פרשני:בבלי:יבמות עד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות עד ב

חברותא

כי אי זהו דבר ששוה  בזרעו של אהרן - כלומר: כל זרעו של אהרן בין בנים ובין בנות שייכים בו - הוי אומר זו תרומה, שהשוה בהן הכתוב בנות לבנים, ולא בקדשי קדשים, שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה.
הרי למדת: טמא אסור באכילת תרומה.
ומקשינן: ואימא, אמור, הואיל ואמר הכתוב "בקדשים" לא יאכל, אין הכתוב בא לאסור את הטמא אלא בחזה ושוק של קדשים - הניתן לכהנים, ועשה בהם הכתוב בנות כבנים?!
ומשנינן: חזה ושוק אינו שוה בכל זרעו של אהרן. שהרי אינה ב"חוזרת" (בת כהן שנישאת לישראל ונתאלמנה או נתגרשה וחזרה אל בית אביה, אינה חוזרת ואוכלת בחזה ושוק, שפסקה מלאכול בעת שנתארסה לישראל, וכפי שנתבאר בגמרא לעיל סח ב), ולפיכך מפרשינן את הכתוב על תרומה, שישנה אף ב"חוזרת".
ומקשינן: והרי תרומה נמי אינה שוה בכל זרעו של אהרן. שהרי אינה בחללה שנולדה מכהן שבא על פסולי כהונה, או בת כהן שנבעלה למי שפסול לה ונפסלה מן התרומה (ריטב"א)?!  1 

 1.  ואף שהנבעלת לפסול לה לא מיקרי "חללה" ופסולה בתרומה הוא משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" (כפי שנתבאר לעיל בפרק אלמנה), לא דייק הש"ס בלשונו, ונתכוין לכלול אף את אלו, ועל כולן הוא אומר: חללה לאו זרעו דאהרן הוא, ריטב"א; וראה מה שכתב הרב המגיה שם בציון 369.
ומשנינן: חללה - לאו זרעו דאהרן היא נחשבת אלא כזרה!
ומקשינן: וממאי דהאי קרא: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" - המלמדנו איסור אכילה בטומאת הגוף - היינו עד דאיכא הערב שמש בלבד, ואילו מחוסר כפורים מותר הוא בתרומה (וכפי שנתבאר בברייתא שהובאה לעיל בעמוד א) -
אימא: "עד אשר יטהר" היינו עד דמייתי כפרה, ומחוסר כפורים יהיה אסור בתרומה, ותיקשי על הברייתא דלעיל, המתרת מחוסר כפורים בתרומה?! ומשנינן: לא סלקא דעתך לומר כך!
דהא תנא דבי רבי ישמעאל לפרש: "והוא צרוע או זב", דהיינו: בזב בעל שתי ראיות  2  ובמצורע מוסגר  3  - שאין צריכים להביא כפרה - הכתוב מדבר.

 2.  זב שראה ראיה אחת בלבד של זוב, אין היא אלא כראיית קרי בעלמא. ואם ראה שתי ראיות, כל דיני טומאת זב עליו, אלא שאינו מביא קרבן למחרת טהרתו. ואם ראה שלש ראיות הרי זה מביא קרבן למחרת טהרתו.   3.  מי שנראתה בו כמין צרעת, הרי זה מראה את הכהן, ופעמים שהכהן מטמא את המצורע מיד והוא נקרא "מצורע מוחלט", ופעמים שהכהן מסגירו שבעת ימים פעם או פעמים לראות אם יהיו בו מהסימנים המחליטים את המצורע, והוא נקרא: מצורע מוסגר"; המצורע המוחלט לכשיטהר, הרי זה מביא קרבן, אבל המצורע המוסגר אינו מביא קרבן.
וטעמו: משום דכתיב: והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנוגע בכל טמא נפש.
הרי למדת: "צרוע או זב" דינו הוא דומיא ד"טמא נפש" (טמא מת).
מה "טמא נפש" דלאו בר כפרה הוא, אף הני (צרוע או זב) נמי, דלאו בני כפרה נינהו.
ואכתי מקשינן: ואימא הני מילי - שדי לו לטמא בהערב שמש - בטומאה דלאו בר כפרה הוא כזב בעל שתי ראיות ומצורע מוסגר.
אבל בטומאה דבר כפרה הוא, כזב בעל שלש ראיות ומצורע מוחלט וכיוצא בזה, אימא לא יאכל בתרומה עד דמייתי כפרה?!
ותו יש לשאול: הא דתנן: טבל - הטמא שצריך להביא כפרה לכשיטהר - ועלה מן המים, הרי זה אוכל במעשר שני ואף שעדיין לא העריב שמשו, כי טבול יום מותר במעשר שני. אבל בתרומה לא יאכל בעודו טבול יום.
וכשהעריב שמשו הרי זה אוכל אף בתרומה ואף שלא הביא כפרתו, שהמחוסר כפורים אוכל רק בתרומה, אבל בקדשים עדיין לא יאכל.
וכשהביא כפרה - הרי זה אוכל אף בקדשים -
מנא לן שהמחוסר כפורים אסור בקדשים?
אמר רבא אמר רב חסדא לפרש המקור שמחוסר כפורים אינו אוכל בקדשים:  4 

