פרשני:בבלי:נזיר סד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר סד א

חברותא[עריכה]

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דתנא קמא הסובר שספק טומאה צפה הרי היא טהורה בכל מקום?
אמר רבי יצחק בר אבודימי:
משום דמחד גיסא כתיב: "בכל השרץ השורץ",  1  ומשמע: בכל מקום שהוא שורץ, כלומר: בכל מקום שהוא ראוי לשרוץ ואפילו על המים.  2 

 1.  במסורת הש"ס ציין לויקרא יא, ולא נמצא שם פסוק "בכל השרץ השורץ" לענין טומאה, אלא "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ".   2.  א. נתבאר על פי הרא"ש. ב. כתב ב"תוספות יום טוב" טהרות ד ח בפירוש אחד שכל אלו המקראות אסמכתאות הן שהרי במשנה בטהרות ד ז שנינו: אלו ספיקות שטיהרו חכמים, ובין הספיקות טומאה צפה, וכתב, דטעמא הוא דמדאורייתא אין טמא אלא הודאי, (היינו כשיטת הרמב"ם שכל הספיקות אינם אלא מדבריהם), וכתב "ועוד יש לומר, דהואיל ולא נתפרשו בכתוב בפירוש שפיר שייך למיתני "שטיהרו חכמים", ותסייעיה להרמב"ם בשיטתו בלשון ד"מדברי סופרים" שהעתקתי לשונו במשנה ג פרק ז דאהלות". ואולם ב"קרן אורה" תמה על דבריו, וכתב שהם דרשות גמורות; וראה שם שנתקשה: למה אמרו בכל מקום שמקור דין "ספק טומאה ברשות היחיד טמא" הוא מסוטה, ולא למדוהו מכאן, שהרי כשהשרץ הוא בארץ ספיקו טמא; ויש לעיין בדבריו, שהרי יש לומר (אם לא שלמדנו מסוטה) שכשהטומאה בארץ אנו דנין את הנוגע בו כספק טמא כשאר ספיקות, ואילו כשהטומאה צפה הרי הוא ודאי טהור.
ומאידך כתיב: "על הארץ", דמשמע דוקא על הארץ מטמא.
הא כיצד יתיישבו מקראות הללו?
ודאי מגעו, אם ודאי נגע בשרץ הרי הוא טמא בכל מקום, ואפילו על המים, וזה הוא שאמר הכתוב: "בכל השרץ השורץ".
ספק מגעו, אם ספק נגע הרי הוא טהור כשהיה השרץ על פני המים, וזה הוא שאמר הכתוב "על הארץ".
ומוסיפה הגמרא ומבארת: ורבי שמעון - המחלק בין טומאה צפה בכלים לבין טומאה צפה על הארץ - מאי טעמא?
אמר עולא:
מחד גיסא כתיב " (וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ וגו'. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע מהם וגו'. וכל אשר יפול עליו מהם וגו'. וכל כלי חרש וגו'). אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, ונוגע בנבלתם יטמא".
ודרשו חכמים: הנוגע בשרץ שעל פני מעין ובור ומקוה מים הרי הוא טהור.
ומאידך כתיב באותו פסוק "ונוגע בנבלתם יטמא", דמשמע הנוגע בנבלתם בכל מקום יהיה טמא.  3 

 3.  נתבאר על פי הרא"ש; ובתוספות כתבו באופן אחר, וב"תוספות יום טוב" טהרות ד ח הגיה בדבריהם.
הא כיצד יתיישבו מקראות הללו?
טומאה צפה במים שבכלים - שאינו דומה למעין ובור שהם מים על גבי קרקע - טמא.
וזה הוא שאמר הכתוב: "ונוגע בנבלתם יטמ א".
טומאה צפה במים שבקרקע, דומיא דמעין ובור - טהור.
תנו רבנן:
כל השרצים הניטלין, שהיה חבירו מטלטל שרץ על פני המים, ספק נגע בו ספק לא נגע  4  -

