פרשני:בבלי:הוריות ה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

הוריות ה א

חברותא[עריכה]

רבי שמעון אומר: י"ב שבטים מביאים י"ג פרים. פר אחד לכל שבט ושבט, ופר אחד לבית דין. ובעבודת כוכבים, שלשה עשר פרים וי"ג שעירים - פר ושעיר לכל שבט ושבט, ופר ושעיר לבית דין. וטעמו, שחיוב כפרת פר העלם דבר מוטל הן על הציבור והן על בית הדין.  1 

 1.  לכאורה נראה שרבי יהודה ורבי שמעון נחלקו אם שבט אחד נחשב ככלל ישראל כולו, ולכן מחייב רבי יהודה את כלם אף כשחטא רק שבט אחד, כמבואר בסוגיית הגמרא. ואילו רבי שמעון סבר כי כל שבט נחשב כקהל שלם בפני עצמו, ואינם יחידים, אך אין שבט נחשב ככל ישראל, ולפיכך רק השבטים שחטאו חייבין. אולם כבר הבאנו לעיל [ג: הערה 19], כי בעבודת לוי העיר שמדברי מאן דתני אליבא דרבי יהודה שגובין מעות בתחילה לצורך פר העלם דבר, מוכח שאף רבי יהודה מודה שאין הציבור כולו מתחייב בפר, ואין חטא השבט נחשב כחטא הכלל, אלא שגזירת הכתוב היא שאם חטא שבט אחד, יביאו כל השבטים.
וסובר רבי שמעון כרבי יהודה במה שאמר שכל שבט נקרא "קהל", ולפיכך כל שבט מביא לעצמו, ואילו בית דין מביאין פר נוסף, לכפרת עצמם.
הורו בית דין לעבור, ועשו ז' שבטים או רובן, רובו של כל שבט ושבט,  2  על פיהן, מביאין בית הדין פר. ובעבודת כוכבים מביאין פר ושעיר, דברי רבי מאיר.

 2.  רש"י פירש שעשו שבעה שבטים או רובו של כל שבט ושבט משבעה שבטים, וכגון דהוו רובן של ישראל. ולדבריו צריך לומר כי אף שכבר שנה רבי מאיר ברישא אם עשו כל הקהל או רובן חייבין, הוסיף כאן, שרוב הקהל אינו מחייב אלא אם הוא מורכב מרוב שבטים. וביאור "או רובן" היינו רוב כל שבט, שהם יחד רוב ישראל. ועיין ברבינו חננאל. וביאור זה מוכח ממה שאמר רבי שמעון בן אלעזר בשם רבי מאיר שצריך רוב אחד, ומשמע כי לרבי מאיר במשנה צריך רוב בזה ובזה. והרע"ב ביאר "שבעה שבטים שהם רוב מנין של שבטים אף שהן מיעוט ישראל, או רוב מנין ישראל אף שהם מיעוט מנין השבטים, ואפילו עשה שבט אחד והוא רוב ישראל" וכו', [והמגיה שם הביא שמפרשי המשנה הבינו שדברי הרע"ב נסובים על דברי רבי יהודה, אך הוא העמידו על דברי רבי מאיר], ולדבריו ביאור המשנה הוא ז' שבטים שהם מיעוט ישראל, "או רובן" היינו רוב ישראל שהם מיעוט שבטים. ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם ובתפארת ישראל שנקטו לדינא כרע"ב, אך בביאור המשנה ביארו כרש"י, "או רובן" היינו רוב כל שבט, שהם מיעוט ישראל. ולכאורה נראה כי ביארו את דעת רבי מאיר במשנה, לפי מה שאמר רבי שמעון בן אלעזר בשמו, ובגמרא בסמוך הובאו דבריהם כמחלוקת, והם נקטו שדברי רבי מאיר המוזכרים בגמרא, חולקים על משנתנו. ויתכן שנחלקו בגירסא, שהרע"ב נקט כרשב"א כי גרס "רובן", דהיינו רוב ישראל, וממילא ביאר ש"עשו שבעה" היינו במיעוט קהל. ואילו רש"י נקט כרבי מאיר, כי גרס "רובו" דהיינו של שבט, ו"עשו שבעה" היינו שבעה שבטים ורוב קהל. ולכאורה היה אפשר לומר שהם ביארו את דברי רבי מאיר עצמו, וביארו את החילוק בין דברי רבי מאיר לדברי רשב"א משמו, וכמו שהביא תוס' רא"ש [לעיל ג.] בשם הירושלמי, כי לרבי שמעון בן אלעזר אין צריך רוב בשבטים ובקהל, אך מודה הוא שאם היה פחות ממחצה באחד מהם, אינם מביאין פר, וסבר הרע"ב כי רבי מאיר עצמו מחייב להביא פר אף במיעוט באחד ורוב בשני. אך ביאור זה נסתר מסוגיא ערוכה לעיל ג. שהעמידה מחלוקת רבי מאיר ורבנן באופן שעשו מחצה שבטים ורוב קהל, ורבנן מחייבים כרבי שמעון בן אלעזר, ומוכח שרבי מאיר פוטר במיעוט אחד. וכן נוכיח להלן בעמוד ב', עיי"ש.
רבי יהודה חולק ואומר: ז' שבטין שחטאו מביאין ז' פרים, כי כל שבט נקרא קהל. וגם שאר שבטים שלא חטאו, מביאין על ידיהם, בגללם, פר.  3  שאף אלו שלא חטאו, מביאין על ידי בגלל אותם חוטאין. רבי שמעון חולק ואומר: מביאין שמונה פרים. ובעבודת כוכבים שמונה פרים ושמונה שעירים, פר ושעיר לכל שבט ושבט, פר ושעיר לבית דין. כשיטתו, שחיוב הבאת פר מוטל הן על הקהל והן על הבית דין.

