.
לסוף, אייקר כיתנא, ואתא רב כהנא לקמיה דרב לשאול אותו, אם יכול הוא לחזור בו מן המקח, ולדרוש מן הלקוחות לשלם עבור הפשתן, כפי שהוא שוה עתה?
אמר ליה רב לרב כהנא: במאי דנקיטת זוזי, אותו חלק שכבר שילמו לך הלקוחות, הב להו (תן להם), ואם לא תתן להם חלק זה, תצטרך לקבל עליך קללת "מי שפרע" כו'.
ואידך, שאר הפשתן, שעדיין לא קיבלת עליו תשלום, יכול אתה לחזור בך מן המקח, ולתבוע עליו תשלום יותר גבוה.  3 

 3.  דברי רב הם על פי שיטתו בסוגיא הקודמת שערבון - מקדמה, אינו קונה אלא כנגדו, כי לדעת רבי יוחנן הסובר: משכון כנגד כולו הוא קונה, על ידי מה ששילמו הלקוחות חלק ממחיר הפשתן, "קנו" את כולו לענין "מי שפרע".
ואף על פי שסוכם ביניכם שאתה תתן להם את הפשתן, והם ישלמו לך כך וכך, רשאי אתה לחזור בך, כי "דברים" נינהו (אין אלו אלא "דיבורים" בעלמא).
ו"דברים", אין בהם משום "מחוסרי אמנה", מי שחוזר בו ואינו מקיים את דיבורו אינו נקרא "אדם מחוסר אמנה".  4 

 4.  ואף על פי שבודאי מוטל על אדם כשר לעמוד בדיבורו, גם אם לא יהיה נקרא "מחוסר אמנה", מכל מקום אינו מחוייב לתת את סחורתו בפחות משוייה, ורשאי הוא לתבוע את ערכה בשעת מסירתה ללקוחות. ראה לעיל מח ב בהערה. עוד יש לומר: רב הורה לרב כהנא את חיובו מצד הדין, ולא אמר לו מה שמוטל עליו לעשות מצד מדת חסידות. (ולפעמים אין אדם יכול לנהוג במדת חסידות, אבל ממה שאדם חייב לעשות על פי שורת הדין, אינו רשאי להשתמט בשום מצב.) ובשביעית (פרק י משנה ט) תנן: כל המטלטלין נקנין במשיכה, וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה ממנו. וכתב הר"ש: הא שאינו מקיים את דברו אין רוח חכמים נוחה ממנו. וכתב הר"ש: הא שאינו מקיים את דברו אין רוח חכמים נוחה הימנו, ולאו משום דאיכא איסור, דאמרינן בפרק הזהב: דברים אין בהן משום מחוסרי אמנה כו', אלא אין חכמים מחזיקים לו טובה כו' (וראה שם בפירוש הרמב"ם ולהלן בהערות בשם רבי עקיבא איגר.) ובירושלמי (שם) אמרינן: רב אמר כד אנא אמר לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש, לינה (אינני) חוזר בי משום מדת חסידות, אבל למידת הדין מה שכנגד ערבונו חייב הוא לתת, ואם לאו יקבל מי שפרע, ומה שאינו כנגד ערבונו רשאי הוא לחזור בו. וב"שנות אליהו" (שם) כתב הגר"א שרב היה נוהג בעצמו כרבי יוחנן ממדת חסידות, אבל באופנים שגם לדעת רבי יוחנן אינו נקרא "מחוסר אמנה", לא היה רב מחמיר על עצמו ב"מדת חסידות". (ואפשר דהני מילי באופן קבוע, רב היה מחמיר על עצמו כדעת רבי יוחנן משום מדת חסידות, וכמו שאמר רב שם, שאחרי שהוא אמר אין צורך לשאול אותו אם לבצע, כי בודאי לא יחזור בו, אבל מודה הגר"א שיש מדת חסידות לעמוד בדיבורו בכל אופן, וראה במאירי שהביא את הנהגת רב ספרא לקיים אפילו מה שגמר בלבו.)
דאיתמר:  5  "דברים", אדם שהבטיח לחבירו למכור לו חפץ או לתת לו מתנה וכיוצא.

 5.  ראה להלן הערה 12 סוף אות ג.
רב אמר: אין בהן משום "מחוסרי אמנה", ורשאי הוא לחזור בו.
ורבי יוחנן אמר: יש בהם משום "מחוסרי אמנה", אסור לו לחזור בו, ואם יחזור בו הרי הוא נקרא "אדם מחוסר אמנה"  6 xxx

 6.  בבכורות יג ב איכא מאן דאמר: "דברים" יש בהם משום "מחוסרי אמנה" והני מילי ישראל מישראל דקיימי בדיבורייהו, אבל ישראל מעובד כוכבים דלא קיימי בדיבורייהו לא. (וראה שם בתוספות יד א ד"ה והני מילי.)
מיתיבי, על דברי רב מדברי הברייתא, דתניא: רבי יוסי בן רבי יהודה אומר: נאמר (ויקרא יט לה לו): "לא תעשו עול במשפט,  7  במדה, במשקל ובמשורה. מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם".

