פרשני:בבלי:בבא מציעא קיא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא קיא ב

חברותא

"מאחיך" - פרט למעכב את שכרם של אחרים, גוים, שאינו עובר בלאו.
"גרך" - זה גר צדק שאסור לעכב את שכרו כישראל.
"בשעריך" - זה גר תושב אוכל נבילות שאסור לעכב את שכרו.
אין לי ללמוד מפסוק זה אלא רק על המעכב שכר אדם.
מנין לרבות שאסור לעכב שכר בהמה וכלים? תלמוד לומר "בארצך", ודרשינן כל שבארצך  193 .

 193.  הטור (שלט) הביא את דעת הרמ"ה שהעושק את שכר שימושו בקרקע פטור, דכתיב אשר מארצך ודרשינן לא כל ארצך שאם עשק את שכר הקרקע פטור, וכתב הרא"ש בשיטה מקובצת, שטעמו של הרמ"ה הוא שאין מרבים אלא בהמה וכלים העושים מלאכה דומיא דשכיר. והקשה הגר"א (שם א) הרי הלימוד מהפסוק אשר בארצך אינו אלא לדעת תנא קמא דמאחיך אבל תנא דמשנתנו למד מהכתוב לא תלין פעולת שכיר אתך דמשמע כל שעבודתו איתך כדלקמן והלכה כוותיה ואם כן שכר קרקעות גם כן בכלל כל שפעולתו איתך ועובר עליו. ובשואל ומשיב (שתיתאה א) ציין שבתורת כהנים איתא להדיא שכר בהמה וקרקעות מנין תלמוד לומר לא תלין פעולת שכיר, וכתבו בדעת זקנים לבעלי התוספות (ויקרא יג) מכאן יש ללמוד שהשוכר בית עובר עליו משום לא תלין. וכתב במשנת רבי אהרן (תשובות חושן משפט סימן עב) שאין להוכיח מהתורת כהנים דלא כהרמ"ה כיוון שהתורת כהנים נקט כתנא דמשנתנו שאינו דורש את הפסוק בארצך ולפיכך אף על עושק קרקע עוברים והרמ"ה דיבר לפי תנא קמא דמאחיך הדורש את הפסוק בארצך. ומכל מקום הוכיח הגר"א מהירושלמי כדעת הרמ"ה מהא שהוצרך שם פסוק לרבות עושק שכר עבדים דמשמע שהיה סלקא דעתך לפטור את העושק שכרם ובהכרח שהטעם לכך הוא משום שהוקשו לקרקעות ולכך בעי קרא לומר שאם עשקם עובר עליהם, ומשמע דפשיטא ליה לירושלמי שאין איסור לעשוק שכר קרקע. ובנתיב החסד (ט יד) כתב בביאור דברי הגר"א דלעולם אף תנא דמשנתנו המרבה מ"אתך" שעובר אף על שכר קרקע מודה שאינו עובר בכל הלאווין אלא רק באלו האמורים בויקרא שהוזכר בהם "אתך", אבל באותם שהוזכר "בארצך" (דברים כד) באמת אינו עובר. מה שאין כן לתנא קמא דמאחיך הדורש שכיר שכיר לגזירה שווה אין בקרקע שום איסור. ולפי זה מתורצת קושייתו של השואל ומשיב מהתורת כהנים, דהתם לא נתרבה עושק קרקע אלא משום דכתיב "אתך", אבל על הלאווין האמורים בדברים שנאמר "בארצך" אינו עובר. ועיין לקמן בהערה.
וכולן, גר צדק, גר תושב, בהמה וכלים, אם עיכבו את שכרם, עוברים בכל השמות הללו.
מכאן אמרו: אחד שכר אדם, ואחד שכר בהמה, ואחד שכר כלים, יש בו משום "ביומו תתן שכרו" ויש בהן משום (ויקרא יט) "בל תלין פעולת שכיר".
(אלמא סבר תנא קמא שאין חילוק בין גר תושב לכל ישראל, והמעכב את שכרו עובר בכל האיסורים כישראל, ואילו במשנתנו תנן, גר תושב עובר משום ביומו תתן שכרו ואינו עובר משום "לא תלין").
