פרשני:בבלי:נדה יג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה יג ב

חברותא[עריכה]

מעטרה ולמעלה (לכוון הגוף) - אסור. וכן הורה לו שיאחז מעטרה ולמטה.
אמר רב: המקשה עצמו לדעת - יהא  16  בנידוי!!!

 16.  תוס' (ד"ה "המקשה") ביארו שחייבים לנדותו, אולם כל עוד לא נידהו אינו בנידוי מאליו, וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א. אולם השו"ע (אהע"ז כג, ב) פסק שהמוציא זרע לבטלה הרי הוא מיד בנידוי ואין צריך לנדותו. בבית שמואל (שם ס"ק ג) הקשה, שסתר בזה השו"ע למה שכתב ביו"ד (שלד, מג) שהמקשה עצמו לדעת הוא אחד מעשרים וארבע דברים שבית דין מנדים עליהם, הרי שבלא נידוי בית דין אינו מנודה. ובשו"ת פני יהושע (מד) הקשה סתירה זו גם בדברי הרמב"ם. ותירץ בשו"ת הרדב"ז (א' תקנא) שרק המקשה עצמו לדעת ולא הוציא זרע צריך מעשה בית דין כדי שיהא בנידוי וזהו פסק השו"ע ביו"ד, אבל המוציא זרע מנודה הוא מעצמו ודינו כתב השו"ע באהע"ז. הגר"א (כג ס"ק ה) כתב שכל המקור לנדות את המוציא זרע הוא ק"ו ממקשה עצמו, ולדבריו אי אפשר לתרץ כרדב"ז ולחלק בין מקשה עצמו למוציא זרע שהרי נלמדו זה מזה. ותירץ הגר"א שב' דיני השו"ע נכונים ואף על פי שהמקשה עצמו בנידוי מאליו מצווה על בית הדין להוסיף ולנדותו גם הם.
ומקשה הגמרא: ולימא רב - אסור להקשות עצמו לדעת!?
ומתרצת: דלכך נקט רב האי לישנא, לומר לך שאיסורו חמור ביותר משום דקמגרי יצר הרע אנפשיה (ר"ן שבת פרק יד).
ורבי אמי אמר: המקשה עצמו לדעת - נקרא עבריין! משום שכך אומנתו של יצר הרע - היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, ולמחר (אחר שהאדם מציית לו, והרי הוא מסור בידו), אומר לו: לך עבוד עבודת כוכבים! והולך ועובד.
איכא דאמרי: אמר רבי אמי: כל המביא עצמו לידי הרהור - אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה! דכתיב הכא (בענין השחתת זרע)  17  "וירע בעיני ה' אשר עשה אונן". וכתיב התם (באלה שאינם נכנסים במחיצתו של הקב"ה), "כי לא אל חפץ רשע אתה - לא יגורך (לא יגור יחד עמך במחיצתך) אדם רע"!

 17.  צריך עיון, מהי ראית הגמרא מהפסוק "וירע בעיני ה"' שנאמר באונן שהשחית זרעו ונקרא רע, שכל המביא עצמו לידי הרהור בלבד נקרא רע. ומקושיא זו למד ר' צדוק הכהן (תקנת השבין סימן טו) שעיקר איסור הוצאת זרע הוא בהרהור שגרם לכך, אלא שלא ענשו על הרהור שלא הביא למעשה. וביאור הדבר נראה על פי דברי הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג פרק ח) שקשים הרהורי עבירה מעבירה, שהחוטא בהרהור חטא בשכל שהוא הנעלה בגוף, ואין דומה מרד עבד פחות למרד שר גדול. אולם הב"ח (כג, ג) כתב להפך שההרהור והקשוי נאסרו מחשש שיבוא לידי השחתת זרע, וראה בשו"ע (או"ח רמ א) שאסר הרהור וקשוי אפילו לאשתו שאין בה חשש השחתה.
ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "ידיכם דמים מלאו" - אלו המנאפים ביד! (שמשחיתים זרעם בידם).
תנא דבי רבי ישמעאל: "לא תנאף אשה" לא כתיב, אלא  18  "לא תנאף" סתם - לומר שלא תהא בך שום ניאוף - בין ביד  19  , בין ברגל! תנו רבנן: הגרים, והמשחקין בתינוקות - מעכבין את ביאת המשיח! ודנה הגמרא: בשלמא גרים מעכבים, כדרבי חלבו. דאמר רבי חלבו: קשין גרים לישראל כספחת  20  (צרעת)!