 7.  "משפט" זה, אין כוונתו "דין" שהרי כבר נאמר איסורו לעיל (פסוק טו), ומה הוא "משפט" האמור כאן? הוא המדה והמשקל והמשורה כו' - רש"י.
"הין" של תורה יש בו שנים עשר לוג; ב"איפה" של תורה יש שלש סאין שהן שבעים ושנים לוגין.
מה תלמוד לומר: "הין צדק"? והלא האיסור לעוות את מדת ה"הין", בכלל האיסור לעוות את ה"איפה", היה.  8 

 8.  א. בפשוטו כוונת הגמרא לומר שאין חילוק בין עיוות ההין לבין עיוות האיפה, וכשם שזה אסור - כך זה אסור, אך מלשון רש"י משמע לפרש הין בכלל איפה היה, כלומר שאיפה גדולה מהין. ויש לפרש: אם במדה גדושה הקפידה תורה, אף על פי שאין בני אדם מקפידים כך כך (ואדרבה דרך המוכר להוסיף על המשקל, ראה פירוש המשניות לרמב"ם דמאי ב ד ד"ה משפיעים), כל שכן במדה קטנה הקפידה תורה. ראה בתוספות שאנץ וריטב"א. ב. בביאור פשוטו של מקרא כתב רש"י: אבני צדק הם המשקולות ששוקלים כנגדם; איפה היא מדת היבש (שם מדה למדידת נפח של דברים יבשים) ; הין זו היא מדת הלח.
ולשם מה כפל הכתוב ואמר גם "הין צדק יהיה לכם"!? אלא, בא הכתוב לומר לך: שכאשר אתה אומר "הן", יהא "הן" שלך צדק ואמת, וכאשר אתה אומר "לאו", יהא "לאו" שלך צדק ואמת.  9 

 9.  ואף על גב דבקרא לא כתיב אלא "הין"! ? מכלל הן אתה שומע לאו, כי טעם אחד לשניהם - "תוספות יום טוב" סוף שביעית. ובפירוש הרי"ף על "עין יעקב" דרש דין זה ממה שכתוב: "איפת צדק", ראה שם.
וקא סלקא אדעתין, שכוונת רבי יוסי בן רבי יהודה היא לומר, שעל האדם מוטל לקיים את דיבורו ולאמת אותו, וכדברי רבי יוחנן. ותיקשי לרב, האומר: "דברים" אין בהם משום "מחוסרי אמנה"!?
ומשנינן: אמר אביי: ההוא, מקרא זה, אינו מדבר על חובת האדם לקיים את דבריו, אלא על חובת האדם בשעה שהוא מדבר: שלא ידבר אחד בפה, ואחד בלב.  10 

 10.  אין לתמוה: תיפוק ליה מהא דכתיב (שמות כג ז): "מדבר שקר תרחק"! ? כי כבר דרשוהו בשבועות לא א, במכילתא ובילקוט שמעוני להרבה עניינים אחרים.
בשעה שהוא אומר את הדיבור יהיו פיו ולבו שוים, ולא יהא בדעתו לשנות מדבריו.
אבל אם בשעה שהוא אמר "הן" או "לאו", היה בכוונתו לקיים את דבריו; בשעת אמירת ה"הן", היה "הן" שלו צדק ואמת, ובשעת אמירת ה"לאו", היה "לאו" שלו צדק ואמת.
כאשר אחר כך השתנה השער, ועלו המחירים, והרי הוא חוזר בו בגלל  11  שינוי השער, אין כאן "חסרון אמנה".  12   13 

