פרשני:בבלי:נדה מו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה מו ב

חברותא[עריכה]

דתניא, לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן (בן י"ב שנה ויום אחד שיודע להפלות, אבל הוא עדיין קטן) כגדול, לגבי זדון שבועה, שאם נשבע ועבר על שבועתו, חייב, ולגבי איסר, שאם אסר על עצמו דבר בנדר, ועבר על נדרו, חייב, ולגבי בל יחל דברו, שחייב לקיים מה שנדר ואם אינו מקיים הוא עובר, יכול יהא חייב גם על הקדשו, שאם הקדיש דבר ומעל בו, יהא חייב קרבן מעילה? תלמוד לומר "זה הדבר". דווקא לדבר הזה שאמור בפרשת נדרים ושבועות התרבה מופלא הסמוך לאיש, ולא לגבי חיוב קרבן מעילה על הקדש שהקדיש קטן.
ומוכיח רב הונא בר יהודה: קתני מיהת בברייתא, שקטן נחשב כגדול לגבי איסר ולגבי בל יחל, שחייב, ולוקה אם עובר עליהם, וכדרב הונא.
דוחה הגמרא: אימא, לאיסור בל יחל. אמנם יש ראיה מהברייתא שיש עליו איסור, אבל אין ראיה לדברי רב הונא שלוקה על האיסור.
ומקשה הגמרא: איך יתכן לומר שכוונת הברייתא היא רק לגבי איסור בל יחל, ולא לגבי מלקות, והרי מה נפשך!? - אי מופלא סמוך לאיש נדריו חלים מדאורייתא, ולכן יש איסור, מילקא נמי לילקי,
ואי מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא, ורק תקנה דרבנן יש בדבר, איסור נמי ליכא. שהרי רבנן לא עשו תקנה לחייב קטן, כי קטן אינו מחוייב לקבל תקנת חכמים, אלא אסרו את החפץ שהקטן נדר או הקדיש, לאנשים אחרים, או לקטן עצמו אחרי שיגדל.
מתרצת הגמרא: לאותן המוזהרים עליו. אכן לקטן עצמו אין עבירת איסור אם לא יקיים את הנדר. אבל לגדולים שאחראים עליו יש איסור, שחייבים להפרישו מהאיסור.
ותמהה הגמרא על התירוץ: אם כן, שמע מינה: קטן אוכל נבלות - בית דין מצווין עליו להפרישו  99  (והוא הדין שאר איסורים)! והרי יש בכך מחלוקת בגמרא (יבמות קיד א)!?  100 