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: המעכב שכר גר תושב, יש בו משום "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש", (דברים כד) ואין בו משום "לא תעשוק", "לא תגזול", ו"לא תלין" (ויקרא יט).
והמעכב תשלומי עבודת בהמה וכלים לבעליהם, אין בהן אלא משום "בל תעשק"
האמור שם, בלבד. אבל משום "לא תעשוק" ו"לא תגזול" ו"לא תלין", ו"לא תבא עליו השמש", אינו עובר.
והשתא מתניתין מני? אי תנא קמא, דממעט מאחיך עושק שכר גוים דמותר, קשיא גר תושב, שלדבריו העושק גר תושב עובר בכולן, ואילו במשנתנו תנן שאינו עובר משום "לא תלין".
ואי רבי יוסי, קשיא בהמה וכלים. שלדבריו אינו עובר עליהן אלא משום לא תעשוק בלבד, ואילו במשנתנו תנן אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה וכלים יש בהם משום "לא תלין", ומשום "לא תבא עליו השמש".
אמר רבא: האי תנא דמשנתנו, תנא דבי רבי ישמעאל הוא.
דתנא דבי רבי ישמעאל: אחד שכר אדם, ואחד שכר בהמה, ואחד שכר כלים, יש בו משום "ביומו תתן שכרו" ומשום "לא ת לין". גר תושב, יש בו משום "ביומו תתן שכרו", ואין בו משום "בל תלין".
והשתא מפרש את מחלוקתם.
מאי טעמא דתנא קמא דממעט מדכתיב "לא תעשוק מאחיך", שהעושק גוי פטור, אבל העושק גר תושב או שכר בהמה וכלים עובר בכולן.
היות ובספר דברים (פרק כד) נאמר "לא תעשוק שכיר, מאחיך או מגרך אשר בארצך, בשעריך". ובספר ויקרא (פרק יט) נאמר "לא תלין פעולת שכיר".
ולכן, גמר "שכיר שכיר" בגזירה שווה: מה שכיר האמור בספר דברים, נאמר אף על גר תושב ובהמה וכלים, דדרשינן מ"בשעריך" זה גר צדק, ומ"בארצך" זה בהמה וכלים. אף שכיר האמור בספר ויקרא, נאמר אף על גר תושב בהמה וכלים. לפיכך סבר תנא קמא שהמעכב שכר גר תושב בהמה וכלים, עובר בכולן.
ורבי יוסי ברבי יהודה, לא גמר "שכיר שכיר", הילכך דרשינן מהנאמר "לא תעשוק שכיר, מאחיך אשר בארצך בשעריך" שאף בגר תושב בהמה וכלים אסור לעכב שכרם. אבל לא תעשוק ולא תגזול ו"לא תלין" הכתובים בויקרא יט, לא נאמר על בהמה וכלים.
ולפיכך, בבהמה וכלים אינו עובר אלא בלא תעשוק האמור בדברים, ובעושק שכר גר תושב נוסף גם העשה של ביומו תתן שכרו.
ומקשינן: נהי דרבי יוסי בן יהודה לא גמר שכיר שכיר בגזירה שווה, ואין על מעכב שכר גר תושב בהמה וכלים משום לא תעשוק לא תגזול ו"לא תלין" האמורים בספר ויקרא, מכל מקום, המעכב שכר בהמה וכלים, משום "ביומו תתן שכרו" נמי ניחייב, שהרי לא שילם בזמנו.
ומתרצינן: תני רבי חנניא, אמר קרא (דברים כד) "ביומו תתן שכרו, ולא תבא עליו השמש, כי עני הוא".
ודרשינן ממה שהוסיף הכתוב את הטעם "כי עני הוא", משמע שלא נאמר הכתוב אלא במי שהן באין לידי עניות ועשירות, יצאו בהמה וכלים, שאינן באין לידי עניות ועשירות.  194  הילכך אם עשק את שכרן, אינו עובר משום "ביומו תתן שכרו", אלא משום לא תעשוק בלבד  195 .