 11.  לשון רש"י והנמוקי יוסף: שהוא חוזר בו לפי שינוי השער, משמע שאם הוא חוזר בו לגמרי, אף אם השתנה השער, הרי הוא "מחוסר אמנה", ורק אם הוא תובע להוסיף על המקח את שינוי השער, הרשות בידו.   12.  א. רש"י. משמע שרב ורבי יוחנן נחלקו כאשר השתנה השער, אבל אם לא השתנה השער, גם רב מודה שאסור לו לחזור בו מדיבורו. והקשה הריטב"א: אם כן מדוע הוצרך אביי לפרש את דברי רבי יוסי בן רבי יהודה: שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב, הרי היה יכול לפרש את דבריו באדם שחוזר בו בלא ששער המחירים השתנה! ? ותירץ: אביי רצה לפרש את הברייתא כפי שבאמת התכוון רבי יוסי ברבי יהודה, למרות שמצד קושיית הגמרא אין הכרח לפירוש זה. ורבי עקיבא איגר כתב: היות והפסוק דיבר בסתמא ולא חילק, משמע שיש איסור בכל מקרה, אם כן על כרחך מיירי במי שאין פיו ולבו שוים, ולא במי ששינה אחר כך את דעתו. (כלומר, איסורא דהין צדק נאמר במי שבשעת דיבורו לא התכוין לקיים את דבריו, אבל איסור בעלמא של מחוסר אמנה קיים גם אם הוא חוזר בו אחר כך בלא סיבה). ב. והריטב"א כתב: והנכון דרב אפילו בשחוזר בו בחדא תרעא - שלא נשתנה השער, קאמר שאין בו משום מחוסרי אמנה. (ובספר "פני יהושע" הכריח שגם רש"י סובר כן. וכתב, דמה שכתב רש"י שנשתנה השער הוא אורחא דמילתא שאין דרך לחזור בו בלא סיבה). ג. ובדעת רבי יוחנן, כתב הריטב"א: יש מפרשים (וכן דעת הרבה ראשונים) דלרבי יוחנן יש בהם משום "מחוסרי אמנה" ואף על גב דאייקר. לפי זה, רב ורבי יוחנן נחלקו בין בהוקר השער, בין בלא הוקר השער. ואחרים פירשו (וכן דעת "בעל המאור" והרא"ש): כל בתרי תרעי, אם הוקר השער, מודה רבי יוחנן, וכעובדא דרבי חייא בר יוסף (לעיל מח ב, ראם שם בהערה). לפי זה, לא נחלקו רב ורבי יוחנן אלא כאשר לא הוקר השער. והנה, לפי השיטה הראשונה שהביא הריטב"א, מה שפסק רב לרב כהנא הוא דוקא לשיטתו שדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה, אבל לדעתו של רבי יוחנן, גם בכהאי גוונא יש בו משום מחוסרי אמנה, ולפי זה מתאימה הגירסא: דאיתמר, כלומר רב אזיל, במה שפסק לרב כהנא, לטעמו, במה שחלק עם רבי יוחנן. אבל לפי השיטה השניה, פסקו של רב לרב כהנא, כאשר הוקר השער, מתאים גם לדעת רבי יוחנן, ואכן יש נוסחאות (בראשונים) שגורסים איתמר ולא דאיתמר. היות ואין מחלוקת רב ורבי יוחנן קשורה למעשה דלעיל מינה.   13.  א. הרי"ף פסק כרבי יוחנן ש"דברים" יש בהם משום "מחוסרי אמנה"; אף על פי כן, העתיק הרי"ף את דברי אביי. וכתב בנמוקי יוסף: אם נשתנה השער אחר כך והוא חוזר בו לפי שינוי השער, אינו עובר על עשה דאורייתא, אף על פי שיש כאן "חסרון אמנה" כדברי רבי יוחנן. ו"בעל המאור" השיג על הרי"ף: הרי אביי בא לדחות את דברי רבי יוחנן ולסייע לרב, ואם פסק הרי"ף כרבי יוחנן, מדוע העתיק את דברי אביי! ? והרמב"ן תירץ: היות ורבי יוחנן מודה שבמתנה מרובה מותר לחזור בו, כדלקמן, אם כן תיקשי עליו מן הברייתא, שהרי הפסוק לא חילק בין מתנה מרובה לבין מתנה מועטת, אם על כרחך: גם לרבי יוחנן, לא מיירי קרא במי שחוזר בו מדיבורו, אלא במי שבשעת דיבורו לא היו פיו ולבו שוים וראה עוד ברשב"א ובר"ן. וראה שם ברי"ף ובנמוקי יוסף שאף באופן שהתיר רבי יוחנן לחזור בו מדיבורו (במתנה מרובה), מכל מקום אסור לדבר אחד בפה ואחד בלב וכלשון הירושלמי: מותר לחזור בו, אלא שבשעה שאומר צריך לומר בדעת גמורה. ב. בכתובות פו א אמרינן: פריעת בעל חוב מצוה. וכתב רש"י: מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו, דכתיב: "הין צדק" - שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק. והקשו עליו הרא"ה והריטב"א בשם התוספות: הא אוקימנא לההיא בבבא מציעא לענין שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב, ואילו הכא פיו ולבו שוין כשלוה - לפרוע, והן שוין עכשיו - שלא לפרוע! ? ואם תימצי לומר כ"בעל המאור", יש לומר: לדעת רבי יוחנן אכן קאי האי קרא במי שאינו מאמת את דבריו אחרי זמן. (ויש לתמוה בשיטת המאירי, שהעתיק את דברי אביי בבבא מציעא וכתב כדברי רש"י בכתובות.) ותלמידי רבינו יונה כתבו להקשות בשם הר"י מקורביל: דהא מהאי קרא, נפקא לן דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה (ולא מייתר קרא לפריעת בעל חוב)! ? על כן פירשו הראשונים שדין פריעת בעל חוב מצוה נלמד מקרא ד"והאיש אשר אתה נושה בו, יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כד יא), דמשמע שעליו להוציא בעל כרחו. ג. בפירוש הרמב"ם והרע"ב (שביעית י ט) העתיקו דרשא דהין צדק, לענין הא דתנן: וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו, וכתב ב"תוספות יום טוב": ואסמכתא בעלמא היא, דאי לא תימא הכי, אם כן עובר בעשה הוה ליה למיתני. (ב"נמוקי יוסף", שהועתק לעיל אות א, משמע שעובר בעשה דאורייתא.)
מיתיבי לדברי רב:
רבי שמעון אומר: אף על פי שאמרו: משיכת הטלית קונה, מחייבת, את דינר הזהב, שהתחייב הלוקח לתת בתמורה לטלית, ואין דינר הזהב קונה את הטלית, שהרי מעות אינן קונות.
ואף על פי שכל החוזר בו ואינו עומד בדיבורו, סופו להענש בידי שמים, מכל מקום, כך הלכה - שיכול הוא לחזור בו, ואין בית דין כופים אותו לעמוד בדיבורו, ואינם יכולים למנוע אותו מלחזור בו.
אבל אמרו חכמים: מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו ולהענישו, אם חוזר הוא בו אחרי שהלוקח שילם לו את המעות.
ומסיימת הברייתא: והנושא ונותן בדברים, בלבד, לא קנה, כלל - אף לענין מי שפרע; והחוזר בו, מדיבורו, אין רוח חכמים נוחה הימנו.  13*  וממה שאמרו: אין רוח חכמים נוחה הימנו, משמע, שאסור לאדם לחזור בו מדיבורו,  14  ותיקשי לרב האומר: דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה!?  15 