 18.  הרמב"ם (איסו"ב כא, יח) והרי"ף (שבת פרק יד) כתבו שמכאן לומדים איסור למוציא זרעו לבטלה, וביאר המעדני יו"ט (אות מ) שלא תנאף סתם בלא לפרט עם מי משמע בלא מישהו נוסף אלא עם עצמו. ובפי' המשניות (סנהדרין נד, א) כתב הרמב"ם דרשה זו ללמוד ממנה איסור קירבה לעריות, וצ"ע.   19.  בשו"ת צפנת פענח (ורשא קסד) ובחידושי ר' ראובן (יבמות יג-טו) ביארו שישנם ב' איסורים נפרדים בהוצאת זרע לבטלה א. השחתת הזרע וקלקולו. ב. עצם מעשה ההוצאה. ועי' לעיל (הערה 9) שביארנו דבריהם. ואיסור "לא תנאף" הנדרש בסוגייתנו היא המקור לאיסור במעשה ההוצאה. עיקר הראיה שישנו איסור במעשה ההוצאה גם בלא קלקול הזרע היא מהגמרא ביבמות (עו, א) "שלח ליה ר"א בר אבין לאביי היכי עבדינן" וכו' שמבואר שם שגם במקום שהותרה השחתת הזרע כגון כדי לדעת אם אינו כרות שפכה, מכל מקום אסור לעשות המעשה בידים, אלא ינהג כדרך שביארה הגמרא שם ויצא הזרע מעצמו. ומוכח שיש איסור במעשה ההוצאה גם במקום שממ"נ ישחת הזרע. ואי אפשר לומר שזהו כל האיסור, שהתוס' בכתובות (לט, א ד"ה "שליש") כתבו שאסור לאשה להניח מוך אחר תשמיש משום קלקול הזרע, ושם הרי אין מעשה הוצאה. וכן מוכח מהשו"ע (אהע"ז כג, א) שפסק "אסור להוציא שכבת זרע ועוון זה חמור מכל העבירות" ובסעיף ב' הוסיף "אלו שמנאפים ביד לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה כן יהא בנידוי", והוכיח ר' ראובן מדברי השו"ע הללו שישנם ב' איסורים הראשון השחתת הזרע גם לא בידיו כתבו השו"ע בסעיף א', והשני משום לא תנאף חמור עוד יותר וביארו השו"ע בסעיף ב'. ויש ליישב בזה קושית הערוך לנר על התוס' (לעיל עמוד א' ד"ה "נשים") שכתבו שאשה אף על פי שאינה במצוות פרו ורבו אסורה בהשחתת זרע משום שהוקשו לאיש לכל עונשים שבתורה. והקשה הערוך לנר כיון שאינן בכלל העשה מדוע יכללו בעונש. ולמבואר שישנו איסור נוסף משום "לא תנאף" מתורץ שבאיסור זה לבדו כלולות גם הנשים. אולם מהתוס' הרא"ש (שם) מוכח שהאיסור הוא רק משום פרו ורבו, שהקשה שם מדוע מי שכבר קיים המצווה לא יותר בהוצאת זרע, ואם ישנו איסור נוסף אין מקום לקושיא זו. ובחידושי ר' ראובן (שם, הגהה 8) הביא מספר הישר לר"ת לפטור מהאיסור את מי שקיים פרו ורבו. נפקא מינה לדינא מנידון זה כתב באגרות משה (אהע"ז חלק א, עא) לגבי הזרקת זרע למעי האשה שחידשו הרופאים בזמנינו (הפרית מבחנה), שאין הזרע הולך לאיבוד ואדרבה בכך מקיים פרו ורבו, ומיהו עדיין שייך לאסור ההוצאה בידים משום מעשה ניאוף, והתיר שם למעשה רק כשיצא מעצמו. נפקא מינה נוספות מצינו א. בצפנת פענח (איסו"ב כא, ט) שאסר לסריס להשחית זרע ואף על פי שאין בידו לקיים פרו ורבו, עדיין שייך בו איסור "לא תנאף". ב. האחיעזר (חלק ג, כד) התיר קלקול זרע ע"י גרמא, אבל מעשה ניאוף גם בגרמא אסור. ג. כשאינו מתכוין או מתעסק אף על פי שבכל התורה מותר, כתב ר' ראובן (יבמות יג) שיש לאסור בהוצאת זרע משום "לא תנאף" שאיסור זה הוא בנפעל בגופו. ובחזו"א (קד, ב) נסתפק בזה. ד. המוציא זרעו של חבירו מצינו במסכת כלה רבתי (פרק ב) שחייבים שניהם, וביאר ר' ראובן שעושה המעשה חייב על ההשחתה, והאדם שעושים בו חייב משום לא תנאף. וגם בדין זה נסתפק החזו"א (שם). ה. דש בפנים וזורה בחוץ כמעשה ער ואונן, שיטת ר' אליעזר (יבמות לד, ב) שזהו דרך ביאה ואין איסור במעשה ההוצאה וחייב רק משום השחתת הזרע וביטולו מפרו ורבו, ומש"ה התיר במעוברת שבין כך לא תתעבר שוב.   20.  טעמים רבים נאמרו מדוע קשים הם הגרים, רש"י ביאר שמחמת שאין בקיאים בדינים נכשלים בקיום המצוות ובאה פורענות, ועוד שלומדים ישראל מהם. תוס' כתבו שאין שכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות שבישראל. טעם נוסף כתבו התוס' בקידושין (ע, ב) שהקפידה התורה על צער הגר והזהירה על זה עשרים וארבע פעמים, ואי אפשר שלא יקניטו אותם ויעברו על האיסור. ובשם הרב אברהם גר כתבו התוס' (שם) שמדקדקים הגרים במצוות וגורמים שהקב"ה זוכר עוונות ישראל שאין מדקדקים כמותם.
אלא "משחקין בתינוקות" - מאי הוא?
אילימא משכב זכור? - הא בני סקילה נינהו! ולא רק מעכבים את המשיח ותו לא.
אלא, שמא תאמר שמשחיתים זרעם דרך איברים (ואילו משכב זכור הוא דוקא דומיא דמשכב אשה) -
עדיין קשה: והא "בני מבול" נינהו, שהוא ביטוי יותר חמור מעיכוב המשיח! ומתרצת הגמרא: אלא, דנסיבי, שהם נושאים נשים קטנות, דלא בנות אולודי נינהו  21 , ואין בכך איסור משום השחתת זרע, אלא משום שמתבטלים מפריה ורביה.

