פרשני:בבלי:יבמות צז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות צז ב

חברותא[עריכה]

כתב המאירי: כבר ביארנו במקומו באיסור לשון הרע, שהוא הותר מכללו כל שאדם מספר בגנות בעל עבירות או בעל מידות מגונות, בכוונה שיהיו השומעים מתרחקים ממנו עד שלא יהיו למדים ממעשיו, ועל דרך זה היו אצל רבותינו משלים וחידות נאמרות באיסורי ביאה כדי להפליג בספור גנותן, עד שיהיו השומעים נזהרים בכך, אלא שמתוך צחות המשלים, הוזכרו מהם אף בביאות של היתר, ועל דרכים אלו נאמר בסוגיא זו הרבה משלים שצריכים ביאור.
חידה ראשונה:
כיצד אפשר שתאמר אשה על אדם מסוים, שהוא: "אח מאב ולא מאם, והוא בעלה דאם, ואנא ברתה דאנתתיה (אחי הוא מאבי ולא מאמי, והוא בעלה של אמי, ואני בת אשתו)"
אמר. פתר רמי בר חמא: לא תמצא שתאמר אשה כן אלא דלא כרבי יהודה דמתניתין (דמשנתנו) האוסר באנוסת אביו; ורק לרבנן תמצא כן.
וכגון שיעקב בעלה של רחל בא על לאה שלא בקדושין והוליד ממנה את דינה, ונשא יוסף שהוא בנו של יעקב מרחל את לאה אנוסת אביו (המותרת לו לפי חכמים).
ואומרת דינה בתו של יעקב על יוסף:
אחי הוא מאבי יעקב, ואינו אחי מאמי, כיון שאני מלאה והוא מרחל, והוא יוסף בעלה של לאה אמי, ואני בתה של לאה שהיא אשתו.
חידה שניה:
מי היא זו האומרת על ילד שהיא נושאת על כתפיה: "אח הוא, וברי הוא, אחתיה אנא דהאי דרינא אכתפאי, (אחי הוא ובני הוא, ואני אחותו הגדולה של זה שאני נושאת על כתפי)"
פותרת. הגמרא: משכחת לה (תמצא מקרה זה) בגוי הבא על בתו, כגון שבא ישמעאל על מחלת בתו והוליד ממנה את נביות.
ואומרת מחלת בתו של ישמעאל על נביות בנה שהוא אחיה מישמעאל:
אחי הוא מאבי ישמעאל, ובני הוא, ואני אחותו הגדולה מישמעאל.  1 

 1.  כפילות לשון הוא, שכבר אמרה אחי הוא.
חידה שלישית:
מי היא זו האומרת: "שלמא לך ברי! בת אחתיך אנא" (שלום לך אחי, בת אחותך אני).
ופתרונה: משכחת לה בגוי הבא על בת בתו.
כגון שבא ישמעאל על אסנת נכדתו בתה של מחלת בתו, והוליד ממנה את נביות.
ואומרת אסנת על בנה נביות:
שלום לך בני, בתה של מחלת אני שהיא אחותך מישמעאל.
חידה רביעית:
דלאי דדלו דוולא! ליפול לכו סתר פתר, (אתם בני הפועלים הדולים ומשקים את השדות שמעו נא את חידתי, שהיא נופלת לפניכם סתומה ופתרונה מוסתר)!
מי היא זו האומרת על תינוק שהיא נושאת על כתפיה: "דהאי דדרינא בר הוא, ואנא בת אחוה, תינוק זה שאני נושאת הוא בני, ואני בתו של אחיו".
ופתרונה: משכחת לה בגוי הבא על בת בנו.
כגון שבא ישמעאל על אסנת שהיא בתו של בנו קדר, והוליד ממנה את נביות.
ואומרת אסנת על נביות בנה הקטן:
תינוק זה שאני נושאת על כתפי הוא בני. ואני הנני בתו של קדר, שהוא אחיו של נביות מישמעאל.
חידה חמישית:
קובלת אשה: "בייא (כמו ויי לי) מאח, והוא אב, והוא בעל, והוא בר בעל, והוא בעלה דאם, ואנא ברתה דאיתתיה, ולא יהיב פיתא לאחוה יתמי בני ברתיה (קובלת אני - על אחי, שהוא אבי, והוא בעלי, והוא בנו של בעלי, והוא בעלה של אמי, ואני בתה של אשתו - על שאינו נותן מזונות לאחיו היתומים שהם גם בני בתו)"
ופתרונה ... משכחת לה בגוי הבא על אמו, והוליד ממנה בת, וחזר ובא על אותה בת, וחזר זקן (אביו של אותו גוי) ובא עליה, והוליד ממנה בנים ומת הזקן ונשארו בניו יתומים.
כגון שבא ישמעאל בנו של אברהם על הגר אמו, והוליד ממנה את מחלת, נמצאת מחלת שהיא בתו של ישמעאל ואחותו מן האם, וחזר ישמעאל ובא על מחלת ונעשית מחלת גם אשתו של ישמעאל, וחזר אברהם אביו של ישמעאל, ובא אף הוא על מחלת, והוליד ממנה כמה בנים, ומת אברהם והניח את בניו ממחלת יתומים.
וקובלת מחלת על ישמעאל, שהוא אביה, וגם אחיה מהגר:
הרי אחי אתה מאמנו הגר. ואתה גם אבי, שהרי אתה ילדתני. וגם בעלי, שהרי חזרת ובאת עלי. והנך בנו של בעלי אברהם, שהרי אף הוא בא עלי. ואתה גם בעלה של אמי הגר, שהרי באת עליה.  2  ואני בתה של אשתך הגר.

