פרשני:בבלי:נזיר מד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר מד א

חברותא[עריכה]

יכול לא התיר הכתוב ליטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בנין ומנין אלא בשל אחותו, אבל לא יטמא לשדרה ולגולגולת, ולרוב בניינו, ולרוב מניינו של קרובים אחרים  1  -

 1.  כתבו התוספות: הוא הדין שיכולה היתה הברייתא לומר: יכול לא מיעטה התורה אלא את אבריה של אחותו ולא את אבריהם של קרובים אחרים.
אמרת (אמור מעצמך):
מה אחותו מיוחדת, שגופה תלוי בו (שמוטל עליו לקוברה), ומיטמא לשדרה ולגולגולת, ולרוב בניינה, ולרוב מניינה.
אף כל קרוב שגופו תלוי בו, הרי הוא מיטמא לשדרה ולגולגולת שלו, ולרוב בניינו ולרוב מניינו.
הרי למדנו שהוא מיטמא לרוב בניינם או לרוב מניינם של כל הקרובים, ואילו רב אמר אפילו לא נקטע רק ראשו של אביו אינו מיטמא לו!?
ומשנינן: ההיא ברייתא נמי - רבי יהודה היא.
ואילו רב - שאמר רב חסדא משמו - דאמר, כי האי תנא.
דתניא:
מעשה שמת אביו של רבי צדוק  2  שהיה כהן - בגינזק (שם מקום), ובאו והודיעוהו לרבי יצחק לאחר שלש שנים משמת אביו, ובא רבי יצחק ושאל את רבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים שעמו אם מותר הוא ליטמא לו, ואמרו לו:

 2.  על פי גירסת הגר"א.
"לאביו" בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר, והרי אי אפשר שבזמן זה לא חסר ממנו משהו.  3 

 3.  וכן קיימא לן כרב להלכה.
מתניתין:
שלשה מינין אסורין בנזיר: הטומאה, והתגלחת והיוצא מן הגפן.  4 

 4.  כבר שנינו דין זה בתחילת הפרק, וראה במאירי שכתב בפירוש המשנה: ואחר כך מפרש בשלשה מינין שהוזכרו ההבדל שבין זה לזה, ואמר ששלשה מינין אלו שהוזכרו בנזיר רצה לומר הטומאה וכו' חומר וכו', וראה כעין זה בתוספות בבא קמא ב א.
א. חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן: שהטומאה והתגלחת - אם נטמא או נתגלח - סותרין את הנזירות,  5  והיוצא מן הגפן אינו סותר, שהשותה יין בתוך ימי נזירותו אינו סותר כלום מימי נזירותו.

 5.  ואולם אינן שוין בסתירתן: א. הטומאה סותרת משום שאמרה תורה "והימים הראשונים יפלו", ואילו התגלחת אינה סותרת אלא כדי שיהיה לו שיער של שלשים יום לתגלחת מצוה, (לשיטת התוספות; ולפי זה צריך ביאור קצת לשון המשנה, שהתגלחת האסורה בנזיר אינה סיבת הסתירה כלל ולשיטת הרמב"ם - הובאה לעיל לט א בהערות - שהסתירה היא משום גידול שיער המתחייב מן הנזירות, ניחא). ב. הטומאה (למת) סותרת את כל ימי הנזירות, ואילו תגלחת אינה סותרת אלא כדי שיהיו לו שערות של שלשים ימי נזירות, ופעמים שאינה סותרת כלום (לשיטת התוספות), דהיינו בנזירות מרובה שנותרו שלשים יום מאז שנתגלח עד סוף הנזירות, כמבואר בתוספות לעיל לט א ד"ה סתם. ג. הטומאה אינה סותרת כשלא עבר על איסור טומאה דנזירות, ואילו התגלחת סותרת אפילו כשלא עבר על איסור נזירות, שאיסור התגלחת אינו אלא בתער או כעין תער, ואילו התגלחת סותרת כשלא השאיר בו כדי לכוף ראשו לעיקרו, כמבואר לעיל לט ב; ומאידך הסתירה אינה אלא כשגילח את רוב ראשו, ואילו האיסור הוא אפילו בשערה אחת, כמבואר לעיל מ א.
ב. חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת:
שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו אפילו ביין של מצוה, שהנשבע שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר, הרי הנזירות חלה על השבועה ואסור ביין.
ואילו טומאה ותגלחת הותרו מכללן בתגלחת מצוה של מצורע נזיר,  6  ובמת מצוה.

