פרשני:בבלי:נזיר סא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר סא ב

חברותא[עריכה]

יצא גוי שאין לו טומאה ממת, ומפרש לה ואזיל.
שואלת הגמרא: מנלן דלית להו לגויים טומאה?
ומפרשינן: דאמר קרא בפרשת טמאי מת וטהרתם במי פרה: "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא (במי פרה, ויכנס למקדש) ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל" -
הרי למדנו שאין פרשת טמאים אמורה אלא במי שיש לו קהל, יצא גוי שאין לו קהל, כי קהל גויים לא איקרי "קהל".  1  ומקשינן: ממאי, מנין לך ללמוד מכאן שגוי אין לו טומאה!?

 1.  רא"ש.
והרי דילמא בכרת הוא דלא מיחייב הגוי היות ונתמעט מ"מתוך הקהל", אבל איטמויי מיטמו (יש להם טומאת מת לגויים)!?
אלא מכאן יש לנו ללמוד שגויים אין להם טומאת מת, כי אמר קרא באותה פרשה: "והזה הטהור (את מי החטאת) על הטמא", הקיש הכתוב את הטמא לטהור כדי ללמד:
כל שיש לו טהרה יש לו טומאה -
וכל שאין לו טהרה כגון גוי - ומשום שנאמר באותה פרשה: "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא" - אין לו טומאה.
ודלמא - אף שאמר הכתוב "והזה הטהור על הטמא" - טהרה הוא דלא הויא ליה לגוי, אבל טומאה הויא ליה לגוי, שהרי "והזה הטהור על הטמא" אינו מיותר, שהוא נדרש לענינים אחרים כמבואר ביומא יד א!?  2 

 2.  נתבאר על פי פירוש אחד בתוספות; וראה פירושם השני, ומה שכתב ב"ארזי הלבנון".
ומשנינן: הרי אמר קרא באותה פרשה: "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא", שלא היה לו לומר אלא "ואיש אשר לא יתחטא", ולכך הוסיף הכתוב ואמר "יטמא" כדי ללמד, מי שיש לו חיטוי במי חטאת יש לו טומאה, יצא גוי שאין לו חיטוי במי חטאת - שהרי נאמר: "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא" - שאין לו טומאה.
כאן שבה הגמרא ללימוד שלמדנו לעיל מ"אביו" שגוי אין לו נזירות משום שאין לו אב לענין ירושה, ודחתה הגמרא לעיל לימוד זה משום שגוי יורש את אביו דבר תורה; ורב אחא בר יעקב בא ליישב את הלימוד מ"אביו":
רב אחא בר יעקב אמר: הא דקשיא לך: הרי גוי יורש את אביו, אינה קושיא, כי משמעות הכתוב היא שיש לו אב לכל עניני ירושה, ואם כן שאני הכא גבי גוי, כיון דאמר קרא לענין ירושת עבדים:
"והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם", והרי גוי אינו מוריש את עבדו לבנו, שלא נאמרה ירושה אלא בעבדים שיש לאדונם בהם קנין הגוף, אבל גוי אינו קונה עבד אלא למעשה ידיו -
ואם כן יש לך ללמוד: כל שיש לו אב לענין נחלה של עבדים, יש לו טומאה.  3 

 3.  כתב ב"קרן אורה" שדברי הגמרא צריכים עיון קצת, שהרי מה שאין להם ירושה, אינו משום חסרון יחוס אב, אלא משום שאין להם עבדים הקנויים בקנין הגוף.
וכל שאין לו נחלה של עבדים אין לו טומאה, ונתמעט הגוי שאין לו נחלה.
ומקשינן: אי הכי עבדים נמי לא יהא להם נזירות, שהרי אף הם אינם קונים עבדים אחרים קנין הגוף להוריש אותם לבניהם!?  4 