 3.  רש"י נקט שלרבי יהודה לאו דוקא שבעה שבטים אלא אפילו שבט אחד גורר את כלם, [ולהלן עמוד ב' יתבאר אם מדובר דוקא בשבט אחד שיש בו רוב קהל]. אך הרמב"ם [פי"ב ה"א] נקט שרק במיעוט קהל צריך שבעה שבטים, בכדי לגרור שאר שבטים. אבל אם יש רוב קהל אפילו שבט אחד גורר. ומבאר משנתנו במיעוט קהל, ולפיכך אם אין רוב שבטים נחשבים כיחידים, ומביאין חטאת. ועיין בעמוד ב' הערה 7 בביאור שיטתו. ובתוס' במנחות [מ"ה ד"ה בשבעה] נקטו כי אם בכל שבט עשו רק מיעוט, אף שעשו רוב שבטים, כיון שאינם רוב קהל ישראל, לרבי יהודה מביאין פר אחד. ומבואר כי אף שאינם קהל, לא דישראל ולא דשבט, מביאין פר משום רוב שבטים. והיינו שחיוב הבית דין הוא על חטא הרוב, אף שאין זה רוב קהל, וחיוב השבטים חל רק באופן שהתחייב כל שבט בפני עצמו שהרי חייבים אף על הוראת בית דין של שבט. ועיין בעמוד ב' הערות 5 - 3. והנה רש"י גרס ששאר שבטים מביאין פר פר על ידיהם, והיינו שכל שבט ושבט שלא חטא מביא פר בפני עצמו. וכתב הרש"ש דהיינו רק כשחטאו רוב שבטים, כי אם חטאו רק מיעוט, אין גרירה לכל אחד ואחד, אלא מביאין כל השבטים שלא חטאו פר אחד על כולן. ודימה דין זה למה שאמר רבי שמעון [בעמוד ב'] כי אם חטאו ששה שבטים אין מביא כל אחד בפני עצמו, אלא כולן מביאין פר אחד, ופירש רש"י שם, שנחשבים כשבט אחד, ואם כן אף לרבי יהודה יביאו קרבן אחד. [ודעת רש"י בזה נבאר להלן]. וכבר הבאנו לעיל [בהערות לתוס' ג:] שתוס' ביומא [נ.] כתבו כי כשהורו בעבודה זרה, אין מביאין אלא פר אחד לעולה. ותמה הרש"ש ממשנתנו שמביאין י"ב פרים, וביאר מהרי"ל דיסקין" שכוונת תוס' שרק השבטים החוטאים מביאים, ולא נאמרה גרירה אלא בחטאת ולא בפר של עולה. אמנם הרמב"ם [פי"ב ה"א] כתב להדיא שאפילו אם חטא שבט אחד והוא רוב קהל, מביאין י"ב פרים ובעבודה זרה י"ב פרים וי"ב שעירים. ומבוא שחלק על תוס' הנ"ל, וגם לא סבר כדברי הרש"ש בסוגיין, אלא שבט אחד מחייב את כל שבט ושבט בפני עצמו. ולכאורה סוגיא ערוכה להלן [ו.] כדעת הרמב"ם, כי הוה אמינא שם שבני בבל בעלותם מהגולה הביאו י"ב פרים וי"ב שעירים לכפר על חטא עבודה זרה של ז' שבטים שחטאו, ומשמע שיש גרירה גם בעולות. ובהכרח שכל דברי תוס' אמורים רק לגבי גרירה של מיעוט שבטים, שהיא גרירה על ידי הקרבן, ואין עולה גוררת. אבל גרירה של רוב שבטים הרי הגרירה היא על ידי עצם החטא של רוב ציבור, ובה אין חילוק אם הקרבן הוא חטאת או עולה, וכך יבארו תוס' את משנתנו שנקטה ז' שבטים בדוקא. ועיין להלן [שם, הערה 1], שכן מדוייק גם בסוגיא שם.
הורו רק ב"ד של אחד מן השבטים, ולא הורה ב"ד הגדול, ועשה אותו שבט על פיהן, אותו שבט הוא בלבד חייב להביא פר, ושאר כל השבטים פטורין, דברי רבי יהודה.  3א xxx