 4.  ואילו ישוב קושיא ראשונה של הגמרא, מתבאר בהמשך הסוגיא.
תלתא קראי כתיבא (שלש מקראות כתובים):
א. כתיב בפרשת איש איש מזרע אהרן והוא צרוע: ולא יאכל מן הקדשים, כי אם רחץ בשרו במים.
ומשמע: הא רחץ במים - הרי זה טהור, ואף שעדיין לא העריב שמשו.  5 

 5.  כתבו התוספות: ואף על גב דבההוא קרא כתיב: נפש אשר תגע בו "וטמאה עד הערב" ולא יאכל מן הקדשים, איכא למימר דקאי על תרומה וקדשים, ומכל מקום משמע הא רחץ, טהור.
ב. וכתיב (באותה הפרשה): ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים ומשמע: כשהוא טבול יום אינו אוכל, אבל משהעריב שמשו הרי זה אוכל, ואף שלא הביא עדיין את כפרתו.
ג. וכתיב גבי יולדת "ובמלאות ימי טהרה לבן או לבת, תביא כבש בן שנתו. וכפר עליה הכהן, ו (אז) טהרה"
הרי למדת שלא נשלמה טהרתה עד שתביא כפרתה.
הא כיצד יתקיימו שלשת המקראות הללו:
כאן - המקרא הראשון - אמור לענין מעשר שני, ללמדך: אף כשהוא טבול יום הרי הוא אוכל במעשר.
כאן - המקרא השני - אמור לעניין תרומה, ללמדך: כשהוא טבול יום אינו אוכל בתרומה, אבל כשהעריב שמשו הרי זה אוכל, ואף שלא הביא עדיין את כפרתו.
כאן - המקרא השלישי - אמור לענין קדשים, ללמדך: כל הטעון כפרה, הרי זה אינו אוכל בקדשים עד שיביא כפרתו.
ומקשינן: ואיפוך אנא את פירוש המקראות הראשון והשני, ונאמר: המקרא הראשון בא לענין לתרומה, כדי ללמדך: טבול יום אוכל בתרומה, והמקרא השני בא לענין מעשר שני, וללמדך: טבול יום אינו אוכל במעשר שני עד שיעריב שמשו?!
ומשנינן: מסתברא שתרומה עדיפא ממעשר להחמיר בדינה, שכן יש בה חומרות שסימנם מחפ"ז.
חייבים עליה מיתה, כשאוכלה בטומאת הגוף, וזר האוכלה בשוגג ומשלם את תמורתה מוסיף חומש על הקרן, ואין לה פדיון, ואסורה לזרים.
תאמר במעשר, שאין בו מיתה כשאוכלו בטומאת הגוף, אלא רק עבירת לאו, ואין בו חומש, שהרי מותר הוא לזרים, ויש לו פדיון, ומותר לזרים.
ומקשינן עלה: אדרבא, מעשר עדיפא, שכן יש בו חומרות שסימנם: הד"ס ט"ב:
מעשר טעון הבאת מקום לירושלים, ואילו התרומה נאכלת בגבולין.
מעשר טעון וידוי, ואילו התרומה אינה טעונה וידוי אלא אגב מעשר (תוספות לעיל עג א ד"ה וטעונין).
מעשר אסור לאונן, ואילו התרומה מותרת לו.
אין מבערין מן המעשר בטומאה, ואילו תרומה הטומאה מתירתה בהבערה.
מעשר טעון ביעור מן העולם ואילו התרומה אינה טעונה ביעור.  6  ומשנינן: אפילו הכי, חומרת מיתה שיש בתרומה למי שאוכלה בטומאת הגוף עדיפא מכל החומרות שיש במעשר.

