פרשני:בבלי:יבמות קא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות קא ב

חברותא[עריכה]

שנאמר: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". ואם כן, הרי נתמעטו סומין מלהיות בסנהדרין, שהרי הם בעלי מום!  13 

 13.  כתב הרש"ש בשם השבו"י, דמכאן ראיה שאף אם נסתמא הדיין לאחר שמינוהו, מורידין אותו. דאל"כ, שפיר בעי "לעיני", למימר שגבי חליצה, אף בנסתמא אח"כ פסול!
אלא, על כרחך, שאפילו הדיוטות כשרים לחליצה, ולכן צריך את המקרא של "לעיני", למעט סומין.
ואידך, תנא קמא, ההוא מקרא ד"לעיני", מאי עביד ליה? מה הוא למד ממנו?
ומבארינן: ההוא לכדרבא הוא דאתא.
דאמר רבא: צריכי דייני למיחזי רוקא דקא נפיק מפומא דיבמה, צריכים הדיינים לראות בעיניהם את הרוק כשהוא יוצא מפיה של היבמה  14 . דכתיב: "לעיני הזקנים וירקה". ואידך נמי, רבי יהודה, הא מיבעי ליה לקרא ד"לעיני" לכדרבא!

 14.  וכתבו התוס' בשם ר"ת, דלפ"ז, סומא בעין אחת, שיכול לראות את הרוק, כשר לחליצה. וכ' הגר"א, דלטעם זה דווקא לכתחילה לא יהא סומא בחליצה. אבל בדיעבד כשר. (אבל למאן דס"ל שסומא בשתי עיניו פסול לדיני ממונות, אף כאן יהא פסול בדיעבד. יש"ש). והיש"ש כתב, דאף שלמדים מיעוט סומא ממקרא זה, מ"מ אין מקרא ד"לעיני" יוצא מידי פשוטו, ולהכי אף סומא בעין אחת פסול, ואף בדיעבד. אמנם בריטב"א איתא, דאף אם למדים מהמקרא ד"לעיני", לא פסלינן אלא סומא בשתי עיניו. אבל סומא בעין אחת, כשר. דאין משמעות "לעיני" שצריך שיהא לכל דיין שתי עינים, אלא, עין אחת לכל דיין במשמע. ועיי' ביש"ש מה שהקשה עליו.
ואמרינן: אין הכי נמי. באמת המקרא של "לעיני", לההוא דרבא הוא דאתא.
ואלא הדיוטות, מנא ליה לרבי יהודה דכשרין לחליצה? והרי המקרא "לעיני" נצרך לדרשה אחרת!?
ואמרינן: נפקא מדכתיב "בישראל", שמשמע ישראל כל דהו, ואפילו הדיוטות.
ואידך, תנא קמא, האי קרא ד"בישראל" מאי עביד ליה, מה הוא למד ממנו?
ואמרינן: מיבעי ליה לאותו מקרא לכדתני רב שמואל בר יהודה:
"בישראל" בבית דין של ישראל דווקא תיעשה החליצה, ולא בבית דין של גרים.
ואידך, רבי יהודה, מנין הוא למד שחליצה נעשית דווקא בבית דין של ישראל?
ואמרינן: "בישראל" אחרינא כתיב בפרשת חליצה. ומאותו מקרא הוא למד דין זה.
ואידך, תנא קמא, מה הוא למד מאותו מקרא ד"בישראל" האחר? ואמרינן: מיבעי ליה לכדתניא: אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני רבי טרפון, ובאה יבמה לחלוץ, ואמר לנו רבי יהודה: ענו כולכם ואמרו: "חלוץ הנעל". ולמדין אנו דין זה ממה שכתוב: "ונקרא שמו בישראל", שכולם צריכים לקרוא "חלוץ הנעל".
ואידך, רבי יהודה, מנין לו אותו דין של ר' יהודה?
ואמרינן: מדכתיב באותו מקרא "ונקרא"  15  נפקא ליה האי דינא, שמשמע שצריך להקרא שמו של היבם "בית חלוץ הנעל" בפי הכל.