 4.  לשון התוספות הוא: "אדם עומד במים וחבירו היה (משלשל) (מטלטל, ראה "ארזי הלבנון") שרץ, ספק נגע בו אדם העומד במים ". ולכאורה נראה ממה שכתבו שהיה האדם עומד במים, שהשרץ לא היה במים, וחשוב טומאה צפה משום שהטהרה עומדת במים, וכמו שכתבו התוספות בד"ה והמאהיל "כך לי טהרה צפה וטומאה קבוע, כמו טומאה וצפה וטהרה קבוע"; ולפי זה יהיה חידוש, שאף על פי שאין אנו מטהרים משום "טומאה צפה" אלא משום "טהרה צפה", מכל מקום אם השרץ מיטלטל בידי אדם, אין ספיקו טהור. ואולם אין נראה לפרש כן את כוונתם, שאם כן למה המתינו לבאר יסוד זה רק לענין "והמאהיל על פני הטומאה"; גם נראה שאדם העומד במים אין זו "טהרה צפה", אלא אם כן מהלך הוא במים ואינו קבוע, וכנראה מלשון התוספות ד"ה והמאהיל; ומכל זה נראה, שלאו דוקא כתבו התוספות "עומד במים", ולא נקטו כן אלא משום "אורחא דמילתא".
או הנגררין  5  על ידי אדם במים.

 5.  ב"ארזי הלבנון" כתב לבאר את החילוק בין "ניטלין" לנגררין", ש"הניטלין" הם ביד האדם עצמו, ואילו "הנגררין" הן על ידי חוט האחוז ביד האדם. ויש לפרש עוד את כוונתם, ש"הניטלין" היינו שתנועת השרץ הוא על ידי יד אדם העומד במקומו ומטלטלו בידו, ו"הנגררין" היינו שהשרץ נגרר אחרי האדם המהלך.
ספיקן טמא ואינם חשובים כטומאה צפה מפני שהן כמונחין, כיון שיד אדם תופס בהם.
ואילו הנזרקין ספיקן טהור.  6 

 6.  התוספות סתמו ולא פירשו מה הן ה"הנזרקין"; והרא"ש כתב: "אם זרקן באויר אצל טהרות, אף על פי שבא מכח האדם חשוב טומאה צפה"; ומכאן הוכיחו ב"קרן אורה" וב"ברכת ראש", שלאו דוקא טומאה צפה על פני המים, אלא הוא הדין באויר, שלא כהתוספות שנסתפקו בזה לעיל סג ב ד"ה צפה.
חוץ מן כזית המת.  7 

 7.  התוספות סתמו ולא פירשו את הכוונה בזה; והרא"ש כתב: חוץ מכזית מן המת שזרקו, ספק האהיל על הטהרות, טמאים, דטהרת טומאה צפה מקראי דכתיבי בשרץ גמרינן, הלכך לא מטהרינן אלא בטומאת מגע דשייכי בשרץ.
וחוץ מהמאהיל על פני טומאה.
כגון אדם ההולך במים, ונמצא כזית מת קבוע במים, ספק עבר הטהור עליו והאהיל על המת הוא טמא כיון שהוא טומאת אוהל, ולא נתחדש דין טומאה צפה אלא בטומאת מגע, היות והכתובים הרי בשרץ נאמרו, ולומדים אנו מהם לשאר הטומאות כעין טומאת שרץ שהיא מטמאת במגע ולא באוהל.  8 

 8.  כתבו התוספות: "דכך לי טהרה צפה וטומאה קבועה, כמו טומאה הצפה וטהרה קבועה"; ולפי מה שציירו התוספות שכזית המת היתה קבועה במים, אכן צריך לחידוש זה, ואולם לא ביארו מי הכריחם לפרש כן, ולא כפשוטו שהיתה הטומאה צפה במים, וספק אם האהיל על גביה.
וכל דבר שמטמא מלמעלה כלמטה (המונח על הזב והזבה הרי הוא טמא כמו משכבו שמתחתיו) -
ומפרשת הגמרא: לאיתויי (להביא) זב וזבה, שהן מטמאים בהיסט או במדרס, שלא נאמר בהם דין "טומאה צפה", שהיא לא נאמרה אלא במגע בלבד כמו שרץ שאינו מטמא אלא במגע.
בעי רמי בר חמא:
מת או שרץ  9  המונח בכלי, והיה הכלי צף על פני המים, מהו, האם חשוב המת או השרץ כטומאה צפה?

