פרשני:בבלי:יבמות עט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות עט א

חברותא[עריכה]

ואולם את אשר נעשה לנתינים, הרי יש בידינו לתקן. ולכן, ניקרינהו וניפייסינהו (נקרא לנתינים ונפייסם).
מיד - "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבעונים.
ויקרא המלך לגבעונים, ויאמר אליהם:  1  מה אעשה לכם, ובמה אכפר? וברכו את נחלת ה'!"

 1.  לא נמצא פסוק כזה "ויאמר אליהם מה אעשה לכם" בספר שמואל, אלא "ויקרא המלך לגבעונים, ויאמר אליהם. והגבעונים, לא מבני ישראל המה. ויאמר דוד אל הגבעונים: מה אעשה לכם?" ובפשוטו הוא דילוג מפסוק לפסוק. ואולם רש"י בשמואל פירש "ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם", דברי ריצוי הם, שיעברו על מדותיהם וימחלו לשאול ולביתו. אך "והגבעונים - לא מבני ישראל המה!", שהראו במדת האכזריות שלהם כי הם אינם מזרעו של אברהם אבינו, ואינן הם ראויים להידבק בישראל. ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל. ודברים אלו שכתב רש"י על "והגבעונים לא מבני ישראל המה", יסודם בגמרא כאן בהמשך השמועה (אלא שלא מבואר כן בתורת פירוש על הפסוק).
ויאמרו לו הגבעונים: אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, כי אם נפשות!"
ביקש לפייסם בממון ולא רצו, אמר: שמא הם מתביישין זה מזה? הלך ופייס כל אחד לעצמו, ולא נתפייסו.
לכך כתיב: אין "לי" כסף וזהב (רש"י שמואל בשם ירושלמי).
"ואין לנו איש להמית בישראל".
אין לנו איש להמית בכל שאר בני ישראל, שלא חטאו לנו.
"ויאמר (דוד לגבעונים): מה אתם אומרים - אעשה לכם!" "ויאמרו אל המלך: איש אשר כילנו - יותן לנו שבעה אנשים מבניו (מזרעו של שאול), והוקענום לה'!" נתלה אותם לשמו של מקום, להודיע משפטו, רש"י שמואל)"  2 .

 2.  רש"י בספר. לפי סדר הפסוקים בשמואל, נראה שהמשך הדברים כפי שהם מבוארים כאן, היה קודם שבקשו להוקיע את בני שאול.
פייסינהו דוד ולא מפייסו (גירסת עין יעקב; פייס אותם דוד וביקש מהם למחול ולא נתרצו הגבעונים).
ולפיכך גזר עליהם דוד שלא יתחתנו בהם, כי אמר דוד: שלשה סימנים יש באומה זו (ישראל):
א. הרחמנים.
ב. והביישנים.
ג. וגומלי חסדים.
וכל זאת מנין:
רחמנים - דהא כתיב: ונתן לך רחמים (היינו, שיהיה לך מדת הרחמים כדי שתרחם על הבריות, מהרש"א) ורחמך והרבך.
ביישנין - דהא כתיב: בעבור תהיה יראתו על פניכם, וכמבואר בנדרים (כ א) שהיא הבושה, כי היראה הניכרת בפנים היא הבושה וכפי שהיא נקראת "בושת פנים", (מהרש"א).
גומלי חסדים - דהא כתיב: כי ידעתיו (את אברהם) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו "דרך ה'"  3  לעשות צדקה ומשפט.

 3.  כתב המהרש"א, כי עיקר הלימוד הוא מ"דרך ה"', כי גמילות החסדים נקראת "דרך ה"' שילך בה האדם אחרי מדותיו יתברך, וכמו שאמרו: "אחרי ה' אלהיכם תלכו", וכי אפשר להלוך אחר שכינה וכו' אלא להלוך אחר מדותיו, מה הוא מלביש ערומים וכו'.
כל שיש בו סימנים הללו, ראוי להדבק באומה זו, וכל שאין בו אין ראוי להדבק בו.  4 

 4.  וזה הוא שאמר הכתוב: "והגבעונים לא מבני ישראל המה", כלומר: והם הראו בעצמן מדת אכזריות שאינן מזרעו של אברהם אבינו, ואינן ראויין לידבק בישראל (רש"י שמואל) ; ומשמע כי הלשון: "והגבעונים לא מבני ישראל המה" מתפרש על פי פשוטו כפירוש רש"י (וכן פירשו על דרך זה גם שאר המפרשים), ועל פי מדרשו: לא יבואו בקהל לך.
"יותן לנו שבעה אנשים מבניו, ויאמר המלך אני אתן. ויחמול המלך על מפיבושת בו יהונתן בן שאול.
ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול, את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי".  5 

