פרשני:בבלי:נדה יד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה יד ב

חברותא[עריכה]

אמר לו רבי חייא לרבי: אי אתה מודה שצריכה כ"גריס ועוד" כדי להטמא?
אמר לו רבי: אבל! (כן, מאשר אני את דבריך).
אמר לו רבי חייא: אם כן, שגם אתה מודה שאינה מטמאה אלא אם רואה דם בשיעור "כתם" שהוא כגריס ועוד (ומשום שבפחות משיעור זה לא חששו לכתם אלא תלינן בדם מאכולת), אף  54  אתה עשיתו כתם, שגם לדבריך צריכה להיות טמאה רק מספק כי אם טומאתה ודאי הרי זה משום שאמרינן שודאי בא הדם מהמקור ואם כן אף בפחות מגריס צריכה להטמא!

 54.  מבואר בדברי רבי חייא שכל דם שמטהרים בפחות מגריס, גם כשהיא יותר מגריס אינו אלא כתם. ולכאורה סובר שאין להתיר משום חשש מאכולת דם נדה דאורייתא, ורק דם שבין כך כל איסורו הוא מדרבנן מותר לגמרי בפחות מגריס, משום שנוספת התליה במאכולת. ורבי סבר שמספיק הספק שהדם ממאכולת כדי להתיר לגמרי. והקשה הרשב"א שבעד הבדוק ביארו התוס' (עמוד א ד"ה "ולמחר") שפחות מגריס טהור, אף על פי שביותר מגריס טמאה נדה ובדין זה מודה גם רבי חייא. ומשום קושיא זו ביאר המהרש"א טענת רבי חייא בדרך אחרת, שכשם שמודה רבי שפחות מגריס טהור רק משום שתולים במאכולת, הוא הדין בעד שאין בדוק צריך להתיר מספק דם מעלמא שאינו טעם פחות להתר מחשש מאכולת. ורבי סבר שמאכולת היא טעם חזק יותר להתיר ורק בגללה מטהרים. ולפירוש זה מתורצת קושית הרשב"א שמודים כו"ע שמשום תליה במאכולת נתיר דם דאורייתא. וכן משמע גם מדברי הרשב"א בחידושים ובתורת הבית (בית שביעי שער ג יט, א). אך בבדק הבית (שם) הוכיח מקושיה זו שבעד הבדוק גם פחות מגריס טמא ודאי. ובסדרי טהרה (קצ, סג ד"ה ועיין במהרש"א) ביאר קושית רבי חייא, שכיון שמדובר בעד בינוני שלא שכיח בו דם ומאכולת כיצד נתיר לגמרי ולא יהא אפילו ספק דאורייתא, וצריך לומר שמחמת שלא הרגישה האשה ביציאת הדם, דבר שאינו שכיח בדם נדה עדיף לומר שהגיע ממאכולת מאשר מגופה בלא הרגשה. והקשה רבי חייא שאותו הרוב יורה שהגיע הדם מעלמא ולכן לא הרגישה.
ורבי סבר שטמאה בודאי, אלא דבעינן דם בשיעור "כגריס ועוד"  55  לאפוקי מדם מאכולת כדי שלא נסתפק כלל שמא הדם שנמצא על העד הוא דם מאכולת. וכיון דנפק לה מספק דם מאכולת - ודאי מגופה אתא! (שבדם הנמצא על עד הבדיקה אין להסתפק אלא במאכולת, אבל לגבי שמא בא הדם מעלמא הוי העד כבדוק - ריטב"א).