 3א.  פירש הרע"ב שרבי יהודה דיבר באופן שלא עשו על פיו לא רוב שבטים ולא רוב קהל. ודייק התוס' יו"ט שאילו היה רוב אחד עושה על פי בית דין של שבט, היו גוררין ומחייבין את שאר השבטים בפר. והרש"ש כתב שאין כוונת הרע"ב לבאר דברי רבי יהודה בגרירה, אלא לומר שששבט שעשה בהוראת בית דינו, חייב קרבן אף שאין בו שום רוב. וכן משמע ברמב"ם שאין כלל דין גרירה לפי רבי יהודה בבית דין של שבט. וראה עוד להלן הערה 8.
וחכמים אומרים: אין חייבין בפר העלם דבר אלא על הוריות בית דין הגדול בלבד, שנאמר "ואם כל עדת ישראל ישגו", ודרשינן, רק באופן שעדת ישראל ישגו, דהיינו בית דין הגדול, אזי מביאין פר, ולא בהוראת עדת אותו שבט, שאם הורה הוראה בטעות, אין מביאין פר על הוראתו  4 .

 4.  רש"י פירש שחכמים לא חייבו שבט שעשה בהוראת בית דינו בשגגת הוראה, כי כשגגת מעשה דמי, ומביאין כל אחד כשבה ושעירה. ולכאורה דבריו נוטין כדברי המצריכים הוראת בית דין הגדול כדי לפטור את היחיד, שאילו לדעת הפוטרים אפילו יחיד התולה בבית דין של שלשה, היה צריך לומר שאין חכמים מחייבין פר אלא בית דין הגדול, אף שהיחיד פטור לגמרי, כי תלה בבית דין. ואף למאן דמחייב יחיד התולה בבית דין, אין זה נחשב כשגגת מעשה, אלא שאין שגגת ההוראה פוטרתו, וכמו שכתב ר"י מלוניל כי בהוראת בית דין של שבטו "כיחידים דמו ומביאין כשבה", ולא נקט דהוי "שגגת מעשה", כי סבירא ליה שאינה שגגת מעשה מאחר שהורו לו בית דין.
גמרא:
נאמר בפרשת פר העלם דבר "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה. והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת". ומביאה הגמרא ברייתא הדורשת ולומדת הלכות מהפסוק הזה:
תנו רבנן: הורו בית דין היתר באחת ממצוות התורה, כגון שהורו לגבי אכילת חלב, או שהורו לגבי אכילת דם, שמותר לאכול. ועשו הקהל על פיהם, אלא שאכלו הקהל שוגגין גם חלב וגם דם. ונמצא שאכילת אחד מהם היתה בשגגת מעשה, שלא בהוראת בית דין, ואילו אכילת אחד מהם נעשתה בהוראת בית דין.
ולבסוף, ידעו הבית דין שבטעות הורו באחד מהאיסורים הללו, בחלב או בדם, אך וטעו ושכחו ולא ידעו במה הורו היתר, אם באיסור חלב או בדם.  5 

 5.  בתוס' [ד"ה אם חלב] מבואר ששכחו אם הורו בחלב או בדם, אך לא בחלב או בעבודה זרה, שהרי רבי אליעזר מחייב בזה, ואם אין קרבנם שוה מה יביאו, ובהכרח שספקם בין שני חטאים שקרבנם שוה. ולכאורה היינו רק לשיטתם לעיל [ג.] שכתבו כי אין קרבן חלב ועבודה זרה מצטרפין. אך כבר הבאנו שם [בהערה 7] שיש ראשונים המחייבים פר בצירוף חטא של חלב ועבודה זרה, וטעמם מבואר בקהילות יעקב, כי עבודה זרה בכלל חייבי כריתות, ואם כן אף כאן יתכן שהספק בין חלב לעבודה זרה. אמנם אין הנידון דומה, כי כאן מדובר באופן שחטאו רוב ציבור, וחל חיוב פר ושעיר על עובדי ע"ז ופקע חיוב פר של כרת, אף שאי אפשר להביאו מספק. ובהכרח שהנידון בין חלב לדם, כי בחלב וע"ז לא היה רבי אליעזר מחייב. וכן משמע ברמב"ם, שנקט כאן [פי"ד ה"ד] חלב ודם, אף שלגבי צירוף [פי"ג ה"ד] נקט שחלב וע"ז מצטרפין.
יכול יהיו חייבין פר, שהרי באחד האיסורים, של חלב או של דם, ודאי שגגו העם בהוראת בית דין?
תלמוד לומר "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, והקריבו". מלמד הכתוב שחיוב פר העלם דבר חל רק באופן שנודעה החטאת לבית דין, שידעו בדיוק על מה הורו בטעות, אם על החלב או על הדם. ולא מספיקה הידיעה שיודעו החוטאין, שממה נפשך עברו באחד האיסורים על פי הוראת בית דין.  6  ודרשינן את המשך הפסוק: "אשר חטאו", לומר שאם חטאו שני שבטים, מביאין שני פרים. ואם חטאו שלשה שבטים, מביאין שלשה [והוא הדין כשחטא שבט אחד מביא פר אחד, אלא תנא שני שבטים להשמיענו שאינם מתכפרים בפר אחד].