 6.  כן פירשו התוספות וכן משמע בגמרא; ולכאורה הותרה התגלחת אף בתגלחת טומאה של נזיר; שמא תאמר: כיון שנסתרו הימים או שאינם עולים לו (באותן טומאות שאינן סותרות את הימים הראשונים, ראה לקמן במשנה נד א), זה אינו, שהרי גם ימי חלוטו וימי ספרו של מצורע אין עולין לו, כמבואר לקמן נו א. ואין לומר, שתגלחת הטומאה היות והיא מדיני הנזירות אינה סתירה לאיסור התגלחת, (ראה "דבר אברהם" חלק ב סימן ה אות ה, הביאו הגר"י הוטנר זצ"ל ב"שלמי יוסף" דף צז ד"ה ובדומה, ראה שם), שהרי מבואר בתוספות לקמן מז א ד"ה ונטמא, שאין לגלח תגלחת טהרה עד שיהיה הנזיר מותר מאיסור התגלחת, (ולרבי אליעזר שאין התגלחת מותרת עד אחר המעשים כולן, הוא הדין שתגלחת מצוה אסור לעשותה עד אחר המעשים כולן).
ג. וחומר בטומאה מבתגלחת:
שהטומאה סותרת את הכל (כל ימי הנזירות שמנה), וחייבין עליה קרבן כמו שנאמר בפרשת נזיר; ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום,  7  ואין חייבין עליה קרבן.  8 

 7.  כלומר: כדי שיהיו לו שערות של שלשים ימי נזירות, וראה בתוספות לעיל לט א על לשון המשנה שם.   8.  בגמרא מבואר שיש חומר בתגלחת מבטומאה, שבתגלחת עשה בה מגלח כמתגלח, שאף המגלח את הנזיר עובר בלאו, ואילו המטמא את הנזיר אינו עובר בלאו. והטעם שלא נשנה חומר זה במשנתנו, כתב ב"תוספות רבינו עקיבא איגר" בדרך אפשר, דלא חשיב אלא החומרות שיש בנזיר עצמו, ולא חומרות שיש על אחר, ראה עוד שם, וב"שיטה מקובצת" וב"קרן אורה".
גמרא:
ודנה הגמרא בכל ההלכות האמורות במשנה -
א. וטומאה לא תותר מכללה במת מצוה -
מקל וחומר מיין, שלא הותר מכללו אפילו ביין מצוה!?  9 

 9.  א. בסוגיית הגמרא כאן - שהיא מקשה כמה פעמים מכח קל וחומר ומיישבת מכח פסוק - יש להסתפק אם כוונת הגמרא להקשות ולתרץ, או שהכוונה היא ליתן טעם למה הוצרכה התורה ללמד את הדין, שהוא משום שאם לא כן היינו למדים מקל וחומר; ובחלקם מוכרחים לפרש כפירוש ראשון, או משום שהפסוק אינו מיותר, או משום שהגמרא מיישבת מסברא ולא מפסוק. ב. כתב ב"קרן אורה": דהקל וחומר דקאמר הש"ס הוא לרווחא דמילתא, דבלא קל וחומר נמי מסברא הוה אמינא דטומאה לא הותר מכללה לענין מת מצוה, אי לאו קרא; וראה עוד שם על שאר הקל וחומר שבגמרא.
וכך נלמדנו בקל וחומר:
ומה יין, שאינו סותר - לא הותר מכללו ביין מצוה.
טומאה, שסותרת - אינו דין שלא תותר מכללה במת מצוה!?  10  תלמוד לומר: "לאביו ולאמו לא יטמא" כדי ללמד: אבל מיטמא הוא למת מצוה, ומתבארת הדרשה לקמן דף מח א.

 10.  ואם תאמר: תגלחת תוכיח שסותרת והותרה מכללה! ? ראה בזה ב"ארזי הלבנון".
ב. ויין יותר מכללו ביין מצוה, מקל וחומר מטומאה שהותרה במת מצוה!?
וכך נלמדנו: מה טומאה שהיא סותרת - הותרה מכללה, יין שאינו סותר, אינו דין שיותר מכללו!?  11 

 11.  צריך ביאור: והרי טומאה עצמה לא מצאנו שהותרה אלא אצל מת מצוה, אבל הנשבע ליטמא למתים הרי לא מצאנו שהותרה לו טומאה, ואם כן "דיו לבא מן הדין להיות כנדון"! ? וראה מה שכתב בזה ב"שאגת אריה" סימן ס אמצע ד"ה ובלא"ה. וב"קרן אורה" ד"ה וטומאה הקשה: קל וחומר פריכא הוא, שהרי מצינו טומאה שנאסרה במקום מצוה, כמו טומאת קרובים דאיכא מצוה, ועד שאתה לומד ממת מצוה יש לך ללמוד מקרובים, ובהכרח שעשה דכבוד הבריות עדיף, ואם כן איך נלמד ליין מצוה, "אלא וודאי דלרווחא דמילתא הוא דקאמר הש"ס הכי", ובלאו הכי כתב שם שהקל וחומר הוא לרווחא דמילתא, כי מסברא היינו אומרים שאין נדר חל על דבר מצוה.
אמר קרא: "מיין ושכר יזיר", כדי ללמד: לאסור יין מצוה של שבועה כיין הרשות.  12 