 13*.  רש"י. על פי הברייתא לעיל מח א.   14.  הר"ש (שביעית י ט) כתב שאין רוח חכמים נוחה הימנו, היינו שאין מחזיקים לו טובה, אבל אין איסור בדבר. ובתשובת רבי עקיבא איגר (תניינא סוף תשובה י) תמה: הרי בסוגיא כאן מוכח להדיא שאיסור יש בדבר, שאם לא כן, מאי קשיא לן אליבא דרב! ? וכן מבואר ברש"י מח א ד"ה אנו אין לנו שהחוזר בו מדבריו נענש.   15.  הקשה הריטב"א: לדברי רש"י שאם לא נשתנה השער מודה רב לרבי יוחנן שהרי הוא "מחוסר אמנה", אם כן מאי קשיא לן מהא דרבי שמעון, שמא לא מיירי רבי שמעון אלא במי שחזר בו בלא שנשתנה השער! ? ותירץ: היות והרישא - כשנתן מעות, לענין מי שפרע, מיירי אף באופן שנשתנה השער, אם כן הוא הדין נמי הסיפא, לענין מחוסר אמנה, מיירי אף באופן שנשתנה השער. (וראה בזה בליקוטי רבי עקיבא איגר.)
ומשנינן: תנאי היא, אכן, רבי שמעון סובר: "דברים" יש בהם משום "מחוסרי אמנה", אבל תנא דלקמן סובר: אין ב"דברים" משום "מחוסרי אמנה", ורב סובר כתנא דלקמן.
דתנן, בהשוכר את הפועלים (פג א): מעשה היה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא ושכור לנו פועלים למלאכתנו.
הלך הבן ופסק להם, הבטיח להם, "מזונות" ולא פירש כמה מזונות יתן להם.
וכשבא הבן אצל אביו, וסיפר לו מה שהתנה עם הפועלים, אמר לו רבי יוחנן: אפילו אם אתה עושה להם סעודה גדולה כסעודת שלמה בשעתו, בשעה שהיה מלך, עדיין לא יצאת ידי חובתך עמהם, שהרי הן בני אברהם יצחק ויעקב, וסעודתו של אברהם גדולה היתה מסעודת שלמה, ועליך לתת להם כסעודתו של אברהם!
אלא מה תעשה, כדי שלא תהיה מחוייב להם סעודה כל כך יקרה? עד שלא יתחילו (לפני שיתחילו) במלאכה, צא ואמור להם: איני שוכר אתכם אלא על מנת שאין לכם עלי תביעה, אלא פת וקטנית בלבד.
עתה מוכיחה הגמרא שרבי יוחנן בן מתיא סובר: "דברים" אין בהם משום "מחוסרי אמנה":
ואי סלקא דעתך, "דברים" יש בהן משום "מחוסרי אמנה", היכי אמר ליה רבי יוחנן בן מתיא לבנו: זיל הדר בך, חזור בך מהתחייבותך!?
אלא על כרחך, רבי יוחנן בן מתיא סובר: אין בהם משום "מחוסרי אמנה", ורב סובר כמותו.
ודחינן: אין מכאן ראיה שרבי יוחנן בן מתיא סובר שאין ב"דברים" משום "מחוסרי אמנה".
כי יש לומר: יש בהם משום "מחוסרי אמנה" ושאני התם, במעשה דרבי יוחנן בן מתיא, דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו על דברי הבן.
ומאי טעמא לא סמכה דעתם של הפועלים על דברי הבן?
כי מידע ידעי, פועלים, דעל אבוה סמך הבן, שאם יסכים האב למה שהתחייב בנו עבורו, יתקיים ההסכם שביניהם, ואם לא יסכים האב, יתבטל ההסכם.
אם כן, אין בדברי הבן, שפסק מזונות לפועלים, "דברים" של התחייבות, שהחוזר בו הרי הוא בכלל מחוסרי אמנה, אלא דיבורים בעלמא היו כאן, עד שיסכים האב לדברי בנו.  16 

 16.  יש לדון האם רשאים הפועלים לחזור בהם, כל עוד לא הסכים האב למה שהתחייב הבן; ראה לעיל הערה 6 שאין ישראל מחוייב לעמוד בדיבורו עם הגוי היות וגוי אינו עומד בדיבורו.
ומקשינן: אי הכי, לדבריך  17  שאתה אומר: גם רבי יוחנן בן מתיא מודה שיש ב"דברים" משום "מחוסרי אמנה", ושאני הכא דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו.

 17.  בשלמא לדעת רב, על ידי שהתחילו, יש כאן יותר מ"דברים בעלמא", ומודה רב שהוא "מחוסר אמנה", אלא לדידך דבדברים בעלמא יש איסור חזרה, והכא לא סמכא דעתייהו משום דעל אבוה סמך, אם כן, אף אם התחילו במלאכה לא סמכה דעתם - ריטב"א.
מדוע אמר רבי יוחנן בן מתיא לבנו, שהוא יחזור בו דווקא לפני שיתחילו הפועלים במלאכתם!?
הרי אמרת שכלל אין כאן סמיכות דעת, אם כן, אפילו התחילו במלאכה נמי יוכל לחזור בו, כיון דלא סמכה דעתם על דבריו.
ומשנינן: אם התחילו במלאכה אסור לו לחזור בו, כי ודאי סמכי דעתייהו של הפועלים, על דברי הבן,  18  אחרי שכבר התחילו במלאכתן.

 18.  בספר "תורת חיים" תמה: איך יתכן שסמכה דעתם של הפועלים שהם יקבלו כסעודת שלמה בשעתו וכסעודת אברהם יצחק ויעקב! ? ועוד, הרי מבואר לקמן שלא נחלקו רב ורבי יוחנן אלא ב"מתנה מועטת" וב"מתנה מרובה" לכולי עלמא יכול הוא לחזור בו, אם כן מאי מייתי ראיה מהכא לדברי רב! ? וראה שם שמפרש כוונת רבי יוחנן בן מתיא, לסעודת בני ביתם של אברהם יצחק ויעקב ברוכי השם שנתברכו מפי השכינה ומסתמא סעודתם עדיפא מסעודת שלמה דלא כתיב גביה ברכה, אבל לא היתה כוונתו למה שנתן אברהם אבינו לאורחיו ושחט עבורם שלשה שוורים לשלשה אנשים.
כי אמרו הפועלים בלבם: מימר אמר, בודאי כבר הספיק הבן לומר, קמיה דאבוה, מה שהוא התחייב להם, וניחא ליה לאביו.
שאם לא היה האב מתרצה בכך, כבר היה הבן חוזר בו מהתחייבותו, ואם עד עכשיו לא חזר בו הבן, שמע מינה: נתרצה האב בכך, וסמכה דעתם של הפועלים שהוא לא יחזור בו יותר.
על כן אמר רבי יוחנן בן מתיא לבנו: עד שלא התחילו פועלים במלאכה יכול אתה לחזור בך, אבל אם כבר התחילו הפועלים במלאכתן שוב אינך יכול לחזור בך.  19 