 5.  כתב הריטב"א: אין ספק כי שבעה אלו שקלטן הארון (כמבואר בהמשך הסוגיא), חייבי מיתה היו מצד אחר, ולכן נתגלגלה להן חובה עכשיו יותר משאר זרעו של שאול.
מאי שנא הני (למה בחר דוד באלו למות) ולא בשאר זרעו של שאול?
אמר רב הונא: העבירום - לזרעו של שאול - לפני הארון, כל שהיה הארון קולטו, היה הולך למיתה, וכל שאין הארון קולטו, נבדל לחיים.
מתיב רב חנא בר קטינא על דברי רב הונא:
והא כתיב: "ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול", וקא סלקא דעתין שהעבירו לפני הארון ולא קלטו, וכיון שכן מה חמלה יש בדבר?!
ומשנינן: שלא העבירו דוד למפיבושת לפני הארון.
ותמהינן עלה: וכי אטו משוא פנים יש בדבר, כלומר: וכי אטו היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות, היה לו להעביר את כולם?!  6 

 6.  הקשה בערוך לנר: הרי קושיא זו יש לשאול על הפסוק, ומה ענין זה למה שאמר: שלא העבירו דוד לפני הארון, וראה שם.
אלא שהעבירו למפיבושת וקלטו, וביקש דוד עליו רחמים ופלטו.
ואכתי משוא פנים יש בדבר, כי הואיל וקלטו הארון לא היה לו לדוד להמית אחר תחתיו (רש"י)?!  7 

 7.  אין כוונת רש"י בלשונו "להמית אחר תחתיו" שהיה דוד משלח אחר למות במקומו, כי מאחר שפלט הארון את מפיבושת, ודאי שקלט הארון אחר תחתיו; אלא שאף באופן זה משוא פנים יש כאן.
אלא שביקש דוד רחמים על מפיבושת שלא יקלטנו הארון.  8 

 8.  א. כתב בערוך לנר: קשה קצת, אי קרי ליה "משוא פנים" מה שהתפלל דוד שיפלטנו הארון מפני שעל ידי זה יכנס אחר תחתיו, איך מתורץ זה במה שאמר שהתפלל דוד שלא יקלטנו הארון, דהא אכתי איכא משוא פנים?! וראה מה שכתב שם. ב. כתבו התוספות, שאותו מפיבושת בן שאול שהוקע, היה רבו של דוד, ושמא ביקש עליו רחמים ולא נענה.
כאן שבה הגמרא לעיקר העונש שהוטל על זרעו של שאול בעוון שאול; ומתמהת הגמרא:
והא כתיב: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו",  9  והאיך הסכימה שכינה כשקלטם הארון - להרוג את זרעו של שאול בעוון אביהם - ולעקור מצוה זו (ריטב"א)?!

 9.  הקושיא היא מסוף הפסוק: "איש בחטאו יומתו", כי את עיקר הפסוק: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" הרי מפרשינן לה במסכת סנהדרין: לא יומתו אבות בעדות בנים, ובנים לא יומתו בעדות אבות, מהרש"א ; אבל בריטב"א מבואר, דהקושיא היא מ"ובנים לא יומתו על אבות".
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
לפיכך מתו, כי מוטב שתיעקר אות אחת  10  מן התורה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, שהיו האומות אומרים: אין אומה זו ראויין לידבק בה, שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם ולא עשו בהם נקמה.

 10.  כתב הריטב"א: פירוש: שכל הוראת שעה ולמיגדר מילתא שרי, ובית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ; ואין זו עקירה ממש, אלר שתיעקר לפי ראות בני אדם קאמר; וכתב עוד: אף שחייבי מיתה היו מצד אחר (כמבואר לעיל בהערה), משום דלא ידיע חובם קרי ליה "עקירה", שאין להעניש אלא על הנגלות. וביאר עוד: "אות אחת" לאו דוקא, שהרי מקרא מלא אנו עוקרים; אי נמי משום שאנו עוקרים: ובנים "לא" יומתו על אבות, וזה חשוב כאות אחת, משום שהאל"ף נכתבת ואינה נהגת בפה. ובעיון יעקב וערוך לנר פירשו על פי דברי המהרש"א שאנו עוקרים את "איש בחטאו ימותו", ואילו היה אומר הכתוב: איש בחטא (ולא "בחטאו") יומת, לא היה משתמע שלא יומת איש בחטאו של אביו, הרי שלא נעקרה אלא אות אחת.
כתיב: "ותקח רצפה בת איה את השק, ותטהו לה אל הצור (נטתה ופרשה לעצמה את השק לשבת, אצל ההר שם נתלו, מצודות  11 ), מתחילת קציר חטים (הוא הזמן שנתלו בו) עד ניתך מים עליהם מן השמים (כלומר: עד ימות הגשמים, רש"י  12 ) ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם, וחית השדה לילה" -

