פרשני:בבלי:יבמות קטז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות קטז ב

חברותא[עריכה]

איכא בינייהו, דארגיל הוא קטטה. שהקטטה באה בסיבתו.
לפי הטעם שהיתה משקרת, רק מצד קטטתו היתה אומרת כך, וכל שעבר כעסה אינה משקרת, והרי היא נאמנת.
אבל לטעם שאמרה בדדמי, גם בארגיל הוא קטטה, דנים אותה שהיא אמרה זאת בדדמי, ואינה נאמנת  13 .

 13.  מאירי.
איבעיא להו: עד אחד שהעיד שמת בעלה באופן שהלך הבעל למדינת הים, וקטטה בינו לבינה, מהו, מי מהימן העד האחד לומר שמת בעלה, או לא?.
וצדדי הספק הם: מאי טעמא אקילו רבנן משום עיגונא דעד אחד מהימן להעיד שמת בעלה, משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר, הכא נמי בקטטה לא משקר ונאמן.
או דלמא, טעמא דעד אחד מהימן משום דסמכינן אאשה דהיא דייקא ומינסבא שתחקור יפה באמתלאות ובכל הדברים המוכיחים לידע היאך היה הענין עד שתגיע לדבר הראוי לסמוך עליו והכא כיון דאית ליה קטטה לא דייקא ומינסבא, תיקו:
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: לעולם אינה נאמנת, אלא אם כן באתה בוכה ובגדיה קרועין:
תניא: אמרו לו חכמים לרבי יהודה: לדבריך, פקחת שיודעת שצריכה לבוא לב"ד ולבכות, תנשא,
ואילו שוטה, שאין לה דעת לאמת את דבריה על ידי בכיה בבית דין, לא תנשא?
אלא, אמרו חכמים: אחת זו ואחת זו תנשא.
מעשה בההיא דאתיא לבי דינא דרבי יהודה להעיד שמת בעלה.
אמרי לה: ספדי בעלך, קרעי מאניך, קרעי מעילך סתרי מזייך תפרמי בגדיך.
ומקשינן: אלפוה שיקרא, וכי לימדוה לשקר? אם כרבי יהודה סבירא להו שאינה נאמנת אלא אם כן היא בוכה, למה הורוה לבכות?.
ומתרצינן: אינהו, כרבנן סבירא להו, שנאמנת בכל גוונא. ואמרי תעביד הכי בבית דין כי היכי דלישריה כדי שיתירוה גם אם ידונו אותה לפי רבי יהודה:
מתניתין:
בית הלל אומרים, לא שמענו שתנשא על פיה אלא בבאה מן הקציר, דשכיח אונס שימות מחמת חם השמש או משום דשכיחי נחשים, ובאותה מדינה, דהיינו כשאמרה שמת באותה מדינה, שהדבר קרוב ואפשר לברר. וכמעשה שהיה. שהלכו בני אדם לקצר חטין ונשכו נחש לאחד מהם, ומת, ובאה אשתו והודיעה בבית דין ושלחו ומצאו כדבריה, ולא התירו חכמים אלא דוגמתו שהיה באופן שהדבר קרוב, והיא יראה ולא משקרת. אבל במדינת הים כיון שלא שכיחי אינשי שיודעין, אינה נאמנת.
אמרו להם בית שמאי: אחת הבאה מן הקציר ואחת הבאה מן הזיתים ואחת הבאה מן הבציר של ענבים ואחת הבאה ממדינה למדינה כיון דדייקא ומינסבא, נאמנת.
ולא דברו חכמים בקציר, אלא בהווה. דמעשה שהיה, כך היה, והוא הדין לכל המקומות.
חזרו בית הלל להורות כבית שמאי:
גמרא:
תניא: אמרו להם בית שמאי לבית הלל לדבריכם, דהתירו חכמים שתינשא על פיה רק כעין המעשה שהיה,
אם כן, אין לי אלא קציר חטים דהוי כעין מעשה שהיה, קציר שעורים מנין?
ואין לי אלא קוצר תבואה, בוצר ענבים מוסק זתים גודר תמרים עודר מלקט תאנים מנין דנאמנת גם בכהאי גוונא?.
אלא מעשה שהיה בקציר, והוא הדין לכולהו.
הכא נמי בבאה ממדינה למדינה, מעשה שהיה באותה מדינה, והוא הדין לכולהו.
ובית הלל פליגי, משום דבאותה מדינה דשכיחי אינשי מירתת ולא משקרא, מה שאין כן ממדינה למדינה אחרת, דלא שכיחי אינשי, לא מירתת וחיישינן דמשקרא.
ובית שמאי סברי דהכא נמי ממדינה למדינה שכיחי שיירתא ושכיחי אינשי שיודעין.
מאי מעשה שהיה?