 21.  הטור והשו"ע (אהע"ז כג, א) כללו האיסור לישא קטנה ביחד עם איסור הוצאת זרע, וכן כתב הרבנו יונה (שערי תשובה שער ג קיג). והקשה הב"ח אם נחשבת ביאה שאינה ראויה לעיבור להשחתת זרע יהא אסור לבוא על זקינה ועקרה, ותירץ שדווקא כשידע מלכתחילה קודם הנישואין שלא יוכל לקיים פרו ורבו אסרו הביאה. ובפרישה (שם, א) הקשה, שהטור סתר בזה לפסקו (בסימן כה) שמותר לבוא על אשתו שלא כדרכה ואף על פי שאי אפשר שתתעבר בדרך זו. ותירץ שדווקא כשאין נוהג כך בקביעות מותר, והנושא קטנה בכל ביאותיו יש השחתת זרע. הרא"ש (שו"ת לג, ג) והרמ"א חולקים על הטור והשו"ע וסוברים שאין בנושא קטנה משום השחתת זרע שהרי עושה בדרך ביאה, וכמבואר בתוס' ביבמות (יב, ב) ובכתובות (לט, א). וכן הכריע הב"ח מדברי הרבה מהראשונים. והט"ז כתב שכל האיסור לישא קטנה היא חומרא בלבד ומדינא יכול לישא קטנה או עקרה.
דאמר רבי יוסי - אין בן דוד בא אלא עד  22  שיכלו נשמות שבגוף!