 6.  הרמב"ם [שם] נקט כי הבית דין שכחו והעם ידעו, ואמרו לבית דין כך וכך הוראתם לנו, ובכל זאת בית דין פטורין, כי צריך שיוודע להם מעצמם ולא מאחרים. וביאר הקרית ספר שגירסתו היתה ולא שידעו החוטאין. ובפירוש המשניות גרס "ולא שיודיעו אותו החוטאין". והחינוך כתב [במצוה ק"כ] כי לפי זה ביאור הכתוב "ונודעה החטאת" היינו ונודע להם ולא שיודיעום אחרים. וצריך להוסיף ביאור בדברי הרמב"ם, שהרי בית דין צריך לדעת שעשו רוב על פיהם וזה לא יתכן ללא שיודיעום, ובהכרח שכוונתו לידיעה מה הורו בלבד, ורק בידיעה זו התחדש שצריך לדעת בעצמם. אך שאר פרטי החטא הידיעה בהם היא כידיעת כל חטא. ולהלן בדף ח. נוכיח כי הרמב"ם מחלק בין ידיעה בשאר חטאים, שהחטא מחייב, והידיעה נצרכת רק לחיוב קרבן. ואילו בשגגת הוראה התחדש כי אין החטא מחייב אלא אם נודע לבית דין במה הורו, והידיעה נחשבת כחלק מהמעשה המחייב, עי"ש. ומדברי רש"י מבואר כמשמעות גירסתינו, "לא שיודעו החוטאין", והיינו שלא נודע לבית דין ולקהל באיזה חטא הורו בטעות, אלא רק נודע מי חטא, וכפשוטו של מקרא דבעינן "ונודעה החטאת" שיודע באיזה חטא טעו. ולדבריו די בידיעת הציבור, ורק כדי להביא חטאת צריך ידיעת בית דין המביאין. אך אינה סיבת החיוב, ולכן ביאר לעיל [ג:] כי ספק הגמרא בשני בתי דינים שהורו, הוא באופן שלא נודע לבית דין ראשון, ובכל זאת יביאו בית דין שני בצירוף ידיעת הקהל. אך הרמב"ם ביאר שהספק בצירוף הוראות שני בתי דין שנודע להם בינתיים. ויש לדון אם נודע אחר כך לבית דין, אם יפטרו הציבור מחטאת שהתחייבו בה, בין לדעת רש"י שכבר חל עליהם חיוב חטאת אחת ודאי, והשניה כי אין עליה פר בית דין, [למאן דמחייב יחיד התולה בבית דין], ובין לדעת הרמב"ם כשנודע לציבור והתחייבו בשתי חטאות בודאי, ואחר כך נודע לבית דין. [וכבר הבאנו לעיל ביאור הגר"ח שאינם נפטרים בעשיית הציבור אלא כשמביאין פר על שגגת ההוראה]. ובמנחת חינוך [שם] נקט כי אפילו נודע לבית דין אחר שהקריבו היחידים חטאותיהם, מביאין פר, ואף שהיחידים נפטרים מקרבנותיהם, אינם עוברים למפרע בהבאת חולין לעזרה כי היו חייבים בהם כל זמן שלא נודע לבית דין במה טעו. ורבינו חננאל בפירושו על הברייתא בתורת כהנים המובאת להלן [ז א]: "צבור בפר ואין מביאין אשם תלוי", ביאר שאם עשו ציבור על פי בית דין והסתפק להם אם הורו, לא יביאו הציבור פר דכתיב ונודעה החטאת, אבל כל אחד מביא אשם תלוי. ומשמע מדבריו שפטורין מחטאת כי אין החטא נחשב כחטא היחיד, אלא ספק הוא אם הציבור עשו בהוראת בית דין ועל עשיית ציבור פטורין, או שעשו בשגגת מעשה וחייבין. ודלא כהרמב"ם שנקט שמביאין חטאת יחיד, מאחר ואין חטא הרבים פוטר מחטאת, אלא כשיש עמו כפרת פר של ציבור. ויתכן שהרמב"ם לשיטתו שמיעט הבאת פר אף כשנודע לציבור כיון שלא נודע לבית דין, בהכרח סבר שפר בית דין פוטר את הציבור ולא עשיית הציבור. אך רבינו חננאל מבאר כרש"י שהמיעוט הוא רק כשלא נודע לבית דין ולקהל במה חטאו, כי אילו נודע פטורין על עשיית הציבור על פי בית דין.
ומנין אתה יודע ש"חטאו" הכוונה היא שחטאו שני שבטים? או אינו אומר הכתוב אלא שאם חטאו שני יחידים מביאים שני פרים  7  , ואם חטאו שלשה יחידים מביאים שלשה פרים? תלמוד לומר בהמשך, "הקהל".

