פרשני:בבלי:יבמות קי א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות קי א

חברותא[עריכה]

ומניחה הגמרא: מאי לאו, האם לא מדובר, בכגון דלא בעל אותה בעלה כשגדלה, ובכל זאת היא מקודשת לו מן התורה לפי רב, היות וחלו עתה הקידושין שנעשו בה בקטנותה!
ודוחה הגמרא: לא מדובר בשלא בעל. אלא בכגון דבעל אותה משהגדילה, וסתם ביאתו בה כשהגדילה היא לשם קידושין מן התורה, שהרי יודע הוא שקידושי קטנה אינם כלום.
ותמהה הגמרא: אי מדובר דבעל אותה בעלה, והרי היא קנויה לו מן התורה, אם כן, מאי טעמא דשמואל, שהצריכה גט מהשני, והרי אין תפיסת קידושין באשת איש?
ומשנינן: קסבר שמואל שכל הבועל - על דעת קדושין הראשונים הוא בועל. שאינו מכוון בשעה שבא עליה בגדלותה, לקנותה עתה מן התורה, אלא הוא ממשיך את האישות הקודמת, שאינה אלא מדרבנן, ולכן היא צריכה גט מהשני.
ונמצא שמחלוקתם של רב ושמואל, היא בשאלה אם אדם בועל על דעת קדושין הראשונים, שאינו חושב שמא הוא צריך לחדש דבר מה בבעילתו, או שאינו בועל על דעת הקידושין הראשונים, אלא מחשב מהי מהות הבעילה שהוא עושה עתה, אם יש לו לחדש בה דבר מה.
ומקשה הגמרא על הסבר זה:
והא כבר פליגי בה רב ושמואל חדא זימנא בשאלה אם אדם בועל על דעת קידושין הראשונים. ואם כן, לא יתכן שזהו הסבר מחלוקתם כאן.
דאיתמר: קדשה לאשה על תנאי, שלא יהיה בה מומים או שלא יהיו עליה נדריה -
ואחר כך כנסה לחופה סתם, בלי שיזכיר את תנאו -
ואחר כך נמצאו בה מומים, או שהיו עליה נדרים -
רב אמר: צריכה הימנו גט.
ושמואל אמר: אינה צריכה הימנו גט.
וביאור מחלוקתם, הוא:
רב אמר צריכה הימנו גט, כיון דנסבה, שנשאה ובא עליה - אחולי אחליה, מחל לה בשעת ביאה, לתנאיה שהתנה עמה בשעת קידושיה.
כיון שיודע הוא בשעת ביאה, שהתנאי שעשה בקידושיו יכול לבטל את הקידושין, אם אכן יהיו בה מומים, או ימצאו עליה נדרים, ויתכן שעתה הוא בא על אשה שאינה מקודשת לו - הרי הוא מחשב בשעת ביאה למחול על תנאו, ולקנות אותה לאשה בביאה זו, ולכן היא צריכה ממנו גט.
ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט. זאת, על אף שהוא יודע בשעת ביאה שהיה תנאי בקידושיו שמכוחו יכולים להתבטל הקידושין, היות וכל הבועל - על דעת קדושין הראשונים הוא בועל! שאינו מחשב בשעת ביאה מה הוא צריך לעשות עתה שתהיה ביאתו כהלכה, אלא מתנהג הוא כבעל באשה על סמך הקידושין שעשה בעבר.
ומשנינן: צריכא להשמיע את מחלוקתם של רב ושמואל בשני המקרים!
(לפי גירסת רש"י)
דאי איתמר מחלוקתם רק בהא, בקטנה שלא מיאנה, והגדילה, ונישאת לאחר -
הייתי אומר, שרק בהא קאמר רב, שכיון שגדלה, הוא מעלה זאת בדעתו שאין היא אשתו מן התורה כלל, ולכן הוא מכוין בביאתו לקנותה, משום דליכא תנאה שיבטל את הקידושין, אלא הם אינם קיימים בודאות מן התורה.