 55.  בגמרא לקמן נח, ב נחלקו רב הונא ורב חסדא האם גודל מאכולת הוא פחות מגריס, וגריס עצמו אסורה. או שגריס הוא שיעור המאכולת וצריך יותר מגריס לטמא. והקשה הצפנת פענח (איסו"ב ד, יט) שבדברי רבי ורבי חייא בסוגייתנו מבואר שרק גריס ועוד אסור וקשה לרב הונא. ותירץ שישנם ב' התרים בגריס א. שחוששים אולי הדם הוא ממאכולת. ב. גם במקום שוודאי הדם מגופה, מכל מקום כיון שמאכולות מצויות מלכתחילה לא תקנו חז"ל טומאה לכתם שאין שיעורו גריס. ומצינו יסוד זה להתיר גם בלא תליה בפועל גם בחתם סופר (שו"ת קז) ובסדרי טהרה (קצ, סא). וחידש הצפנת פענח שלרב הונא אין שיעור ב' ההיתרים שווה, שמגריס כבר ישנה תקנת חז"ל ואסורה כשאי אפשר לתלות במאכולת. ובסוגייתנו שהעד אינו בדוק וישנה תליה ממש אסורה לכו"ע רק בגריס ועוד. יש לעיין בשיטת הרמב"ם שבאיסו"ב ט, ו פסק שגריס טמא ואילו בהלכה כג הצריך גריס ועוד לטמא, ובב"ח (קצ, ד"ה "לא גזרו") עמד כבר על סתירה זו.
(ורבי חייא חולק, שכיון שאין העד בדוק הרי הוא כשאר "כתמים" שעל אף שיש בהם כגריס ועוד, שאין לתלות במאכולת, בכל זאת אין טומאתם אלא מספק שמא בא הדם מעלמא).
ופושטת הגמרא: מאי לאו מחלוקת זו בזקנותו  56  קאי הא בילדותו טימא משום נדה, (וכפי הצד הראשון של האיבעיא).

 56.  כן ביאר רש"י, שבילדותו לא היה חולק. והקשו התוס' שמצינו הרבה תלמידים חולקים על רבותיהם. ולכן ביאר הרשב"ם שבילדותו למד רבי חייא בבבל ורק בעת זקנותו היה לפני רבי, ולא שייך משא ומתן בין רבי לרבי חייא בתקופה זו. דרך נוספת ביארו התוס' שראית הגמרא הוא מלשון "אף אתה" שנקט רבי חייא בטענתו, שבילדותו גם אם היה חולק היה מדבר בדרך כבוד של תלמיד לרבו "אף אתה רבי".
שמע מינה!
משתבח ליה רבי לפני רבי ישמעאל ברבי יוסי על רבי חמא בר ביסא, דאדם גדול הוא.
אמר לו רבי ישמעאל ברבי יוסי לרבי: לכשיבוא לידך - רבי חמא בר ביסא - הביאהו לידי!
כי אתא רבי חמא בר ביסא, אמר ליה רבי ישמעאל: בעי מינאי מילתא! שרצה לנסותו כדי להווכח בגדלותו.
בעא מיניה רבי חמא - בדקה בעד שאינו בדוק לה, והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם - מהו?
אמר לו רבי ישמעאל ברבי יוסי לרבי חמא - כיצד אענה לך? האם כדברי אבא (רבי יוסי) אימא לך, או כדברי רבי אימא לך?! (ולקמן מתבארת המחלוקת רבי יוסי ורבי).
אמר ליה רבי חמא - כדברי רבי אימא לי! אמר רבי ישמעאל: וכי זהו שאומרים עליו לאדם גדול הוא!? האיך מניחין דברי הרב (רבי יוסי) ושומעין דברי התלמיד (רבי)?
ומבארת הגמרא: ורבי חמא בר ביסא שביקש לשמוע את דברי רבי במקום דברי רבי יוסי - מאי קסבר?
סבר רבי חמא, כי רבי ריש מתיבתא הוא, ושכיחי רבנן קמיה, ומחדדיה שמעתתיה  57  הפלפול עם החכמים.