 7.  לכאורה תמוה כיצד יתחייב כל יחיד בפר, והרי כבר מפורש בברייתא לעיל [ב:] שאין מביאין פר על מיעוט קהל שחטאו, וגם ממעטים יחיד שעשה בהוראת בית דין שהוא פטור, וביאר הר"ן [בשבת צג.] דלעיל ממעטים יחיד מחטאת, וגם בית דין אין מביאין עליו פר, אך עדיין לא למדנו שאין היחיד עצמו שעשה בהוראת בית דין מביא פר. ובתוס' הרא"ש כאן משמע דהוה אמינא שרק יחיד פטור לגמרי, אבל שנים מביאין כל אחד פר. וכן ביאר בחק נתן.
מלמד הכתוב כי רק "הקהל" חייב להביא פר על שגגתו, ולא יחידים, שדינם הוא בכבשה או בשעירה ! ועוד משמע מ"הקהל": כל קהל וקהל חייב, כל השבטים, ואפילו אותם שלא חטאו, צריכים להביא פר העלם דבר מפני הקהל החוטא, ואף שהקהל המביא לא חטא, וכפי שיתבאר.
כיצד? חטאו שני שבטים,  8  מביאין שני השבטים שני פרים.

 8.  כתב רש"י הוא הדין שבט אחד שחטא מביא פר אחד, ונקט התנא שני שבטים להשמיענו שלא די להם בפר אחד. [ועיין תוס' הרא"ש ד"ה הא]. והקשה המהרש"א הרי השבטים עצמם שחטאו לא גרעו משבטים הנגררים על ידיהם שמביאין כל אחד בפני עצמו, ואיך היה סלקא דעתך שיביאו שני שבטים רק פר אחד. [ויש לחלק כי נגררין שלא חטאו אינם צריכין ידיעה על החטא ולכן מתחייבים כל אחד בפני עצמו, אך שני השבטים שחטאו צריכים ידיעה לחייבים, ואם חיובם רק משום גרירת אחד לשני, יתכן שלא יתחייבו אלא אחד, ועיין]. ותירץ, שלולי שנינו ששני שבטים מביאין שני פרים, הוה אמינא שאם הורה בית דין של שבט ועשו על פיו אין חייבין אלא פר אחד. [ויש לדון אם כוונתו שעשו שניהם על פי בית דין של אחד מהם, או שכל שבט עשה על פי בית דינו]. ומשמע שביאר את כל הברייתא באופן שעשו על פי בית דין של שבט, ונמצא כי בסיפא התחדש דין גרירה בבית דין של שבט כשעשו רוב שבטים על פיו. וכבר הבאנו לעיל בהערה 3א שדנו בזה האחרונים. ותירץ הרש"ש על פי יסודו לעיל [הערה 3] שאין גרירה במיעוט שבטים מחייבת את שאר השבטים אלא בפר אחד לכלם, ואם כן אין ראיה שבשני שבטים יביאו כל אחד פר לעצמו. [ודבריו תמוהין, דאם כן היה צריך לומר שאם חטאו שני שבטים מביאין שלשה פרים, כי אין גרירתן שוה לגרירת רוב שבטים, ועוד כי רש"י עצמו לא סבר כן, שהרי כתב במשנתנו כי אפילו שבט אחד גורר חיוב פר לשאר שבטים, ולהלן בעמוד ב' נברר דרכו]. עוד יש לומר שאם אין גרירה אלא ברוב שבטים, והברייתא נסובה רק על הסיפא [כמבואר בסמוך הערה 9], אם כן אין הוכחה מהנגררים, שהרי אין נגררים למיעוט אלא לרוב. ומה שהביא המהרש"א דלהלן מבואר שנגררים אחר מיעוט, יש לדחות דהיינו רק במיעוט שבטים ורוב קהל, אך בברייתא כאן מדובר במיעוט שבטים ומיעוט קהל, ואין גרירה, ולכן סלקא דעתך שאף השבטים עצמם יביאו פר אחד, ולהלן נברר פרט זה.
אבל, אם חטאו שבעה שבטים, שהם רוב מנין השבטים, מביאין שבעת השבטים החוטאים שבעה פרים, וגם שאר השבטים שלא חטאו בעצמם, מביאין על ידיהם - בגינם פר ופר לכל שבט ושבט.  9  שאפילו אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאין, ולכך נאמר בפסוק זה "קהל", לחייב על כל קהל וקהל להביא פר בפני עצמו, דברי רבי יהודה.

