פרשני:בבלי:נדה מט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה מט ב

חברותא

רבי יהודה אומר: אין בודקין אותה כך כי יתכן שמחמת שדוחק את הקדרה לתוך המים שבעריבה נדחפו מים פנימה דרך הנקב הצר. ובאמת אין זה נקב של כונס משקה, ואין להקל לטהר את הכלי על ידי נקב שכזה.
אלא כופף אזני קדרה לתוכה (דהיינו: הופך פי הקדרה לתוך העריבה) קודם שיתן המים לתוך העריבה, ומציף עליה מים, ואם כונס מים לתוך הקדרה, בידוע שכונס משקה הוא, ואם לאו, בידוע שמוציא משקה בלבד הוא!
או שעורכים מבחן נוסף, שופתה לקדרה כשהיא מלאה משקה על גבי האור, והמבחן הוא: אם האור מעמידה שבהיותה על האש היא מפסיקה להוציא משקה, בידוע שנקב זה קטן הוא כל כך שאינו יכול להכניס משקה, אלא מוציא משקה בלבד הוא.
ואם לאו, אלא הקדרה ממשיכה להוציא משקה אפילו בהיותה על האש, בידוע שמכניס משקה הוא הנקב הזה, שאם חום האש אינו יכול למנוע את יציאת המים מהנקב, ראיה הוא שהנקב גדול ומתאים לשיעור כונס משקה.
רבי יוסי אומר: אף לא שופתה על גבי האור, מפני שהאור מעמידה מלהוציא משקה אפילו היה הנקב גדול בשיעור של כונס משקה.
אלא שופתה על גבי הרמץ (העשוי מגחלים ואפר בוערים). והמבחן הוא: אם רמץ מעמידה מלהוציא משקה כשהיא עליו, בידוע שמוציא משקה בלבד הוא הנקב, ואם לאו, אלא שממשיכה להוציא משקה אפילו בהיותה על הרמץ, בידוע שכונס משקה הוא הנקב.
ויש עוד בדיקה לדעת אם הנקב קטן כמוציא משקה או גדול ככונס משקה:
היה טורד המשקה הדולף מהנקב טיפה אחר טיפה, בידוע שכונס משקה  6  הוא.

 6.  רש"י מפרש שזו גם כן בדיקה טובה. ומקשה הערוך לנר אם כן הלא זו הבדיקה הקלה ביותר ומדוע נכתבה אחרונה? ועוד הוא מקשה, מדוע לא כתוב גם בזה "ואם לאו, בידוע שמוציא משקה". ומכח שתי קושיות אלו מציע הערוך לנר ביאור אחר בזה, שאכן אין זו בדיקה טובה, ואין זה אלא סימן, שאם זה מטפטף טיפה אחר טיפה, בודאי שניקב בכונס משקה, אבל גם אם אינו מטפטף טיפה אחר טיפה, עדיין יתכן שניקב בכונס משקה.
ומסבירה הגמרא: מאי איכא בין תנא קמא האומר להכניס קדרה לעריבה מלאה מים לרבי יהודה האומר להכניס תחילה את הקדרה, כשהיא הפוכה, ואחר כך להציף מים? (והיינו מדוע שלל רבי יהודה את המבחן של תנא קמא)?
אמר עולא: כינוס על ידי הדחק איכא בינייהו, לתנא קמא גם משקים שנכנסו לכלי על ידי הדחק, שדוחק את הקדרה לעריבה המלאה, נותן לה דין של כונס משקה. ולרבי יהודה אין זה עושה את הכלי לכונס משקה אלא רק אם נכנסים המשקים שלא על ידי הדחק.
איתא במתניתין: כל אבר שיש בו ציפורן.
ומסבירה הגמרא יש בו ציפורן, שבהכרח יש בו גם עצם, הרי הוא אבר חשוב. ולכן אף על פי שאין בו כזית מן המת הוא מטמא במגע ובמשא ובאהל.
אבל אם יש בו עצם ואין בו ציפורן (ואין בו שיעור כזית) הרי הוא מטמא במגע ובמשא בלבד, כדין עצם מהמת המטמאה בשיעור של כשעורה, ואינו מטמא באהל משום שאין בו כזית מן המת, וגם אין בו דין אבר מן המת.
אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול (רב) אמרו, המקום יהיה בעזרו: אצבע יתירה שיש בו עצם ואין בו ציפורן, מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל! (אבל אם לא היתה יתירה אלא ממנין האברים או אפילו אצבע יתירה שהיו בה גם עצם וגם ציפורן וכן אם היה בה כזית בשר הרי היא מטמאה באהל, מחמת הבשר, אפילו שאין לזה דין אבר).
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זה שהחשבנו אצבע יתירה בתור אבר שאינו חשוב עד שיהיה בה גם עצם וגם ציפורן, היינו דוקא וכשאינה נספרת על גב היד, שאינה עומדת בשורת האצבעות.
אך אם היתה אצבע שישית עומדת מצורפת לשורת האצבעות הרי היא אבר חשוב כמו יתר האצבעות ומטמאה באהל גם אם לא יהיו בה צפורן ועצם.
איתא במתניתין: כל המטמא מדרס.
ומבארינן: כל כלי דחזי למדרס, מטמא גם טמא מת, שמקבל טומאה ונהיה אב הטומאה בנוגעו במת. ויש כלי שמטמא טמא מת אבל, ואין מטמא מדרס. לאתויי מאי? לאתויי כלי מדידה כמו סאה ותרקב (חצי סאה).
דתניא: "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב, יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב".
יכול אפילו כפה הזב סאה (שהפך על פיה כלי מדידה של סאה) וישב עליה, או כפה הזב תרקב (כלי מדידה של חצי סאה) וישב עליה, האם יהא טמא אותו כלי מדידה בטומאת מדרס?
תלמוד לומר: "והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב". ודרשינן: מי שמיוחד לישיבה נטמא בטומאת מושב הזב. יצא זה, שהוא כלי מדידה המיועד למלאכה, שאומרים לו, לזב שהתיישב עליו: קום עמוד, ונעשה מלאכתנו! ואין הוא נחשב מושב, ואינו נטמא כמושב הזב.
מתניתין:
כל דיין הראוי לדון דיני נפשות כל שכן שהוא ראוי לדון דיני ממונות.
אבל, ויש דיין שראוי לדון דיני ממונות אך ואינו ראוי לדון דיני נפשות!
גמרא:
אמר רב יהודה: זה שלמדנו שיש דיין שכשר רק לדיני ממונות אך פסול לדיני נפשות, זה בא לאתויי ממזר.
ומקשינן: הרי תנינא חדא זימנא? דתנן: הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרים לדון דיני נפשות. והוינן בה: לאתויי מאי? ואמר רב יהודה, לאתויי ממזר!?
ומתרצינן: חדא, לאתויי גר שכשר רק לדיני ממונות  7  אך פסול לדיני נפשות,  8 ,  9  וחדא, לאתויי ממזר.