 15.  כתבו התוס' דמ"בישראל" דריש, דסמכיה קרא אצל "ונקרא שמו". אבל מ"ונקרא שמו" לחודיה לא משמע שכולם צריכים לענות, אלא רק הדיינים.
ותמהינן: אלא מעתה, שאנו למדים ממה שכתוב "זקנים" ו"זקני", שצריך שלשה דיינים לתנא קמא, וחמשה לרבי יהודה, אם כן נלמד ממה שכתוב באותו מקרא "וקראו לו זקני עירו" לשון רבים, שצריך עוד שנים, וממה שכתוב "ודברו אליו" עוד שנים, ואם כן, הכי נמי שנאמר שלשיטת רבי יהודה הרי כאן תשעה, שיהא צריך לחליצה תשעה דיינים, ולשיטת רבנן נאמר שהרי כאן שבעה, ויהא צריך שבעה דיינים לחליצה!? ומתרצינן: ההוא מקרא ד"וקראו" מיבעי ליה לכדתניא: "וקראו לו זקני עירו" דווקא הם, ולא שלוחם  16 .

 16.  הקשו התוס', אם כן, נלמד מכאן דאין שלוחו של אדם כמותו! עיי"ש.
ומהמקרא "ודברו אליו" מלמד שמשיאין לו ליבם עצה ההוגנת לו. שאם היה הוא ילד, דהיינו צעיר, והיא, היבמה, זקנה, דהיינו מבוגרת. או שהוא זקן והיא ילדה, אומרים לו: מה לך אצל ילדה, מה לך אצל זקנה, חלוץ לה, ואל תיבמנה, וכלך אצל שכמותך, אצל אשה שהיא בגילך, ואל תכניס קטטה לתוך ביתך!
אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה: חליצה בשלשה, הואיל וסתם לן התנא  17  של משנתינו כוותיה (כמותו). דהיינו, ששנה התנא במשנתינו סתם "מצות חליצה בשלשה", ולא הביא שיש מחלוקת בזה.

 17.  כתבו התוס', דמטעם יחיד ורבים הלכה כרבים אין לפסוק כוותיה, משום דמסתבר טעמא דיחיד.
אמר ליה רבא לרב נחמן: אי הכי, במיאון (דהיינו, קטנה שהשיאוה אמה ואחיה בקטנותה, יכולה למאן קודם שתגדיל תחת בעלה, ולומר שאינה חפצה בו. ודין זה מדרבנן הוא, דמדאורייתא אף מיאון אינה צריכה, ואין קידושיה כלום, שרק אביה יכול לקדשה בקטנותה) נמי  18  נאמר שהלכה שתיעשה בשלשה, משום שסתם לנו התנא כך, דתנן סתם משנה במסכת סנהדרין: המיאון והחליצה בשלשה!?

 18.  תמהו התוס', מאי קושיא, וכי בשביל כך נפסוק ככל סתמי המשניות? ותירצו, דחליצה ומיאון דמיין להדדי, שיוצאת על ידי מעשה שלהן. וגם נשנו ביחד.
וכי תימא הכי נמי, שבאמת כך ההלכה, והתניא: מיאון, בית שמאי אומרים: צריך להיעשות דווקא בבית דין מומחין. ובית הלל אומרים: בבית דין, ואף שלא בבית דין.
אלו ואלו, בית שמאי ובית הלל, מודים שצריך שלשה למיאון. אלא שנחלקו אם צריכים הם להיות דווקא דיינים מומחים.
רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי יוסי מכשירין אף בשנים.
ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה כאותו הזוג, דהיינו, כרבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי יוסי, שמכשירים בשנים!
ומוכח שאין צריך דווקא שלשה למיאון, ודלא כסתם משנה!
ומבארינן: התם, בענין מיאון, יש רק חד סתמא, רק משנה אחת סתמה כך. ואילו הכא, בענין חליצה, יש תרי סתמי, דהיינו, משנתינו, ואותה משנה של מיאון במסכת סנהדרין, ולכן הלכה כך.
ומקשינן: התם נמי, בענין מיאון, תרי סתמי נינהו!
דתנן: האשה שנדרה הנאה מבעלה, ולא הפר לה, והלכה לחכם שיתיר לה, ולא מצא לה החכם פתח, הרי זה, אותו חכם, לא ישאנה, את אותה אשה. שמא יחשדו שלכן לא התאמץ למצוא לה פתח, כדי שתצא מבעלה, ויוכל הוא לשאתה.
אבל אם מיאנה או שחלצה בפניו, בפני החכם ישאנה, יכול לשאתה. מפני שאין המיאון נעשה רק בפניו, שאז היה מקום לחשד שעשה את המיאון או החליצה כדי שיוכל לשאתה, אלא הוא נעשה בב"ד, דהיינו בפני שלשה, ואין מקום לחשד.
אם כן, מצאנו עוד סתם משנה שמיאון נעשה בפני שלשה!
אלא, התם, גבי מיאון, תרי סתמי. ואילו הכא, גבי חליצה, תלתא סתמי. דהיינו, השתים שהבאנו לעיל, ועוד משנתינו שהבאנו עתה, לענין חשד.
ותמהינן: מכדי הא סתמא, והא סתמא, מה לי חד סתם, מה לי תרי סתם, מה לי תלתא!? סוף סוף סתם לנו התנא כך, ומשמע שכך היא ההלכה!
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מה שפסק רב נחמן שחליצה בשלשה, היינו הואיל וסתם במקום מחלוקת היא. שהביא שם התנא שנחלק רבי יהודה בענין אחר, ובעניין חליצה לא שנה התנא שנחלק, אלא שנה סתם שחליצה בשלשה. שמע מינה שחזר בו רבי יהודה, והודה לתנא קמא שחליצה בשלשה.
דהכי תנן התם: סמיכת זקנים  19  (על ראש פר העלם דבר של ציבור), ועגלה ערופה, נעשים בשלשה. דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר: בחמשה.