 19.  ואף על פי שהשכירות היתה לצורך האב; מכל מקום התחייבותו של הבן התחייבות היא, כאשר סמכה דעתם של הפועלים. ובפשוטו, ההתחייבות לפועלים היתה מצד הבן, לצורך האב, כי אם ה"מתחייב" הוא האב, אין כאן "דברים" מצד האב. ועוד, הרי משמע שהבן צריך להספיק לומר לפועלים שאינו נותן להם אלא פת וקיטנית לפני תחילת המלאכה, ואם באב הדבר תלוי, הרי מספיק שהאב ישלח את הבן להודיע לפועלים, ואין צורך שהבן יודיע לפועלים קודם תחילת המלאכה, וצריך תלמוד. ואף על פי שמעיקרא לא סמכה דעתם ולא היו כאן "דברים" של התחייבות; מכל מקום, כאשר אחר כך סומכת דעתם עליו, שוב חל עליו איסור חזרה של מחוסרי אמנה.
ותמהינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי, שאסור לאדם לחזור בו מדיבורו!?
והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: האומר לחבירו: מתנה אני נותן לך, יכול הוא לחזור בו.
וקשיא לן על לשונו של רבי יוחנן: יכול, פשיטא!? שהרי לא משך, ואין כח בבית דין לכופו על כך!?
אלא על כרחך כך אמר רבי יוחנן: האומר לחבירו: מתנה אני נותן לך, מותר לחזור בו. ותיקשי: הא אמרינן שלדברי רבי יוחנן: "דברים" יש בהם משום "מחוסרי אמנה", ואיך אמר רבי יוחנן שמותר הוא לחזור בו!?
אמר, תירץ, רב פפא: מודה  20  רבי יוחנן, שאמר: מותר לחזור בו, במתנה מועטת שאסור לחזור בו, כיון דסמכא דעתייהו של מקבלים, על דיבורו של נותן.  21   22 

 20.  א. כך תיקן הרש"ש, וכן הוא ברש"י ותוספות. ב. כתב הרשב"א (גיטין פג א): אף על פי שאין כאן "הודאה" לבר פלוגתיה, שהרי רב סובר שבכל ענין יכול הוא לחזור בו, מכל מקום נקט לשון "מודה" היות ודבריו לעיל מוציאים ומצמצמים את משמעות דברי רבה בר בר חנה משמיה דרבי יוחנן שיכול אדם לחזור מדיבורו. (וראה בזה ב"שיטה מקובצת" בשם תוספות חיצוניות.)   21.  כתבו התוספות: במתנה יש חילוק בין מתנה מועטת לבין מתנה מרובה, אבל במקח וממכר, שהנותן מקבל את דמיו, אף אם התייקר המקח נחשב הדבר כ"מתנה מועטת" ואסור הוא לחזור בו, לדעת רבי יוחנן. דברי תוספות הם כפי השיטות שמחלוקת רב ורבי יוחנן היא במקום שהשתנה מחיר החפץ, וראה לעיל הערה 12 ששיטת "בעל המאור" היא שאם השתנו המחירים מודה רבי יוחנן לרב שיכול הוא לחזור בו, והרמ"א בסוף סימן רד הביא את שתי השיטות. (ראה ב"שיטה מקובצת" בשם תוספות חיצוניות, שמשמע, דוקא אם שילם הלוקח מקצת מעות הוי כמתנה מועטת.) ויש שהעירו: אף לדברי התוספות, יש לומר: דוקא ביוקר מועט נחשב הדבר כ"מתנה מועטת", אבל יוקר מרובה, הרי הוא כ"מתנה מרובה" ורשאי הוא לחזור בו, וצריך תלמוד. (וזה לשון הריטב"א: ולא איתפריש כמה היא "מתנה מועטת", והכל לפי מה שהוא.)   22.  א. כתב רבינו יונה ב"שערי תשובה" (ג קפג): החלק הששי מכת השקרנים: המבטיח את חבירו להיטיב עמו וישקר דבריו וישים לאל מילתו, כי אחרי אשר אמר להיטיב עמו בלשון הבטחה ובטח בו לב חברו, אין לו לחלל הבטחתו, כי זה דרך שקר, והוא כאדם עבר ברית, שנאמר: "שארית ישראל" כו'. וכן האומר לתת לחבירו מתנה מועטת, אף על פי שלא הזכיר לשון הבטחה כו', כי לב חבירו סומך עליו ובוטח בו, אחרי שהמתנה מועטת, כי נתון יתן לו כו', וכן מי שמתפאר בפני רבים לתת מתנה לאדם, והנה הוא כמתהלל על נדיבתו בזה, הנה זאת כמו הבטחה, ולא נכון שישוב מדבריו אחרי שהתכבד והתהלל בדבר כו', כי מה שהתהלל בדבר - סימן קיום הדבר. ב. הראשונים הביאו את דברי הירושלמי שאם אמר לתת מתנה לעני אסור לו לחזור בו ובפשוטו הוא משום נדרי צדקה אך במאירי משמע שהוא מטעם מחוסר אמנה ראה שם, בתוספות רבינו פרץ וב"שנות אליהו" להגר"א.
ומה שאמר רבי יוחנן: מותר לחזור בו, במתנה מרובה נאמרו הדברים, שאין דעתו של המקבל סומכת על דברי הנותן במתנה מרובה, ואינו בטוח בו שהוא יקיים את דבריו.
אומרת הגמרא: הכי נמי מסתברא  23  שב"מתנה מועטת" מודה רבי יוחנן שאסור הוא לחזור בו.