אבל בההיא, במקדש על תנאי, דאיכא תנאה בקידושיו, ורק משום כך הם יכולים להבטל, אך אם לא יהיו בה מומים, או לא ימצאו עליה נדרים, הם לא יתבטלו -
אימא מודה ליה רב לשמואל, שאינו מחשב בביאתו עתה שמא אינה מקודשת לו, ואינו מכוין למחול לה על התנאי ולקדשה בביאה זו, אלא הוא בועל על דעת הקידושין הראשונים, תוך שהוא סומך בדעתו שהתנאי מתקיים, ואין בה מומים או אין עליה נדרים.
ואי איתמר מחלוקתם של רב ושמואל בההיא, במקדש על תנאי וכונס סתם, הייתי אומר שרק בההיא קאמר שמואל שהוא בועל על דעת הקידושין הראשונים, משום שהוא סומך בדעתו שהתנאי מתקיים.
אבל בהא, בקטנה שהגדילה, אימא מודה ליה לרב שהוא בועל כדי לקנותה עתה.
לכן צריכא להשמיע את מחלוקתם בשני המקרים.
ומקשה הגמרא: ומי, האם אמר רב כי רק אם בעל, אין, הרי היא מקודשת לו בבעילתו, ואי לא בעל, היא לא מקודשת לו, ואין אנו אומרים בשעה שגדלה, חלו קידושיה שעשה בה בקטנותה למפרע?
והא ההיא עובדא דהוה במקום הנקרא נרש, ואיקדישה כשהיא קטנה, וגדלה, ואז אותביה הושיבוה אבי כורסייא, באפריון, כדרך שמושיבים כלה בחופתה.
ואתא איניש אחרינא, וחטפה לכלה מיניה, מבעלה, וקידשה לו לאשה.
ורב ברונא ורב חננאל, תלמידי דרב, הוו התם, היו שם, ולא הצריכוה גיטא מבתרא, מהאיש השני, שחטפה וקידשה!
והניחה הגמרא, שהושיבוה באפריון כשגדלה, כמו בחופה רגילה, שעדיין לא נבעלה, ובכל זאת לא הצריכוה גט משני, ומוכח שחלו קידושיה בקטנות משגדלה, גם בלי בעילה, מן התורה!
אמר רב פפא: בנרש מינסב נסיבי, היו מקדשים אותה בבעילה, שבא עליה אחר שגדלה, ונושאים אותה בכך לאשה, ורק הדר, לאחר שנבעלה בגדלותה, מותבי מושיבים אותה אבי כורסייא, באפריון.
רב אשי אמר טעם אחר, להסביר מדוע לא הצריכוה גט מהשני, שחטפה וקידשה לעצמו -
הוא, החוטף שקידשה לעצמו, עשה שלא כהוגן בחטיפתו ובקידושיה מתחת בעלה (מדרבנן), לפיכך עשו בו חכמים שלא כהוגן, ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה.
אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח דקדיש בכספא, יכולים חכמים להפקיע את ממונו, ולומר שאין הם מעות קידושין אלא מעות מתנה. אלא אם -
קדיש בביאה, שאין לחכמים את מה להפקיע בכח הפקר בית דין שלהם - מאי?
ומשנינן: שויוה רבנן לבעילתו שתהא בעילת זנות.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר שבמשנתנו, שאמר, מלמדים את הקטנה למאן בבעלה, כדי שיוכל לייבם את אחותה הנופלת לפניו ליבום, מן התורה.
וכן אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי אליעזר.
מתניתין:
מי שמת בלי בנים והניח אחריו שתי נשים, אחת מהן מתייבמת או חולצת, והשניה מותרת לשוק אחרי ביאתה או חליצתה של הראשונה.
דין זה נוהג גם במקום שהיבום והחליצה הם מדרבנן, כגון בנישואי קטנה או חרשת.
במה דברים אמורים, בשתי נשים שהיו נשואיהן לבעלן בשוה.