 57.  התוס' (ד"ה "האיך") ביארו שבתחילה היה רבי יוסי גדול יותר, ובזקנותו יתחכם רבי מחמת התלמידים. בגמרא במכות (י, א) מצינו "דאמר רבי הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולם". וביאר רש"י (שם) שעל ידי שנותן לב לתרץ קושיותיהם ירבה הפלפול ומתחכם.
ומבארת הגמרא: מאי רבי ומאי רבי יוסי?
אמר רב אדא בר מתנא: תנא - בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם, רבי מטמא ורבי יוסי מטהר!
ואמר רבי זירא: כשטימא רבי לא מעצמו אמר כן אלא - נקט כרבי מאיר.
וכשטיהר רבי יוסי - לעצמו טיהר, וכפי שיטתו (שתבואר בסמוך) שחלק על רבי מאיר.
ומבאר רבי זירא לאיזה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יוסי כוונתו: וכדתניא: האשה שהיתה עושה צרכיה, וראתה דם בשעת הטלת מי הרגלים - רבי מאיר אומר:
אם הטילה מימיה כשהיא עומדת הרי היא טמאה  58 , שכיון שהיא דחוקה, שהרי לא יכלה לעצור עד שתשב, הגיעו מי רגליה למקור והוציאו עמם דם מהמקור.

 58.  האבני נזר (רלא) נסתפק מהו החשש שבגללו מטמאים במטלת מי רגלים, האם משום שעומדת בשעה שמטלת מי רגלים לחוץ אינם נופלים ישר לארץ אלא שותתים דרך המקור ויוצא דם. או שהחשש הוא שבזמן שעצרה עצמה הגיעו מי הרגלים בתוך הגוף למקור, והיה דם בתחילת הטלתה. והביא שם שהמרדכי סובר כצד הראשון שבשעת ההטלה הדור, ובשו"ע הרב כתב כצד השני. בדעת רש"י יש סתירה בנידון זה, שבסוגייתנו בד"ה "עומדת" ובד"ה "יושבת" ביאר שעומדת הוא סימן שהיתה דחוקה, שאין דרך נשים להטיל בעמידה, ומשמע כשו"ע הרב. אולם לקמן נט, ב (ד"ה "במזנקת") כתב "אבל עומדת אי אפשר לה לזנק" משמע שהעמידה היא סיבה ששותתים מי הרגלים ומגיעים למקור וכשיטת המרדכי. נפק"מ לדינא מחקירה זו האם יועיל להניח עד על המקור בשעת הטלת מי הרגלים להוכיח שלא משם הדם, שלמרדכי שכל החשש שבשעת ההטלה יצא הדם יועיל, אבל לשו"ע הרב שחוששים לדם קדום שיצא דרך פנים הגוף אין תועלת בבדיקה זו. ובשו"ת הר"ן (מט) שהובא בבית יוסף (קצא) התיר בבדיקה זו. צד שלישי לחלק בין עומדת ליושבת כתב האבני נזר, שאין מי הרגלים השותתים מוציאים הדם, אלא ההרגשה שגורמת בשתיתת מי הרגלים משפיע על טבע המקור להוציא דם.
אבל אם הטילה כשהיא יושבת, הרי היא טהורה  59 . שודאי יצא הדם ממקום מי הרגלים שיש לה שם מכה והרי הוא דם טהור כי כשהיא יושבת אין לחשוש כלל שמא הגיעו מי הרגלים למקור.

 59.  נחלקו הראשונים לקמן נט, ב, מהו הטעם להתר והרי כל אשה שיוצא דם מגופה חוששים שהוא מהמקור, ומדוע בשעת הטלת מי רגלים ישתנה הדין. שיטת רש"י כפי שביאורו דבריו התוס' בד"ה "דלמא", שמחמת זינוק מי הרגלים נסתם מעיין של דם ואי אפשר לו לצאת. וכן סובר הר"ן. תוס' סוברים שמכיון שלא יצא הדם לפני הטלת מי הרגלים וגם לא אחר כך, מוכח שמי הרגלים הם הגורם לדם, ואם אי אפשר שיוציאו דם מהמקור בודאי דם זה ממכה שבמקום מי רגליים, וכן כתב הרשב"א.
רבי יוסי אומר:
בין כך ובין כך טהורה! שאפילו בעומדת אין חוששין שמא הגיעו מי הרגלים למקור והוציא עמם את הדם מהמקור, אלא אמרינן שיצא הדם ממקום מי הרגלים שהוא דם טהור  60 . כי מעמידים אשה בחזקת טהרתה כל עוד לא ידעינן שהדם בא מהמקור הטמא.