 23.  א. הא דקאמר הכי נמי מסתברא, משום שאין זה הכרח גמור, כי יש לומר דהכא הרי חייב לתת על כל פנים ואינו נותן כלום משלו, ושמא עדיף ממתנה מועטת, ומכל מקום קאמר דהכי נמי מסתברא, דנראה להשוות ביניהן - ריטב"א. ב. צריך תלמוד למאי הוצרך לומר הכי נמי מסתברא וכו', הרי כבר אמרנו לעיל שרבי יוחנן סובר שאסור לחזור בו ורבה בר בר חנה אמר מותר לחזור בו, ובעל כרחך לחלק בין מתנה מועטת למתנה מרובה! ? ושמא אי משום הא יש לומר דילמא הדר ביה, אבל השתא ליכא למימר הכי.
א. פירות שגדלו אצל ישראל (בארץ ישראל) הרי הם "טבל", ואסורים באכילה עד שיפריש מהם "תרומה גדולה" שניתנת לכהן, ו"מעשר ראשון" שניתן ללוי.
בתבואה של שנים א' ב' ד' ה' משנות השמיטה, עליו להפריש מהם גם "מעשר שני", שנאכל בירושלים, ובתבואה של שנים ג' ו' משנות השמיטה, עליו להפריש גם "מעשר עני", שניתן לעניים.
ב. "מעשר ראשון", שניתן ללוי, אינו נאכל עד שיפריש ממנו הלוי מעשר מן המעשר ("תרומת מעשר") שניתן לכהן.
ג. בעל הפירות רשאי לתת את התרומה לכל כהן שירצה, וכן את המעשרות, יכול הוא לתת לכל לוי או עני שירצה. (כמו כן יכול הלוי לתת את "תרומת המעשר" לכל כהן שירצה).
ד. אין הכרח להפריש תרומות ומעשרות "מיניה וביה" - מתוך אותם פירות על עצמם, אלא יכול הוא להביא "טבל" ממקום אחר, להפריש עליהם ולהתירם באכילה. (וכן הדין בהפרשת "תרומת מעשר" על "מעשר ראשון" שמקבל הלוי).
ה. אין אדם יכול להפריש לתרומות ומעשרות את תבואתו של חבירו.
דהא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ישראל שאמר לבן לוי  24 : כור מעשר יש לך בידי, הפרשתי מתבואתי "כור" (שלשים סאה) "מעשר ראשון", ואני אתן אותו לך.

 24.  כל לוי קרוי "בן לוי".
הרי אותו בן לוי, רשאי לעשות את אותו הכור של "מעשר ראשון", ל"תרומת מעשר" על מקום אחר.  25  שאם יש לו תשעה כורים "מעשר ראשון" במקום אחר, יכול הוא לומר: הרי כור מעשר ראשון שיש בידו של ישראל פלוני, עשוי "תרומת מעשר" על תשעה כורים אלו. ורשאי הוא לאכול את מה שבידו בחזקת פירות מתוקנים.

 25.  א. כתבו בתוספות הרא"ש בשם רבינו מאיר: אף על פי שלא קנאו הלוי במשיכה ולא בהגבהה, מכל מקום רשאי הוא לעשות כור זה תרומת מעשר על מקום אחר, ואף על פי שאין רשאי לעשות זאת אלא בעלים, הכא איירי ב"מכירי כהונה" דחשיב כאילו בא לרשותו. אי נמי לא גרע מנותן רשות לחבירו שיתרום מכריו על תבואה שלו. (וכעין זה ברמב"ן גיטין ל ב.) וב"קצות החושן" (רד ג) תמה על דברי רבינו מאיר: על תירוצו הראשון תיקשי ממה נפשך: אם על ידי "מכירי כהונה" נחשב שיש לו קנין ממש, אם כן מאי מייתי ראיה מהכא, שהוי מכירי כהונה, לדין מתנה מועטת בלא קניין! ? ואם מכירי כהונה אינו קניין אלא שהוי כמתנה מועטת שאסור לחזור (כמו שכתבו תוספות בבבא בתרא קכג ב ד"ה הכא), אם כן הרי עדיין אין התבואה שלו, ואיך יכול הוא להפריש עליה! ? והאחרונים תירצו (ראה "פרי יצחק" א מט ו"קהילות יעקב" גיטין כא) שעל ידי האיסור לחזור בו במתנה מועטת, נחשב שיש ל"מכירי כהונה" קנין בתבואה, היות ושאר הלויים נתייאשו ממנו. ועל תירוצו השני של רבינו מאיר תמה ב"קצות החושן"; בשלמא כרי של עצמו יכול הוא לתת רשות להפריש, אבל הכא הרי אין המעשר שלו ואין לו בו אלא טובת הנאה, ואיך יכול הוא לתת רשות לתרום משל אחרים! ? (וכתב דיש לתלות דבר זה בפלוגתא (למאן דאמר טובת הנאה ממון) אם נחשב כאילו כולו שלו או דרק בערך טובת ההנאה הוא שלו. וראה מה שהובא ב"מילואי חושן" (128) ליישב קושיא זו בשם רבי עקיבא איגר ובמה שכתבו על דבריו ב"מקור ברוך" סימן טו וב"אגרות משה" ה קכח ועוד אחרונים.) ב. וב"קצות החושן" תירץ קושיא הנ"ל על פי דברי רבי אליעזר ממיץ (הובאו דבריו ברא"ש נדרים לד ב) שכל שיש בידו לזכות יכול הוא להקדיש, אם כן הוא הדין נמי הכא, כיון שבודאי לא יחזור בו הישראל, שהרי שארית ישראל לא יעשו עולה, הוה ליה כבידו לזכות, ויכול הוא להפריש. ורבי עקיבא איגר הקשה על תירוץ "קצות החושן": הרי רק כאשר יזכה בחפץ יחול הקדשו והפרשתו, ואילו בסוגיא משמע שהלוי יכול להפריש ולאכול את פירותיו מיד, וראה עוד מה שהביאו ב"מילואי חשן" (130) שם. וב"דבר יעקב" אות ח. ג. ובתוספות (כתובות קב א ד"ה אליבא) כתבו: שמעינן ליה לרבי יוחנן בהזהב: הנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אף על פי שלא הגיע לידו. ותמה שם ברש"ש דהא אינו אלא ממחוסרי אמנה, ואילו מתוספות משמע שהרי הוא יוצא בדיינים! ? וראה ב"קובץ שיעורים" בבא בתרא אות שעד שתוספות הוכיחו את דבריהם מהא דיכול לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר, שמע מינה דקני, והא דיכול לחזור בו הוא משום דהוי כמו הקנאה על תנאי - שלא יחזור בו. (בעצם הא דשייך הקנאה בגמירות דעת בלא קניין ראה "נודע ביהודה" חו"מ קמא סימן כח, "חזון איש" חו"מ כב ד"ה כלל גדול, ב"ק כא ה, הגרנ"ט קידושין ח א (סימן קג ד"ה והנראה) ו"קובץ שיעורים" קידושין אות מא).
מדברי רבי יוחנן אלו, מוכיחה הגמרא שרבי יוחנן סובר: אסור לאדם לחזור בו מדיבורו, כשאמר שהוא יתן "מתנה מועטת":
אי אמרת בשלמא, לא מצי, אין אדם רשאי, למיהדר ביה, לחזור בו, על כל פנים מ"מתנה מועטת", משום הכי רשאי הלוי לעשות את אותו כור ל"תרומת מעשר" על מקום אחר.
כי ההבטחה לתת את המעשר ללוי זה ולא לאחר, אינה אלא בבחינת "מתנה מועטת", שהרי אין לישראל במעשר זה אלא "טובת הנאה" בעלמא - להחליט למי לתת אותו.
ואם תימצי לומר: אין אדם רשאי לחזור בו מ"מתנה מועטת", רשאי הלוי לסמוך על הישראל שהוא לא ישנה בדיבורו, ולא יתן את המעשר ללוי אחר.
שהרי נאמר (צפניה ג יג): "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב", ואין ישראל כשר עשוי לשנות ממה שהוא הבטיח לעשות.  26  אלא, אי אמרת: אף ב"מתנה מועטת" מצי למיהדר ביה מדיבורו, אמאי רשאי הלוי לעשות כור זה ל"תרומת מעשר" על מקום אחר!?