 6.  ראה מה שנתבאר בזה בהערות לעיל עג א בסוף העמוד.
רבא אמר (תירץ): אף בלא סברת "מיתה עדיפא" נמי לא מצית אמרת שהכתוב "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים" (דמשמע: כיון שטבל הרי הוא אוכל), במעשר הוא מדבר -
כי אמר קרא: "נפש אשר  7  תגע בו, וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים".

 7.  לשון רש"י: אמר קרא נפש בקרא דכי אם רחץ בשרו במים כתיב נפש "כי" תגע בו; ואולם לשון הכתוב הוא: נפש "אשר" תגע בו; והרש"ש הגיה בדברי רש"י.
והרי איזהו דבר ששוה בכל נפש, בין כהנים ובין זרים?
הוי אומר זה מעשר שני, שהוא מותר לזרים, ולא תרומה, שהיא אסורה לזרים.
ואכתי תיקשה הקושיא ראשונה, דאקשינן לעיל: הואיל ולא למדנו לתרומה אלא מן המקרא "ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים" האמור גבי צרוע או זב, שאינם טעונים כפרה (כפי שפירש תנא דבי רבי ישמעאל), אם כן נאמר:
הני מילי היכא דלאו בר כפרה הוא.
אבל היכא דבר כפרה הוא, נאמר שאינו אוכל בתרומה עד דמייתי כפרה, וכפי שהקשינו לעיל?!  8 

 8.  כתבו התוספות: על מעשר אין להקשות: ואימא הני מילי היכא ד לאו בר כפרה, אבל היכא דבר כפרה עד דמייתי כפרה, כיון דסגי בטבילה בלא הערב שמש, ולא בעי שיטהר לגמרי, הוא הדין במידי דבר כפרה הוא, וכן מבואר ברש"י כאן שהקושיא היא על תרומה בלבד ולא על מעשר. ומיהו לעיל עד א גבי פרה מבואר, שמחוסר כפורים אסור בה (לחד מאן דאמר), אף שטבול יום מותר בה, וראה מה שביאר בזה במהרש"א.
אמר תירץ אביי: תרי קראי כתיבי ביולדת, הטעונה כפרה:
כתיב "אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים, כימי נדת דוותה תטמא. (ומשעברו שבעת ימים הרי היא טובלת לטהרתה). ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה (אף אם ראתה דם אינה נעשית נדה, והיא קרויה בימים אלו: טבולת יום ארוך עד שיעריב השמש בסוף ימי טוהר שלה). בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא - עד מלאת ימי טהרה"  9 .

 9.  מדברי התוספות בד"ה ימי טהרה, נראה שהם גורסים "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש", שהרי כתבו לבאר את הדרשה: מדלא כתיב ובמלאת לבן או לבת.
הרי למדת: כיון שמלאו ימיה (העריב השמש בסוף ימי טוהר שלה) - טהרה, ואף שלא הביאה כפרתה עדיין.
וכתיב עוד ביולדת "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת. וכפר עליה הכהן, וטהרה" -
ומשמע שעד אשר תביא כפרתה היא אינה טהורה.
הא כיצד יתקיימו שני מקראות הללו? כאן - עד מלאת ימי טהרה - לאכילת תרומה.
וללמדך: אף שלא הביאה כפרתה הרי זו אוכלת בתרומה.  10 

 10.  כתב רש"י: וליכא למימר כאן למעשר בהערב שמש, דהא אמרן לעיל גבי מעשר הא רחץ טהור, דלא בעי הערב שמש. ולענין טבול יום מה לי בר כפרה מה לי לאו בר כפרה. כלומר: אי אפשר לומר שבמידי דבר כפרה יהא הדין במעשר שהוא צריך הערב שמש, ואילו במידי דלאו בר כפרה לא יהא טעון הערב שמש, כי אם אינו צריך להמתין עד שיביא כפרתו, למה ימתין עד שיעריב שמשו, מה שאינו צריך במידי דלאו בר כפרה.
כאן - וכפר עליה הכהן וטהרה - לאכילת קדשים.
וללמדך: עד שלא תביא כפרתה אל תאכל בקדשים.
ומקשינן: ואיפוך אנא! ונאמר: תרומה אינה אוכלת עד שלא תביא כפרתה, ואילו קדשים הרי זו אוכלת במלאת ימי טהרה?!
ומפרשינן: מסתברא, קודש חמור, שכן יש בו חומרות, שסימנם: פנקעכ"ס (כמבואר לעיל עג ב), ומן הראוי להחמיר בהם שלא יאכל אותם מי שמחוסר כפורים.
ואכתי מקשינן: אדרבה, תרומה חמורה, שכן יש בה חומרות שסימנם: מחפ"ז (כמבואר בגמרא שם).
ומפרשינן: הנך, החומרות שיש בקודש על התרומה נפישן (רבות הן) מן החומרות שיש בתרומה על הקודש.  11 