 7.  שיטת הרי"ף היא, שגר גמור דן את חבירו דיני ממונות, ואם אמו מישראל יכול לדון כל אדם דיני ממונות, אבל לדיני נפשות הוא פסול אף שאמו מישראל. ומקשה הרשב"א, אם כן, באיזה מקרה דברה הגמרא אצלנו? אם אין אמו מישראל, הלא אינו ראוי לדון ישראל, והמשנה כתבה שכשר לדון ומשמע אף ישראל, אלא מדובר שאמו מישראל, ואם כן קשה ממה נפשך, אם התעברה מגוי, הוי הולד כשר ואינו נקרא גר, שמתייחס רק אחר אמו, ואין לו שום יחוס לאביו הגוי, ואם התעברה מגר, אם כן איך אומרת הגמרא בצריכותא שבא מטיפה פסולה, הלא גם אביו וגם אמו הינם יהודים, ובהכרח צריך לומר שהמשנה מדברת על גר שאין אמו מישראל, אלא גם היא גיורת. ומה שכתוב במשנה שכשר לדיני ממונות, בהכרח הכוונה לדון את גר חבירו, ודברי הרי"ף שמפרש את המשנה באמו מישראל קשים ועיין בברכי יוסף חושן משפט סימן ז' שמתרץ ומבאר שיטתו.   8.  הקצות החושן בסימן ז' מקשה, לפי המבואר ברמב"ם הלכות סנהדרין פרק ד' הלכה ה' שמי שלא ראוי לדון דיני נפשות, אין סומכים אותו אפילו לא לדיני ממונות, אם כן איך ימצא גר שדן דיני ממונות, הלא הוא פסול לדיני נפשות ואין סומכים אותו כלל, והנה לשיטת רש"י ביבמות דף ק"ב שגר שאמו מישראל דן גר חבירו דיני נפשות, אם כן יתכן לומר שנחשב ראוי לדיני נפשות כיון שיכול לדון גר, אבל לשיטת הרי"ף ושאר פוסקים שפוסלים אותו לדיני נפשות אף לדון גרים יקשה. ומתרץ הנתיבות המשפט, שאכן בזמן שדנו סמוכים, לא יכול היה גר לדון כיון שאין סומכים אותו, ודברי המשנה נסובים על הזמן הזה שהכשירו חכמים לדיני ממונות אף דיינים שאינם סמוכים, ולכן מצד חסרון סמיכה אין עכוב. אולם נשארה הפרעה אחרת, שאסור למנות גר לשום מינוי של שררה ואף לא לאחראי על חלוקת מכסות המים, ואם כן ייאסר לגר להיות דיין שהרי זה מינוי על הציבור, ועל זה הולכים דברי המשנה שיכול לדון גר חבירו, ואם אמו מישראל יכול לדון אף ישראל.   9.  מקשה הכנסת הגדולה (חושן משפט סימן ז') איך ישבו שמעיה ואבטליון בסנהדרין ודנו דיני נפשות, הלא היו גרים כמבואר ברמב"ם בהקדמתו ליד החזקה. ותירץ התוספות יום טוב על אבות פרק א' משנה י', שלא היו גרים בעצמם אלא מקהל גרים, ואמם היתה מישראל. אולם עדיין אין זה מתרץ לפי הדעות שאף באופן זה פסול לדיני נפשות. והתומים בחושן משפט סימן ז' מתרץ שאכן לא דנו דיני נפשות, אלא היו נשיאים ואבות בית דין לבירור ההלכה, וכעין זה מתרץ החתם סופר שלא היו ראשי הסנהדרין, ובכנסת הגדולה תירץ, שכל שקבלו הקהל עליהם ומרוצים במינויו, יכול לדון אפילו בדבר שררה וכפיה, והקשה התומים על דבריו, שרק בדיני ממונות מצאנו שיכול אדם לקבל עליו דיין קרוב או פסול, אבל בדיני נפשות אין זה שייך. ומתרצים הפתחי נדה והברכי יוסף ששמעיה ואבטליון היו גדולים בתורה, ולא היה כמותם בישראל. וכל האיסור למנות גר זה רק אם נמצא כמוהו בישראל, ולכן יכלו למנותם עליהם והועילה קבלת הציבור אותם לדיינים עליהם, כיון שלא היה בישראל כמותם, והתומים מתרץ, שהתמנו על פי המלך, ולכן יכולים לדון בכפיה מכח סמכות המלך.
וצריכי שניהם (על אף שמפסוק אחד לומדים אותם במסכת סנהדרין שבדיני נפשות צריך דיינים מיוחסים משום שכתוב "ונשאו אתך", בדומים לך).
דאי אשמעינן גר בלבד הייתי אומר שראוי לדון דיני ממונות משום דראוי לבוא בקהל. אבל ממזר דאין ראוי לבוא בקהל, אימא לא כשר לדון אפילו דיני ממונות.
ואי אשמעינן ממזר בלבד, הייתי אומר שכשר לדון דיני ממונות משום דקאתי מטפה כשירה, שהרי הוא יהודי, אבל גר דקאתי מטפה סרוחה, שנולד בתור גוי אימא לא ידון אפילו דיני ממונות, קא משמע לן שכשר לדון דיני ממונות.
והלכך צריכא את שתי המשניות.
מתניתין:
כל דיין הכשר לדון, כשר גם להעיד.  10 