 9.  רא"ש; וראה בדברי רבינו עקיבא איגר שהוכיח מכאן כשיטת התוספות, שאף במת נאמרה דין טומאה צפה; וראה בהגהות הגר"א שהגיה כאן "שרץ" במקום "מת", ומשום שהוא סובר כדעת החולקים על התוספות.
האם בתר כלי אזלינן, כלומר: האם מיחסים את השרץ לכלי, והרי הוא קבוע בתוכו.
או שמא בתר מיא (מים) אזלינן, כלומר: מיחסים את המת והכלי כאחד למים, והרי הם צפים.
מוסיפה הגמרא ומסתפקת:
אם תמצי לומר: בתר כלי אזלינן, ואין המת בכלי חשוב כטומאה צפה -
עדיין יש להסתפק במת על גבי שרץ,  10  ושרץ על גבי מים, מהו דינו של המת האם הוא חשוב כטומאה צפה -

 10.  הגר"א הגיה: שרץ על גבי מת, משום שדעתו כדעת הסוברים שלא נאמרה "טומאה צפה" אלא בשרץ ולא במת, אבל התוספות גרסו כגירסתנו, משום שהם סוברים שאף במת נאמר דין "טומאה צפה".
האם נאמר: כיון דהאי (שרץ) מטמא את הנוגע בו טומאת ערב, והאי (מת) מטמא את הנוגע בו טומאת שבעה, הרי זה כמאן דמחתא טומאה של המת בכלי דמיא.
כלומר: היות ושני מיני טומאות הן, אי אפשר להחשיבם כדבר אחד, והרי המת על גבי השרץ כדין מת על גבי כלי שאינו נחשב טומאה צפה.
או דילמא אף על גב ששני מיני טומאות הן, טומאה סמיכתא היא (טומאה עבה אחת), והרי הטומאה כולה צפה.
ואם תמצי לומר - שמת על גבי שרץ - כיון ששני מיני טומאות הן - כמאן דמחתא טומאה בכלי דמיא, וטמא ודאי (כלומר: אין מקום להסתפק בשני מיני טומאות, וודאי שאין זו טומאה צפה).
עדיין יש להסתפק: שרץ על גבי נבלה של בהמה, ונבלה צפה על פני המים, מהו דינו של השרץ?
האם נאמר: כיון דתרוייהו טומאת ערב אינון (הן נבלת שרץ והן נבלת בהמה מטמאים טומאת ערב את הנוגע בהם), אם כן טומאה סמיכתא היא (טומאה אחת עבה היא), וכולה צפה על פני המים.
או דילמא סוף סוף שני מיני טומאות הן, כי האי נבלת בהמה מטמא בכזית, והאי נבלת שרץ מטמא בכעדשה.
ואם תמצי לומר כיון ששני מיני טומאות הן ודאי אין זה טומאה צפה -
עדיין יש להסתפק בשרץ על גבי שרץ - ונגע בשרץ העליון - מהו?
האם נאמר: הני שני שרצים ודאי חד שיעורא נינהו (הרי שיעור אחד להם לטמאות), וכטומאה עבה אחת הם.
או דילמא: כיון דסוף סוף מפסקי מהדדי (חלוקים הם זה מזה), אם כן לא חשוב השרץ העליון כטומאה צפה.
ואם תמצי לומר: שרץ על גבי שרץ כיון דמפסקי מהדדי כמאן דמנחא בכלי דמי.  11 

 11.  לשון הגמרא צריך ביאור: כי אפילו אם תמצי לומר ששרץ על גבי שרץ חשוב השרץ העליון כטומאה צפה, הרי מזה עוד לא נדע שרץ על גבי נבילה, כי הרי אין שיעוריהן שוין, ואם כן הספק הבא של הגמרא יתכן, אף אם שרץ על גבי שרץ חשוב טומאה צפה.
עדיין יש להסתפק: שרץ שעל גבי נבלה שנימוחה והנבילה על גבי מים מהו?
האם נאמר: כיון דנימוחה הנבילה הויא ליה משקה, ולא הויא הפסקה בין שרץ למים.  12  או דילמא: האי - נבילה שנימוחה - אוכלא הוא (אוכל הוא)  13  ולא משקה, ואף שנימוח.

