פרשני:בבלי:בבא קמא צח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא צח ב

חברותא[עריכה]

אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה בשטרא (אם יש עדים על החוב הכתוב בשטר), ליכתבו ליה מחדש שטרא מעליא! ופשיטא שהשורף פטור, שהרי לא הזיקו כלום.  20 

 20.  כתבו התוספות - דלא שייך כאן דין "מפיהם ולא מפי כתבם", כיון שעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין. וכאילו אמרו "ראינו את אותם העדים שנחקרה עדותם בבית דין". והג"ר שמעון שקאפ (שערי ישר שער ז' פרק ט') התקשה, מדוע לא הוי כעד מפי עד (יעויין שם באורך קושייתו) ? ובאר - דשאני שטר משאר עדות. דבדין עד מפי עד איכא תרתי לריעותא: חדא - שהעד הראשון לא העיד בפני בי"ד, ולא היתה על הגדתו תורת הגדה. ותו - שהעד השני לא ראה ולא שמע בעצמו שום דבר המחייב. אבל בשטר, שכבר נגמרה הגדת העדים, ומי שרואה את השטר החתום על ידי עדים רואה בזה סיבה שלימה, שבכחה לתת כח לכל הבתי דינים לקיים את הדבר, בזה סגי שיובא לבי"ד גם העתקת הדברים על ידי עדים אחרים.
ואי דליכא סהדי (ואם אין לנו עדים היודעים מה נכתב בשטר), אנן מנא ידעינן? והיאך נוכל לחייב את השורף לשלם מה שכתוב בשטר  21 ?

 21.  הקשו הראשונים - מדוע הניזק אינו נאמן בשבועה, כמו שעשו תקנה לנגזל שיהא נאמן בשבועה? ותרצו - כיון דגרמא הוא ולא ממון, לא עשו בו תקנה.
ואם כן ממה נפשך קשה - מה חידש רבה. הרי פשיטא שהשורף פטור?
ומשנינן: אמר רבא, תהא במאמינו. כלומר - שהשורף מאמין לניזק שכך היה כתוב בשטר.  22  ואפילו הכי פטור.

 22.  לכאורה, אפשר להעמיד במקרה שהשורף ראה בעצמו מה היה כתוב בשטר. רש"ש.
אמר רב דימי בר חנינא: הא דרבה, מחלוקת רבי שמעון ורבנן  23  היא.

 23.  הנזכרת לעיל (עד' ע"ב), גבי מי שגנב מחבירו בהמת קדשים שהיה חייב באחריותה. ושחטה, לדעת רבי שמעון - משלם תשלומי ארבעה וחמשה, למרות שהבהמה לא היתה שייכת לנגזל אלא להקדש, ובבהמת הקדש אין תשלומי ד' וה', מכל מקום, כיון שהנגזל מתחייב לשלם להקדש את דמיה, חשיב כדבר הגורם לממון, וחייב. ולרבנן פטור.
לדעת רבי שמעון, דאמר - "דבר הגורם לממון כממון דמי", הכא נמי מחייב את השורף שטרו של חבירו.
ולרבנן דאמרי - "דבר הגורם לממון לאו כממון דמי", הכא נמי לא מחייבי את השורף שטרו של חבירו.  24 

 24.  עיין בשיטה מקובצת בשם הרשב"א - לדעת רב דימי, דין שורף שטרו של חבירו שייך למחלוקת גבי דבר הגורם לממון, כיון שאינו עושה שום מעשה בגוף הממון, שהרי יכול לפרוע לו את החוב אף בלא השטר, וגם לא פעל שום נזק בגוף הממון. ולכן סבר רב דימי, שדין זה שייך למחלוקת גבי דבר הגורם לממון. אך אמימר הנזכר לקמן סבר - כאן הנדון אינו משום דבר הגורם לממון, אלא משום דינא דגרמי. ולכן פסק כמאן דדאין דינא דגרמי.
מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע - אימר דשמעת ליה לרבי שמעון שאמר "דבר הגורם לממון כממון דמי" רק בדבר שעיקרו ממון.
כדברי רבה,  25  דאמר רבה - "גזל חמץ לפני הפסח, ובא אחר ושרפו במועד (וכתוצאה מכך, אין הגזלן יכול להחזיר את החמץ הגזול לבעלים, ומתחייב לשלם לו את דמיו) - פטור! כיון שבתוך הפסח הכל מצווים עליו לבערו.  26  אך אם שרפו לאחר הפסח - מחלוקת ר' שמעון ורבנן. לרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי, חייב. שהרי גרם לגזלן לשלם את דמי החמץ לבעלים.  27 