 194.  הריטב"א הקשה, הרי אף בדברים נאמר לא תעשוק שכיר עני ואביון ומדוע לא דרש רבי יוסי במי שהם באין לידי עניות ועשירות. עיין שם.   195.  הרש"ש העיר מדוע לא הביאה הגמרא את דרשת רבי יוסי לקמן על הפסוק ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה מסר זה את נפשו לא על שתתן לו שכרו, דמדרשה זו שמעינן שרק אדם שמוסר את עצמו לסכנה על בעל הבית לשלם לו בזמנו אבל לא בבהמה וכלים שלא שייך בהם מסירות נפש (ועיין להלן בהערות).
ופרכינן לתנא קמא: האי דסיים הכתוב "כי עני הוא", מאי עביד ליה,
ומתרצינן: ההוא, מיבעי לומר, שאם שכר שנים, אחד עשיר ואחד עני, ויש לו כדי לשלם לאחד מהם, עליו להקדים את העני לעשיר.  196 

 196.  בנתיב החסד (י יט) הסתפק האם הזכות קדימה של העני לעשיר היא רק בזמן שיהיה לבעל הבית לשלם גם לעשיר בעתיד שאז נאמר לתת קודם לעני או שאפילו אם ידוע שיש לו רק כדי לשלם לאחד מהם והשני לא יקבל כלל יש להעדיף את העני
ורבי יוסי ברבי יהודה סבר, ההוא, דין הקדמת עני לעשיר (דברים כד), "מלא תעשק שכיר עני ואביון" נפקא, דמשמע שעל בעל הבית להקדים את שכר העני לפני האביון, וכל שכן שיש להקדימו לעשיר.
וממילא נותר הפסוק כי עני הוא לדורשו שעוברים ב"לא תלין" רק במי שהן באין לידי עניות ועשירות.
ופרכינן: ותנא קמא, לשם מה הוצרך לדרוש מסיום הפסוק כי עני הוא להקדים עני לעשיר? הרי כבר שמעינן לה מלא תעשוק שכיר עני ואביון,
ומתרצינן: כתוב אחד נדרש להקדים שכר עני לשכרו של עשיר, וכתוב אחד נדרש להקדים שכר עני, שהוא מתבייש לדרוש את המגיע לו, לשכרו של אביון שאינו מתבייש בכך  197 .

 197.  אבל עשיר ואביון, כתב בספר אהבת חסד (י ח) שהאביון קודם, אף על פי שהעשיר מתבייש לדרוש את שכרו יותר מהאביון, משום שצער הגוף קודם לצער הבזיון. וכן מוכח מהכתוב לא תעשוק שכיר עני ואביון דפירט הכתוב את שניהם לומר ששניהם קודמין לעשיר ושוב נכתב כי עני הוא לומר שמבין שניהם העני קודם שהוא גם נצרך וגם כסיף למתבעיה.
וצריכא את שני הפסוקים: דאי אשמעינן שיש להקדים את שכר העני לפני אביון, הוה אמינא, דווקא אביון אינו קודם לעני משום דלא כסיף, אינו מתבייש למתבעיה לבעל הבית, אבל עשיר, דכסיף למתבעיה, אימא שאם יבואו עני ועשיר יחד לתבוע את שכרם מבעל הבית, ואין לו לשלם אלא לאחד מהם, לא נאמר שיש לעני זכות קדימה לפני העשיר. לכך הוצרך הכתוב לומר "כי עני הוא", לומר, שיש להקדים את העני לעשיר.
ואי אשמעינן רק את הדין שיש להקדים את העני לפני עשיר, הוה אמינא, שהעשיר אינו קודם לעני משום דלא צריך ליה למעות, הילכך העני, שהוא צריך להם, קודם. אבל אביון שהגיע יחד עם העני לתבוע את שכרו, דאף הוא צריך ליה למעות כמו העני, אימא לא נקדימנו לעני, לכך צריכא קרא לומר "לא תעשוק שכיר עני ואביון", לומר שהעני קודם אף לאביון.
ופרכינן: תנא דידן, דאמר העושק שכר בהמה וכלים עובר בכולן, אבל המעכב שכר גר תושב עובר משום "ביומו תתן שכרו" ואינו עובר משום "בל תלין", תיקשי, הרי:
מה נפשך, אי יליף "שכיר שכיר" בגזירה שווה, וכשם שהפסוק "לא תעשוק שכיר עני ואביון בארצך" נאמר על בהמה וכלים וגר תושב, אף הפסוק "לא תלין" נאמר על כולם, אם כן, אפילו עושק שכר גר תושב, נמי, עובר ב"לא תלין", שאף הוא נכלל בגזירה שווה,
ואי לא יליף "שכיר שכיר" לגזירה שווה, אלא סובר שרק הפסוק "לא תעשוק בארצך" נאמר על בהמה וכלים וגר תושב, אבל "לא תלין" לא נאמר אלא על שכר אדם בלבד, אם כן, עושק שכר בהמה וכלים, מנא ליה שעובר בכולם, ואף ב"לא תלין"!?
ומתרצינן: לעולם תנא דמשנתנו לא יליף שכיר שכיר בגזירה שווה. והא דקא קשיא לך מנא לן שאם עשק שכר בהמה וכלים עובר בכולן,
תשובתך, ושאני התם, דאמר קרא "ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר", דמשמע כל שפעולתו אתך אל תלין את שכרו, וממילא בהמה וכלים שפעולתם איתך אם עשק את שכרם עובר אף ב"לא תלין"  198 .