 2.  א. כפל לשון הוא זה, שהרי כבר אמרה שהוא אביה, וכתב רש"י שאומרת כן האשה בקובלנותה כדי להרבות דברים, (וכל שכן שההוספה "ואני בתה של אשתך" הוא כפל לשון, אחרי שכבר אמר שהוא בעלה של אמי). ב. בערוך לנר כתב ללמוד מכאן, שגוי הבא על אמו הרי היא נעשית אשתו, ואין אומרים שאין אישות תופסת לבן נח בחייבי מיתות (ובמשנה למלך פרק ט ממלכים נסתפק בזה), והראיה שהגמרא קוראת לישמעאל "בעלה דאם" ולהגר "אתתיה דישמעאל" אף שגוי הבא על אמו חייב מיתה; וראה עוד שם.
ואם כן, איך יתכן הדבר, שעם כל זאת אינך נותן מזונות לילדים היתומים, בני אברהם אביך, שהם אחיך, והם הבנים שלי, שאני בתך.
חידה שישית:
מי היא האומרת למי: "אנא ואת אחי, אנא ואבוך אחי, אנא ואמך אחי" (אני ואתה אחים, אני ואביך אחים, אני ואמך אחיות).
משכחת לה בגוי הבא על אמו והוליד ממנה שתי בנות, וחזר ובא הגוי על אחת מהן והוליד ממנה בן, וקריא ליה אחתיה דאמיה וקאמרה ליה הכי (קוראת אחות אמו של הבן הנולד ואומרת לו את הדברים הנזכרים) -
כגון שבא ישמעאל על הגר והוליד ממנה את אסנת ומחלת, ושוב בא ישמעאל על מחלת והוליד ממנה את נביות.
ואומרת אסנת אחות אמו של נביות - לנביות: אני ואתה אחים אנו מישמעאל. ואני ואביך ישמעאל אחים אנו מהגר. ואני ואמך מחלת אחיות אנו מישמעאל.
חידה שביעית:
מי הוא האומר למי: "אנא ואת בני אחי, אנא ואבוך בני אחי, אנא ואמך בני אחי (אני ואתה בני שתי אחיות, אני ואביך בני שני אחים, אני ואמך בני דודים).
ופתרונה: הא בהתירא נמי משכחת לה! פתרון משל זה יתכן אפילו דרך היתר!
כגון ראובן שיש לו שתי בנות חגלה ונועה, ואתא שמעון ונסב חדא מינייהו (ובא שמעון אחיו ונשא את חגלה שהיא אחת מבנותיו של ראובן) והוליד את שאול, ואתא בר לוי ונסב חדא מינייהו (ובא קהת בן לוי שהוא אחיהם של ראובן ושמעון, ונשא את נועה בת דודו ראובן), והוליד את עמרם.
וקאמר ליה שאול בריה דשמעון לעמרם בר בריה דלוי - הכי (ושאול בנו של שמעון הוא זה שאומר כך לעמרם בן בנו של לוי).
שהרי, אני, שנולדתי מחגלה, ואתה, שנולדת מנועה - בני אחיות אנחנו:
אני שהנני בנו של שמעון, ואביך שהוא בנו של לוי - בני אחים אנחנו.
אני שהנני בנו של שמעון, ואמך שהיא בתו של ראובן - בני אחים אנחנו.
מתניתין:
א. אמרו חכמים: "אין אב למצרי", דהיינו שאין קורבת אב לגוי, ולא מפני ששטופים הם בזימה ואי אתה יכול לדעת מי הוא אביו, אלא מן הכתוב ביחזקאל הוא נלמד, וכפי שיתבאר בגמרא לקמן צח א.  3  ב. אין עריות מן האב אסורות על בני נח כלל, והטעם בזה מפני ש"אין אב למצרי" ואין קרובות מן האב חשובות כקרובותיו, (רמב"ן לקמן צח א).  4 