 10.  הערוך לנר מסתפק לגבי טריפה האם כשר לדון, ואף שאין סומכים בעל מום לסנהדרין ונדרש מהפסוק "ומום אין בך", אולם טריפה שונה, וכפי שרואים שכהן בעל מום פסול לעבודה וטריפה כשר. ואפשר לדייק מן הכלל כל הכשר לדון כשר להעיד, וטריפה הרי בדיני נפשות פסול להעיד מפני שאי אפשר לקיים בו כאשר זמם, שאי אפשר להורגו מפני שנחשב כבר כמת, ואם כן בהכרח שפסול גם לדון, שאם לא כן אין הכלל נכון, שמצאנו טריפה שכשר לדון ופסול להעיד. ואפשר לדחות, שהמשנה דברה רק בסוגי פסול של יוחסים, או שכיון שכשר להעיד בדיני ממונות, ממילא כשר לדון בדיני נפשות. ולדעת הנודע ביהודה (קמא, אבן העזר ע"ב) שכל שפסול להעיד בדיני נפשות פסול גם בדיני ממונות מחמת הפסוק "משפט אחד יהיה לכם" אם כן מאחר שטריפה פסול לעדות בכל הדינים, יהיה פסול גם לדון, אם לא שנחלק ונאמר שהמשנה דברה רק בפסולי יוחסין.
אבל, ויש עד שכשר להעיד אך, ואינו כשר לדון!
גמרא:
זה שלמדנו שיש עד שכשר להעיד אך פסול לדון, לאתויי מאי?
אמר רבי יוחנן: לאתויי מי שהוא סומא באחת מעיניו שכשר להעיד אבל פסול לדון.

דרשני המקוצר