 4.  נתבאר על פי תוספות; אבל הרא"ש כתב, שהעבד יש לו קנין הגוף בעבד שנתנו לו על מנת שאין לרבו רשות בו, שהרי לכל קנינים יצא מכלל גוי ודינו כישראל, (ורבינו עקיבא איגר בגליונו הקשה כן מעצמו על התוספות, והביא ראיה מגמרא ביבמות תחילת פרק אלמנה לכהן גדול, וכן הקשה ב"קרן אורה")! ? ולכן ביאר הרא"ש: "דעבדים אינם בכלל שום ירושה ולא יורש אביו ולא מוריש ממונו לבנו, דעבד אין לו יורש", וכוונתו על פי המבואר בגמרא יבמות סב א "הכל מודים בעבד שאין לו חייס (יחס משפחה) ", או כוונתו, משום שהעבד הוא בכלל "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי".
אלא אמר רבא לבאר את המקור שגוי אינו בכלל נזירות, שהוא באמת משום שנאמר "דבר אל בני ישראל", ודקשיא לך (בעמוד א): ממה שאמרו גבי ערכין ש"בני ישראל" בא למעט את הגוי לענין אחד, ו"איש" בא לרבות את הגוי לענין אחר, ואף אנו נאמר כן בנזירות, ש"בני ישראל" בא למעטם מקרבן נזירות, ו"איש" בא לרבותם לעיקר נזירות לאוסרם ביין ותגלחת; הא לא קשיא, כי:
בשלמא גבי ערכין כיון שנאמר "בני ישראל", יש לנו לומר שבא הכתוב למעט: בני ישראל מעריכין ואין הגויים מעריכין -
ואילו ריבוי ד"איש" יש לנו לומר שהוא בא ללמד: יכול לא יהו נערכין, לפיכך תלמוד לומר "איש".
אבל הכא גבי נזיר איך נפרש את הריבוי והמיעוט!? שמא תאמר: "בני ישראל" בא למעט: בני ישראל נוזרין ומביאין קרבן, ואין הגויים נוזרין ומביאין קרבן -
ואילו ריבוי ד"איש" בא לומר: יכול אף לא יהו הגויים נזירין כלל, לפיכך תלמוד לומר "איש"!?
אמרי בני הישיבה שאי אפשר לומר כן, ומשום:
דאי משום קרבן, כלומר: אם באת לומר ש"בני ישראל" בא למעט את הגוי מקרבן נזירות, הרי דין זה לאו מהכא נפקא ליה, אלא מהתם (אין דין זה נלמד מכאן אלא ממקום אחר), כלומר: כבר ידענו למעט את הגוי מקרבן נזירות ממקום אחר, ואין צריך "בני ישראל" כדי למעטו -
דהרי תניא במנחות עג ב, כתיב: "איש איש מבני ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה", ודרשינן: מה תלמוד לומר "איש איש" לרבות את הגויים שנודרין נדרים ונדבות כישראל; "אשר יקריבו לה' לעולה": אין לי אלא עולה וכו', אם כן מה תלמוד לומר: "לעולה", כדי ללמד: פרט לקרבן נזירות שאין הגוי מביא, דברי רבי יוסי הגלילי.  5 

 5.  הקשו התוספות: כיון שלפי האמת אין לגויים נזירות כלל, אם כן למה לי "לעולה" למעטם מקרבן נזירות! ? ותירצו: ללמד שלא יביא גוי קרבנות נזירות כדי לפטור ישראל מקרבנותיו, ואולם נשארו בצ "ע.
והיות ולא נצרך "בני ישראל" כדי למעט את הגוי מקרבן נזירות, בהכרח שהוא בא למעטם מעיקר נזירות, וזו היא ששנינו במשנתנו: הגויים אין להם נזירות.
ואכתי מקשינן: אימא לדרוש את הכתוב בנזירות כמו בערכין ש"בני ישראל" בא למעט, ו"איש" בא לרבות, וכך נדרוש:
לכך מיעטה התורה "בני ישראל" כדי ללמד: בני ישראל נוזרין נזירות עולם, ואין הגויים נוזרין נזירות עולם -
יכול לא יהו הגויים נזירים כלל ואפילו נזירות לזמן קצוב, לפיכך תלמוד לומר: "איש"!?
אמר תירץ רבי יוחנן: מי כתיב שם "נזיר עולם",  6  עד שנאמר שהכתוב בא למעט את הגויים רק מנזירות עולם!?

 6.  נתבאר לפי פשוטו; ויש לומר עוד, שבכל הפרשה לא נזכרה "נזירות עולם" שאין הפרשה מדברת בנזירות זו, שהרי הכתוב אומר: "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", ואילו נזיר עולם מיקל בתער כשהכביד שערו.
ואכתי מקשינן: אימא לכך מיעטה התורה "בני ישראל" כדי ללמד: בני ישראל מדירין בניהם בנזיר כמבואר במשנה לעיל כח ב, ואין הגויים מדירין בניהם בנזיר.
יכול לא יהו הגויים נזירים כלל, לפיכך תלמוד לומר: "איש", ועל דרך שדרשנו בפרשת ערכין!?
ומשנינן: האמר רבי יוחנן "הלכה למשה מסיני היא בנזיר" שהאב מדיר את בנו בנזיר, ואם כן אי אפשר למעט דין זה בגוי מן הכתוב.
 7  ואכתי מקשינן: אימא לכך מיעטה התורה "בני ישראל" כדי ללמד: בני ישראל מגלחין על נזירות אביהן, מביאין מן המעות שהפריש אביהם לקרבנות נזירותו בשביל קרבן נזירות שלהם כשהיו נזירים וכמבואר במשנה לעיל ל א, ואין הגויים מגלחין על נזירות אביהן.

 7.  כתב ב"קרן אורה" שמדברי התוספות נראה, שלא גרסו את הקושיא והתירוץ הבאים; ובאשר הקושיא תמוהה: היות ואין גוי מביא קרבן נזירות, כדילפינן לעיל מ"לעולה", אם כן אין צריך למעט שלא יגלח על נזירות אביו.

דרשני המקוצר[עריכה]