 3.  פשטות לשון הגמרא נראה שכוונת הדברים היא שאין אב למצרי בהיות שניהם גויים וכל שכן כשנתגייר אחד מהם, וכן מבואר ברמב"ן (לקמן צח א). ואף שמדברי רש"י לקמן צח א ועוד לשונות בדבריו שבסוגייתנו נראה שלא אמרו חכמים "אין אב למצרי" אלא ביחס לישראל, שאם נתגייר בנו אין אביו חשוב כאביו (וכפי שיתבאר בהערה ריש צח א), מכל מקום נקטו אחרונים שאף שיטת רש"י כהרמב"ן, ולא מצאנו מי שיחלוק על הרמב"ן בהדיא (ראה חידושי רבי שמואל יבמות סימן יב). ויש לתמוה: הרי למדנו בגמרא לעיל סב א "בהיותן עובדי כוכבים אית להו חייס" ולמדוהו מן הכתוב המייחס את הגוי בשמו ובשם אביו, הרי שיש אב לגוי! ? וכתבו האחרונים, שיש חילוק בין "חייס" כגון לענין פריה ורביה שאף הבן הגוי מתיחס אחר אביו, לבין קורבה ושארות לענין איסורי עריות שלגבי זה אין אב למצרי, (ראה חידושי רבי שמואל יבמות סימן יב). ואם תאמר: והרי למדנו בקדושין (יז ב) דבר תורה גוי יורש את אביו, הרי שאף לענין ירושה התלויה בשארות וקורבה יש אב למצרי! ? ביאר הרמב"ן (לקמן צח א) שחידוש הוא שחידשה תורה לענין ירושה, שהבן יורש את אביו. ובערכין יד א אמרו "עכו"ם לאו בני אחוזה נינהו", וביאר רבינו גרשום בביאור שני "שאין לו שאר אב, ואין יורש את אביו", ופירשו האחרונים את כוונתו, שודאי יורש הוא את אביו וכמבואר בקדושין יז ב, אלא שאין ירושה זו ירושה של שארות כמו בישראל שהרי אין לגוי שאר אב, אלא חידוש הוא שחידשה תורה שיירש גוי את אביו מולידו.   4.  מלבד קרובות מן האב שנתרבו מן הפסוק "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", כמבואר בסנהדרין נח א.
ואולם עריות מן האם אסורות אף לבני נח, ומכל מקום איסורים הבאים מכח אישות כגון אשת אח, אינם אסורים לבני נח, שאין האישות אוסרת בבן נח אלא בעולת בעל שבעלה קיים, (ראשונים בסוגייתנו).
ג. "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" וכל קורבה שנתקרב לה בהיותו גוי פקעה ממנו.  5 

 5.  מפשטות לשון הגמרא בסוגייתנו וביותר מלשונות רש"י שבסוגיא נראה לכאורה שנחלקו בדבר רב ששת ורב אחא בר יעקב המובאים בגמרא כאן, אבל כבר כתב המהרש"א שאי אפשר לומר כן, ואין בדבר מחלוקת, וכן נקטו הראשונים.
ד. מן התורה מותר הגר שנתגייר בכל הקרובות שנתקרב להן בהיותו גוי, ולא מיבעיא שמותר הוא בקרובות מן האב, כי מעולם לא נתקרב להן היות ו"אין אב למצרי", אלא אפילו בקרובותיו מן האם שהיו קרובותיו בהיותו גוי, מכל מקום משנתגייר הרי הוא מותר בהן הואיל ו"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי".
ה. ומכל מקום אמרו חכמים שאותן העריות שנאסרו עליו בהיותו גוי, לא יהיה הגר מותר בהן ואף ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". וגזירה היא שגזרו חכמים כדי שלא יאמרו "באין מקדושה חמורה לקדושה קלה", וכמבואר לעיל כב א, ובסוגייתנו יתבאר עוד, שפעמים אסרו חז"ל קרובות על הגרים משום דלא ליתי לאחלופי בישראל.
ו. כשמשתחרר העבד הרי הוא טובל בשנית, ודינו לכל דבר כגר וכקטן שנולד דמי.
ז. העבד אין לו חייס קורבה ושארות כלל והשוותה אותו התורה לחמור, וכמו שאמר הכתוב "שבו לכם פה עם החמור" עם הדומה לחמור, וכמבואר בגמרא לעיל סב א.
ח. המעוברת שנתגיירה ונכללה גירותו של הולד בגירותה של אמו, הרי הולד שנולד קראוהו חז"ל "הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה", ובסוגייתנו יתבאר שאין גירות הולד חשובה גירות עצמית שנאמר בה "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי".
ט. אין דין יבום אלא באחים מן האב, או באחים מן האב ומן האם, אבל באחים מן האם לבד, אין בהם יבום, והרי הן באיסור כרת דאשת אח.
הגיורת שנתגיירו בניה  6  עמה,  7  הרי אלו האחים שנתגיירו לא חולצין זה לאשתו של זה ולא מייבמין זה את אשתו של זה; (ובגמרא יתבאר, אם איסור יש ביבומם מדרבנן, או שאין כוונת המשנה אלא לומר שאינם בתורת יבום, אך אם רצו לישא זה את אשתו של אחיו המת אין מעכבים בידם).