 25.  קצת קשה, מדוע נזקק להביא את דברי רבה, ולא הביא את דברי רבי שמעון עצמו, שדיבר בבהמת קדשים, שהיא "דבר שעיקרו ממון"?. ועין שיטמ"ק.   26.  עיין בקובץ שיעורים (ב"ק אות קלד') - נחלקו הראשונים האם עובר בבל יראה על חמץ שאינו שלו. ואם כן, לדעת הראשונים שעובר ב"בל יראה", הבאור בגמרא כאן הוא כפשוטו, אך לדעה שאינו עובר - צריך לומר דמחוייב לבארו כדי שבעליו לא יעבור עליו ב"בל יראה". ונפקא מינה - בחמץ של קטן, שאין מצווין להפרישו. דאים אין איסור "בל יראה" בחמץ של אחר, אינו מחוייב להפרישו.   27.  יש לדון, עבור מה חייב לשלם, האם עבור דמי החמץ, או עבור מה שגרם לגזלן לשלם דמים לנגזל (בלי קשר לחמץ עצמו). ועיין באבני מילואים (סימן כח' ס"ק סא') שדן בזה, והוכיח שמשלם את דמי החמץ שגרם לנגזל להפסידם. אך לא עבור מה שהגזלן נאלץ לשלם לבעלים, דזה אינו אלא גרמא בעלמא. יעויין שם.
ולרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, פטור".
ודוקא בכהאי גוונא מחייב רבי שמעון, כיון שהחמץ בתחילתו היה ממון, ולכן עכשיו אע"פ שאינו שוה לכלום, מכל מקום גורם לממון הוא.
אך בדבר שאין עיקרו ממון, כגון שטרות שמעולם לא היו שוים ממון, מי אמרינן?! ולכן אידחו דברי רב דימי.
אמר אמימר: מאן דדאין דינא דגרמי, מגבי ביה (גובה מהשורף שטרותיו של חבירו) דמי שטרא מעליא.  28  כיון שגרם לו להפסיד דמי כל השטר.

 28.  כלומר - כל מה שכתוב בשטר. רש"י. אך עיין בש"ך (חו"מ שפו' ס"ק יד') - שמשלם לפי שווי השטר להמכר.
ומאן דלא דאין דינא דגרמי, מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. דהינו - אינו גובה כלום.  29 

 29.  לכאורה צריך להעמיד רק במקרה שאין בשטר שווה פרוטה. שהרי כתבו התוספות (לעיל צח' ע"א, ד"ה מתיב) שאם יש חיסרון באותו קלקול חייב על כל הקלקול. ואם כן - הוא הדין כאן, אילו היה בשטר שוה פרוטה, היה מתחייב עבור כל הקלקול. ועיין שער המשפט (שפו' ס"ק ג').
הוה עובדא, (קרה מקרה) שרב אשי שרף שטר חברו בילדותו  30 , וכפייה רפרם לרב אשי, ואגבי ביה כי כשורא לצלמא (רפרם כפה את רב אשי לשלם כל מה שהיה כתוב בשטר).  31 

 30.  רש"י. ולכאורה מוכח מדבריו, שקטן שהזיק בילדותו, חייב לשלם כשיגדיל.   31.  באור הגמרא על פי רש"י. אך רבינו יהונתן פירש באופן אחר - בא מעשה לפני רב אשי, ורצה לפטור את האדם השורף שטרותיו של חבירו, שלא ישלם אלא דמי נייר בעלמא, דהוה סבירא ליה דלא דינינן דינא דגרמי ואכפיה רפרם, שהיה זקן ממנו, לרב אשי שהיה בחור, שיחייב את השורף לשלם לניזק ככשורא לצלמי.
שנינו במשנה - "גזל ... חמץ, ועבר עליו הפסח ... אומר לו הרי שלך לפניך".
מבארת הגמרא: מאן תנא (מיהו התנא הסובר) שאומרין באיסורי הנאה "הרי שלך לפני ך"?
אמר רב חסדא: רבי יעקב היא. דתניא - "שור שהמית אדם, ודינו בסקילה, אם מכרו בעליו או הקדישו עד שלא נגמר דינו, מכרו מכור, או הקדישו מוקדש. וכן אם שחטו - בשרו מותר. וכן אם היה שומר עליו, והחזירו שומר לבעליו עד שלא נגמר דינו - מוחזר.
אך משנגמר דינו - אם מכרו אינו מכור, ואם הקדישו אינו מוקדש, ואם שחטו בשרו אסור, ואם החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר. כיון שמשנגמר דינו אסור בהנאה, וכל העומד ליסקל כסקול דמי.
רבי יעקב אומר: אף משנגמר דינו, אם החזירו שומר לבעליו - מוחזר. ויכול לומר לו - "הרי שלך לפניך".
ומדייק רב חסדא: מאי לאו בהא קמיפלגי, דרבי יעקב סבר - אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך. ורבנן סברי - אין אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך.  32 

