פרשני:בבלי:בבא מציעא יח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא יח ב

חברותא[עריכה]

אמר רב הונא: אף שבא אדם וטוען שאדם מהעיר שוירי שלח את הגט בידו, וממנו נפל, ואנו יודעים שאין בעיר שוירי שני אנשים בעלי אותו שם, מכל מקום  חיישינן לשני שוירי  106  (חוששין שמא יש שתי ערים ששמן "שוירי"), ובעיר שוירי האחרת יש אדם ששמו כשמו, וממנו נפל, ולכן אין מחזירין לו  107   108 .

 106.  חשש זה הוא דווקא כשנפל הגט. אבל בלאו הכי, אם לא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, נחשב הגט מוכיח מתוכו שהוא של מחזיקו, ואין חוששין לשני שוירי. שאם לא כן, לרבי מאיר שצריך שיהא הגט מוכיח מתוכו, לא יוכל אדם לגרש את אשתו! תוס'.   107.  כך משמע מפשטות לשון רש"י והראשונים, שאמר רב הונא את דבריו בניחותא, שאכן חוששין לשני שוירי. אבל התוס' במס' בבא בתרא (קע"ב ע"ב, ד"ה מינך) כתבו, שאמר רב הונא את דבריו בדרך ספק: האם אכן חוששין לשני שויר? ועיי' בשטמ"ק.   108.  כתבו התוס' להלן (כ' ע"ב, ד"ה איסורא), שחשש דרבנן הוא, שהחמירו בגט משום איסור אשת איש.
ואמר ליה רב חסדא לרבה: פוק עיין בה, דלאורתא בעי מינך רב הונא (צא עיין בדבר, כי בערב ישאל אותך רב הונא בענין זה  109 ).

 109.  לפי הראשונים שהבאנו לעיל, שאמר רב הונא את דבריו בניחותא, סבר רב חסדא, שהיות וזו הלכה מחודשת, ודאי ירצה רב הונא לבדוק את רבה, אם גם הוא יכוין לכך. ולשיטת התוס', שרב הונא עצמו נסתפק בדבר, מבואר הדבר בפשטות, שסבר רב חסדא שודאי ירצה רב הונא לדון בדבר עם רבה.
נפק  110  , דק, ואשכח (יצא רבה, דקדק בדבר, ומצא) ראיה לדבר.

 110.  הגרעק"א בגליון הש"ס (גיטין כ"ז ע"א) מציין לדברי התוי"ט במס' אבות (ב' ט'). וכך כתב התוי"ט על לשון המשנה "צאו וראו": "כדאמרינן בעלמא "נפק דק ואשכח". והמכוון בכל זה יציאת השכל והשתוטטו להתבונן בעיון ולהשכיל היטב". עיי"ש.
דתנן: כל מעשה בית דין (כל דבר שהיה מקויים בבית דין) שנמצא, שאז אין לחשוש שנמלך שלא ליתנן - הרי זה יחזיר.
וגט זה שנמצא בבית דינו של רב הונא - מקויים היה, שלשם כך הביאוהו לשם. ואם כן, הרי שאין כל חשש, ולכן יחזירנו לשליח התובעו  111 .

