פרשני:בבלי:בבא קמא צח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא צח א

חברותא[עריכה]

ואי מחמת תרעא זיל, אם הורדת מחיר הפירות נובעת מחמת ירידת הגשמים, שהתרבו התבואות, לא מנכינן ליה.
ועדיין מקשה הגמרא: והא קא שבח המטבע לענין נסכא. שהגדלת ערך המטבע היתה נעשית על ידי הגדלת שיעור המתכת של כסף של המטבע, ונמצא שיש ריבית בקבלת מתכת כסף יותר ממה שהלוה לו.
אלא, כך יש לנהוג, כי, כמו הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, עבדי עובדא, כך עשו כאשר אירע שהוסיפו על המטבע, בזוזי דאגרדמיס טייעא עד י' בתמניא. שניגשו אל סוחר במטבעות ישמעאלי, שהיו לו מטבעות חדשות וישנות, וחישבו שהשמונה מטבעות חדשות יש ערך של עשר מטבעות ישנות, ונתנו למלוה שמונה מטבעות חדשות במקום עשר ישנות.
אמר רבה: הזורק מטבע של חבירו לים הגדול, פטור.  1  כמבואר להלן:

 1.  נחלקו הראשונים: דעת הרי"ף וסיעתו, שדברי רבה נאמרו רק למאן דלא דאין דינא דגרמי, אך אנן דקיימא לן כמאן דדאין דינא דגרמי מחייבינן ליה. אך דעת הראב"ד וסיעתו - דטעמו של רבה אינו משום דגרמי פטור, אלא כיון שהמטבע נמצא לפנינו ואין כאן נזק כלל, ומה שחייב לשלם עבור האמודאי אינו אלא גרמא בעלמא. וכן נראה מדברי רש"י. ולפ"ז אפשר לומר דאף לדידן דדינינן דינא דגרמי, פטור.
מאי טעמא? אמר - הא מנח קמך (הזורק יכול לטעון - הרי המטבע מונח לפניך), אי בעית שקליה (אם תרצה תוכל לקחתו). ואף על פי שצריך לשכור אמודאי (בלשון הגמרא - "בר אמוראה") כדי למשות את המטבע מן הים, מכל מקום נזק זה אינו אלא גרמא בעלמא. ופטור.
והני מילי, כשהטיל את המטבע במים צלולין, דקא חזי ליה (רואין את המטבע) ורק צריך לשכור אמודאי כדי להוציאו.
אבל אם זרקו במים עכורין,  2  דלא קחזי ליה, לא. כיון שבמקרה זה, נחשב כמזיק בידים, בעצם זריקת המטבע לים. שהרי משהגיע המטבע לים כבר אבוד הוא.

 2.  "עכורין" ו"צלולין" לאו דוקא. אלא אפילו במים עכורין, אם יכול למשותן על ידי אמודאי, חשיבי כצלולין. וכן להיפך, צלולין שאי אפשר למשות מהם, חשיבי כעכורין. ומה שנקטה הגמרא לשונות אלו, כיון שסתם צלולין אפשר למשות מהם, וסתם עכורין אי אפשר. תוספות. ויש לדון, מה הדין במקרה שבשעת הזריקה היו המים צלולין, ואח"כ נעכרו, האם יתחייב. ועיין בים של שלמה (סי' טז) שאם היה שם אמודאי בשעת הזריקה, והיה יכול למשותה, פטור, אפילו אם הלך האמודאי אחר כך למקום אחר.
והני מילי, דאדייה אדויי (כלומר, שהיתה המטבע ביד הבעלים, והכה זה על ידו, והפיל ממנה את המטבע,  3 ) אבל אם שקליה (נטל) בידיה את המטבע וזרקו, חייב לשלם לו עבור האמודאי שימשנה מן המים.

 3.  ומבואר שאם לא נטל את המטבע בידו, אף על פי שהוגבהה באויר על ידו, לא קנאה. ומבארים התוספות, דהני מילי במקרה שהמכה גרמה לנפילת המטבע כלפי מטה בלבד, אך אם הכהו על ידו, ומכח המכה הוגבהה המטבע כלפי מעלה, קנאה, אפילו אם לא נטלה בידו. וכן להפך, אילו נטלה בידו, קנאה, אפילו שלא הוגבהה כלפי מעלה. ורק במקרה דאיכא תרתי לריעותא - א. שלא נטלה בידו, וב. שלא הגביהה כלפי מעלה, אזי לא קנאה. אמנם, יעויין בהגהות אשרי שהסתפק בזה, והעלה צד לומר - שאם לא נטלה בידו לא קנאה, אפילו אם הוגבהה על ידו.
כיון שבנטילת המטבע - מיגזל גזליה.  4  - הרי הוא נחשב לגזלן. והשבה בעי מיעבד (חל עליו חיוב להשיב את החפץ לבעלים), ולכן חייב לשאת בהוצאות ההשבה.  5 