 6.  משנתנו עוסקת באופן שהיו האחים הן מן האב והן מן האם, שאם אינם אחים מן האב אין שייך לדון בהם יבום כלל, ומדשנינו "בניה" מבואר שאחים הם אף מן האם.   7.  הטעם ששנינו "הגיורת שנתגיירו בניה עמה" ולא שנינו "שני אחין שנתגיירו", ביאר בתוספות יום טוב שהוא משום הסיפא ששנינו "הורתו של ראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה" ולא תמצא כזה אלא אם נתגייר יחד עם אמו; והרש"ש ביאר שכוונת המשנה ללמדנו שאחים הם מן האם וכדמוכח בסוגיא דבהכי מיירי.
והטעם בזה, היות ואין אב למצרי ונמצא שאין הם אחים מן האב, ואין יבום אלא באחים מן האב;  8  ואולם אף שאין בהם תורת יבום אין בהם איסור מן התורה משום אחין מן האם, היות ו"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" ואין לו קורבה כלל בין מן האב ובין מן האם.

 8.  כן פירשו רש"י המאירי והרע"ב; ואולם אף בלא טעם זה אין שייך בגרים אחוה מן האב הואיל ו"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (וראה לשון הריטב"א), ואפילו אחוה מן האם אין להם מטעם זה, אלא שטעמם של הראשונים ישר יותר, הואיל וכבר בהיותם גויים לא היתה להם אחוה מן האב ש"אין אב למצרי".
ואפילו אם היתה רק הורתו של ראשון שלא בקדושה, ואילו לידתו כבר היתה בקדושה, וכגון שנתגיירה אמו כשהיא מעוברת, ונמצאת הורתו של הראשון בהיותו גוי, ולידתו כיהודי -
ואילו השני היתה הורתו ולידתו בקדושה כי לאחר שנתגיירה אמו הרתה אותו, אין הם חולצין ולא מייבמין; ובגמרא יתבאר מדוע היה מקום לומר שדינם שונה משני אחים שהורתן ולידתן שלא בקדושה, שהוצרך התנא לומר ש"אפילו" באופן זה מתקיים הדין האמור ברישא.
ולא זו בלבד שאין בהם תורת יבום כיון שאינם חשובים אחין מן האב, אלא שאסורה היא על האח באיסור כרת דאשת אח מן האם, כיון שלידת שניהם בקדושה.  9 

 9.  כן כתב רש"י בגמרא בעמוד זה בד"ה דאע"ג דתרוייהו: "אפילו כרת דאשת אח איכא כיון דלידתן בקדושה", וכן מבואר בברייתא בסוף עמוד זה, שבשני אחים תאומים שהורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה, אסורות נשותיהם משום אשת אח מן האם, וחייבים הם כרת, וכתב שם רש"י את הטעם "שהרי היא כישראלית שילדה בנים". ופשטות כוונת הדברים, שאחוה מן האם די לה בלידה ואין צריך שיהיה ההריון מאם אחת, ולכן אף שהקורבה שנוצרה מכח ההריון פקעה על ידי הגירות, מכל מקום נוצרה קורבה חדשה על ידי הלידה שלא היה גירות אחריה שתפקיע את קורבתם, ואכן יש מן האחרונים שפירשו כן את דברי רש"י. ואולם רבי שמואל בחידושיו למסכת כתובות סימן יא אות ג הוכיח מדברי רש"י לקמן ריש צח א שאין אחוה מן האם מועלת כשהאחוה היא מן הלידה ולא מן ההריון. (וכן מוכח בטור, וכפי שיתבאר בהמשך ההערה). ועל כן ביאר, דגירות של עובר במעי אמו אינה גירות נפרדת אלא גירות "אגב אמו", ואין גירות זו כשאר גירות המפקעת את הקורבה, ולכן חשובים הם אחים מן האם. וראה בפירוש הטור על התורה בפרשת ויגש (מו י), שהקשה: איך נשא שמעון בן לאה את דינה אחותו בת לאה, והרי אחיות מן האם נאסרו אפילו לבני נח. ותירץ על פי המבואר במדרש, שמתחילה הרתה לאה את יוסף ורחל את דינה, אלא שביקשה לאה רחמים והתחלפו העוברים מבטן לאה לבטן רחל, וכיון שכן אין שמעון ודינה חשובים אחים מן האם. ולמדנו מדברי הטור כדברי הגר"ש, שאין די באחוה מן הלידה להיות אחים מן האם, וצריך שיהיה להם אחוה גם בהריון.
וכן הוא הדין בשפחה שנשתחררו בניה עמה, שאין לאחים שאר אב ואינם קרויים אחים מן האב, ולפיכך לא חולצין ולא מייבמין, וכן לענין הדין המבואר בסיפא.
גמרא:
מביאה הגמרא מעשה השייך בדין משנתנו:  10 