 111.  כך מתבאר עפ"י דברי רש"י. ועיי' בתוס' שהקשו על פירושו, שפירש שנפל הגט מן השליח, אם כן, מה מועיל ההנפק, הרי כל עוד לא בא הגט ליד האשה, יש לחוש לנמלך ולא נתן. ועוד, שהאשה מקיימת את הגט, ולא הבעל! וכתבו, שאפשר להעמיד בשני אופנים: או שהיה בו הנפק, ואז מדובר שהאשה תובעתו, ואומרת שנפל ממנה. ומוכיח רבה מהמשנה שם, שאף ששיירות מצויות, כיון שלא הוחזקו - יחזיר. או שנעמיד שנפל מהשליח, ואז צריך לומר שמדובר שלא היה בו הנפק, שהרי האשה מקיימת את הגט, ולא הבעל. ואעפי"כ הביא רבה ראיה מהמשנה, שכשם שמצינו שם, שהיות וכתוב בו הנפק, שאז ודאי שנפל השטר מהמלוה, אין אנו חוששין לשני יוסף בן שמעון, ויחזיר למלוה, כמו"כ הכא, היות ונפל מהשליח, אין לחשוש שמא כתובין היו ונמלך לבסוף שלא ליתנן, כי אין הבעל יכול לבטל את הגט שלא בפני השליח. וכמו"כ אין לחשוש לשני יוסף בן שמעון. עיי"ש.
ועתה ממשיכה הגמרא לבאר את הקושיא מרבה על רבה:
והא בי דינא דרב הונא, דמתוך שהכל באין לדון שם, כי (כמו) מקום שהשיירות מצויות דמי, ובכל זאת קא פשיט רבה דיחזיר את הגט לזה שטוען שהוא שלו!
אלמא, מוכח מכאן, שרק אי הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת - אין, אז חוששין לכך. אי לא הוחזקו - לא חוששין. ולכן אמר רבה שאין חוששין לשתי ערים ששמן שוירי, שהרי לא הוחזקו שתי ערים כאלו.
עבד רבה עובדא בגט שנמצא בבי כיתנא (להלן יבואר מהו מקום זה) דפומבדיתא כשמעתיה (כשמועתו), כדבריו לעיל, שחוששין לשני יוסף בן שמעון רק אם נתקיימו שני תנאים:
א. שנמצא השטר במקום שהשיירות מצויות.
ב. שהוחזקו בעיר שני יוסף בן שמעון.
והיות שבאותו מעשה לא נתקיימו שני התנאים, וכפי שיבואר להלן, הורה רבה להחזיר את הגט.
איכא דאמרי, ש"בי כיתנא" היינו היכא דמזבני כיתנא (המקום שמוכרין בו פשתן), והוא דווקא שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, שאז אף על גב דשכיחין שיירתא באותו מקום, שבאים לקנות שם פשתן, יחזיר.
ואיכא דאמרי, ש"בי כיתנא" היינו היכא דתרו כיתנא (המקום ששורין בו פשתן), ויחזיר אף על גב דהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, משוום דלא שכיחא שיירות באותו מקום.
רבי זירא רמי מתניתין אברייתא (הקשה קושיה מהמשנה שהובאה לעיל על ברייתא) - ומשני (ותירץ את קושייתו):
תנן: המביא גט ואבד הימנו, מצאו לאלתר - כשר. ואם לאו - פסול.
ורמינהי: מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה שנתן את הגט לאשה, וממנה אבד - יחזיר לאשה.
ואם אין הבעל מודה, אלא טוען שממנו נפל, ולא נתנה לה עדיין - לא יחזיר לא לזה ולא לזה (לא לבעל ולא לאשה).
לבעל לא יחזיר, שמא כבר גירשה, ונפל מן האשה. ואם יחזיר לבעל, הוא עלול לשקר ולומר שכבר פרע כתובתה, ולכן החזירה לו את הגט.
ולאשה לא יחזיר, שמא כתב הבעל את הגט, ולבסוף נמלך ולא גירשה. ואם יחזיר לה את הגט, עלולה היא לינשא בו שלא כדין.
קתני מיהת (על כל פנים שנינו): בזמן שהבעל מודה - יחזיר לאשה, ולא חילק התנא בין זמן מועט לזמן מרובה. משמע, ואפילו אם נמצא הגט לזמן מרובה יחזיר!
ומשני (ותירץ רבי זירא): כאן, במשנה, מדובר במקום שהשיירות מצויות. ולכן אם עבר זמן מרובה משעת האבידה, יש לחוש שמאחר נפל.
ואילו כאן, בברייתא, מדובר במקום שאין השיירות מצויות, ולכן אין חשש.
איכא דאמרי בדעת רבי זירא, שמה ששנינו שלא יחזיר, והעמדנו שמדובר במקום שהשיירות מצויות, היינו דווקא והוא שהוחזקו שם שני יוסף בן שמעון, דאז לא נהדר, והיינו כדעתו דרבה, שסובר כך לעיל.
ואיכא דאמרי בדעת רבי זירא, שהוא מעמיד את המשנה אף על גב דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, שגם בכהאי גוונא לא נהדר (לא יחזיר), ונמצא שרבי זירא פליגא על דרבה  112 .