דאמר רב יהודה אמר שמואל: שילפי סוף קציר חטין היו, והלכו עשרה בני אדם לקצור חטין, נשכו נחש לאחד מהן, ומת. ובאת אשתו והודיעה לבית דין, ושלחו ומצאו כדבריה.
באותה שעה אמרו: האשה שאמרה מת בעלי, תנשא. מת בעלי ואין לו בן, תתייבם.
והגמרא מביאה מחלוקת נוספת לגבי תקנה שתיקנו חכמים על מעשה שהיה, האם תיקנו רק כעין המעשה שהיה או לא, ומנסה לדמותו לפלוגתת ב"ה וב"ש דמשנתינו
נימא: רבי חנניא בן עקיבא ורבנן, בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל קמיפלגי.
דתניא: לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בנהר הירדן, ובאופן שמעבירו בספינה. משום מעשה שהיה בירדן ובספינה ונטמאו כדאמרינן לקמן.
ולא יעמוד בצד זה של הנהר ויזרק לצד אחר של הנהר, דהוי דומיא דספינה שפורחין באויר על פני המים.
ולא ישיטם על פני המים.
ולא ירכיבם בתוך המים לא על גבי בהמה ולא על גבי חברו דהיינו נמי דומיא דספינה שהאדם הנושאו יושב במקומו וספינתו נוטלתו ומוליכתו, ואע"פ שהבהמה נוגעת בקרקע ספינה נמי פעמים שהיא גוששת ונוגעת בקרקע אלא אם כן היו רגליו של עליון נוגעות במים בקרקע.
אבל מעבירם על הגשר דהוי כקרקע, והאדם המעבירו הולך כל שעה ברגליו, ואינו דומה לספינה.
ודין זה נאמר אחד ירדן ואחד שאר נהרות בין בירדן ובין בשאר נהרות.
רבי חנניא בן עקיבא אומר: לא אמרו לא תיקנו לאסור אלא בירדן ובספינה, וכמעשה שהיה שהובא לקמן.
לימא רבנן דאמרי דהתקנה לא נתקנה ממש כעין מעשה שהיה אלא בין בירדן ובין בשאר נהרות דאמרי כב"ש דאמרי גם כןכ שהתקנה דאשה נאמנת לא הוי ממש כעין מעשה שהיה אלא בין באותה מדינה ובין ממדינה למדינה.
ורבי חנניא בן עקיבא דאמר שהתקנה לאסור העברת מי חטאת נתקנה ממש כעין מעשה שהיה, בירדן ובספינה דאמר כב"ה דאמרי גם כן שתיקנו חכמים להתירה לינשא על פיה רק כעין מעשה שהיה באותה מדינה.
ודחינן: אמרי לך רבנן, אנן דאמרינן אף כב"ה, דעד כאן לא קאמר בית הלל התם דתיקנו כעין מעשה שהיה אלא משום דסבר דטעם התקנה שהתירוה לינשא על פיה הוא משום דמירתת ולכן אמר דהתקנה היתה רק כעין המעשה שהיה במקום קרוב דאיכא לטעמא דמירתת ולא במקום רחוק דלא מירתת. משא"כ הכא, ב"ה יודו דליכא טעם לחלק בתקנה בין הירדן לשאר נהרות דמה לי ירדן מה לי שאר נהרות.
ורבי חנניא בן עקיבא אמר לך, אנא דאמרי אף לב"ש, דעד כאן לא קאמרי ב"ש התם דתיקנו חכמים להתירה לינשא על פיה גם באופן שבאה ממדינה למדינה דלא הוי כעין מעשה שהיה אלא משום דסבר דטעם התקנה דנאמנת משום דאיהי דייקא ומינסבא, ולכן אין לחלק בין מקום קרוב למקום רחוק דמה לי מקום קרוב מה לי מקום רחוק בשניהם דייקא ומינסבא. משא"כ הכא משום מעשה שהיה שיצא תקלה שנטמאו המי חטאת גזרו. ולכן יודו ב"ש דבירדן ובספינה דהוה מעשה גזור רבנן. בשאר נהרות דלא הוה מעשה לא גזור רבנן.
מאי מעשה שהיה:
דאמר רב יהודה אמר רב, מעשה באדם שהיה מעביר מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה, ונמצא כזית מן המת תחוב בקרקעית של ספינה, והאהיל הכלי של מי החטאת עליהן ונטמאו. באותה שעה אמרו: לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן ובספינה.
מתניתין:
בית שמאי אומרים: אותה שהתירוה להנשא על פיה, תנשא ותטול כתובתה.
בית הלל אומרים: תנשא ולא תטול כת ובתה.
אמרו להם בית שמאי, הלא הדברים קל וחומר הן, אם התרתם ערוה שהיא חמורה, על ידי עדותה, ולא נתיר ממון הקל.
אמרו להם בית הלל, מצינו שאין מתירין ממון,

דרשני המקוצר[עריכה]