 10.  ביאור מחלוקתם של רב אחא בר יעקב ורב ששת ושתי הלשונות שבגמרא מתבארים על פי הרשב"א.
בני יודן אמתא אשתחרור (בניה של יודן - שהיתה שפחה כנענית עם בניה - השתחררו מעבדותם) שרא להו רב אחא בר יעקב למינסב נשי דהדדי (התיר להם רב אחא בר יעקב לישא האחד את אשתו של השני).  11 

 11.  ולא משום יבום, אלא אפילו במקום בנים, רש"י.
וטעם הדבר שאין נשות האחים אסורות על שאר האחים משום אשת אח, ואף שהיו אחים מן האם, ואשת אח מן האם לבד אף היא אסורה, הוא משום דגר שנתגייר או עבד שנשתחרר כקטן שנולד מאליו דמי, ואין להם קורבה מן האם.
אמר תמה ליה רבא לרב אחא בר יעקב:
והא (הרי) רב ששת אסר בכיוצא בזה מדרבנן, ומשום שיבואו לומר שאף בישראל כי האי גוונא מותרות הן?!
אמר ליה רב אחא בר יעקב לרבא:
הוא - רב ששת אכן אסר, ואילו אנא שרינא (ואני מתיר), כלומר: חלוק אני עליו להתיר אפילו מדרבנן.
וכשם שנחלקו בבני השפחה, כך נחלקו בגרים שהורתם ולידתם שלא בקדושה.
ומבארת הגמרא שתי לשונות בביאור מחלוקתם:
לשון ראשון:
א. אם היו האחים מן האב ולא מן האם, כולי עלמא - רב אחא בר יעקב ואפילו רב ששת - לא פליגי דשרי; שאין לחוש שמא יבואו לומר שאף בישראל מותרות הן שלא במקום יבום, היות ודין זה שאין אב למצרי ידוע הוא לכל, ולא יבואו לעשות כן בישראל.  12 

 12.  הוסיף הרשב"א: ואין לאסור אותן מדרבנן משום הטעם המבואר לעיל כב א "שמא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה", היות ואין גזירה זו שייכת אלא בקרובות שהיו אסורות בגויותן, אבל קרובות אלו שאין קורבתן אלא מן האב, ואף בהיותן גויות היו מותרות שאין להן אחוה מן האב, אין לחוש כלל, עכת"ד. ואף בלא הטעם שכתב הרשב"א אין לאסור אותם משום "שמא יאמרו", שהרי אפילו באחים מן האם שיש להן קורבה בגויותן אין אנו אוסרים מטעם "שמא יאמרו", כיון שמכל מקום איסור אשת אח אין לגויים, וכמבואר ברשב"א בהמשך הסוגיא.
ב. אם היו האחים מן האם ולא מן האב, כולי עלמא - רב ששת ואפילו רב אחא בר יעקב - לא פליגי דאסיר מדרבנן.  13 