 11.  לעיל עג ב תירצה הגמרא על קושיא דומה: כרת עדיפא, והוא הדין דהוה הגמרא מצי למימר כאן תירוץ זה, תוספות.
רבא אמר: אף בלא סברת "הנך נפישן", גם לא מצית אמרת שהכתוב בא ללמדנו שמחוסר כפורים אוכל בקדשים -
כי אמר קרא "וכפר עליה הכהן - וטהרה".
מכלל זה אתה למד שהיא טמאה עד שלא תביא כפרתה.
ואי סלקא דעתך בקדשים מדבר הכתוב "עד מלאת ימי טהרה", וללמדנו שמחוסר כפורים אוכל בקדשים, הרי לא יתכן שיהא הדין כן!
כי איקרי כאן "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל".
כלומר: כיון שהכתוב קורא את המחוסרת כפורים "טמאה", הרי נטמא הבשר במגעה, אם תאכלנו קודם שתביא כפרתה, והאיך תאכל בקדשים!?  12 

 12.  א. ראה מה שביאר הערוך לנר, למה אין לומר כן גם לגבי תרומה. ב. הקשו התוספות: הוה ליה למימר: איקרי כאן "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה", שהרי בטומאת הגוף אנו עוסקים?! ותירצו: לרבותא נקטיה, דאפילו טומאת בשר איכא ; וראה מה שכתב על זה בערוך לנר.
אלא, שמע מינה: בתרומה הכתוב מדבר, ומתירה לאכול בתרומה אף קודם שתביא כפרתה.
מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי: ומי מצית אמרת שתרומה כתיבא הכא!?
וכי אפשר שהתורה מדברת בפרשת יולדת על תרומה, וכאשר אמרת: "עד מלאת ימי טהרה", ללמד על התרומה הוא בא?!
והתניא: כתיב בפרשת יולדת "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אשה כי תזריע, וילדה זכר, וטמאה".
אין לי אלא נשים מ"בני ישראל"  13  שהן טמאות לידה.

 13.  מרש"י נראה קצת שהוא גורס: אין לי אלא "בנות ישראל".
גיורת ושפחה משוחררת - מנין שגם הן טמאות לידה?
תלמוד לומר: "אשה" כי תזריע.
ואי סלקא דעתך שבתרומה הכתוב מדבר, תקשי: וכי גיורת ושפחה משוחררת בנות מיכל תרומה נינהו?  14  והרי אף על ידי נישואין לכהן אי אפשר שיאכלו, כיון שאסורות הן לכהן!

 14.  הגירסא שלפנינו היא: אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה "משוחררת" מנין; ולפי גירסא זו מתבארים היטב דברי הגמרא: "גיורת ושפחה משוחררת בנות מיכל תרומה נינהו?!". ואולם בכריתות ז ב הגירסא בספרים שלנו היא: "גיורת ושפחה מנין", וכן מתבאר מן הסוגיא שם, שהברייתא עוסקת בשפחה שאינה משוחררת; ולפי גירסא זו אין מובנים דברי הגמרא שהשפחה אינה בת אכילת תרומה, כי הרי בת אכילת תרומה כשהיא קנין כספו של כהן, ואם טמאה אסורה היא לאכול באותה תרומה?! וביאר הרשב"א: דמכל מקום אכתי תיקשי לן גיורת; וראה דברי התוספות ד"ה ושפחה.
אמר, תירץ רבא: וכי לא מצינו בפרשת יולדת בדברי הכתוב ענין של אכילת תרומה, שאינה שייכת בגיורת ושפחה, הכלולים בפרשת יולדת?!

דרשני המקוצר