 9.  להלן [בעמוד ב'] יבואר אם הסיפא "ושאר שבטים שלא חטאו מביאין", נסובה גם על הבבא הראשונה, ואפילו שני שבטים שחטאו גוררין את כלם, [וכמבואר ברבינו חננאל] ונדון שם אם היינו דוקא כשהם רוב קהל ישראל, או אף כשהם מיעוט שבטים ומיעוט קהל. או שאין כוונת הברייתא אלא על בבא דסיפא, כי רק ז' שבטים גוררין את שאר השבטים שלא חטאו להביא פר. ואם כן יש לדון במיעוט ומיעוט אם חייבים פר אחד, או שפטורין לגמרי. ובתוס' רא"ש כאן הקשה, למה הוצרכה הברייתא לפרט שגם ז' שבטים גוררין את כלם להביא פר, ותירץ שחידשה הברייתא שלא נאמר כי רוב שבטים ורוב קהל נחשבים כקהל אחד, ועליהם להביא רק פר אחד, אלא כל אחד מביא בפני עצמו, ומשמע שסבר שאין הבדל בין שני שבטים לשבעה, אלא לחידוש זה, ולהלן בעמוד ב' מבאר שרק שבעה גוררין, ושם נבאר שסבר כי נחלקו בזה הוה אמינא ומסקנא. ויתכן לבאר סברתו שבחטאו רוב שבטים ורוב קהל החיוב הוא מפני שמצטרפים לשם קהל אחד. ויתחייבו רק פר אחר. ורק כשאין שם קהל בישראל, מתחייב כל שבט מפני שם קהל שלו, וקמשמע לן בברייתא שאף שיש חיוב קהל ישראל, נשאר לכל שבט חיובו מצד עצמו שנקרא קהל שבט.
רבי שמעון אומר: שבעה שבטים שחטאו מביאין שבעה פרים, וגם בית דין מביאין על ידיהם פר, שנאמר למטה בהמשך המקרא "קהל", ["והקריבו הקהל"], ונאמר למעלה קודם מקרא זה, "קהל", ["ונעלם דבר מעיני הקהל"]. ודרשינן, מה קהל האמור למעלה, היינו בית דין עם הקהל, שנעלם דבר מכולם, אף קהל האמור למטה, לגבי המקריבים, היינו בית דין עם הקהל. לומר לך, שהן הקהל והן הבית דין מביאין פר.
רבי מאיר אומר, שבעה שבטים שחטאו רק בית דין מביאין על ידיהם פר, ואילו הן, הקהל, פטורים.
וגם הוא דרש "קהל" מ"קהל" כרבי שמעון, אלא ששינה את משמעות הדרשה, ודרש כך:
נאמר קהל למטה, ונאמר קהל למעלה, מה קהל האמור למעלה "ונעלם דבר מעיני הקהל", הוא בית דין ולא ציבור, שהרי לא כתוב ונעלם "מקהל" אלא "מעיני הקהל", ומשמע מבית דין של קהל. אף קהל האמור למטה, "והקריבו הקהל", היינו בית דין, לומר שבית דין מקריבים ולא ציבור.
רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו של רבי מאיר: אם חטאו ששה שבטים והם רובו של קהל ישראל, או שחטאו שבעה שבטים אף על פי שאינו רובו של קהל, מביאין פר. כי אפילו שהם רק מיעוט קהל, מביאים פר, כי רוב שבטים הם.
ומפרשת הגמרא את המקורות לדינים האמורים בברייתא:
אמר מר: "ונודעה החטאת" - ולא שיודעו החו טאין.
מאן תנא שאמר, שבאופן הזה, שאין הבית דין יודעין במה הורו, פטורין הם מקרבן העלם דבר.
אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבא: תנא זה הוא דלא כרבי אליעזר. דתניא במסכת כריתות [יט ב], היו חלב ונותר לפניו, ודין שניהם שווה, שהאוכלן בשגגה מביא חטאת, ואכל את אחד מהם ואינו יודע איזה מהן אכל, רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר.
ותניא, אמר רבי אליעזר, ממה נפשך יש לחייבו חטאת, שהרי בין אם חלב אכל, חייב חטאת, ובין אם נותר אכל, חייב חטאת!
והוא הדין כאן, באופן שלא ידעו הבית דין באיזו הוראה טעו, יש לחייבם לפי רבי אליעזר ממה נפשך, שהרי בין אם טעו בחלב ובין אם טעו בדם מביאים פר. ונמצא שברייתא זו שפטרתן, בהכרח אינה סוברת כרבי אליעזר, כי הוא מחייב חטאת ממה נפשך.  10 

 10.  החזו"א הוכיח מכאן כהכסף משנה שגם למאן דאמר ציבור מביאין, בית דין מתכפרין בפר זה, שהרי הרמב"ם פסק דין זה של ונודעה החטאת וסובר שציבור מביאין, ואם הוא כפרה רק לציבור כיצד מקשינן מדין זה על רבי אליעזר, והרי רק על בית דין נאמר "ונודעה החטאת", ובהכרח שכפרת הפר היא על בית דין. ועי"ש שהסתפק אם גם הציבור צריך לדעת מעצמן [ואם כן אין מקום לראיה הנ"ל].
רב אשי אמר: אפילו תימא שברייתא זו רבי אליעזר היא, לא יקשה לך, משום שיש לחלק: שאני הכא, דכתיב "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, והקריבו", ומשמע שאינם חייבים עד שיוודע להם החטא שחטאו עליו הציבור בהוראתם. אבל לגבי חטאת לא נאמרה הלכה זו, ולכן אמר רבי אליעזר שיביא חטאת ממה נפשך  11 .