 32.  ושמעינן מינה, דכל היכא דהויא השבה גבי גזלן, הויא השבה גבי שומר. וכל היכא דלא הויא השבה גבי גזלן לא הויא השבה גבי שומר. שאם לא כן, הגמרא יכלה לחלק בין גזלן לשומר. (שיטמ"ק בשם הרמ"ה).
אמר ליה רבה לרב חסדא: לא! אין להוכיח משם שנחלקו רבי יעקב ורבנן בנידון דמשנתינו.
ואפשר לומר, דלכולי עלמא אמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך.
דאם כן, (כלומר, אם נאמר שבזה נחלקו) נפלגו בחמץ בפסח, כמו המקרה שנזכר במשנה.
אלא אמר רבה: הכא (כלומר, באור מחלוקת רב יעקב ורבנן הוא), בדין "גומרין דינו של שור שלא בפניו" קא מיפלגי.
רבנן סברי - אין גומרין דינו של שור שלא בפניו. ולכן, אם החזירו השומר לאחר שנגמר דינו חייב, כיון דאמר ליה הבעלים - אי אייתיתיה ניהליה, הוה מעריקנא ליה לאגמא, השתא מסרתיה ביד מאן דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדיה. (אם היה השור בידי, הייתי מבריחנו לאגם, כדי שלא יוכלו לגמור את דינו לסקילה, עכשיו שהוא בידך, וכי אינך יודע לדאוג שלא יגמרו את דינו?!) וחשיב כפושע בשמירה, וחייב.  33 

 33.  יש לדון, האם סברא זו שייכת דוקא בשומר, שנתחייב בשמירה, ולכן אם פשע חייב, אבל בגזלן - לעולם יכול לומר לו - הרי שלך לפניך. ועיין בתוספות לעיל (נו ע"ב ד"ה פשיטא) דמשמע, דגזלן יכול לומר - "הרי שלך לפניך" אפילו בפשיעה, כיון שעל כל פנים לא חשיב שינוי, ולא קנאו. אך יעויין בש"ך (חו"מ שס"ג ס"ק ז') שהסיק, שאין לחלק בין גזלן לשומר. וע"ע בקובץ שיעורים (אות קלח').
ור' יעקב סבר - גומרין את דינו של שור שלא בפניו. ואם כן, השומר פטור - דאמר ליה מאי עבדי ליה (מה היה בידי לעשות), סוף סוף הוה גמרי ליה דינא שלא בפניו.
על כל פנים, הסיק רבה דלא כרב חיסדא, שאין להוכיח מכאן לנידון דידן, ולכולי עלמא יכול לומר באיסורי הנאה - "הרי שלך לפניך".
אך רב חיסדא המשיך לחפש ראיות לדבריו, וכשאשכחיה (פגש) רב חסדא לרבה בר שמואל, אמר לו, תנית מידי באיסורי הנאה (האם למדת משהו בענין זה)?
אמר ליה, אין, תנינא. נאמר בתורה (ויקרא ח' כג') "והשיב את הגזלה אשר גזל"
וקשה, הרי די בכך שיאמר "והשיב את הגזילה", מה תלמוד לומר "אשר גזל"?
ומכאן למדנו - שכשמחזיר, יחזיר כעין שגזל.
מכאן אמרו, אם גזל מטבע ונפסל, או פירות והרקיבו, יין והחמיץ, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עבירה, ושור עד שלא נגמר דינו - אומר לו "הרי שלך לפניך". כיון שעל כל פנים הוא מחזיר לו כעין שגזל.  34 