 11.  זה הוא פשוטו של מקרא ; ובתוספות הביאו בשם מדרש: אל הצור, שהצדיקה עליה את הדין ואמרה: הצור תמים פעלו, וביאר בערוך לנר, שהוא נדרש ממה שאמר הכתוב "אל" הצור ולא "על" הצור.   12.  מרש"י נראה שהיו תלויים על העץ מימי קציר חטים דהיינו ביומי ניסן (וכמו שכתב רש"י בשמואל) ועד ימות הגשמים; ואולם במצודות בשמואל כתב: שמרה עליהם מאז נתלו עד ניתך מים עליהם, ובהשגחת המקום ירד גשם מעט למען יורידום, למען דעת אשר בעוון אביהם היתה עצירת הגשמים, בראותם אשר לאחר שנעשה משפט התחילו הגשמים לרדת.
ומקשינן: כיצד הניחום על העץ מתחילת קציר חטים עד רד הגשם?
והא כתיב: "לא תלין נבלתו על העץ"?!  13  אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:

 13.  ברמב"ן על התורה כתב, שאין לאו זה אמור אלא בחייבי מיתות בית דין, וכמאמר הכתוב: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת וגו'. לא תלין נבלתו על העץ", ומטעם זה הלינו את בני שאול. ובערוך לנר העיר, שהוא נגד הגמרא דילן, וראה מה שיישב שם, ומה שביאר על פי דבריו, את לשון הגמרא: מוטב שתיעקר "אות אחת".
מוטב שתיעקר אות אחת ("לא תלין נבלתו על העץ") מן התורה, ויתקדש שם שמים בפרהסיא על ידי שהיו תלויים -
שמתוך כך היו עוברים ושבים אומרים:
מה טיבן של אלו? והיו עונים להם: הללו בני מלכים הם.
ומה עשו? והיו עונים להם ואומרים: פשטו ידיהם בגרים גרורים.  14 

 14.  ראה ביאור לשון "גרורים" בעיון יעקב.
אחר שראו ושמעו העוברים את כל זאת, אמרו העוברים והשבים: אין לך אומה שראויה להידבק בה כאומה זו (ישראל), שהרי:
ומה לבני מלכים עשו כך, לבני הדיוטות - אילו היו עושים כמעשיהם - על אחת כמה וכמה שיעשו להם כך.
ומה על פשע שנעשה כנגד גרים גרורים עשו לבני המלכים כך, על פשע שנעשה כנגד ישראל על אחת כמה וכמה.
מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים -
שנאמר: ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר, והם היו הגרים כדמפרש ואזיל.
ומפרשינן: ודילמא אותם מאה וחמשים אלף עבדים ישראל הוו ולא גרים?!
לא סלקא דעתך, דהא כתיב: ומבני ישראל לא שם שלמה עבד, ועל כרחך עבדים אלו מן הגרים היו.
ואכתי מקשינן עלה: דילמא מכל מקום ישראל הוו, ואכן לא היו עבדים אלא דוגזר (שכירים) בעלמא.
אלא מכח קושיא זו מוכיחה הגמרא שאותם מאה וחמשים אלף אכן גרים היו ולא ישראל, מהכא: ויספור שלמה כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל וגו', וימצאו מאה וחמשים אלף וגו' ויעש מהם שבעים אלף סבל ושמונים אלף חוצב בהר.
כאן שבה הגמרא לעיקר מימרתו של רב חנא בר אדא, שאמר: נתינים דוד גזר עליהם, ומתמהת על כך הגמרא:
וכי נתינים דוד גזר עליהם?! והרי משה כבר גזר עליהם, דכתיב: מחוטב עציך עד שואב מימיך.
ומשנינן: משה גזר לההוא דרא (לאותו דור), ואילו דוד גזר לכולי דרא (לכל הדורות).
ואכתי תמהינן: והרי יהושע הוא שגזר עלייהו? ! דכתיב: ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה'.
ויהושע הרי לדורות הבאים גזר, וכמו שנאמר עוד: ועתה ארורים אתם, ולא יכרת מכם עבד.
ומשנינן: יהושע, גזר עליהם עבדות רק בזמן שבית המקדש קיים, וכמו שנאמר: למזבח ה' (רש"י).  15 

 15.  ונאמר עוד: ולא יכרת מכם עבד וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי.
ואילו דוד, גזר עליהם עבדות אף בזמן שאין בית המקדש קיים.  16 

 16.  לעיל בהערה בתחילת סוגיא זו נתבאר בהבנת שיטת רש"י שני אופנים: האחד: דוד גזר עליהם עבדות וממילא נאסרו כשאר עבדים. השני: דוד גזר עליהם איסור חתנות. ולפירוש הראשון מתבארת בפשוטו סוגיית הגמרא כאן שמשמע: גזר דוד מה שגזר יהושע, אלא שזה גזר לדורו וזה גזר לעולם; אבל לפירוש השני צריך לומר, שאין גזירת יהושע שווה עם גזירת דוד, שהרי לא מצינו ליהושע שיגזור עליהם איסור חתנות; והכי קאמר: וכי אטו נתינים דוד גזר עליהם, והרי כבר גזר עליהם יהושע שיהיו עבדים, וממילא אסורים הם בחתנות כשאר עבדים. ואולם התוספות בסוגייתנו הבינו בשיטת רש"י כפירוש השני, וראה בדבריהם ביאור דברי הגמרא.

דרשני המקוצר[עריכה]