 22.  הקשו התוס' מהגמרא בשבת (קיח, ב) "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין" וכיצד יגאלו מיד ועדיין לא נולדו כל הנשמות שבגוף. ותירצו שהיו יולדת הרבה בכרס אחד. ובמהרי"ץ חיות הקשה על תירוצם מהגמרא בסנהדרין שאל רבי יהושע בן לוי לאליהו אימתי יבוא משיח, והשיב לו "היום אם בקולי תשמעון", ובאותו יום אי אפשר שיולידו הרבה בכרס אחד. המהרש"א תירץ שאין צורך להוליד ילדים רבים, אלא כשם שאמרו שהיתה אשה אחת במצרים יולדת שישים ריבוא, והכוונה למשה ששקול כנגד כל ישראל, גם כאן אם יזכו לאחישנה יוולד אחד ששקול כנגד כל נשמות שבגוף.
"גוף" הוא מקום האוצר של כל הנשמות. וכל עוד לא הוצאו ממנו כל הנשמות אין בן דוד בא. ונמצא שמי שמונע עצמו מלהוריד נשמות מה"גוף" לעולם - מעכב בכך את הגאולה! שנאמר "כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות - אני עשיתי". שביאורו: הרוחות שלפני, שגזרתי שיולדו, הם "יעטופו", יאחרו (מלשון "והעטופים ללבן") את הגאולה הנזכרת באותו פסוק.
שנינו במשנה: כל היד המרבה לבדוק באנשים - תקצץ!
איבעיא להו: האם דינא תנן, שהדין הוא שקוצצים את ידו ממש, או לטותא תנן (קללה - שראוי לידו שתקצץ)?
וביאור הספק הוא: האם דינא תנן - כי הא דרב הונא קץ ידא! (כמבואר בסנהדרין, שכל המרים יד על חבירו תקצץ ידו. ועשה כן רב הונא בפועל!) וכמו כן הכא יש לקוץ את היד.
או לטותא בלבד תנן?
תא שמע: דתניא: רבי טרפון אומר: השולח יד לאמה - תקצץ ידו עוד בעודה על טבורו!
אמרו לו: כיצד זה קוצצים את היד בעודה על הטבור? - והלא כרסו נבקעת בכך, והוא אינו חייב אלא בקציצת ידו!
אמר להן רבי טרפון: מוטב כי תבקע כרסו, ואל ירד לבאר שחת!
ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא דינא תנן - היינו דאמרי ליה: והלא כרסו נבקעת!?
אלא, אי אמרת לטותא תנן ואין קוצצין את ידו בפועל - מאי "כריסו נבקעת" איכא!?
ודוחה הגמרא: אלא מאי - דינא תנן!? וכי לא סגי, לא יתכן לומר שתקצץ ידו כשהיא לאו על טבורו? ומדוע אמר רבי טרפון שתקצץ דוקא על טבורו?
אלא, הכי קאמר רבי טרפון: כל המכניס ידו למטה מטבורו (ונוגע באמתו)  23  - תקצץ היד! ולעולם לטותא היא בלבד (וכך ביאור דבריו: יד לאמה תיקצץ לפי שהכניס ידו למטה מטבורו).