 60.  הקשה החוות דעת (קצ, כד) במה דימתה הגמרא דינו של רבי יוסי שטיהר במטלת מי רגלים לדין עד שאינו בדוק, והרי במי רגלים טעם ההתר שאין דרכם לחזור למקור ומנין לנו לדמות התר מכה במקום מי רגלים לעד שאין בדוק. ובסדרי טהרה (ס"ק סד ד"ה "ולפי זה") ביאר שהשווה בין הנידונים הוא שכל צד שלא נאמר אינו שכיח. שבעד שאין בדוק לא שכיח דם מעלמא שהרי "אינו בדוק" שבסוגייתנו הכוונה שכן בדקהו, רק לא סמוך לבדיקה, ומאידך גם לא שכיח שיצא דם מהאשה בלא שתרגיש. וכן במטלת מי רגלים אין שכיח שיחזרו מי הרגלים למקור, אולם גם לא שכיחה מכה בחלחולת שנתלה בה הדם. ונחלקו רבי מאיר ורבי יוסי האם כה"ג מותרת משום חזקת טהרה או אסורה משום שרוב דמים מהמקור. והיינו דרבי אזיל בשיטת רבי מאיר, וכן רבי יוסי שמטהר אזיל בשיטת עצמו.
ומקשה הגמרא: אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כיצד אמרינן שרבי אזיל בשיטת רבי מאיר? והא אמר רבי יוסי ברבי חנינא - כשטימא רבי מאיר במטילה מים כשהיא עומדת - לא טימא אלא משום כתם  61 , בטומאת ספק! ואלו רבי, כשטימא בבודקת בעד שאינו בדוק - משום  62  נדה קאמר, שטימא אותה בטומאת ודאי?!

 61.  נחלקו הראשונים האם מחלוקת רב אחא בריה דרבא ורב אשי היא רק בשיטת רב יוסי, או שגם בשיטת רב מאיר יש מחלוקת שרב אחא סובר שרב יוסי טיהר לגמרי, ורב אשי כשם שהחמיר בדעת רבי מאיר גם בדעת רבי יוסי החמיר דרגא אחת וטמאה משום כתם. תוס' (ד"ה "ורב יוסי") סוברים שלכו"ע לרב יוסי מותרת לגמרי, ואילו מהר"ח הביאו תוס' שגם רב יוסי סובר שיש כאן טומאת כתם. וכשיטת הר"ח הכריע הרמ"א (יו"ד קצא) ובש"ך (ס"ק ג) האריך להוכיח שכן ההלכה והסיק כלבוש שמשום חומרא ראוי להחמיר כר"ח.   62.  כתב הבית יוסף (קצא, ד"ה כתבו הגהות מיימוני) שכל סוגייתנו היא דווקא בדם שמצאה בהטלת מי רגלים שלא בבדיקה, אבל הבודקת אחר שהטילה מי רגלים ונמצא דם בעד הבדיקה אסורה לכו"ע. ודנו הפוסקים לאסור מדין זה המוצאת דם בנייר שקינחה עצמה אחר הטלת מי רגלים. החוות דעת (קצ, א) סובר שבמקנחת שיעור אותיום מהטלת מי רגלים טמאה דאורייתא, שאולי החליפה ההרגשה בהרגשת מי רגלים, ובסדרי טהרה (שם, צג) סובר שגם כה"ג הוא רק טומאת כתם. ונפק"מ ממחלוקת זו למקנחת בנייר שאין מקבל טומאה שאין בו משום כתם, וכן נפק"מ לכתם פחות מגריס שנמצא בנייר הקינוח. וראה במראה כהן (ביאורים) שהאריך לדינא לחלק בין מקנחת רק באותו מקום לבין מי שקנחה גם מסביב.
ומתרצת: אמר ליה רב אשי: אנן, הכי קאמרינן: כי איתמר ההיא דרבי יוסי ברבי חנינא - משום נידה איתמר! שכך אמר: כשטימא רבי מאיר - לא טימא אלא משום נדה! ולפי גירסתינו אפשר לומר שרבי סבר כשיטת רבי מאיר.
שנינו במשנה: נמצא על שלה אותיום, טמאין וחייבין קרבן.
תנו רבנן: איזהו "שעור - וסת" (הנקרא "אותיום")?
משל לשמש ועד שעומדין סמוכים האחד לשני בצד המשקוף, זה מבפנים וזה מבחוץ, ביציאת שמש נכנס מיד עד. הוי אומר, כי שעור וסת שאמרו שחייבים חטאת, הוא שיעור לקינוח  63  מבחוץ. שרק אם קינחה מיד ומצאה דם ודאי לנו שהיה הדם בשעת התשמיש, אבל לא לבדיקה מבפנים, כי עד שמספיקה לבדוק עובר זמן "שעור - וסת".