 19.  הקשו התוס' (בע"א, ד"ה ואין ב"ד), אמאי בעינן שלא יהא ב"ד שקול, באיזה ענין יש מחלוקת לגבי סמיכת זקנים? ותירצו, שיש מחלוקת אי בעינן סמיכה בכל כחו. עוד תירצו, שכלל הוא, שבכל מקום שצריך שיהא ראוי לב"ד, אמרינן שאין ב"ד שקול.
ובסוף המשנה שנינו: החליצה והמיאונין בשלשה. ולא שנה התנא דקפליג רבי יהודה בזה. והרי בברייתא שהביאה הגמרא לעיל, נחלק רבי יהודה, וסובר שחליצה נעשית בחמשה!
שמע מינה הדר ביה (חזר בו) רבי יהודה, והודה לתנא קמא, שחליצה בשלשה  20 .

 20.  הביאו התוס', שפסק ר"ת שסומא באחת מעיניו כשר לחליצה, שהרי למסקנה לא נתמעט סומא מ"לעיני", ולראות את הרוק שיוצא מפי היבמה, יכול אף בעין אחת. ועיי' בנודע ביהודה מהדורא תניינא אה"ע סי' קנ"א, ושואל ומשיב מה"ק ח"ג סי' ק"ה (מהרש"ם).
מה שאין כן לענין מיאון, שהרי באותה משנה ששנינו בסתם שנעשית בשלשה, לא נחלקו רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אליעזר ברבי יוסי בענין אחר, שנאמר שמזה שלא נחלקו בענין מיאון, משמע שחזרו בהם. לכן אין ראיה משם שהלכה שבשלשה.
ומסקינן: שמע מינה.
אמר רבא: צריכי דייני למיקבע דוכתא (לקבוע מקום) לחליצה. דכתיב: "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים". ולשון "השערה"  21 , משמע שצריך מקום מיוחד  22  ומזומן לכך.

 21.  בפרישה (קס"ט י"א) כתב, דהמשמעות היא מדכתיב "השערה" בה' הידיעה.   22.  וכתב המאירי, שאינם רשאים לחלוץ במקום שהם שם במקרה. ומכל מקום, אם חלצו כך, חליצתן כשרה. שאין קביעות המקום אלא כדי לפרסם את הדבר. והאי דילפינן לה מ"השערה" אסמכתא בעלמא היא. אמנם ביש"ש כתב שהוא לימוד גמור. וכתב היש"ש (פי"ב סי' ב'), שאם קבעו מקום, ולבסוף חלצו במקום אחר, גריע מאילו לא קבעו מקום כלל, והחליצה פסולה, וצריכה חליצה אחרת.
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא דחליצה בחמשה  23 .