 23.  הב"ח (אהע"ז כג, ג) סובר שביאור הגמרא הוא כפשוטו ואסור למי שאינו נשוי להוריד ידו מתחת לטבור. והביא מרבנו האי גאון שגם כשמתרחץ אסור, ובבאר היטב (ה) הביא שדרך העברה עם שאר הגוף מותר. הט"ז (יו"ד קפב, ג) הקשה על הב"ח מהגמרא בשבת (קיח, ב) שרבי נקרא רבינו הקדוש משום שלא הושיט ידו מתחת לאבנטו, משמע שרק ממידת חסידותו של רבי נהג כן ואין זה מעיקר הדין. ולכן חולק הט"ז וסובר שטבור הכוונה לאמה ורק שם האיסור מעיקר הדין. ופי' זה כתב הט"ז גם באהע"ז (כג, ב) וכן דייק המהרש"א (ד"ה כל המכניס) מהתוס'. בעזר מקודש (שם, ד"ה "מה שאמרו") תירץ את קושית הט"ז שרבי החמיר על עצמו שגם כשהיה לבוש בגדים לא הושיט ידו מתחת לטבור, ומעיקר הדין האיסור הוא רק לערום. והמגן אברהם (או"ח ג, יד) כתב שבתוס' ד"ה "אם היה" (לעיל עמוד א) מבואר שחומרת רבי היא שאף על פי שהיה נשוי לא הושיט, והאיסור מדינא הוא רק לבחור. ומיהו בעיקר הדין סובר המג"א כט"ז שרק לאמה אסור להושיט.
אמרו לו לרבי טרפון: ישב לו קוץ בכריסו (באמתו) האם לא יטלנו? אמר להן - לא!
אמרו לו - והלא  24  כריסו נבקעת?!

 24.  בשו"ת פני יהושע (מד) ובעזר מקודש (שם, כה) ביארו שאין הכוונה שמגיע לידי סכנה מחמת הקוץ שהרי אין מחויב למסור נפש על איסור זה, וכן אין חשש שיסתרס על ידי הקוץ, שגם חשש זה יש בו כדי להתיר, דמוטב יבטל פרו ורבו פעם אחת ולא פעמים רבות. ועוד שבחשש סירוס הוא מקום צורך שהתירו. אלא הכוונה שע"י הקוץ יש לו רק סריטה בעלמא. ובחזו"א (או"ח סימן א) כתב שדין הגמרא הוא רק במקום שהקוץ גורם לצער בלבד אבל אין בו סכנה.
אמר להן: מוטב תבקע כריסו ואל ירד  25  לבאר שחת!

 25.  כתב הבית יוסף (אהע"ז כג, ב) בשם הזוהר שחמור עוון הוצאת זרע מכל שאר עבירות שבתורה. והקשה הבית שמואל (ס"ק א) שבספר חסידים נאמר שהמתירא שיבוא ח"ו על אשת איש או נדה, טוב לו שיוציא זרעו לבטלה, וצריך אחר כך להתענות מ' יום כדי שיכופר לו. מוכח מזה שעוון אשת איש ונדה חמור יותר ועדיף להכשל בהוצאת זרע מבהם. ובחידושי ר' ראובן (יבמות יד) תירץ על פי שיטת הרא"ש (בריש הפרק, לענין בדיקת זב) שבמקום הצורך אין איסור, ואם כן י"ל שגם להנצל מעוון לא גרע משאר צרכים והותר להוציא זרע לצורך זה, נמצא אם כן שלא נדחה איסור הוצאת זרע מפני איסור אשת איש אלא לכתחילה אין איסור במקום צורך מצווה. ודחה שאם כן לא עבר כל איסור במה שהוציא זרע, ומדוע עליו להתענות ארבעים יום.
מתניתין:
החרשת (שאין בה דעה משום שלא למדה), והשוטה (שדעתה לקויה מלידה), והסומא, ושנטרפה דעתה - הרי אם יש להן מכירות שהן פקחות, חברותיהן הפקחות מתקנות אותן על ידי שבודקות אותן להווכח  26  שלא נטמאו בנדה, ואם נטמאו מטבילות אותן והן אוכלות בתרומה, אם הן כהנות.