 26.  כתב בנמוקי יוסף: ונראה לי ד"לאו עושה מעשה עמך" הוא מיקרי, כיון שמדבר כזב, וכדרבי אבהו אמר רבי יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כו' שיכול לסמוך על מקרא שכתוב שארית ישראל כו' (וראה קידושין מה ב בגמרא ורש"י ד"ה לא יעשו עולה, וצריך תלמוד.)
הרי יש לחשוש שמא נתנו הישראל ללוי אחר ואישתכח, נמצא, דאין הפרשת הלוי הפרשה וקא אכיל הלוי טבלים ("מעשר ראשון" שלא הופרשה עליו "תרומת מעשר")!?  27 

 27.  נתפרש על פי פשטות לשון הגמרא ואישתכח דקא אכיל טבלים, שאם לא נתנו לבן לוי אחר הפרשתו הפרשה, אפילו אם תימצי לומר שרשאי הישראל לחזור בו, וזה מתאים לתירוצו השני של רבינו מאיר בתוספות הרא"ש (בהערה לעיל), אבל למאן דאמר שבלא הקנאה אי אפשר להפריש צריך לפרש דאוכל טבלים משום שאין לו רשות להפריש, ולשון אישתכח לאו דוקא - על פי "פרי יצחק" הובא ב"מילואי חושן" (סוף ציון 130).
ומכאן יש ללמוד: אסור לאדם לחזור בו מ"דברים" שאמר, כאשר התחייבותו אינה אלא "מתנה מועטת".
ודחינן: אין מכאן ראיה, כי יש לומר: לעולם רשאי אדם לחזור בו מדיבורו אפילו ב"מתנה מועטת", ומה שאמר רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן שרשאי הלוי לעשות את הכור "תרומת מעשר" על מקום אחר, הכא במאי עסקינן כגון שנטלו הלוי ממנו, מן הישראל, וקנה אותו בכך בקנין גמור, ואחר כך חזר הלוי והפקידו אצלו (אצל הישראל).  28  ומקשינן: אי הכי, לדבריך שבנטלו וחזר והפקידו אצלו עסקינן, אימא סיפא, תיקשי לך הסיפא של אותה מימרא דרבי יוחנן:

 28.  כתבו התוספות: הוה מצי למיפרך, אי הכי מאי למימרא, הרי אם קנאו הלוי בקניין גמור, אין שום חידוש בדבר לומר שרשאי הוא לעשותו תרומת מעשר, אלא דבלאו הכי פריך שפיר מרישא. והריטב"א כתב: הא קא משמע לן דשרי לאפרושי תרומת מעשר שלא מן המוקף. (ראה בזה בריטב"א לעיל לח א ובציון 277 ובתוספות גיטין ל ב ד"ה וכי.) ובתוספות הרא"ש דחה את דברי הריטב"א: אם כן למה ליה למנקט בן לוי.
אם אחרי שאמר ללוי: כור מעשר יש לך בידי, חזר הישראל ונתנו לבן לוי אחר, אין לו, ללוי הראשון, עליו, על הישראל, אלא "תרעומת" מותר לו להתרעם עליו, על שהבטיחו וגרם לו תוחלת ותקוה שנכזבה.
ואי סלקא דעתך, דהכא כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו עסקינן, אמאי אין לו עליו אלא תרעומת!?
הרי כיון דמשכיה, הלוי מן הישראל, ממונא אית ליה, ללוי, גביה דישראל, ואם חזר הישראל ונתנו לאחר, גזל גמור הוא, ויכול לתבוע אותו בבית דין, ומדוע אמר רבי יוחנן: אין לו עליו אלא תרעומת!?
אלא לאו, על כרחך, שמע מינה דמיירי בדלא נטלו הלוי מן הישראל.
אם כן, שמע מינה קסבר רבי יוחנן: אסור לאדם לחזור בו מדיבורו שהבטיח לתת "מתנה מועטת".
ומסקינן: אכן, שמע מינה.
מספרת הגמרא: ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי, לסוף אייקר שומשמי, הדרו בהו מוכרים, ואמרו ליה לההוא גברא: לית לן שומשמי למכור לך, שקול זוזך.
(מעשה באדם שקנה שומשמין, ונתן את דמיהם, אך עדיין לא משך אותם אל רשותו, אחר כך התייקרו השומשמין ומחירם עלה, המוכרים - התחרטו מן המקח ואמרו ללוקח אין לנו שומשמין למכור לך,  29  בא וטול את מעותיך).