 4.  הקשה הפני יהושע - הרי הנוטל לא התכוין לזכות במטבע, אלא נטלה על מנת לזורקה, ולעיל בפרק הכונס (נו' ע"ב) התבאר, שאם נטלו ליסטים פרה שלא על מנת לגוזלה אינם חייבים עליה? ומבאר הפני יהושע (וכן כתב הש"ך, חו"מ שצו' סק"א) דרק לענין הנזקים שהזיקה הפרה לאחרים אינם חייבים עליה, אך על גוף הפרה חייבים גם כשלא נטלוה על מנת לגוזלה. ובטעם החילוק - מבאר החזון איש (ב"ק סי' ו' אות ב') - על פי המבואר בתוספות לעיל (נו' ע"ב ד"ה פשיטא), שהטעם שגזלן חייב בשמירת הבהמה הוא מסברא - "דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבים בשמירתה, ואין הבעלים יכולין לשומרה לפי שנגזלה מהם, יש על הגזלן לשומרה. דלענין נזיקין איקרו בעלים". ולפי"ז אומר החזו"א - דסברא זו אינה אלא כשדעתו לשומרה ולהחזיקה להנאתו. אבל אם נטלה על מנת לאבדה, לא רמיא עליה חיוב שמירת נזקיה. עוד הקשה החזון איש (שם) - מדוע כל שומר שפשע בשמירתו, והניח את הפיקדון במקום שאינו משומר כל לכך, לא יחשב כגזלן, הרי נטל את החפץ על מנת להניחו לאיבוד? ולכן חידש החזו"א - "נראין הדברים דכל שלא נתכוין להזיק, אף דמדינא חשיב פשיעה, לא נעשה גזלן. דבעינן שיהא ההיזק מזומן". מסקנת הדברים - הנוטל חפץ על מנת להזיקו מתחייב עליו כגזלן, אפילו אם לא התכוין לזכות בו, ובלבד שיתכוין להזיקו, ויהא ההיזק מזומן.   5.  כיון שבגזילה בעינן השבה מיד ליד. אמנם, כתב המהרש"ל, שגם במקרה שחייב בהשבה, מכל מקום סגי בכך שיתן לו שכר אמודאי. ואינו צריך לטפל בה יותר מכך. אך הש"ך (חו"מ שפ"ו ס"ק ח') חולק עליו, וסובר שאינו יוצא ידי חובת השבה עד שיחזיר לידיו ממש. וכן משמע במאירי.
מתיב (הקשה) רבא על דברי רבה: שנינו במסכת מעשר שני (פרק א' משנה ב') - "אין מחללין מעשר על מעות שאינן ברש ות ו".
ומבאר התלמוד הירושלמי  6 : "כיצד (מה נחשב כאינו ברשותו): כגון אם היו לו מעות בקסטרא,  7  או בהר המלך (מקומות רחוקים, שאין השיירות מצויות לשם, והדרכים אליהם בחזקת סכנה), או שנפל כיסו לים הגדול,  8  אין מחללין". ומבואר, שמעות הנמצאות בים הגדול נחשבות כאבודות ממנו, אע"פ שיכול לשכור אמודאי ולהוציאן, ולא כדברי רבה  9 ?

 6.  נמצא כעין זה בירושלמי (מעשר שני ד' ע"ב). ובפני משה שם כתב, שגרסת הגמרא שלפנינו מתבססת על התוספתא בפרק קמא דמעשר שני.   7.  גרסת הירושלמי במעשר שני - "בקצרה", והיא עיר מוקפת חומה בארץ ישראל, ונזכרת במשנה בפרק ט' דערכין בין העיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון. מהר"ץ חיות.   8.  מכיון שאי אפשר להוציאו אלא על ידי אמודאי, והוא דבר רחוק, לכן חשיב כאינו ברשותו. אבל אם נפל לבור ויכול להוציאו בעצמו - פודה בו. משום שהוא ברשותו. המאירי.   9.  קצת קשה, דלכאורה, אפשר להעמיד כשנפל המטבע למים עכורין, ובכהאי גוונא גם רבה מודה דחשיב כאבודה ממנו, ומאי מקשינן בגמרא? ומבאר הקובץ שיעורים (אות קלג): בודאי לא מדובר כשנפל למים עכורין, דאז פשיטא שאינו יכול לחלל עליו, כיון דחשיב כאבוד ממנו לגמרי. ועל כרחך מיירי אפילו במים זכים. ושפיר מקשינן מכאן לרבה.
אמר רבה: שאני לענין מעשר, דבעינן "מצוי בידך", דרחמנא אמר (דברים י"ד כה') "וצרת הכסף בידך" ואם הכסף אינו בידו ובשליטתו ממש - ליכא. (לא מתקיים דין זה)  10 .