 112.  עיי' ברשב"א (במס' גיטין) שהקשה, מנא להו לאיכא דאמרי שרבי זירא חולק על רבה, הרי שניהם אמרו את אותו תירוץ עצמו!
ואמרינן: בשלמא רבה, שהקשה מהמשנה במסכת גיטין על משנתנו, מובן למה לא אמר כרבי זירא, שהקשה מהמשנה במסכת גיטין על הברייתא. משום שמתניתין על מתניתין - אלימא ליה לאקשויי (קושיה עדיפה היא), משום שהמשנה היא עיקר, ותמוה הדבר כששתי משניות סותרות זו את זו.
מה שאין כן ברייתא הסותרת לדברי המשנה, שאין זו קושיה גדולה כל כך, כי אפשר לומר שהברייתא אינה עיקר. כי אם רבי, שסידר את המשניות, לא שנה את האמור בברייתא, מנין לרבי חייא (שסידר את הברייתות) דין זה?!
אלא רבי זירא, שהקשה על הברייתא, מאי טעמא לא אמר כרבה?
אמר לך רבי זירא: בין המשניות אין כלל סתירה. כי מי קא תני במשנתנו: הא אמר תנו - נותנין, ואפילו לזמן מרובה? הרי לא שנינו כך בפירוש במשנה, אלא רבה דייק כך. ודלמא אפשר לדייק אחרת במשנה: הא אמר תנו - נותנין, ולעולם כדקיימא לן, כפי שנפסק להלכה (במשנה במסכת גיטין), שזהו דווקא כשנמצא לאלתר.
לכן העדיף רבי זירא להקשות מהברייתא. שכיון ששנה התנא בפירוש שיחזיר לאשה, היה עליו לחלק בין לאלתר לזמן מרובה.
מה שאין כן במשנתנו, שהתנא שנה רק שלא יחזיר, והדין שאם אמר תנו נותנין הוא רק דיוק, לכן לא היה על התנא לפרש אם מדובר דווקא לאלתר, או גם לזמן מרובה.
והוינן בה: למאן דאמר לעיל, שלרבי זירא, במקום שהשיירות מצויות, חוששין שמא מאחר נפל, ואף על גב שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, ופליגא דרבה (והוא חולק על רבה), שסובר שחוששין רק אם הוחזקו, במאי קא מיפלגי רבי זירא ורבה?
ומבארינן: רבה סבר: דקתני (מה ששנינו) כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר למי שנכתב השטר עבורו, אף במקרה דאשתכח בבית דין עסקינן  113  . והרי בית דין - כמקום שהשיירות מצויות הוא, כפי שאמרנו לעיל, ואף על פי כן שנינו שהרי זה יחזיר. מוכח מכאן, שדווקא והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון, אז חוששין שמא מאחר נפל, ולא יחזיר. אבל אם לא הוחזקו - יחזיר.

 113.  כי כך מסתבר מפשטות המשנה, שמדברת על מעשה בית דין, שמדובר אף אם נמצא במקום הקיום, בבית דין, שהוא מקום ששטרות כאלו מצויין בו. חידושי הר"ן (גיטין כ"ז ע"א).
ורבי זירא אמר לך: מי קתני (וכי שנינו) במשנתנו: "כל מעשה בית דין שנמצאו בבית דין"? והרי "כל מעשה בית דין יחזיר" קתני, ולא פירשה המשנה היכך נמצאו השטרות. ולעולם אפשר לומר שמדובר דווקא דאשתכח אבראי (שנמצאו השטרות מחוץ לבית דין). אבל אם נמצאו בבית דין, שהוא מקום שהשיירות מצויות, לא יחזיר, אף שלא הוחזקו.
רבי ירמיה אמר לתרץ את הקושיה דלעיל: מה ששנינו שיחזיר, מדובר כגון דקא אמרי העדים החתומין על הגט: מעולם לא חתמנו - אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, והוא אדם זה, שתובע עתה את הגט  114 . ואם כן, ודאי שאין חשש שמא מאדם אחר נפל.