 26.  רש"י (חולין, לא, א) ביאר שמדובר ביום הוסת שרגילה לראות בו ולכן צריכה בדיקה להתירה באכילת תרומה. והקשה הערוך לנר שבמשנה (יא, א) מצינו שאסורה אשה לאכול בתרומה בלא בדיקה גם בשאר ימים, שמחמת חומרת התרומה חששו בכל יום שאולי תראה. ותירץ שבשוטה שאינה חייבת במצוות, וגם אם תאכל בתרומה אינה עוברת איסור, כל חיוב הבדיקה הוא כדי שלא יעבור הנותן לה איסור בכך שגרם לתרומה להטמא, ובזה לא החמירו כל כך, ורק ביום הוסת שמצוי דם חייבת לבדוק.
גמרא:
ושואלת הגמרא: חרשת - מדוע צריך לבדקה על ידי חברותיה הפקחות? איהי תבדוק לנפשה!
דתניא: אמר רבי: חרשת היתה בשכונתינו - לא דיה שבודקת לעצמה, אלא שחברותיה רואות, ומראות לה דם בדיקתן לבדקו אם טהור או טמא, לפי שהיתה בקיאה במראות הדם!?
ומתרצת הגמרא: התם בשכונתו של רבי איירי בחרשת שהיא מדברת ואינה שומעת. שהיתה שומעת מקודם ולמדה אז לדבר ולאחר מכן נתחרשה, שהיא בת דעה.
הכא, במשנתנו, איירי בשאינה  27  מדברת ואינה שומעת לפי שנולדה כשהיא חרשת.

 27.  הסדרי טהרה (קצו, יח) הביא מהמעיל צדקה שאשה שהסיחה דעת מטהרתה באחד מימי ז' נקיים, כגון שהיתה סבורה שנטמאה ואין בידה להטהר ואחר כך נתברר שטעתה, צריכה למנות מחדש ז' ימים. והקשה בבית יצחק (חלק ב סימן טז) כיצד שוטה נטהרת, והרי מלבד הרגע שבו בדקוה חברותיה אין לה דעת להשגיח על טהרתה שאר היום. ובבית שלמה (או"ח סימן לו) הוכיח מקושיה זו שטעמו של המעיל צדקה אינו משום חשש שהיה דם בזמן שהסיחה דעת, אלא שלקיום דין ספירה צריך כוונה, ובשוטה מועילה דעת הבודקות כדין גדול עומד על גביו (גיטין כב, ב).
כדתנן: חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאין בו דעה כשוטה - הוא דוקא חרש שהוא אינו שומע ואינו מדבר!
שנינו במשנתנו: הסומא - פקחות מתקנות אותה.
ושואלת הגמרא: ואמאי? איהי תבדוק לנפשה, ותיחזי לחבירתה?
ומיישבת: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: "סומא" - אינה משנה! שיש למוחקה מהמשנה.
שנינו במשנה: ושנטרפה דעתה.
ושואלת הגמרא: שנטרפה דעתה - היינו שוטה. שכבר נכתבה במשנה!?
ומתרצת: שלא מדובר שנטרפה דעתה מלידה כמו בשוטה אלא - שנטרפה דעתה, לאחר שנולדה, מחמת חולי!
תנו רבנן: כהן שוטה הרוצה לאכול בתרומה - מטבילין אותו כדי לטהרו מטומאת קרי או טומאת שרץ.
ומאכילין אותו תרומה לערב, שמותר לאכול רק אחר הערב שמש.
ומשמרין אותו שלא יישן, שמא יראה קרי בשנתו.
ישן  28  - טמא. לא ישן - טהור.