 23.  כתבו הפוסקים, שאותם שנים שמוסיפין על השלשה אינם צריכים להיות כעין דיינים שיודעים להקרות. ולכתחילה צריכים שנים אלו להיות כשרים, אבל בדיעבד החליצה כשרה אף אם הם קרובים (והא"ז פליג על זה. עיי' בתה"ד ח"א סי' רכ"ו), מה שאין כן בשלשה, שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול החליצה פסולה. עוד כתב היש"ש, שאותן שנים הנוספים צריכים להיות מובדלים מהשלשה הראשונים, ומושיבין אותם על ספסל מיוחד להיכר, כדי שלא יאמרו שחליצה בחמשה מן הדין. ובפרקי דר"א (פי"ט) איתא: עדות חליצה בעשרה. ופירשו הראשונים, שצריך לחלוץ בפני עשרה כדי לפרסם הדבר. וכ"כ הרשב"א להלכתא, דלכתחילה צריך עשרה. אבל בספר הישר כתב דאין סומכין על הפרדר"א.
ותמהינן: כמאן, כרבי יהודה? והא אמרינן לעיל דהדר ביה!
ומבארינן: מה שעשו חליצה בחמשה, לא משום שכך הדין, אלא לפרסומי מילתא עשו, כדי לפרסם שהיא חלוצה, שלא ישאנה כהן. או, כדי שיקפצו עליה לשאתה.
רב אשי איקלע לבי רב כהנא, אמר ליה רב כהנא: סליק מר לגבן (עלה אלינו) למלויי בי חמשה (להשלים למנין חמשה לצורך חליצה).
אמר רב כהנא: הוה קאימנא קמיה דרב יהודה (הייתי עומד לפני רב יהודה), ואמר לי: תא סק לזירזא דקני (בוא עלה לחבילה של קנים)  24  לישב שם לאיצטרופי בי חמשה.

 24.  בהגהות מרדכי איתא שמצותה של חליצה להיות בגבהה של עיר, במקום מפורסם. והכי איתא בספרי (תצא פיסקא רפ"ט): מצוה בבית דין שיהא בגבוה שבעיר, שנאמר ועלתה יבמתו. ובשו"ת ר"י מיגש (סי' קי"ז) כתב, דאין זה חיוב, אלא אורחא דמילתא קאמר. ואיתא בכנה"ג (סי' קס"ט), דנוהגין לחלוץ בחצר בית הכנסת. אמנם הביא שם, שיש מקומות שנהגו לחלוץ בבית היבמה, מפני נשים כבודות שאין דרכן לצאת מפתח ביתן.
אמרו לו: למה לי חמשה?
אמר להו: כי היכי דליפרסם מילתא (כדי שיתפרסם הדבר).
אמר רב שמואל בר יהודה, כי הוה קאימנא קמיה דרב יהודה, אמר לי: סק תא לזירזא דקני לאצטרופי בי חמשה, לפרסומי מילתא.
אמר ליה רב שמואל בר יהודה, תנינא: כתיב בענין חליצה: "בישראל", ודרשינן: בבית דין ישראל תיעשה החליצה ולא בבית דין של גרים. ואנא (ואני) גר אנא (שרב שמואל נתגייר עם אביו יהודה), ופסול אני לחליצה.
אמר רב יהודה: כגון רב שמואל בר יהודה, אף שהוא גר, מפיקנא ממונא אפומיה. כלומר, נאמן הוא עלי כל כך, שאוציא ממון על פיו.
ותמהינן: מפיקנא ממונא סלקא דעתך? והא "על פי שנים עדים" אמר רחמנא! ורב שמואל בר יהודה עד אחד הוא!
אלא כך אמר רב יהודה: מרענא שטרא אפומיה. שאם יאמר לי ששטר זה פרוע הוא, לא אדון עליו לפרעו  25 .

 25.  כך פירש רש"י. ובמס' כתובות כתב, דלא מקרע קרעינן ליה, ולא מגבא גבינן ליה. אבל ר"ת ור"ח מפרשים, דהיינו שלא יוכל בעל השטר לגבות בלא שבועה בגלל דבריו של רב שמואל בר יהודה, ואפילו אם הוא קרוב ללוה או למלוה. עיי"ש.

דרשני המקוצר[עריכה]