 198.  כתב בנתיב החסד שלפי דברי הגר"א (שלט א), שלדעת תנא דמשנתנו המרבה מהכתוב לא תלין אתך, גם עושק שכר קרקע חייב, שאף הקרקע פעולתה איתך, נמצא שעל שכר קרקע יעבור רק על הלאווין הכתובים בויקרא ששם הוזכר לא תלין אתך, אבל על לא תעשוק שכיר עני ואביון בארצך, וביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש (בדברים כד) אינו עובר משום ששם נאמר בארצך וזה אינו כולל את שכר הק רקע. והקשה על זה, דאם כן היה לתנא דמשנתנו לכתוב להדיא שכירות קרקע יש בו משום לא תלין ואין בו משום לא תבא.
ומקשינן: אי הכי, דדרשינן מהפסוק, כל שפעולתו איתך עובר עליהן בבל תלין, אפילו עושק שכר גר תושב נמי יעבור בבל תלין, שהרי אף הוא פעולתו אתך, ומדוע סבר תנא דמשנתנו שעושק שכר שכיר אינו עובר אלא על ביומו תתן שכר.
ומתרצינן: אמר קרא "לא תעשוק את רעך" ו"לא תלין פעולת שכיר", ומדכתיב רעך, שמעינן שהעושק את הקרוי רעך, דהיינו רק העושק ישראל עובר ב"לא תלין", ולא העושק שכר גר תושב.
ופרכינן: אי הכי, שממעטים מהכתוב "רעך" את העושק שכר גר תושב, אם כן, אפילו עושק שכר בהמה וכלים נמי יהא פטור שהרי בהמה וכלים אינם בכלל רעך.
ומתרצינן: הא דמרבינן שאסור לעשוק שכר בהמה וכלים, הוא מדכתיב "לא תלין פעולת שכיר אתך", דמשמע כל שפעולתו אתך, אסור להלין את שכרו.
ותמהינן: מה ראית לרבות בהמה וכלים מדכתיב "אתך", ודרשת כל שפעולתו אתך, ולהוציא גר תושב, למעטו מדכתיב לא תעשוק את רעך ו"לא תלין", דמשמע כל שהוא רעך לא תעשקנו, ו"לא תלין" את שכרו לאפוקי גר תושב.
ומדוע לא דרשת איפכא, מדכתיב לא תעשוק את רעך ולא תלין, למעט בהמה וכלים, שאינם רעך, ואם עשק את שכרם אינו עובר. אבל העושק שכר שכיר חייב, מדכתיב "לא תלין אתך", דמשמע כל שפעולתו אתך לרבות גר תושב.
ומסקינן: מסתברא בהמה וכלים הוה ליה לרבות שעובר עליהן בלא תעשוק ו"לא תלין", שכן ישנן בכלל ממון רעך  199 , הילכך לא ממעטינן מהכתוב "רעך" בהמה וכלים. ומאידך משמע מהכתוב "אתך" שעובר עליהן. לכך סבר תנא דמשנתנו שהעושק שכר בהמה וכלים עובר בכולן,

 199.  הריטב"א תמה אם בהמה וכלים הם בכלל ממון רעך אם כן מדוע באמת לא למדים את איסור עושק בהמה וכלים מרעך ושוב מיותר הפסוק אתך לרבות איסור עושק גר תושב.
אבל גר תושב, אינו בכלל ממון רעך, הילכך מסתבר לומר שהכתוב "רעך" בא למעט עושק שכר גר תושב שאין עובר עליו  200 .