 13.  א. ולא משום "שמא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה", היות ואין טעם זה שייך אלא בקרובות שנאסרו עליהן בגויותן, ואילו אשת אח אפילו מן האם אינה אסורה לבני נח, שאין להם איסור עריות על ידי אישות כלל, מלבד אשת איש בחיי בעלה. והוסיף הרשב"א: "וכל שכן במשוחררין דהא עבד מותר באמו ובתו כדאמרינן בסנהדרין (נח ב) ", והטעם מבואר שם בגמרא, משום ש"יצא מכלל כותי ולכלל ישראל לא בא", וראה ביאור הדברים ברש"י שם, וראה עוד בדברי הרמב"ם בזה; וכוונת הרשב"א לבאר את עיקר סוגייתנו שהיא אינה עוסקת בגרים, אלא בעבדים משוחררים, ולכן הוסיף שבעבדים יש טעם נוסף. ב. כשהם אחים מן האב ומן האם הרי הן אסורות אפילו שלא במקום בנים, שאילו היו בישראל היו מותרות משום יבום, מכל מקום אסור דילמא אתי לאחלופי (כן מוכח בהמשך הסוגיא), כי הואיל ואנשים יודעים שאין אב למצרי ואין הם יודעים שהגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, הרי הם בעיניהם כאחים מן האם ולא מן האב, ולכן אסורים הם ביבום.
וטעם איסורם מדרבנן הוא, משום שאין הכל יודעים שה"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" ואין לו קורבה אפילו מן האם, ויאמרו הבריות שאף בישראל מותרת היא, ולכן אסרוה.
ג. כי פליגי - רב אחא בר יעקב ורב ששת - כשהיו האחין מן האב ומן האם כאחד.
וסברת מחלוקתם היא:
מאן דשרי (רב אחא בר יעקב שהתיר) טעמו הוא משום דסבר: בתר אבא שדינן (אחר אביהם אנו משליכים אותם), דהא בני פלניא קרו להו (שכן הם נקראים על שם אביהם), וכיון שכן לא ידעו הבריות שהם אחים גם מן האם, והרי באחים מן האב לא חששו חכמים לשמא יבואו להתיר כן בישראל.
וטעמו של רב ששת דאסר, הוא משום דקרו להו נמי בני פלונית (נקראים הם גם על שם אמם), וידעו שאף אחים מן האם הם, ויבואו להחליף ולומר שאף בישראל מותרות הן.
לשון שני:
ואיכא דאמר: פליג רב אחא בר יעקב והתיר אפילו באחין מן האם, ולא חשש לשמא יבואו להתיר כן בישראל.
ומאי טעמא?
כי כולם יודעים את הדין "גר שנתגייר כקטן שנולד מאליו  14  דמי" שאין לו קרובים, ואין לחוש שמא יבואו להתיר כן גם בישראל.  15 

 14.  כן הוא לשון רש"י בקדושין יז ב.   15.  א. השמועה נתבארה על פי פירוש הרשב"א; אבל רש"י בד"ה נשי דהדדי כתב על דברי רב אחא בר יעקב: דקסבר אין קורבה לגר דכקטן שנולד דמי, ונראה מדבריו שרב אחא בר יעקב לבדו הוא שסובר כן, ואין הדבר מוסכם, ורב ששת בזו הוא שנחלק על רב אחא בר יעקב. ומלבד שיש לדון בביאור הסוגיא על פי דבריו, הרי כבר כתב המהרש"א שאף כי לשון הגמרא "מאי טעמא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" אכן משמע שרב אחא בר יעקב לבדו הוא שסובר כן, מכל מקום אי אפשר לומר כן, היות ודין "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" מוכח מן הברייתא שבסוף עמוד זה, ראה שם במהרש"א. ב. ברש"י בד"ה בתר אביו שדינן ליה כתב "מידע ידעי דהאי דשרינן להו משום דאין אחוה מן האב לגר דסתם עובדת כוכבים זונה היא ומאיש אחר הוא", ומבואר מלשונו שזה הוא טעם מה שאמרו אין אב למצרי, וזה סותר דברי הגמרא לקמן צח א שאמרו בהדיא שאין זה הטעם, ואף את דברי רש"י עצמו שכתב במשנה את הטעם שנתבאר בגמרא משום "וזרמת סוסים זרמתם" ; וראה עוד לשון רש"י לעיל כב א בד"ה לא יעידו ובד"ה מעידין לכתחילה. ופירש בערוך לנר את כוונת רש"י, שאין הוא נותן טעם לעיקר הדין, אלא הבריות הם שסוברות כי אין אב לגוי מטעם זה, וזו היא הסיבה שדין זה ידוע יותר מדין "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" שהוא לגבי הבריות כהלכתא בלא טעמא; (ומיהו לשון רש"י הוא: מידע ידעי דהאי דשרינן להו משום וכו').
מקשה הגמרא על רב אחא שמתיר לפי שתי הלשונות כשהיו מן האב ומן האם:
תנן במשנתנו: הגיורת שנתגיירו בניה עמה, הרי אלו האחים לא חולצין ולא מייבמין.
מאי טעמא? וכי לאו משום דאסירי!? כלומר: וכי אין כוונת המשנה לומר שאסורים הם לייבם זה את אשתו של זה, ואם כן למדנו מן המשנה שכאשר יש ביניהם אחוה מן האב ומן האם,  16  אז אסורים נשותיהם משום דילמא אתי לאחלופי בישראל, ותיקשי לרב אחא בר יעקב המתיר לפי שתי הלשונות באחין מן האב ומן האם.  17 