 11.  הלחם משנה [פי"ד ה"ב] תמה מכאן על שיטת הרמב"ם שנקט כי אפילו נודע לציבור והודיעו לבית דין פטורין, כי צריך שיוודע להם מעצמן. דאם כן מה הראיה דלא כרבי אליעזר, והרי בכל חטאת מועילה ידיעה על ידי אחרים, ולכן מחייב גם כשאינו יודע באיזה חטא מביניהם עבר. ובחפץ ה' [לבעל אור החיים] ביאר שראית הגמרא היא, כי לרבי יהושע שנחלק על רבי אליעזר והצריך בכל חטאת שידע במה חטא, החידוש בציבור הוא, שלא מועילה ידיעה על ידי אחרים, אך לרבי אליעזר הרי אף בלא שיודיעום אחרים במה חטאו, בית דין מתחייבים על ידי ידיעה שחטאו, ולמה תפטרם הודעת אחרים, וביאר רב אשי, כי מודה רבי אליעזר שבציבור צריך ידיעה במה חטאו, ולפיכך אין בית דין מתחייבים עד שידעו מעצמם במה חטאו, ואם הודיעום זאת אחרים, פטורים. אמנם לדעת רש"י לכאורה הדמיון תמוה, שהרי לדבריו בסוגיין מדובר שאכלו שניהם, ורק לא ידעו הציבור במה חטאו בשגגת מעשה ובמה בשגגת הוראה, וכיצד מדמין דין זה למחלוקת רבי יהושע ורבי אליעזר באדם שאכל אחת משתי חתיכות ואינו יודע אם חטא כלל בחטא של נותר או בחטא של חלב. [ולדעת הרמב"ם ניחא, שהרי לבית דין יש רק שגגה אחת התלויה בהן, ולכן דומה ספק זה לספק אחת משתי חתיכות]. ובהכרח צריך לבאר, שהידיעה בחטא אינה על האיסור גרידא במעשה שעשה, אלא צריך שידע שמעשה זה מחייב קרבן, וכיון שחיוב שגגת מעשה חלוק מחיוב שגגת הוראה, שהוא קרבן ציבור, נחשב לגבי כל חטא כספק בין שתי חתיכות, כי לגבי חיובו אין השני בכלל החיוב.
אך מקשה הגמרא: התם, גבי חטאת, נמי הכתיב "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה", ונלמד מדברי הכתוב הללו שגם חטאת יחיד אינו חייב החוטא עד שידע לו במה חטא.
ומתרצינן: ההוא "בה" האמור בחטאת, אינו מיותר, דמבעי ליה לדרוש ממשמעותו שחיוב חטאת חל רק על מי שהתכוין לעשות את החטא, פרט למתעסק, שחשב שהוא מתעסק בפעולת היתר, והתברר לו שבלא משים עשה פעולה אחרת האסורה. כגון שהתכוון להגביה צמח תלוש בשבת, וחתך את המחובר לקרקע. ודרשו ממשמעות התיבה "בה" שהוא פטור מקרבן, כי לא התכוון לעשות מה שעשה.  12 