 99.  והקשו הראשונים והרי יש מצוה לחנך את הקטן במצוות, ואם כן איך מותר להאכיל אותו נבילות? ותירצו שחינוך זה רק להרגילו במצוות עשה, ולא להפרישו מלא תעשה. ובמאירי (נזיר כח ב) כתב שמצוות חינוך לא שייכת במצוות שאדם מחייב את עצמו כגון נדר ונזירות.   100.  פירשנו על פי רש"י שנחלקו בזה ביבמות. אמנם הרשב"א הקשה על רש"י, שהרי באיסור דרבנן כולם מודים שלא מצווים להפריש את הקטן, וכאן זה הרי איסור דרבנן? ותירץ האחיעזר, שבאיסור כזה שגם אם יתרגל בקטנותו לא יבא לעבור על איסור דאורייתא כשיגדל (כגון מוקצה), כולם מודים שבית דין לא מצווים להפריש את הקטן. אבל בנדר, אם יתרגל עבור על נדריו בקטנותו, הוא ימשיך לעבור על נדריו בגדלותו, ויעבור על איסור דאורייתא.
מתרצת הגמרא: באמת יש גם איסור וגם מלקות. ולא מדובר בברייתא שהקטן עובר על הנדר, אלא הכא במאי עסקינן, כגון שהקדיש הוא, הקטן, ואכלו אחרים את מה שהקטן הקדיש. והאחרים האוכלים לוקין.
אך דוחה הגמרא: הניחא למאן דאמר הקדיש הוא, הקטן, ואכלו אחרים, לוקין.
אלא, למאן דאמר אין לוקין, שאין כח בנדרי הקטן אפילו אם הוא מופלא הסמוך לאיש לחייב מלקות את הגדול העובר על איסור נדרו, מאי איכא למימר, איך נסביר את הברייתא?
דאיתמר, הקדיש הוא, ואכלו אחרים, רב כהנא אמר: אין לוקין, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו: לוקין. ומתרצת הגמרא: רב כהנא הסובר לא לוקין, סובר שנדרי קטן חלים רק מדרבנן, וקרא שהביאה הברייתא (שהשווה קטן לגדול) הוא אסמכתא בעלמא.
גופא, הקדיש ואכלו אחרים, רב כהנא אמר: אין לוקין, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: לוקין.
במאי קמיפלגי? מר סבר מופלא סמוך לאיש - דאורייתא, ומר סבר מופלא סמוך לאיש - מדרבנן.
מתיב רב ירמיה ממה ששנינו בברייתא: יתומה שהשיאוה אמה ואחיה (מדרבנן), שנדרה נדר, בעלה מפר לה (כדין כל בעל שיכול להפר את נדרי אשתו).
ומוכיח רב ירמיה: אי אמרת בשלמא נדרים של מופלא סמוך לאיש חלים רק מדרבנן, אתו נשואין דרבנן (שהבעל נחשב מדרבנן כבעל), ומבטלי נדרא דרבנן. כי הם אמרו שחל הנדר, והם אמרו שיהיה נדרה מותר, אם יפר לה בעל שכזה.
אלא אי אמרת שנדרי מופלא הסמוך לאיש הם דאורייתא, וכי אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא? שהרי מהתורה הבעל הזה אינו בעלה, ואין לו שום כח להפר, והנדר הוא נדר גמור, ואיך מתירים לה חכמים לעבור על הנדר?
מתרצת הגמרא: אמר רב יהודה אמר שמואל: בעלה מפר לה ממה נפשך: אי חל הנדר של הקטנה הזאת מדרבנן - דרבנן הוא, ומועילה הפרה של מי שנחשב לבעלה מדרבנן. ואי נדר של קטנה הזאת הוא נדר דאורייתא, ולא מועילה לו הפרה של בעל מדרבנן, גם כן אין לחוש להכשלתה ויכול להפר לה בעלה הזה, שהרי הקטנה הזאת, 'קטן אוכל נבלות הוא', ואין בית דין מצווין עליו להפרישו מלאכול נבילות או מלעבור על כל איסור אחר, ולכן לא חששו שיפר לה את נדרה בעלה, על אף שאין הפרתו חלה מן התורה.
אך מקשה הגמרא: אם חל הנדר מדאורייתא, הרי אמנם כשהיא קטנה אין בית דין מצווים להפרישה, אבל, והא כי גדלה, אכלה (היא תמשיך לאכול ולעבור אז על הנדר) בהפרה קמייתא, מחמת הפרת הבעל מקודם, בהיותה קטנה, ויש לנו לדאוג שלא תכשל אז בעוון נדרים!
מתרצת הגמרא: אמר רבה בר ליואי: בעלה מפר לה כל שעה ושעה, והוא שבעל בכל יום. ולכן, כל יום הנדר היא מותרת ממה נפשך: אם היא גדולה, כבר קנה אותה בעלה באותו היום בקידושי ביאה, ונעשה בעלה מדאורייתא, ויש לו כח להפר את נדרה. ואם היום היא עדיין קטנה, לא אכפת לנו בהכשלתה, שהרי קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו מלעבור על איסור.
ודוחה הגמרא: והא אין בעל מפר (נדרי אשתו) בקודמין (את הנדרים שנדרה לפני שנשא אותה)! ואם כן, איך יכול להפר את נדריה שנדרה כשהיא היתה קטנה, שהיתה נשואה אליו אז רק מדרבנן, לפני שנשא אותה בגדלותה, מדאורייתא?
מתרצת הגמרא תירוץ חדש למה בעל מדרבנן יכול להפר נדר מדאורייתא: כדרב פינחס משמיה דרבא. דאמר רב פנחס משמיה דרבא: כל אשת איש הנודרת, על דעת בעלה היא נודרת.  101  ולכן, הקטנה הזאת שנדרה, היה נדרה רק על דעת שבעלה יסכים לנדר, ואם בעלה לא יסכים לנדר לא חל הנדר כלל. וכיון שזה נחשב שיש פה תנאי שהיא נודרת על דעת ש"בעלה" זה יסכים לנדר, לא איכפת לנו, אם מדאורייתא הוא אינו בעלה אלא רק מדרבנן.