 200.  נמצא למסקנת הגמרא שלדעת תנא דידן בבהמה וכלים עובר בכולן משום שבפסוקים בדברים (כד) שהם לא תעשוק ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש נאמר בארצך ודרשינן כל שבארצך, ובפסוקים בדברים נאמר לא תעשוק ולא תלין אתך, ודרשינן כל שפעולתו אתך, וממילא אף אם לא מקישים שכיר שכיר לגזירה שווה נתרבו בהמה וכלים שעובר בכולם. אבל גר תושב ממועט מהאמור בויקרא לא תעשוק את רעך ולא תלין דמשמע רעך ולא גר תושב. ולא מרבינן ליה מלא תלין אתך משום שמיסתבר למעטו מרעך מאשר לרבותו מאתך. וכתב המהרש"א שיתכן לומר שאף תנא דידן מודה דדרשינן שכיר שכיר לגזירה שווה ואינו צריך לרבות מאתך בהמה וכלים ומכל מקום נתמעט גר תושב משום דכתיב רעך. אמנם לפי דברי הגר"א שמהכתוב בארצך משמע למעוטי קרקע כהרמ"ה ורק מהכתוב איתך ניתן לרבות קרקע, אם נימא שאף לדעת תנא דמשנתנו אין למדים מאתך אלא משכיר שכיר אם כן כל המקור לעושק שכר בהמה וכלים הוא מהכתוב מארצך, ואם כן מנא לן שעושק קרקע אסור, (כדמשמע בתורת כהנים) וכן כתב בשואל ומשיב (שתיתאה א).
ומקשינן: ותנא קמא, דממעט מהכתוב לא תעשוק שכיר עני ואביון מ"אחיך או מגרך", שאם עשק שכר גוי פטור, אבל עשק שכר בהמה וכלים וכן אם עשק שכר גר תושב עובר בכולן, האי קרא דכתיב "לא תעשוק את רעך", מאי עבדי ליה!? שהרי לדעתו אי אפשר למעט גר תושב, משום שנתרבה מהכתוב גרך  201 .

 201.  הרמב"ן תמה מדוע לא הקשתה הגמרא אף לרבי יוסי בר יהודה הפוטר את העושק גר תושב מלא תלין משום דלית ליה שכיר שכיר ואם כן לאיזה צורך נאמר רעך, ותירץ דלתנא קמא קשה מכך שבפסוק משמע ההיפך מדבריו שהוא ריבה גר תושב ובפסוק נאמר רעך דמשמע לכאורה ההיפך, והמהרש"א ביאר שרבי יוסי בר חנינא מודה לתנא דמשנתנו דמשמע מהכתוב לא תלין איתך שכל שפעולתו איתך עובר עליו, ולכך אף לדעתו הפסוק רעך בא למעוטי גר תושב.
ומתרצינן: ההוא, מיבעי ליה לכדתניא: נאמר "לא תעשוק את רעך", את רעך אינך עושק, ולא עמלקי, אלא אותו (גוי) מותר לך לעשוק.  202 

 202.  החכמת מנוח הקשה, הרי לעושק גר תושב בעי קרא לחייבו ואם כן גוי שאין עליו פסוק לאסור לעושקו פשיטא שפטור ומדוע צריך פסוק למעטו, ותירץ שאחר שנתרבה גר תושב הוה אמינא שאף גוי אסור כמו גר תושב ולכך צריך קרא למעטו.
ותמהינן: הרי הא דמותר לעשוק עמלקי מ"אחיך" נפקא, דמשמע מי שהוא בכלל אחיך אל תעשוק, ולא גוי!?
ומתרצינן: שני הפסוקים נצרכים, אחד למשרא - להתיר לעושקו, ואחד למשרא - להתיר לגזלו  203 . וצריכי, דאי אשמעינן שמותר לגוזלו, הוה אמינא שהטעם לכך הוא משום דלא טרח ביה. אבל אם ירצה לעושקו, דטרח ביה, שטרח ועבד הגוי כדי לקבל שכרו, אימא לא, ואסור, קא משמע לן קרא לא תעשוק את רעך, אבל גוי אתה עושק.