 12.  נתבאר על פי הרא"ש; אבל מדברי "המפרש" נראה, שהנידון הוא, היות והשרץ צף על פני הנבילה, הוה כטומאה צפה על פני המים אם תמצי לומר שנבילה משקה היא. ויש לפרש טעמו של הרא"ש שמיאן בפירוש זה מכמה טעמים: האחד: אם כן אין להזכיר כלל "אם תמצי לומר שרץ על גבי שרץ כיון דמפסקי מהדדי כמאן דמנחא בכלי דמיא, שאינו ענין לכאן כלל. השני: הניחא אם "טומאה צפה" היינו דוקא צפה במים, הרי ניחא היטב ספק הגמרא, אבל אם תמצי לומר שאפילו טומאה הצפה באויר הרי היא "טומאה צפה" (וכמבואר ברא"ש גבי נזרקין), אם כן ממה נפשך, אם השרץ "קבוע" על הנבילה מה יועילנו מה שנחשבנה כמים, ואם אין השרץ קבוע על הנבילה אלא צף על הנבילה (וכמבואר ב"מפרש"), אם כן מה איכפת לן דכאוכלא דמי, וכי משום שהוא צף על הנבילה אינו חשוב כצף באויר! ? השלישי: כי לפי שיטת המפרש הספק הוא לכאורה אפילו אם אין הנבילה צפה על פני המים, כיון דהשרץ צף בנבילה, ופשטות הגמרא בסוף הסוגיא שהזכירה גבי מי חטאת שמי החטאת צפין על פני המים, משמע שהנידון הוא דוקא בצפה הנבילה על פני המים. ומדברי התוספות שמוכח מדבריהם שהנידון הוא כשהנבילה על המים, משמע לכאורה שהם מפרשים כהרא"ש, וראה מה שפירש המאירי.   13.  כיון שהוא בא מאוכל, רא"ש.
ואם תמצי לומר דנבילה שנימוחה אוכלא הוא ולא משקה.
עדיין יש להסתפק בשרץ על גבי שכבת זרע, ושכבת זרע על פני המים מהו, האם חשובה שכבת הזרע כמשקה ואינה מפסקת בין השרץ למים, והרי השרץ שעל גבה כטומאה צפה, או לא.
ואם תמצי לומר: שכבת זרע כיון דמתעקיר מגופיה (כיון שנעקרת היא מגופו) של האדם,  14  לכן לא חשיב משקה.

 14.  פירש "המפרש": כיון שנתעקרה מבשרו של אדם ממש, ולא דמי לשאר משקה שבתוכו כגון מי רגלים שמכונסין לתוכו וכו"', וכן פירש המאירי "הואיל ושכבת זרע אינו כנוס במקום אחד כמי רגלים, אלא נעקר ממותר הלחות מאברים ידועים", וראה שם.
עדיין יש להסתפק: שרץ על גבי מי חטאת (שהם מים ואפר מעורבין זה בזה) ומי חטאת צפין על פני המים, מהו? האם מים מעורבין באפר חשובין כמשקה ואינן מפסיקין בין השרץ למים, או כיון שהתערובת היא סמיכה, לא הוי כמשקה.  15 

 15.  ביארו התוספות, שספק הגמרא אינו דוקא במי חטאת, אלא הוא הדין בכל מים שמעורב בהם אפר, אלא שלכן נקטה הגמרא "מי חטאת": "דאף על גב דאיכא למימר, כיון דהאי טומאה והאי טומאה (מי חטאת מטמאין), הויא ליה כי טומאה סמיכתא"; וראה פירוש הרא"ש.
ומסקינן: לא ידעינן תשובות לשאלות אלו, תיקו!

דרשני המקוצר[עריכה]