אך אם היו נשואיהן שונים, כגון נישואי קטנה ונישואי חרשת -
לפי שנישואי קטנה הגדרתם הם "נישואי ספק", שהרי כל נישואיה תלויים ועומדים אם תמאן בהם אם לאו, ולכן הם בגדר ספק, אם הם קנין גמור, או אינם קנין כלל.
ואילו נישואי חרשת מוגדרים כנשואין "במקצת", שאינם גמורים, וכלשון הגמרא "קנויה, ומשויירת"  1  -

 1.  בפסקי ריא"ז כתב שהיא נחשבת כחציה קנויה וחציה אינה קנויה. ודנו האחרונים במהות השיור, האם יכולים לתפוס בה קידושין של אחר, עיין בשו"ע אבן העזר סימן קעא, בפרישה אות ג, ובבית שמואל סימן מד ס"ק א. והאבני נזר אבן העזר סימן רלו אות ז תלה זאת במחלוקת רש"י והריטב"א לקמן בעמוד ב אם השיור הוא באשה או השיור בקנין.
ולכן אין ביאתה של הקטנה פוטרת את צרתה החרשת, כי יתכן והקטנה אינה קנויה כלל, ואין ביאתה ביאת יבום, ולא נפטרה בכך צרתה החרשת.
וכמו כן אין ביאתה של החרשת פוטרת את צרתה הקטנה, לפי שהחרשת קנויה רק במקצת, והקטנה יתכן והיא קנויה קנין גמור, ואין ביאה במי שיש בה מקצת קנין פוטרת את מי שיש בה קנין גמור.
א. מי שהיה נשוי בנישואין דרבנן לשתי יתומות קטנות, שאינן אחיות, ומת -
ונפלו לפני אחיו ליבום, מדרבנן.
כיון שנישואיהן ויבומיהן שוים, לכן -
ביאתה או חליצתה של אחת מהם - פוטרת צרתה.
"ביאתה" של קטנה שנישאת - יכולה לפטור את צרתה גם בקטנותה, והיא כמו יבום מן התורה, הפוטר את הצרה.
ואילו "חליצתה" של קטנה שנישאת - יכולה לפטור את צרתה רק לאחר שגדלה הקטנה, לפי שאין קטנה חולצת.
וכן הוא הדין במי שהיה נשוי שתי חרשות, שקידושיהן ויבומיהן שוים, מדרבנן, שביאתה של אחת מהן פוטרת צרתה (וענין החליצה בחרשת יתבאר בגמרא).
ב. אבל מי שהיה נשוי קטנה וחרשת -
אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה.
כיון שאין אנו יודעים במי ניחא לו יותר, ומי נחשבת יותר לאשתו.  2  ג. ואם היה נשוי פקחת (גדולה) וחרשת -

 2.  כך מבאר רש"י לפי המהלך הראשון בגמרא בעמוד הבא. אך לאחר מכן מביאה הגמרא את הסברו של רב חסדא בשיטת רב, ולפי הסבר זה אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה הוא מהטעם שהתבאר בהקדמתנו למשנה. ולפי טעמו של רש"י עתה, ביאור הדברים הוא, שבקידושי דרבנן יש לנו לדון באיזה אשה ניחא לו יותר, לפי שיש אשה שקידושיה מעולים (מדרבנן!) מקידושי חברתה, וממילא גם זיקתה ליבם מעולה מזיקת חברתה, ואם יבוא או יחלוץ לזאת שקידושיה פחותים במעלה, לא תפקע זיקת זו שנישואיה מעולים יותר!
ביאת הפקחת שהיא מן התורה, פוטרת החרשת.
ואין ביאת החרשת, שהיא בת יבום מדרבנן, פוטרת את הפקחת, שזקוקה ליבום או לחליצה מן התורה.
ד. וכמו כן, אם היה נשוי גדולה וקטנה -
ביאת הגדולה שהיא מן התורה פוטרת את הקטנה.
ואין ביאת הקטנה שהיא מדרבנן פוטרת הגדולה, שצריכה יבום או חליצה מן התורה.