 12.  א. וכפי שנתבארה הדרשה לעיל ג ב לדעת רבי שמעון שם ולדעת חכמים שם. ב. מסקנת ה"שאגת אריה" סימן ס ד"ה אבל, שבכלל פסוק זה גם טומאה ותגלחת של מצוה (שנשבע ליטמא או לגלח) שהם אסורים כתגלחת וטומאה של רשות.
ג. ויין יסתור את הכל מקל וחומר מטומאה שהיא סותרת!? וכך נלמדנו: מה טומאה שהותרה מכללה - סותרת את הכל, יין שלא הותר מכללו - לא כל שכן שיסתור!?  13 

 13.  ואם תאמר: מה לטומאה שכן חייב עליה קרבן! ? ראה "ארזי הלבנון" ד"ה הק"ו השלישי.
אמר קרא: "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו", ולא הוצרך הכתוב להוסיף "כי טמא נזרו", אלא ללמד: טומאה סותרת ואין היין סותר.
ד. והתגלחת תסתור את הכל (ולא שלשים יום בלבד) קל וחומר מטומאה!?  14 

 14.  ואם תאמר: הרי כבר מיעטנו מ"כי טמא נזרו" שיין לא סותר, ונלמד משם גם לתגלחת, וכמו שמתרצת הגמרא, ומאי סלקא דעתין! ? ראה בזה ב"ארזי הלבנון" ד"ה הק"ו הרביעי.
וכך נלמדנו: ומה טומאה, שלא עשו בה מטמא כמיטמא, שאין המטמא את הנזיר עובר בלאו - סותרת את הכל.
תגלחת, שעשו בה מגלח כמתגלח שאף המגלח את הנזיר עובר בלאו כדילפינן לקמן, אינו דין שתסתור את הכל!?
אמר קרא: "והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו", הרי למדנו: טומאה סותרת את הכל, ואין תגלחת סותרת את הכל.
ה. וטומאה נעשה בה מטמא כמיטמא, קל וחומר מתגלחת שאף המגלח את הנזיר עובר בלאו!?  15 

 15.  הקשה ב"קרן אורה" למאי נפקא מינה, והרי מלקות אינו חייב ש"אין מזהירין מן הדין", ואם לאיסורא בעלמא, הרי ודאי שאסור לספות איסור לגדול מקל וחומר דקטן, ועוד שעובר ב"לפני עור"; ותירץ שנפקא מינה לעבור בלאו מיוחד ד"לנפש לא יטמא", ראה עוד שם.
וכך נלמדנו: ומה תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים - עשה בה מגלח כמתגלח, טומאה שהיא סותרת את הכל, אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא!?
אמר קרא: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאם וטמא ראש נזרו", למטמא את ראש נזרו הוא שהזהיר הכתוב ולא לאחרים, מדלא אמר הכתוב: וטמא לו ראש נזרו.  16 

 16.  על פי המפרש; והריב"ן כתב: מדלא כתיב "וטמאו" לו ראש נזרו; ויש לעיין, הרי פסוק זה נאמר בסתירה ולא באיסור הטומאה, וודאי שאין המטמא סותר.
ו. ותגלחת לא נעשה בה מגלח כמתגלח לעבור בלאו קל חומר מטומאה שאין המטמא עובר בלאו!
וכך נלמדנו: ומה טומאה, שהיא סותרת את הכל, לא עשו בה מטמא כמיטמא, תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים יום, לא כל שכן שלא נעשה בה מגלח כמתגלח!?
אמר קרא: "תער לא יעבור על ראשו" קרי ביה "לא יעבור הוא" ו"לא יעביר ליה אחר".  17  ז. ותגלחת לא תותר מכללה בתגלחת מצוה של מצורע מקל וחומר מיין!?