 29.  אפשר לפרש שהמוכרים אמרו ללוקח, איננו רוצים לתת לך את השומשמין שמכרנו לך, והרי זה כאילו אין לנו שומשמין למכור. אי נמי - המוכרים לא רצו לומר שהם חוזרים בהם, ועל כן אמרו ללוקח שכביכול אין להם שומשמין בביתם.
לא שקיל הלוקח זוזיה, את כספו, מן המוכרים, איגנוב, (הכסף נגנב מבית המוכרים).
אתו המוכרים והלוקח לקמיה דרבא.
אמר ליה רבא ללוקח: כיון דאמרי לך המוכרים: שקול זוזך, ולא שקלית, הרי המעות באחריותך המלאה.
א. "שומר חנם" חייב לשלם למפקיד אם הפקדון הוזק בפשיעתו של השומר, אבל אינו חייב לשלם על גניבות ואבידות.
ב. "שומר שכר" חייב לשלם למפקיד גם אם אבד הפקדון או נגנב, ורק במקרה של אונס פטור השומר מלשלם.
לא מבעיא "שומר שכר" דלא הוי המוכר, ופטור הוא על גניבת המעות.
אלא, אפילו "שומר חנם" נמי לא הוי, ואי אפשר לתבוע אותו לשלם, אפילו על "פשיעה" בשמירה.
אמרו ליה רבנן לרבא: והא כיון שהמוכר קיבל מעות, בעי לקבולי עליה "מי שפרע" על חזרתו; ושמא לא היה המוכר מוכן לקבל עליו קללת "מי שפרע", והיה מקיים את המקח, ונמצא שמעותיו של המוכר אבדו, לא של הלוקח!?  31 

 31.  על פי רש"י. וראה מה שהביא בזה ב"דבר יעקב" בשם "בית אהרן". ובריטב"א פירש את קושיית הגמרא בפשיטות, מדוע רבא פטר אותו בלא שיקבל מי שפרע, וענה להם רבא: הכי נמי, שעליו לקבל מי שפרע כו'.
אמר להו רבא לחכמים: הכי נמי, כדבריהם כן הוא.
יש למוכרים שתי אפשרויות: או שיתנו את השומשמין ללוקח, והמעות שאבדו, אבדו למוכרים.
או שיקבלו עליהם קללת "מי שפרע", המקח יתבטל, והמעות שאבדו, אבדו ללוקח.
אמר רב פפי: אמר לי רבינא: לדידי אמר לי (לי סיפר) ההוא מרבנן ורב טבות שמיה, ואמרי לה: רב שמואל בר זוטרא שמיה.  32 

 32.  ב"גליון הש"ס" לרבי עקיבא איגר הביא מספר "באר שבע" שיש לגרוס: ואמרי לה רב טביומי שמיה, היות ומצאנו בסנהדרין צז א שרב טבות ואמרי לה רב טביומי היה ההוא מרבנן שלא היה משנה בדיבורו אפילו בעד כל חללי דעלמא. (כל מה שבחללו של עולם.)
ואותו תלמיד חכם, היה מופלג כל כך במדת האמת, עד דאי יהבי ליה כל חללא דעלמא, לא הוי קא משני בדבוריה (הוא לא היה משנה בדיבורו, אפילו אם יתנו לו את כל חלל העולם).
וכך סיפר אותו תלמיד חכם: בדידי הוה אותו עובדא של לוקח שרצה לקנות שומשמין וכו', אך לא היה המעשה כפי שהובא לעיל  33  שאילו קיבלתי את המעות  34  כדי לתת שומשמין, לא הייתי חוזר בי בכל חללו של עולם, ולא על כך באנו לדין, אלא כך היה המעשה: ההוא יומא, שאירע בו המעשה, אפניא דמעלי שבתא (סמוך לכניסת השבת  35 ) הוה, והוה יתיבנא, ואתא ההוא גברא וקאי אבבא (הייתי יושב, ובא אותו אדם ועמד בפתח).

 33.  נחלקו הראשונים האם רב פפי בא לחלוק על לישנא קמא רק בסיפור המעשה, או שאף לדינא פליגי ולדעת רב פפי לא נסתלקה אחריותו של המוכר אלא כאשר הוא יקבל מי שפרע בפועל, ולא די במה שאמר חוזר אני בי מן המקח. וראה במאירי שהביא פלוגתא נוספת: אם חזר בו הלוקח אימתי נפטר המוכר מאחריותו.   34.  רש"י כתב: שאילו קיבלתים לתת השומשמין. ובפשוטו כוונתו לקבלת המעות, אם כן משמע, שאם היה רק אומר בפיו שהוא ימכור את השומשמין, לא היה בהכרח נמנע מלחזור בו, וצריך תלמוד: אם כן מאי רבותא דההוא מרבנן! ? ואפשר שכוונת רש"י היא כך: אי אפשר שהמעשה היה כפי שסופר לעיל, שהמוכר חזר בו אחרי שקיבל מעות, כי בדידי הוי מעשה, ואינני משנה מדיבורי כלל, אפילו דיבור בעלמא, אם כן כל שכן ובודאי, שאם הייתי מקבל מעות, לא הייתי חוזר בי.   35.  ראה שבת לג ב: בהדי פניא דמעלי שבתא:. בין השמשות ובערוך ערך פניא.
אמר לי אותו אדם: אית לך שומשמי לזבוני האם יש לך שומשמין למכור?

דרשני המקוצר[עריכה]