גמרא:
שנינו במשנה: וכן מי שהיה נשוי שתי חרשות, דינן הוא כמי שהיה נשוי שתי קטנות, והיינו, שביאתה או חליצתה של אחת מהן, פוטרת צרתה.
והוינן בה: וכי חרשת - בת חליצה היא?
והתנן (לעיל קד ב): חרש שנחלץ, וחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן - חליצתה פסולה!
ומשנינן: אמר רב גידל אמר רב: מה שאמרה המשנה שדין הנשוי שתי חרשות הוא כדין הנשוי שתי קטנות, מדובר רק אביאה, על כך שביאת אחת מהן פוטרת צרתה, ולא על חליצה.
כי רק במי שהיה נשוי שתי קטנות תיתכן חליצה, שחולצת הקטנה שנישאת, לכשתגדל. ולא בחרשת, שלעולם לא תיתכן בה חליצה.
רבה אמר: אפילו תימא, אפשר אפילו לומר, כי "וכן שתי חרשות" אמור גם אחליצה.
ולא יקשה לך מהמשנה האומרת שאין חליצה בחרשת. היות ויש לחלק -
כאן, במשנתנו, האומרת שתיתכן חליצה בחרשת, מדובר בה בחרשת מעיקרא, שמעולם לא היתה פיקחת.
כאן, במשנה לעיל, האומרת שאין חליצה בחרשת, מדובר בה במי שהיתה פקחת, ואחר כך נתחרשה.
וטעם החילוק ביניהן:
חרשת מעיקרא, שבה מדברת משנתנו, כי היכי דעל, כמו שתיקנו לה חכמים שתיכנס לבעלה על ידי רמיזה -
הכי נפק, כך יוצאת היא מהיבם בחליצה ברמיזה בלבד, מדרבנן.
אבל מי שהיתה פקחת בשעת נישואיה לבעלה, ואחר כך נתחרשה, והרי היא נופלת לפני היבם מן התורה - היא לא יכולה לחלוץ ברמיזה בלבד, היות דמעכבא בה קרייה.
שהקריאה "מאן יבמה", שצריכה היבמה לומר בעת חליצתה, היא לעיכובא מן התורה. והרי חרשת (שגם אינה מדברת), אינה יכולה לקרוא, ולכן לא תיתכן בה חליצה מן התורה.
איתיביה אביי לרבה: וכי חרשת מעיקרא - בת חליצה היא מדרבנן!?
והתנן לקמן (קיב ב): שני אחין - אחד פקח ואחד חרש, שהיו נשואין לשתי נכריות - אחת פקחת, לפקח, ואחת חרשת, לחרש.
מת חרש בעל חרשת, ונפלה לפני אחיו הפקח, ליבום מדרבנן -
מה יעשה היבם שהוא פקח בעל פקחת?
הרי לחלוץ לה אינו יכול, לפי שהחלוצה צריכה קריאה, והיא אינה יכולה לקרות.
אלא הרי הוא כונס את יבמתו החרשת, מדרבנן.
ואם רצה אחר כך להוציא אותה בגט על ידי רמיזה - יוציא, בלי צורך לחלוץ לה.
ואם מת פקח בעל פקחת, ונופלת לפני האח החרש ליבום, מן התורה! -
מה יעשה חרש בעל חרשת?
הרי לחלוץ לה אינו יכול, לפי שהוא אינו יכול לקרות, והקריאה מעכבת את החליצה.
אלא, הרי הוא כונס אותה, ואינו מוציא אותה מתחתיו לעולם!
לפי שאין החרש יכול לתת לה גט ולהפקיע בכך את קידושי אחיו הפיקח, שמכוחו היא נפלה לפניו ליבום.
ומוכיח אביי נגד רבה:
מאי לאו, האם לא מדברת המשנה הזאת במי שהיא חרשת מעיקרא, שנופלת לפני פיקח.
ובכל זאת, קתני בה רק שהפיקח כונס אותה.
ומשמע שרק לכנוס אותה, אין - לכנוס הוא יכול.

דרשני המקוצר[עריכה]