 17.  באור החייים (ויקרא כא א ד"ה אכן כוונת), ביאר, שהדרשה היא ממה שלא אמר הכתוב "לא יעביר" שמשמע: הנזיר לא יעביר על ראשו, אלא אמר: "לא יעבור" דמשמע בין על ידו בין על ידי אחר.
וכך נלמדנו: ומה יין שאינו סותר - לא הותר מכללו, תגלחת שסותרת, אינו דין שלא תותר מכללה!?
אמר קרא גבי מצורע: "וגלח את כל שערו, את ראשו", ואמר רחמנא עוד גבי מצורע "וגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו", כדי ללמד שאף הנזיר המצורע מגלח את ראשו.  18 

 18.  לעיל בגמרא מא א תניא: ראשו מה תלמוד לומר לפי שנאמר גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו יכול אפילו נזיר מצורע כן, תלמוד לומר "ראשו"; ונתבאר שם בגמרא שרבי אליעזר הוא שדורש כן, אבל חכמים דורשים מ"ראשו" להקפת הראש בכל מצורע. ובתוספות מא ב ד"ה ואי, הקשו לדעת חכמים: מנין שנזיר מצורע מגלח את ראשו, וכתבו בזה שני תירוצים: האחד: מ"ראשו" נלמד גם לנזיר, כי לא חילקה תורה בין כל אדם לנזיר. השני: כיון דנלמד מ"זקנו" שעשה דוחה את לא תעשה ועשה דהשחתת זקן בכהן מצורע, הוא הדין שדוחה את הלאו והעשה של איסור תגלחת הנזיר, ראה שם. ולפי תירוצם השני, יש לומר, שלכן הביאה הגמרא כאן הן את "ראשו" והן את "זקנו", כדי לבאר את הענין הן לפי חכמים והן לפי רבי אליעזר, דלרבי אליעזר הוא נלמד מ"ראשו", ולחכמים הוא נלמד מ"זקנו". ואולם לשון התוספות כאן הוא: "אמר קרא ראשו, גבי מצורע להתיר מצורע נזיר", ויש לפרש כוונתם כאן על פי תירוצם הראשון לעיל, וקצת משמע מסתימת דבריהם שלא גרסו בגמרא "ואמר רחמנא זקנו".
ח. ותגלחת לא תסתור כלל, מקל וחומר מיין!? וכך נלמדנו: ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר, תגלחת, שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור!?  19 

 19.  ואם תאמר: טומאה תוכיח שהותרה מכללה והיא סותרת! ? ביארו התוספות שיש לפרוך: מה לטומאה שכן היא סותרת את הכל, תאמר בתגלחת שהרי נתמעטה מסתירת הכל; וראה "ארזי הלבנון" אות שמו.
בעינן גידול שער, והא ליכא.
ט. ויין יסתור שלשים יום מקל וחומר מתגלחת!?
וכך נלמדנו: ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת, יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור!?  20 

 20.  הקשו התוספות: מה לתגלחת שכן עשה בה מגלח כמתגלח, תאמר ביין שלא עשה בה משקה כשותה! ? ותירצו, שהקל וחומר הוא אף לאסור את המשקה כשותה, ולפי מה שדוחה הגמרא שאין היין סותר, אם כן שוב לא נוכל ללמוד קל וחומר "ומה תגלחת שהותרה מכללה עשה בה מגלח כמתגלח, יין וכו"', כי היות "דיין אינו סותר, דין הוא שלא נעשה בה משקה כשותה", כלומר: כי יש לפרוך מה לתגלחת שהיא סותרת; וראה ב"ארזי הלבנון" אות שמט* מה שהביא בשם ה"קרן אורה" לתמוה על דבריהם.
מידי הוא טעמא (הרי כל הטעם שתגלחת סותרת אינו) אלא משום גידול שער שיהיה לו לתגלחת מצוה, אבל גבי יין הא קאים שערו (הרי שערו עומד וראוי לתגלחת).  21 

 21.  א. כלומר: הרי אין דין בתגלחת שהיא סותרת אלא עיקר הדין הוא שצריך להמתין לגידול שערו, ואם כן כששתה יין ושערו קיים, הרי הוא כאילו כבר סתר וגדל שערו. ב. צריך ביאור: היות וסיבת הסתירה אינה אלא משום מצות התגלחת, איך אפשר ללמוד בקל וחומר משום שתגלחת הותרה מכללה, והרי איסור התגלחת אכן הותר מכללו ולא מצות התגלחת. ויש מי שביאר: אף תגלחת מצוה הותרה מכללה כשנצטרע, שהרי המצורע אינו סותר את נזירותו כלל, אלא שימי טומאתו אין עולין לו (כדלקמן במשנה נד א), ואין אנו אומרים שיסתור על כל פנים שלשים יום משום תגלחת המצוה שהתגלח, הרי שאף תגלחת המצוה הותרה מכללה; ולשיטת הרמב"ם (הובאה לעיל לט א בהערות על המשנה) שהסתירה היא כדי שיהיה לו גידול שיער בשעת נזירותו, לא קשה מידי.

דרשני המקוצר[עריכה]