 10.  מבואר לכאורה, שדבר הנמצא לפניו, אלא שאינו יכול ליטלו רק בעזרת אמודאי, חשיב כאינו ברשותו. ויש לדון האם יכול להקדישו, שהרי אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו. ועיין באבן האזל (פי"ד מגזילה הלכה ו') שדן בזה.
מביאה הגמרא דין נוסף בענין זה:
ואמר רבה: השף מטבע של חבירו (שייף את הצורה שעל גבי המטבע, ושוב אינו עובר לסוחר), פטור. מאי טעמא? דהא לא עבד ולא מידי. כלומר, לא נעשה שום חיסרון בחומר  11 , ומה שכעת אינו עובר לסוחר - אין זה אלא גרמא בעלמא. ויכול לומר לו "הרי שלך לפניך".  12 

 11.  מוכח מכאן, שמזיק אינו נחשב אלא כשהזיק את גוף החפץ ולא את שוויו. ותמה הראב"ד - מאי שנא ממטמא טהרותיו של חברו דחייב לכולי עלמא, אפילו שההיזק אינו ניכר, ואינו בחומר, רק בשויות? והניח בקושיא. ועיין בחידושי הגרנ"ט סי' קי"א.   12.  כתבו התוספות: נראה, דרבה סבר שמטבע שפסלתו מלכות, לא הוי כנסדק הנזכר לעיל במשנה. (צו' ע"ב - "גזל מטבע ונסדק: משלם כשעת הגזילה", כלומר דהוי שינוי). דאי הוי כנסדק, אם כן כל שכן דשף מטבע ועל ידי זה אינו עובר לסוחר הוי כנסדק, והרי חסריה טובא ואמאי פטור? אלא ודאי, דנסדק שאני. עד כאן דבריהם. אך לכאורה יש לדחות, ולחלק - שאם גזלו ונסדק אכן חשיב שינוי במטבע, וקנאו בקנין שינוי. אך כאן, שלא גזלו, אלא בא לחסר ממונו, כיון שלא חיסרו בגופו ממש, לא חשיב חיסרון. ועיין ברש"ש ובשיטמ"ק.
והני מילי דפטור, רק במקרה דמחייה בקורנסא, וטרשיה.  13  (שהכה על המטבע בקורנס, והחליקה), אבל אם שייפא בשופינא (שייף את הצורה במשוף) חייב  14 ! כיון דחסורי חסריה בידים, ואין זה גרמא.

 13.  "טרשיה", מלשון "טרשים" - אבנים. כלומר, החליקה כאבן. רש"י.   14.  יש לדון, האם בכהאי גוונא חייב לשלם רק עבור מה שנתחסר במטבע, או - שכעת חייב לשלם גם עבור מה שאין המטבע עוברת לסוחר בשוק. ועיין בתוספות (ד"ה מתיב) שבמקום שיש חיסרון חייב לשלם על כל הקלקול, ולא רק עבור החיסרון לחוד. ומבאר החזון איש (ב"ק סי' ג' ס"ק יב) שאם מעשה ההיזק ניכר, חשיב כל הנזק כדבר ממשי, ושוב לא שייך לפוטרו מדין גרמא. ועיין עוד בקצות החושן (חו"מ שפ"ו סק"י), ובחידושי הרי"מ (הלכות קידושין סי' כז' ס"ק ג' ד"ה ולכן ע"כ). ובקהלות יעקב סימן ט' אות ג'.
מתיב רבא (הקשה רבא על דברי רבה): הרי שנינו גבי אדון שהכה את עבדו ופגע בשינו או בעינו - "אם הכהו על עינו וסמאה, או על אזנו וחרשו, עבד יוצא בהן לחירות.  15 