 63.  החוות דעת (קצ, א) כתב שאין האשה טועה בין הרגשת הקינוח להרגשת דם נדה ורק בבדיקה טועה. והקשה מסוגייתנו שחייבו חטאת במקנחת והרי לא הרגישה. ותירץ שכיון שהטילה מי רגלים אפ"ל שטועה בהרגשת ההטלה כמבואר לקמן נז, ב. בעיקר הדין שמחייבים חטאת משום שאומרים שהאשה טעתה הקשה הסדרי טהרה מנין לנו לפשוט שטועה גם לקולא ולהתיר לה להביא קרבן, אולי היא צודקת ולא היתה הרגשה ונמצאת מביאה חולין בעזרה. שהרי דם שיצא בלא הרגשה אינו מטמא מדאורייתא כמבואר לקמן נז, ב. והוכיח הסדרי טהרה מכאן כשיטת הרמב"ם שרוב דמים באים בהרגשה. ובנודע ביהודה (קמא, נה) הקשה מדוע משום חזקת טהרה לא נכריע שלא היתה הרגשה, ותירץ שכיון שלטומאת טהרות אין צריך הרגשה אין כאן חזקה מאחר שממה נפשך נטמא במשהו. בשב שמעתתא (שמעתא ג פרק טז) תירץ שחזקה לא מכריעה על זמן קצר כאותיום.
שנינו במשנה: נמצא על שלה לאחר זמן - טמאין מספק ופטורין מן הקרבן.
תנא: וחייבין  64  אשם תלוי כשנמצא הדם לאחר זמן. שיש כאן ספק שמא עברו על איסור כרת.