 16.  כבר נתבאר לעיל שמשנתנו בהכרח מדברת באחים מן האב ומן האם.   17.  לשון רש"י הוא: מאי טעמא לאו משום דאסירי משום אחוה, ואשמועינן מתניתין דלא שייכא בהו יבום וקיימא עליה באשת אח. ולשונו משמע שיש בזה איסור דאורייתא של אשת אח, ויש לזה מקום לפי מה דמשמע מלשון רש"י לעיל שרב אחא בר יעקב לבדו הוא שסבר "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" ואילו רב ששת נחלק עליו בעיקר דין זה, ולפי זה אכן מביאה הגמרא הוכחה כדעת רב ששת שאחים מן האם יש להם קורבה מן התורה מן האם, ואילו יבום אין שייך בהם אפילו כשהם אחים מן האב, הואיל ואין אחוה מן האב לגר. ואולם כבר נתבאר בהערות לעיל, שאף דעתו של רש"י היא שאין חולק בדין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואם כן בהכרח שכוונת רש"י לאיסור אשת אח מדרבנן, ומשום דאתי לאחלופי בישראל; ואף שבישראל בכי האי גוונא שהם אחים מן האב ומן האם, הרי הן מותרות משום יבום, מכל מקום כיון שאין אב למצרי והוא דין הידוע לכל, הרי הם בעיני הבריות כאחים מן האם ולא מן האב, וכמו שנתבאר בהערה לעיל.
ומשנינן: לא כאשר פירשת את מה ששנינו "ולא מייבמין" דהיינו שאסורים הם לייבם.
אלא כוונת המשנה היא לומר, דאינה בתורת חליצה ויבום.
והיות והיא אינה זקוקה ליבום - שריא היא לעלמא (מותרת היא לשוק).
ומיהו, אינהו נמי שרו (אף האחים עצמם מותרים בנשות אחיהם) שאין בהם איסור כלל ואף לא מדרבנן, וכרב אחא בר יעקב.
ומקשינן עלה מן הסיפא של המשנה:
והא קתני בסיפא: "אפילו הורתו של ראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה" הרי אלו לא חולצין ולא מייבמין, ואסורים באיסור כרת דאשת אח מן האם.
ומבואר מלשון "אפילו", שהיה מקום לומר שבאופן זה לא יהיה הדין כמו ברישא. ותיקשי: אי אמרת בשלמא "לא מייבמין" ששנינו ברישא, להשמיענו בא התנא שאסירי הם לייבם משום דאתי לאיחלופי בישראל.
שפיר היינו דקתני במשנתנו שדין "אין מייבמין" האמור ברישא דהיינו איסור יבום מתקיים "אפילו" באופן של הסיפא -
ולהשמיענו בא התנא: דאע"ג דראשון הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, ואילו השני הורתו ולידתו בקדושה, וכשתי אמהות שילדו דמו האמהות, היות ואת הראשון הרתה כשהיא גויה ואת השני הרתה כשהיא ישראלית, והייתי סבור לומר שאין אלו אחין מן האם להיאסר מדאורייתא,  18  ואף אין נראים הם כאחין מן האם שיאסרו אותם חכמים להתייבם משום דילמא אתי לאחלופי.  19  אפילו הכי אין הדבר כן, ולא כשתי אמהות דמו, אלא אדרבה אחים מן האם גמורים הם ואסירי ליבום אפילו מן התורה ויש בהם כרת.