 203.  התוספות רא"ש העיר היכן נאסר גזל הגוי שצריך פסוק להתירו, ותירץ דלעיל (סב, א) אמרינן שהפסוק לא תגזול מיותר משום שאפשר ללמוד את איסור גזילה מריבית ואונאה, והשתא אילו לא היה מיעוט על גזל גוי היה מן הדין לומר שהפסוק לא תגזול נאמר לאסור את גזל הגוי, ולכך צריך פסוק להתיר גזל גוי כדי שלא נדרוש ממקום אחר לאוסרו.
ואי אשמעינן שאסור לעושקו, הוה אמינא שהטעם לכך הוא משום דעדיין לא אתא השכר לידיה, ואין כאן אלא מניעת תשלום, אבל לגוזלו, דכבר אתא הממון לידיה, אימא לא, ואסור, קא משמע לן קרא לא תעשוק מאחיך, ומיתור מילת אחיך, שהרי כבר כתיב לא תעשוק את רעך, שמעינן שמותר לגוזלו, לכך צריכא את שני הפסוקים.
ומקשינן: ורבי יוסי ברבי יהודה, דאמר העושק שכר בהמה וכלים אינו עובר אלא משום לא תעשוק בלבד, האי דכתיב "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר", מאי עביד ליה? שהרי מדכתיב "אתך", ניתן ללמוד שכל שפעולתו אתך עובר עליו, כולל עושק שכר בהמה וכלים, כפי שדורש התנא דמשנתנו  204 .

 204.  הקשה הרמב"ן מדוע לא מקשינן אף על תנא קמא דמאחיך דדריש שכיר שכיר לגזירה שווה שעובר בבהמה וכלים בכולן האי אתך מאי דריש ביה, ותירץ שלדברי תנא קמא אכן קשה מיתור הפסוק אבל על רבי יוסי קשה יותר שהוא מיעט בהמה וכלים ומהכתוב אתך משמע לכאורה שעובר על כל מי שפעולתו אתך כולל בהמה וכלים. והמהרש"א כתב שלמסקנת הגמרא אף לדעת תנא קמא דמאחיך יתכן שאין דורשים שכיר שכיר אלא הכל נתרבה מהכתוב אתך כולל בהמה וכלים וגר תושב, ואינו ממעט מהכתוב רעך את הגר תושב דדריש לה למעוטי עמלקי כדלעיל, ולכך לא פרכינן אלא לרבי יוסי.
ומתרצינן: מיבעיא ליה לכדרב אסי, דאמר רב אסי: אפילו לא שכרו אלא לבצור לו אשכול אחד של ענבים  205 , אם השהה את שכרו, עובר משום בל תלין. ודרשינן לה מדכתיב אתך, דמשמע כל שעבד אתך אפילו מעט, עובר עליו.

 205.  רש"י ותוספות פירשו דרב אסי מחדש שלא רק בשכיר יום עובר עליו אלא אף בשכיר שעות, ותמה עליו הראב"ד הא פשיטא וכבר במשנה נתבאר ששכיר שעות הוא ככל שכיר. עוד פירשו התוספות דקא משמע לן שאפילו אם בצר אשכול אחד ואכלו (שהרי מותר לו לאכול בשעת עבודתו כדלעיל צב א) גם כן עובר עליו. והראב"ד פירש שאפילו אם היה האשכול פחות משווה פרוטה עובר עליו. וביאר המשנת יעבץ שלדעת הראב"ד חיובו של בעל הבית לשלם אינו נובע מכך שהפועל עבד אצלו והוא משועבד לו אלא התורה הטילה עליו לשלם לפועל בזמנו, וחיוב זה של התורה לא נאמר דווקא על שווה פרוטה.
ואידך - תנא דמשנתנו הלמד מהכתוב אתך לרבות בהמה וכלים, מנא ליה שאם שכרו לבצור אשכול אחד עובר עליו משום בל תלין?
מהא דכתיב (דברים כ"ד) "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו" נפקא, דמשמע כל דבר, פעולה שאפשר לומר בה שהשכיר מוסר נפשו עליו, אסור לעשוק את שכרו.

דרשני המקוצר