 101.  הקשו הראשונים, אם כן, למה התורה צריכה לחדש שיש לבעל כח להפר את נדרי אשתו, והרי גם בלאו הכי, האשה תמיד נודרת רק בתנאי שבעלה יסכים? ותירצו, שחידוש התורה הוא רק לגבי הדין שאם קיים לה בעלה את הנדר, או עבר יום שמעו, אינו יכול להפר עוד. ועוד תירצו, שחידוש התורה הוא אפילו במקום שנדרה ואמרה בפירוש שנודרת אפילו אם בעלה לא יסכים לנדרה, בכל זאת בעלה יכול להפר. ועוד תירצו, שכל הסיבה שאשה נודרת על דעת בעלה, זה רק מאחר והתורה נתנה לו כח להפר, וגם אשה זו הנשואה מדרבנן חושבת שבעלה יכול להפר, ונודרת רק על דעת שבעלה יסכים. אבל לולי שהתורה היתה נותנת כח לבעל להפר, לא היתה האשה נודרת על דעת בעלה.
אמר אביי: תא שמע ראיה נגד רב כהנא ממה ששנינו: קטן שלא הביא ב' שערות, והפריש תרומות ומעשרות -
רבי יהודה אומר: אין תרומתו של הקטן תרומה.
רבי יוסי אומר: עד שלא בא לעונת נדרים (בן י"ב שנה ויום אחד, שבדקו אותו ואינו יודע להפליא נדר), אין תרומתו תרומה. אבל, משבא לעונת נדרים, תרומתו תרומה.
ומביאה אביי ראיה מדברי רבי יוסי:  102 

 102.  בתוספות ביארו שאפשר להביא ראיה רק מרבי יוסי, אבל אי אפשר להביא ראיה הפוכה מרבי יהודה הסובר שקטן אינו יכול להפריש תרומות ומעשרות, כי גם אם יש לקטן חיוב לקיים נדריו, עדיין אין זה ראיה שיש לו כח להתיר את הטבל.
סברוה, סברו בני הישיבה שרצו להביא מכאן ראיה נגד רב כהנא, קסבר רבי יוסי תרומה בזמן הזה (אחרי החורבן), דאורייתא.  103 

 103.  להלכה נחלקו הרמב"ם והראב"ד (תרומות א כו) אם חיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה מדאורייתא או מדרבנן.
ואם כן, אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש נדרו והקדשו הם דאורייתא, אתי גברא שתרומתו מועילה מדאורייתא, ומתקן טבלא דאורייתא, כי הקדש ותרומה ונדר דבר אחד הם, שכולם חלים על ידי דבורו.
אלא אי אמרת נדרו והקדשו מועילים רק מדרבנן, תיקשי כיצד הוא מפריש תרומה מן הטבל: וכי אתי גברא שחלות מעשיו היא רק דרבנן, ומתקן טבלא דאורייתא?
ודוחה הגמרא: לא. אלא קסבר רבי יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן. ולכן מי שתרומתו מועילה מדרבנן, יכול לתקן טבל מדרבנן.
ותמהה הגמרא: וכי סבר רבי יוסי שתרומה בזמן הזה חיובה הוא רק דרבנן?
והתניא ב"סדר עולם": נאמר "אשר ירשו אבותיך, וירשתה". ודרשינן שיש שתי ירושות: ירושה ראשונה ושניה, יש להן, אבל ירושה שלישית, אין להן. והיינו, שקדושת ארץ ישראל שקידשוה כאשר כבשו בני ישראל את הארץ בירושה ראשונה (כשעלו ממצרים), בטלה בזמן גלות בבל. אבל מה שכבשו כשעלו מבבל, והתקדשה הארץ בפעם השניה, קדושה זאת לא התבטלה בחורבן בית שני, אלא גם כשיבוא המשיח לא תהיה קדושה שלישית, כי הקדושה נמשכת כל הזמן מכח מה שקידשו עולי בבל. ומוכח, שגם בזמן הזה קדושת הארץ היא מדאורייתא.
ואמר רבי יוחנן: מאן תנא סדר עולם - רבי יוסי! ואם כן קשה, איך אפשר לומר שרבי יוסי סובר שחיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה הוא רק מדרבנן?
מתרצת הגמרא: רבי יוסי תני לה לסדר עולם בשם תנא אחר, והוא עצמו לא סבר לה שכך ההלכה.
הכי נמי מסתברא שרבי יוסי לא סובר שהלכה כתנא הסובר שבזמן הזה תרומות ומעשרות זה מדאורייתא,
דתניא: עיסה של חולין שנדמעה (נתערבה) או שנתחמצה בשאור של תרומה,

דרשני המקוצר[עריכה]