 18.  כן נראה מהתוספות ומהרשב"א, שהייתי סבור לומר דכשתי אמהות דמו ולא יהיו אחים מן האם; אבל בריטב"א נראה שאין מקום להתירם על פי הלכה, אלא שיטעו הטועים לחשוב שהם כשתי אמהות, ולהוציא מלבן השמיענו התנא שהן אסורות.   19.  לכאורה ביאור הסברא בזה, הואיל וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ובריה חדשה היא, וכדאמר רבי יוסי לעיל מח ב: שאין גרים נענשים על עבירותיהם שעשו בגויותן דגר שנתגייר כקטן שנולד, ונמצא ששתי בריות הרו את האחים. אלא שאי אפשר לפרש כן, היות וסברת הגמרא עכשיו היא לרב ששת דאסר משום שאין כולם יודעים דגר שנתגיייר כקטן שנולד דמי, וכיון שכן הרי מיחלפי בישראל, כיון שאין יודעים הם את הדין ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". ולשון הריטב"א בזה הוא: "כי לעולם נראה שכיוצא באלו שלא היתה הורתם שוה, הוו כשתי אמהות טפי מהורתם ולידתם שלא בקדושה".
אלא, אי אמרת שברישא שרו לייבם, ועיקר נידון משנתנו הוא לענין חיובם ביבום והתרתן לשוק משום שאינם אחים מן האב, אם כן, מאי "אפילו"? כי משמע שבא התנא לחדש שאף באופן של הסיפא מתקיים דין הרישא, שלפי דבריך היינו שאין בהם תורת חליצה ויבום, ומותרות לשוק -
והרי אין כל חידוש בדבר, שאפילו כשהם נראים כשתי אמהות אין בהם דין יבום, היות ואין ענין יבום תלוי כלל באחוותם מן האם אלא באחוותם מן האב, ולגבי אחוה זו אין חידוש בסיפא יותר מברישא.
ומשנינן: החידוש בסיפא שאין בהם תורת יבום אינו משום שהייתי אומר "כשתי אמהות דמו", אלא לחדש בא התנא: דאע"ג דתרוייהו (שני האחים) לידתן בקדושה, ובכי האי גוונא יש לחוש יותר דאתי לאחלופי בשני אחים מן האב בישראל, ולהתיר יבמה לשוק, ועל כן הייתי אומר שיהיו זקוקים לחליצה.
קא משמע לן התנא, שאפילו הכי שרי, מותרות נשותיהן לשוק בלא חליצה (אבל לאחים הן אסורות משום אשת אח מן האם דאורייתא).
איכא דאמרי: הכי נמי מסתברא, דשרו הנשים ביבום, כשהיתה הורתן ולידתן של שני הבעלים שלא בקדושה.
דהרי קתני בסיפא "אפילו".
אי אמרת בשלמא שברישא שרו לייבם, ועיקר חידוש התנא הוא שאינן זקוקות ליבום, שפיר היינו דקתני "אפילו", כדי ללמדך, דאע"ג דבסיפא תרוייהו לידתן בקדושה, דאתי לאיחלופי בשני אחים מן האב של ישראל, אפילו הכי שרו לינשא לשוק בלא חליצה.
אלא אי אמרת אסירי הנשים ביבום אפילו כשהורתן ולידתן של בעליהן שלא בקדושה -
מאי "אפילו"? מה חידוש יש בדבר שאף באופן של הסיפא הן אסורות ביבום, והרי אדרבה, יותר יש לאוסרן ביבום באופן של הסיפא, משום שהם אחין גמורים מן האם!?
ומשנינן: אכן חידוש יש בדבר שהן אסורות -
דאע"ג דראשון הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, והשני הורתו ולידתו בקדושה, דכשתי אמהות דמו, והייתי סבור שהן מותרות הן מן התורה והן מדרבנן, היות ואין המקרה דומה כלל לשאר אחים מן האם.
אפילו הכי אסירי הנשים ביבום מן התורה.
תא שמע דלא כרב אחא, המתיר באחים גרים שהורתם ולידתם שלא בקדושה לישא זה את אשתו של זה כשהיו אחים מן האב ומן האם:
שני אחין תאומים (שהם בהכרח מאב אחד  20  ואם אחת) גרים שהיתה הורתם ולידתם שלא בקדושה, וכן אחים תאומים שהיו עבדים משוחררים, לא חולצין ולא מייבמין, וכמו ששנינו במשנתנו.

 20.  כי לידת תאומים באה מטיפה זרע אחת שנחלקה לשתים.
ואין חייבין זה על אשתו של זה משום אשת אח (ואפילו נתקדשה לו אחר שנתגייר), דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין לו אחוה אפילו מן האם, וכל שכן שאין לו אחוה מן האב היות שאין אב למצרי.
היתה הורתן של התאומים שלא בקדושה ולידתן בקדושה, וכגון שנתגיירה אמם כשהיא מעוברת מהם, הרי אלו לא חולצין ולא מייבמין, כי היות ואין להם אחוה מן האב אין בהם תורת יבום, וכיון שכן אסורים הם לייבם משום אתי לאחלופי, כיון שאחים הם מן האם.  21 

 21.  כן הוא פירוש הברייתא לפי סברת הגמרא עכשיו.
אבל חייבין משום אשת אח מן האם, היות והיתה הגרות של האחים כשהיא מעוברת.  22 

 22.  ראה הערה במשנתנו, בהסבר דין זה לגבי היה האחד הורתו שלא בקדושה והשני הורתו בקדושה, ודין אחד לזה ולזה.
היתה הורתן ולידתן בקדושה, שהרתה אותם אמם אחר שנתגיירה, הרי הן כישראלים לכל דבריהן.
קתני מיהת ברישא: שני אחים תאומים - אין חייבין משום אשת אח.
ומשמע: חיובא הוא דליכא, משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

דרשני המקוצר[עריכה]