 114.  כך פירש רש"י במס' גיטין (כ"ז ע"ב). אבל התוס' כאן פירשו, שאף שאין העדים מעידין שזהו אותו יוסף בן שמעון, מכל מקום מחזירין לו. כי באמת אין חוששין שאדם זה משקר, אלא שאף שאנו מאמינים לו שאבד ממנו גט, חוששין אנו שמא גם מאחר ששמו כשמו אבד. ולכן, במקרה שהעדים מעידים שחתמו רק לאחד, הרי מתברר שאין עוד גט כזה, ולכן מחזירין לו.
ותמהינן: אי הכי, מאי למימרא (מה החידוש בזה, פשיטא שיחזיר)?
ומבארינן: מהו דתימא: אף שהעדים אומרים כך, עדיין ליחוש (נחשוש) דלמא השטר שנמצא - גט אחר הוא, ואתרמי שמא כשמא, ועדים כעדים (וקרה כך המקרה, שגם שמות הבעל והאשה שוים לשמותיהם של אלו שלפנינו, וגם שמות העדים שוים  115 ) - קא משמע לן שחשש רחוק הוא, ואין חוששין לכך.

 115.  ומדובר שאין העדים לפנינו, אלא ששלחו לנו עדות על כך, שמעולם לא חתמו אלא ליוסף בן שמעון פלוני. אבל אם הם רואים את השטר, ומעידים שזוהי חתימתם, ושחתמו רק לזה שלפנינו, פשוט שאין חוששין לכלום. ריטב"א.
רב אשי אמר לתרץ את הקושיה דלעיל: מה ששנינו שמחזירין את הגט, היינו כגון שנותן התובעו סימן, דקא אמר: נקב יש בו בגט, בצד אות פלונית, ונמצאו דבריו מכוונים  116   117 .

 116.  כתב הריטב"א, שבא רב אשי ללמדנו, דלא גזרינן שלא יחזיר בסימן מובהק, שמא יבואו להחזיר בסימן שאינו מובהק. אבל עצם הדבר, שמחזירין על פי סימן מובהק, דבר פשוט הוא.   117.  יש מן הראשונים שכתבו, שרבי ירמיה ורב אשי, שתירצו את שני התירוצים האחרונים, סוברים שגט שנמצא לאחר זמן מרובה, בין שנמצא במקום ששיירות מצויות, אף שלא הוחזקו, ובין במקום שאין השיירות מצויות, והוחזקו, לא יחזיר. והיות ודוחק הוא להעמיד את הברייתא במקרה שאין השיירות מצויות, ואף לא הוחזקו, לכן תירצו כפי שתירצו. אבל הרשב"א כתב, שבאמת אפשר שגם הם מודים לדברי רבה, שרק אם נתקיימו שני התנאים, אין מחזירין. אלא שבאו ללמדנו, שאף בכהאי גוונא פעמים שמחזירין, והיינו כגון דאמרי עדים וכו', או שנתן סימן מובהק.
ומשמע מדברי רב אשי, שדוקא כשאמר שיש נקב בצד אות פלונית, שהוא סימן מובהק, מחזירין לו.
אבל אם אמר שיש בו נקב בעלמא, סתם, ולא פירש את מקומו - לא מחזירין.
וטעם הדבר, משום שרב אשי מספקא ליה (מסופק לו), מה ששנינו לקמן, שמחזירין אבידה על פי סימנים (שאינם מובהקין), אי דין דאורייתא הוא, ואם כן, אפשר לסמוך על סימנים גם לגבי איסורין, ומחזירין על פיהם גט, אי (או) שמא תקנה דרבנן היא. ואם כן, דווקא בהשבת אבידה, שדין ממון הוא, יכולים חכמים לתקן כך, לפי שבכוחם להפקיע ממונו של אדם, שהפקר בית דין - הפקר. אבל לגבי איסורא - לא.
והואיל ונסתפק רב אשי בדבר, לכן אמר שמחזירין גט דווקא על פי סימן מובהק  118 .

 118.  הקשה רש"י, מנין לנו שנסתפק רב אשי, נאמר שפשוט לו שסימנים דרבנן, ולכן גבי גט צריך דווקא סימן מובהק, ונפשוט את הבעיה אם סימנים דאורייתא או דרבנן! ותירץ, שמכל מקום אין ראיה לכך מדבריו. כי גם אם נאמר שנסתפק בדבר, עדיין אי אפשר להחזיר גט בסימנים שאינם מובהקין.
מעשה ברבה בר בר חנה - שהיה שליח להביא גט -

דרשני המקוצר[עריכה]