 34.  יש שכתבו - דמכאן מקור לכך שהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק. כיון שעל כל פנים מחזיר לו כעין שגזל.
הוכיח מכאן רבה בר שמואל - מאן שמעת ליה דאמר "עד שלא נגמר דינו אין משנגמר דינו לא", רבנן! וקתני, חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו "הרי שלך לפניך". ומוכח, דאף לרבנן יכול לומר "הרי שלך לפניך", ולא כדברי רב חסדא שרצה לתלות מחלוקתם בדין זה.
אמר לו רב חסדא, אי משכחת להו, לא תימא להו ולא מידי. (אם תפגוש את בני הישיבה אל תאמר להם כלום, שלא ישמחו שמצאו תשובה לדברי)  35 .:

 35.  קשה טובא - האם יש משא פנים בדבר? ותורה כתיב בה אמת! ומדוע לא יאמר להם את הברייתא כדי שתתברר להם האמת, דלא כדבריו? ועיין באבן האזל (הלכות גזילה פרק ג' הלכה ד' בסופו) שהוכיח מכאן, דברייתא זו אינה מתורצת כל צרכה, יעויין שם בדבריו.
שנינו בברייתא: "גזל ... פירות והרקיבו, אומר לו הרי שלך לפניך".
ומקשינן, הרי תנן - "גזל פירות והרקיבו, משלם כשעת הגזילה"?
אמר רב פפא: כאן שהרקיבו כולן,  36  ואז אינו יכול לומר הרי שלך לפניך. כאן שהרקיבו מקצתן - ואז אומר לו "הרי שלך לפניך"  37 .

 36.  נחלקו הפוסקים מה נקרא "הרקיבו כולן": דעת הסמ"ע (שס"ג סק"א) - "הרקיבו כולן", היינו כל כמות הפירות, או על כל פנים רובה. אך הש"ך חולק עליו, וסובר שאין חילוק בין רוב לכל, אלא - "הרקיבו מקצתן" היינו על ידי תולעים, דעדיין אפשר להציל חלק מהפרי. ו"הרקיבו כולן" - היינו על ידי כנימות, הגורמות לרקב בכל הפרי. ועיין בחזון איש (סי' יז' אות טו') דאף לפי הסמ"ע - בפירות הנאכלים אחד אחד, בעינן שירקיב רוב הפרי עצמו, ולא רוב הכמות. ואף לפי הש"ך - בפירות הנאכלים בתערובת, ויש טורח להפרידם, בעינן שתרקיב רוב כמות הפירות, ולא רק מקצתה.   37.  ומבאר הנמוקי יוסף - כאשר הרקיבו מקצתן, כיון שדרכם בכך, חשיב כהיזק שאינו ניכר, ולכן יכול לומר - הרי שלך לפניך. אך אם הרקיבו כולן - הוי כיין שהחמיץ, וקנאם בשינו. ולכן משלם כשעת הגזילה.
מתניתין:
מי שנתן חפץ לאומנין לתקן, וקלקלו, חייבין לשלם.  38 

 38.  ומשלמים כשעת ההיזק. ולא כשעת הלקיחה. ועיין תוספות יום טוב.
וכן אם נתן לחרש, שידה  39  תיבה ומגדל לתקן, וקלקל - חייב לשלם.

 39.  ארגז של עגלה העשויה למרכב נשים. רש"י.
והבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל, ושיבר את האבנים, או שהזיקן, חייב לשלם.  40 

 40.  כיון שהיה עליו להזהר שלא ישברו. שיטמ"ק. ובמאירי הוסיף - "שכך קיבל עליו מן הסתם שלא לשוברם. וכמו כן, אם הזיקו האבנים בנפילתן - הבנאי חייב לשלם, ולא בעל הבית. כיון שכל המלאכה מוטלת על האומן, ובעל הבית הסתלק משמירתה. אך אם היה שכיר יום, שלא הסתלק בעל הבית שם - הרי השמירה מוטלת על שניהם, ושניהם חייבים.
אומן שהיה סותר כותל מצד זה, ונפלו אבנים מצד אחר  41  ונשברו, או הזיקו אחרים בנפילתן  42  - פטור. ואם נפלו מחמת המכה - חייב.:

 41.  כלומר, היה סבור שהכותל יכול לעמוד בצד השני גם בלא צד זה. ולכן פטור- דאנוס הוא. אבל בפשיעה (כגון אם היה ברור שהצד השני יפול) - חייב. שיטמ"ק.   42.  עיין בהערה הקודמת, ואם הטעם מחמת אונס, הוא הדין שיהא פטור אם הזיקו אחרים. אך בים של שלמה כתב - דפטור, כיון שזה שכרו לשבור את הכותל, והוא עשה את מה שנשכר לו. ולא מוטל עליו לשמר את האבנים שלא ישברו מעצמן. ולפי טעם זה, אינו פטור אלא מהנזק שנגרם לאבנים עצמן, אך אם הזיקו אחרים - חייב. (קובץ שיעורים).
גמרא:
אמר רב אסי: לא שנו "נתן לחרש ... חייב לשלם", אלא במקרה שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל כדי לנעץ בהן מסמר, ונעץ בהן מסמר ושיברן.
אבל אם נתן לחרש עצים כדי לעשות מהם שידה תיבה ומגדל, ועשה מהן שידה תיבה ומגדל, ושיברן, פטור. כלומר - ואינו משלם אלא דמי עצים בלבד.  43 

 43.  מלא הרועים.
מאי טעמא?
אומן קונה בשבח כלי. כלומר, אומן שהשביח כלי קנאו בשינוי, וכשמחזירו לו, הרי הוא כמוכר לו את מה שהשביח בו. וכן אם הזיק, אינו חייב אלא דמי העצים שקיבל.  44 

 44.  רש"י (בבא מציעא קיב' ע"א). ועיין ברשב"א - שעיקר דין "אומן קונה בשבח כלי" הוא בשכרו, ולא בשבח היתר על ההוצאה. כיון שבעצם השבח של בעל הבית, אלא רק לענין אם הזיקו - אין דעתו של אומן לזכות לבעל הבית שבח לחובתו, שיתחייב לשלם. ומבאר החזון איש (סי' כב' אות ח') - "ואפשר, דזה שירדה תורה לדעת בני אדם לפי הנאות בהנהגת העולם - הוא עיקר הדין! וכיון שהזיקה קודם שמסרה לבעלים, ומפסיד את שכרו, לא דינינן למפרע כאילו זכה השבח הנעשה על ידי עמלו של פועל, כיון שלא נגמרו תנאי הפעולה, והפועל לא קיבל את שכרו. ואפשר, דבשברו חשבינן שכרו כשיאור כל השבח, וכאילו התנו כן".
ומקשינן, הרי תנן - "נתן לאומנין וקלקלו, חייבין לשלם", ומדייקינן - מאי לאו (האם לא מדובר כאן גם במקרה) דיהיב להו עצים, ובכל זאת חייבים לשלם הכל?!
ודחינן: לא! מדובר רק אם נתן להם שידה תיבה ומגדל.
ומקשינן, הא מדקתני סיפא "נתן לחרש שידה תיבה ומגדל" מכלל (מדוייק) דברישא מדובר כשנתן לאומנים עצים בלבד?
ומשנינן: אמרי, פרושי קא מפרש לה.  45  כלומר, הסיפא באה לבאר את הרישא: "כיצד (באיזה מקרה) נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם? כגון שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל". אך אם נתן עצים בלבד, אין משלמים אלא דמי עצים.

 45.  אמנם, צריך באור, מדוע כתבה המשנה פעמיים "חייבים לשלם", הרי מדובר במקרה אחד? ועיין בתוספות.
והכי נמי מסתברא - וכן מסתבר כדברינו - ד"כיצד" קתני.
דאי סלקא דעתך דהרישא עוסקת כשנתן לאומנים עצים, יקשה - השתא דאשמעינן ברישא דאפילו אם קבלו עצים חייבין לשלם, ולא אמרינן "אומן קונה בשבח כלים", שידה תיבה ומגדל מבעיא?! כלומר - מה התחדש בסיפא, הא כל שכן דחייבים לשלם.
ודחינן: אי משום הא, לא איריא. (ראיה זו בלבד איננה מספיקה), כיון שאפשר לדחות - דתנא סיפא לגלויי רישא.
שלא תאמר רישא שידה תיבה ומגדל אבל עצים לא, לכן תנא סיפא "שידה תיבה ומגדל", כדי שתדייק - מכלל דהרישא עוסקת אפילו אם נתן להם רק עצים, ואפילו הכי חייב לשלם.
לימא מסייע ליה לדברי רב אסי: שנינו לקמן (ק' ע"ב) - "הנותן צמר לצבע,

דרשני המקוצר[עריכה]