 28.  בערוך לנר העיר שאם חוששים בשוטה שיראה בשנתו מן הדין שגם פקח יאסר אחר שישן, שהרי בזמן השינה הרי גם לפיקח אין דעת. ותירץ על פי הגמרא לעיל (ג, א) שלא חוששים באשה שתראה דם בשנתה משום שהיתה מתעוררת מחמת הרגשתה, ורק בשוטה שאינה בת הרגשה חוששים, והוא הדין לאיש יש לומר שפיקח יתעורר משנתו אם יצא קרי. ועי' בשו"ת מהר"ם (סימן ב, הובא בסדרי טהרה קצ, לו) שחילוק הגמרא בין שוטה לפקחת לדין נדה הוא רק לבית שמאי, אבל להלכה שקיי"ל כבית הלל לא קיים חילוק זה, וצריך לומר שבהרגשת קרי מודים גם בית הלל.
רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: אפילו אם ישן יש דרך להאכילו בתרומה - שעושין לו כיס של עור ובודקין את הכיס לפני שבאים להאכילו בתרומה אם יש בו קרי או זיבה.
אמרו לו: אי אפשר לעשות לו כיס, כי כל שכן שמביא אותו הכיס לידי חימום.
אמר להן: לדבריכם - כהן שוטה אין לו תקנה, כי שמא יראה קרי.
אמרו לו: לדברינו יש לו תקנה, כי רק ישן טמא, אבל לא ישן - טהור.
ואלו, לדבריך שעושה לו כיס יש לחוש שמא יראה טפה קטנה של קרי כחרדל, ותבלע בכיס! ויאכל תרומה בטומאת הגוף, שמגיע על כך עונש חמור של מיתה!
תנא: משום רבי אלעזר אמרו: עושין לו לכהן שוטה כיס של מתכת. אמר אביי: וצריך לעשות כיס מתכת של נחושת דוקא, שהנחושת אינה בולעת כלל ולכן אין לחוש שמא יבלע בכיס טיפת זרע כחרדל.
וכדתניא בענין אחר, שאין הנחושת בולעת:
"מי חטאת" שהם המים שמעורב בהם אפר פרה אדומה, ובהם מטהרים את טמאי המתים, מטמאים את הנושא אותם באם יש במים כדי שיעור הזאה. ולדברי חכמים צריך שתהיה במים המטמאים את הנושא אותם כמות מים שתספיק בין להזאה ובין לבליעה שבולעים גבעולי האזוב (אשר בהם מזים את המים על הטמאים). ובפחות מהשיעור הכולל הזה אין מי החטאת מטמאים את הנושא אותם.
ואילו רבי יהודה חולק, וסובר שמספיקה כמות מים בכדי ההזאה בלבד. כי רואים את אותן גבעולין של אזוב כאלו הן של נחושת, שאינה בולעת כלל, וכאלו כל המים שעל הגבעולים יהיו מוזים על האדם המיטהר, מבלי להבלע באיזוב.
אמר רב פפא: שמע מינה מהא דאסרו חכמים לעשות כיס של עור לכהן שוטה - מכנסים  29  אסורים בלבישה, שהרי הם מביאין לידי חימום ככיס.

 29.  כתב הריטב"א "עכשיו נהגו קולא בדבר זה ואין לי על מה שנסמוך". והרמ"א (כג, ו) הביא שיש שתירצו שרק בזמן שהיה להם תרומה אסרו מכנסיים. וכן נראה מהרמב"ם שהביא איסור זה רק בהלכות תרומה. אבל מהרא"ש שהביא פסק זה מוכח שגם בזמן הזה נוהג האיסור וכן הסיק הרמ"א להלכה. ועי' בפתחי תשובה (ס"ק ד) ובערוך השולחן (סעיף ז) שביארו שהכוונה רק לכיס העשוי למידת האבר. ובעזר מקודש (סעיף ו) התיר מכנסיים הנוהגים בזמנינו שאינם צרים ודחוקים, ואף על פי שמכנסי כהנים היו רחבים יותר זהו משום אימת המקדש אבל לחשש הוצאת זרע אסור רק צר במיוחד. ועי' ברא"ש בשבת (פרק ראשון, יט) בשם מחזור ויטרי שבזמן הגמרא נהגו ללכת עם כיס למידת האבר, וצ"ע שסותר בזה הרא"ש לפסקו שיש איסור לילך בכיס כזה. ובדברי חמודות (אות יא) כתב שגם הרא"ש שאסר מכנסיים היא רק ממידת חסידות, אולם מהפוסקים הנ"ל לא משמע כן, וצ"ע.
ומקשה הגמרא: והכתיב בבגדי הכהנים "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה"!?
ומתרצת: ההוא, כדתניא: מכנסי כהנים - למה הם דומים? כמין פמלניא (סינור) של פרשים (שהם מכנסיים רחבות, שאינן מביאות לידי חימום). למעלה מגיעות המכנסיים עד מתנים. למטה הן מגיעות עד ירכים. ויש להם שנצים (שרוכים). ואין להם לא "בית הנקב" מאחור, ולא "בית הערוה" מלפנים, שגנאי הוא לבגדי הקדש שיהיו כך.

דרשני המקוצר[עריכה]