 15.  הקשו התוספות - מדוע העבד יוצא לחירות, הרי אין העבד יוצא לחירות אלא במומין שבגלוי, דומיא דשן ועין? ותרצו - דהכא נמי חשיב כמומין שבגלוי, כיון שניכר ממנהגו והילוכו של העבד שהתחרש. עוד תרצו - אין צורך שהמום עצמו יהיה גלוי, אלא סגי בכך שהמום נעשה באבר גלוי. ולכן אם חרשו או עוורו, חשיב כמומין שבגלוי, ויוצא לחירות.
אך אם הכהו כנגד עינו, וכתוצאה מכך - אינו רואה. או שהכהו כנגד אזנו וכתוצאה מכך אינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחי רות".
ומבואר, שאם עשה מעשה בגוף העבד, אע"ג שלא חיסר ממנו כלום, מ"מ נחשב כמזיק. והכא נמי, אם הכה על המטבע בקורנס, ומשום הכאה זו נתחסר ממון, יתחייב כמזיק?
ומשנינן: רבה לטעמיה, דאמר רבה - "חרשו לאביו נהרג! כדין חובל באביו", כיון שאי אפשר לחרישה בלא חבורה. דטפתא דדמא נפלת ליה באוניה (ובודאי אם נתחרש, נפלה באוזנו טיפת דם).
ולכן, אין להוכיח מכאן להכה על המטבע, כיון שכאן ישנו חיסרון בגוף העבד.  16  ולכן יוצא לחירות.  17 

 16.  צריך עיון, התינח כשחרשו, דחשיב כמזיק כיון שיצא ממנו טיפת דם, אך מה יענה רבה על "עינו וסימאה", דהתם לא פגם בו כלום, ובכל זאת יוצא לחירות?.   17.  אמנם אם הכה כנגד אזנו, וחרשו, פטור. כיון שלא היה לו לחוש שעל ידי הכאה זו יגרום להחרשת העבד, וחשיב כגרמא בעלמא. (גירסת המהרש"ל ברש"י).
ועוד אמר רבה: הצורם (פוגם) אוזן פרתו של חבירו, ופסלה למזבח, כדין בעלת מום, פטור.
מאי טעמא?
כיון שהפרה כדקיימא קיימא (נשארה כשהיתה), דלא עבד ולא מידי.
ואם תאמר, הרי נפסלה מכח הפגם למזבח?
אין בכך כלום, כיון דכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי.  18  מתיב (הקשה) רבא על דברי רבה: הרי שנינו - "העושה מלאכה במי חטאת (כגון ששקל כנגדן משקולות), ובפרת חטאת, ופסלן על ידי מלאכה זו - פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים".

 18.  הקשו התוספות - הרי לעיל במשנה (צו:) אמרינן, שאם גזל פרה מחבירו ונעשתה בה עבירה, או שנפל בה מום, יכול הגזלן לומר לנגזל - "הרי שלך לפניך", ומשמע, דוקא כשנפל בה המום מאליו, אך אם הטיל בה מום בידים - חייב!. ומאי שנא מ"צורם אוזן פרתו של חבירו" דפטור? ולכן העמידו התוספות את המשנה בבהמה קדושה. ואז לא שייכת הסברא - "דכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי". ומוסיף הג"ר שמעון שקאפ (בבא קמא סימן ג' אות א') לבאר - גם בבהמה קדושה אין הגזלן קונה אותה בשינוי כשנפל בה מום, כיון שאין זה שינוי ניכר, ולכן כשנפל בה מום מאיליו יכול לומר לנגזל - "הרי שלך לפניך". אך אם הטיל בה מום בידים - חייב עליה מדין מזיק! דכיון שפסלה לגבי מזבח הרי חיסר ממון הבעלים. וחייב לשלמו.
ומדייק רבא - דוקא אם עשה בהם מלאכה, הוא פטור, כיון דלא מינכר היזיקה. אבל "צורם אוזן פרתו של חבירו", דמינכר היזיקה, הכי נמי דמחייב אף בדיני אדם?
ומשנינן - אמרי, הוא הדין דאפילו "צורם" פטור. והא דאמרינן - "העושה מלאכה", דמשמע דוקא דבר שאינו ניכר, קא משמע לן - דאפילו מלאכה דלא מינכר היזיקה, בכל זאת חייב בדיני שמים. אך לענין פטור בדיני אדם - פטור בכל גווני.  19 

 19.  עיין ברא"ש (סוף סימן יג') דההא דפטרינן בדיני אדם היינו דוקא לדעת רבנן שלא דנו דינא דגרמי. אך לרבי מאיר - חייב אף בדיני אדם.
ועוד אמר רבה: השורף שטרו של חבירו, פטור!
מאי טעמא? משום דאמר ליה - ניירא קלאי מינך. כלומר - אין כאן כל נזק ממשי, אלא רק נייר בעלמא.
מתקיף לה רמי בר חמא: היכי דמי (באיזה מקרה רבה עוסק)?

דרשני המקוצר[עריכה]