 64.  הקשה החוות דעת (קפז, א) מדוע לא נכריע לאיסור מכח מה שכתב הרמב"ם (איסו"ב ט, א) שרוב דמים באים בהרגשה, ויוכיח הרוב שיצא הדם בשעת תשמיש. שהרי אם יצא אחר כך כיון שלא הרגישה האשה דם זה מהמיעוט, מה שאין כן אם יצא בשעת תשמיש אפשר לומר שהיתה הרגשה אלא שהחליפה הרגשת הדם בהרגשת שמש (וכלקמן יז, ב). ואין לתרץ שגם לצד שיצא הדם אחר כך יתכן שהיתה הרגשה והחליפה הרגשת הבדיקה בהרגשת הדם, שהרי משנתנו כולה מדברת שקינחה ולא בדקה, וקינוח כתב החוות דעת (קצ, א) שאין הרגשתו דומה להרגשת דם. ותירץ על פי דברי התוס' (ס, ב ד"ה "אימא") שרוב דמים שהיו בשעת תשמיש אינם מתעכבים יותר משיעור אותיום. נמצא שיש רוב גם לצד שבא הדם אחר תשמיש ואין כאן עיכוב יותר מהרגילות.
ושואלת הגמרא: ותנא דמתניתין דידן - מאי טעמא לא מחייב אשם תלוי מספק?
ומתרצת: בעינן כדי לחייב אשם תלוי שהספק יהיה חתיכה משתי חתיכות, כגון שהיו לפניו חתיכת שומן וחתיכת חלב ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה אכל. אבל אם היתה לפניו רק חתיכה אחת ואכלה ואח"כ הסתפק אם היא היתה של חלב או של שומן אינו חייב אשם תלוי. וכאן הספק הוא בחתיכה אחת - אם היה הדם בשעת תשמיש או לאחריו. ותנא שבברייתא סבר שחייבין אשם תלוי אף בספק שאירע בחתיכה אחת.
שנינו במשנה בביאור פרק הזמן השני: איזהו אחר - זמן ששניהם טמאים למפרע מספק - כדי שתרד מהמטה ותדיח פניה שלמטה.
ורמינהו: תניא: איזהו "אחר - זמן"? פירש רבי אלעזר ברבי צדוק - כדי שתושיט ידה תחת הכר, או תחת הכסת, ותטול עד ותבדוק בו.
והיינו, עוד לפני שיורדת מהמיטה. אבל "עד שתרד מהמטה" כבר עבר זמן זה ואינה מטמאה אלא "מעת לעת" ולא את בועלה?
ומתרצת הגמרא: אמר רב חסדא: מאי "איזהו אחר זמן" המתבאר במתניתין שהוא עד שתרד מהמטה ותדיח פניה - אין הכוונה לפרק הזמן השני, אלא לפרק הזמן השלישי, הבא אחריו! (שאז כבר אינה מטמאה את בועלה).
וכונת התנא באומרו "איזהו אחר זמן" היא - אחר "דאחר  65  הזמן", והיינו, לאחר פרק הזמן השני, שהוא פרק הזמן השלישי. אבל פרק הזמן השני, שבו מטמאה בועלה, הוא עד שתושיט ותבדוק, וכדמפרש רבי אלעזר ברבי צדוק ותנא דמתניתין מסכים עמו.

 65.  הקשו התוס' (ד"ה "מאי") אם כוונת המשנה לזמן שלישי שאינה מטמאת בו מדוע צריך לתת שיעור לזמן זה "משתרד מהמיטה", והרי דין זה נוהג מאחרי הזמן השני והלאה ללא הגבלה. ותירצו הרשב"א והריטב"א שלא נכתב שיעור זמן שלישי אלא ללמד מהו גבול הזמן השני, שרק עד "משתרד מהמיטה" מטמאה מספק, ומכאן והלאה התחיל זמן שלישי שאין בו טומאה כלל. בתוס' הרא"ש הוסיף וביאר שכתבה המשנה השיעור בדרך זו ולא ביארה במפורש שיעור זמן השני ללמדנו הצמצום והדיוק בזמנים הללו. ושזמן השני קצר הוא ונמשך רק עד "משתרד מהמטה ".
ומקשה הגמרא: והא קתני עלה, על מה שאמרה המשנה "נמצא על שלה לאחר זמן טמאין שניהם (הבעל מטעם בועל נידה, והאשה מטעם נידה) מספק, ופטורים מן הקרבן" - איזהו "אחר זמן" - כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה? והיינו ש"איזהו אחר זמן" נסוב על פרק הזמן השני שמטמאה בו את בועלה מספק והוא נמשך עד שתרד מהמטה ותדיח, ולא כפי שתרצנו שנסוב על פרק הזמן השלישי, שאינה מטמאה בו את בועלה, ולא כמו שפירש רבי אלעזר ברבי צדוק שהזמן השני הוא רק עד שתושיט ידה ותבדוק?!
ומתרצת: הכי  66  קאמר התנא במשנתינו: איזהו "אחר זמן" - כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו. (ואז מסתיים פרק הזמן השני של "אחר זמן", שמטמאה בו את בועלה, וכדברי רבי אלעזר ברבי צדוק. אלא שממשיך התנא במשנתינו ואומר:) ולאחר מכן, בפרק הזמן הבא, השלישי, שהוא:

 66.  הרשב"א והריטב"א ביארו שאין כוונת המשנה להגיה ולהוסיף על הנכתב במשנה בדרך "חיסורי מחסרא והכא קתני", אלא מטרת המשנה רק ללמד שיעור הזמן השני, וגילתה לנו המשנה השיעור בכך שהודיעה שזמן "שמתרד מהמיטה" הוא כבר זמן שלישי, נמצא שזמן השני הוא מאחרי "אותיום" הראשון ועד ל"משתרד מהמיטה" ולא עד בכלל. והוסיפה הגמרא וביארה שזמן ביניים זה שיעורו הוא כדי שתושיט ידה לתחת הכר והכסת. וביאור זה של הראשונים הוא כפי שיטתם שאין צורך ללמדנו שיעור זמן שלישי, אולם רש"י (ד"ה "הרי קאמר") חולק וסובר שהגמרא הוסיפה על גירסת המשנה ואחר ההוספה נאמר במשנה שיעור לג' זמנים שונים. וצ"ע מה ישיב רש"י לקושית הראשונים לשם מה נכתב שיעור לזמן השלישי. ותירץ הרמב"ן שחידשה המשנה שאין שני השיעורים שווים ודלא כרב אשי. בלחם משנה (שגגות ה, ו) תירץ שישנו דין מיוחד בזמן השלישי, שאשה שראתה ג' פעמים בשיעור משתרד מהמיטה אסורה לבעלה, ואין אומרים מקרה הוא שנזדמן לה דם סמוך לתשמיש ומעתה תולים שנתעכב באשה זו הדם יותר מהרגיל. נמצא שלשיטת הלחם משנה יש ד' זמנים א. "אותיום", שחייבת חטאת. ב. "אחר זמן" והוא כשיעור ש"תושיט ידה" חייבת אשם תלוי. ג. "אחר אחר זמן" פטורה, אלא אם אירע כן ג' פעמים, שאז חייבת אשם. ד. מזמן זה והלאה פטורה לגמרי.
כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה - אז הוא מחלוקת רבי עקיבא וחכמים אם מטמאה את בועלה אם לאו.
ומקשה הגמרא: והא "אחר כך מטמאה מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה" קתני, וה"אחר כך" הזה הרי הוא אמור אחרי פרק הזמן שיורדת מהמטה ומדיחה את פניה, ומשמע שרק אז אינה מטמאה את בועלה אבל לפני זה, עד שתרד מהמטה ותדיח, עדיין היא מטמאה את בועלה, ושלא כרבי אלעזר ברבי צדוק?
ומתרצת: הכי קאמר התנא במשנתנו: פרק הזמן שמתחיל לאחר שמושיטה ידה אל הכר ובודקת, דהיינו, ששהתה עד שתרד מהמטה ותדיח פניה - זהו "אחר כך" שנחלקו בו רבי עקיבא וחכמים אם מטמאה את בועלה!
רב אשי אמר: אידי ואידי חד שיעורא! התנא במשנתינו ורבי אלעזר ברבי צדוק נקטו את אותו שיעור הזמן:
אם העד בידה, הזמן הוא - כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה באותו עד (וזה הזמן הנזכר במשנה שהוא אחר הזמן).
אין העד בידה, הזמן הוא - כדי שתושיט יד לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד, ותבדוק  67  בו בעודה במטה! וזמן זה הזכיר רבי אלעזר ברבי צדוק.