 12.  לכאורה תמוה למה הוצרך הכתוב למעט מתעסק דוקא ביחיד ולא בציבור, [ומוכח כן, שהרי דרשינן "אשר חטא" הכתוב בציבור להצריך ידיעה, ולא למתעסק]. ובפשטות יש לומר שגילה הכתוב כי מתעסק אינו נחשב כמעשה איסור, ושוב אין חילוק בין חיוב היחיד לציבור. אולם הגרעק"א [בתשובה ח'] נקט כי המתעסק עבר עבירה, ולא נפטר אלא מחטאת, ואם כן שוב יקשה מנין שגם קרבן ציבור התמעט במתעסק. ועיין להלן [ט:] שנבאר בכוונת הגרעק"א כי אין המיעוט רק על הקרבן, אלא שנתמעט בעצם מעשה העבירה, שאינה גמורה כדי לחייב קרבן, ושוב יתכן ליישב כדלעיל ששוה דין קרבן ציבור לקרבן יחיד בזה, כי אין מעשה המתעסק מחייב קרבן.
ומפרשת עתה הגמרא את טעמיהם של רבי יהודה, רבי שמעון ורבי מאיר, שנחלקו במשנה על מי חל החיוב להביא פר.
מאי טעמא דרבי יהודה?
קסבר ארבעה "קהלי" כתיבי: קהל - הקהל, קהל הקהל.
דהיינו, נאמר "ונעלם מעיני הקהל", ונאמר גם "והקריבו הקהל". וכיון שהיה אפשר לכתוב בשני המקומות "קהל" בלי תוספת האות ה"א, ונכתב "הקהל", הרי זה כאילו נכתב "קהל" פעמיים, וכיון שפעמיים נאמר "הקהל", הרי זה כמי שנכתבו ארבע פעמים "קהל", ללמדך:
חד, לחייב על כל קהל וקהל, שכל שבט ושבט מביא פר.
וחד, ללמד שהוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל. שחיוב פר חל רק אם חטאו הקהל, ולא רק בית דין.
וחד לגרירה, לומר שאף שאר השבטים שלא חטאו, מביאין פר, שהם נגררים לחיוב בגלל החוטאים.
וחד ללמד כי שבט ששגג ועשה בהוראת בית דינו, אף שלא הורה כן בית דין הגדול, חייב אותו השבט להביא פר.
ורבי שמעון, הסובר שגם בית דין מביאין פר, טעמו הוא: היות ורק תלתא קהלא כתיבי. ודרש, הקהל, קהל, הקהל, ולא דרש את ה"ה"א" שב"מעיני הקהל", כיון דאורחיה דקרא הוא, כי כאשר הכתוב רוצה לומר מעיני קהל, דרכו להוסיף את אות "ה" הידיעה ולומר מעיני "הקהל", כדאמרי אינשי "מעיני דפלניא". וכך דרש את שלשת ה"קהל"
חד, לחייב על כל קהל וקהל, ומודה בזה לרבי יהודה שאמר שכל שבט ושבט מביא פר.
ותרי אחריני לגזרה שוה, כמבואר בברייתא.
נאמר למטה קהל, ונאמר למעלה קהל, מה להלן בית דין עם הקהל, אף כאן בית דין מביאין פר עם הקהל.
ורבי מאיר, הסובר שאין כל קהל וקהל מביא פר, טעמו הוא, כי קהל - הקהל, לא דריש, שאינו דורש "ה" יתירה כלל.
הלכך, לדעתו רק תרי קהלי כתיבי לדרשה, ומבעי ליה לגזירה שוה שדרשו בברייתא
נאמר למטה קהל, ונאמר למעלה קהל, מה להלן בית דין ולא ציבור, אף כאן רק בית דין מביאים פר ולא ציבור.
ורבי שמעון בן אלעזר, הסובר שאם חטאו ששה שבטים והם רובו של קהל, או שבעה שבטים אף על פי שאינם רובו של קהל, מביאים פר, מאי טעמיה?
הוקשה לו מה דכתיב לגבי בית דין שהורו בטעות היתר בעבודה זרה, "והיה אם מעיני העדה". אלמא, מיעוטא של קהל שחטאו מביאין פר, דכתיב "מעיני", ומשמע "מעיני" ולא כל עיני.
ומאידך, כתיב "כי לכל העם בשגגה", למימרא דאי רובא חטאו, אין, רק אז מביאין קרבן, אבל מיעוטא שחטאו לא מביאין קרבן.
הא כיצד נפרש וניישב מקראות הסותרים הללו?
ובהכרח צריך לומר, שהמקראות האלו עוסקים בשני אופנים שונים. הפסוק "כי לכל העם", שמשמעותו שהחיוב חל רק כשחטאו רוב העם, מדבר באופן שלא עברו אלא ששה שבטים, אך הם היו רובו של כלל הציבור. ואילו מה שנאמר "מעיני" שמשמעותו שמביאים קרבן אפילו כשנעלם רק ממיעוט הקהל, מדבר באופן שעברו שבעה שבטים אך הם היו מיעוט הציבור, ובאופן זה מביאין פר, אף שרק מיעוט חטאו.
ומכאן הסיק רבי שמעון בן אלעזר לומר, שאם עשו ששה והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל, חייבין  13  .

 13.  לדעת הירושלמי המובא בתוס' רא"ש [לעיל ג. הובא בהערה 2] אף רבי שמעון בן אלעזר לא חייב ברוב אחד אלא אם כן השני היה לפחות מחצה ולא מיעוט, ולפי זה צריך לומר שאין הכוונה ב"מיעוטא דכתיב בקרא", אלא לרבות "אף על פי שאינן רובו של קהל". אך רש"י כאן נקט אפילו מיעוט שבטים, ומשמעות דבריו כפי שנקטו הרע"ב ותפארת ישראל [שם] כי לרשב"א די ברוב אחד, והשני מיעוט, וכן משמע מדברי רבינו חננאל, ועיין בהערות בעמוד ב'.
ודנה עתה הגמרא:

דרשני המקוצר[עריכה]