 67.  בתורת הבית (בית ז, שער ד. כ, ב) דייק מלשון "תבדוק" שנקטה הברייתא ששיעור "אחר זמן" נאמר על הבודקת בדיקה גמורה בעומק, ולא כשיעור "אותיום" שביארה הגמרא לעיל שמדובר בקינוח. והקשה הרשב"א שברייתא זו סותרת לגמרא לעיל "הוי וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה". והב"ח (יו"ד קפז ד"ה "ורק מבואר") ביאר קושיתו שאם שיעור כדי שתושיט ידה הוא בבודקת, הרי שרק הבודקת ושוהה כשיעור זה חייבת אשם תלוי, ואם תבדוק ולא תמתין חייבת חטאת, ואילו הגמרא לעיל ביארה שאי אפשר לחייב בודקת חטאת. ולכן כתב התורת הבית שלשון בדיקה בברייתא לאו דווקא, והכוונה לקינוח.
אך כאמור משך הזמן של שני פרקי הזמן הללו הוא שווה. (ולדעת רב חסדא הזמן שתרד מהמטה בלבד הוא יותר מזמן ההושטה לתחת הכר לפיכך הוא סובר שהזמן שבמשנתינו הוא אחר הזמן של רבי אלעזר ברבי צדוק).
מיתיבי: על רב אשי, תניא: איזהו  68  "אחר זמן" שמטמאה את בועלה מספק?

 68.  נחלקו הראשונים בכל הזמנים המוזכרים במשנה האם הזמן שנקטה המשנה הוא בכלל הדין, או שזמן המשנה אינו בכלל ורק אחריו ההתחלה. כגון שהתה כדי שתושיט ידה ולא יותר האם חייבת אשם תלוי או שמא חייבת חטאת, ורק אחר שעבר זמן של כדי שתושיט חייבת אשם. שיטת רש"י כצד הראשון, שהזמן שנאמר במשנה הוא הגבול. אולם מלשון הרמב"ם (שגגות ה, ו) שכתב "ואם שהתה כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד לבדוק בו ואחר כך קנחה עצמה שניהם טמאים מספק", מוכח שסבר כצד השני. עוד אפשר להוכיח שכן היא שיטת הרמב"ם מהבית יוסף (קפז, ד"ה "ושמא י"ל") שגם הרמב"ם סובר כסמ"ג שדם הנמצא בשיעור עד שתרד תולים שהוא משעת תשמיש, והקשו עליו הב"ח (ד"ה "ולא אבין") והלחם משנה (שגגות ה, ו) שהרמב"ם במפורש טיהר לגמרי בשיעור זה ותירץ הסדרי טהרה (קפז, א ד"ה "בכדי") שהרמב"ם טיהר רק השוהה שיעור כדי שתרד ואחר כך בדקה, אבל דם הנמצא בסוף שיעור כדי שתרד טמא מספק. גם בשיטת רש"י הוכיח הסדרי טהרה שסובר כרמב"ם, ממה שכתב לקמן ס, ב (ד"ה בעלה) ששהתה כדי שתרד מהמטה חייב אשם תלוי, ובמשנתנו פטרו בשיעור זה לגמרי. וצריך לומר שרק אחר שעבר כדי שתרד מהמטה פטור, אבל בכדי שיעור זה חייב. ומיהו בערוך לנר תירץ שרש"י פוסק להלכה כרב אשי, וכשעד בידה גם בשיעור כדי שתרד חייבת אשם. ולכאורה תמוה מסוגייתנו "הוי וסת שאמרו לקינוח" שאין אפשרות לבדוק בשיעור זמן אותיום, ומפורש כן עוד יותר בגמרא לעיל (יב, א) שלא יתכן שתבדוק אשה בדיקה גמורה ותחייב את בעלה חטאת. ואם קודם שעבר זמן כדי שתושיט ידה חייבת חטאת מדוע אי אפשר לאוחזת עד בידה לבדוק בשיעור זה. וצריך לומר שכוונת הגמרא שאין דרך אשה להחזיק עד בידה בסמוך לאותו מקום, ולא ימלט שתתעכב מעט קודם שתתחיל לבדוק.

דרשני המקוצר[עריכה]