פרשני:בבלי:נזיר נא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נזיר נא א

חברותא[עריכה]

תנו רבנן: איזהו מת שיש לו רקב:  1  מת שנרקב ללא שהיה מעורב בו דבר אחר בשעת רקבונו, דהיינו: א. שנקבר  2  ערום ולא נתערב בו בשעת רקבונו רקב כסותו של מת - ב. ובארון של שיש שאינו נרקב,  3  או שהיה המת על גבי רצפה של אבנים שאינה נשחקת -

 1.  מה הוא רקב: לשון הרע"ב במשנתנו: "עפר רקבון של מת", וכן כתבו התוספות במשנתנו: "רקבון ועפרורית", היינו עפרורית של רקבון; ומשמע, ש"רקב" הוא כשנרקב עד כדי שנעשה עפרורי; וכן הוא לשון הרמב"ם (פירוש המשניות אהלות ב א): "ורקב הוא העפר אשר ישאר מגוף המת כאשר יכלה לחותו יתרקבו העצמות, והוא דומה לעפר"; וכן לשון הרא"ש בפירושו שם "רקב, עפר רקבובית של מת"; (ולשון המאירי במשנתנו: "וענין רקב הוא מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב"). וב"קהלות יעקב" (נזיר סימן יב בנדמ"ח) הוכיח שרקב הוא עפרורי ממה שאמרו בגמרא לקמן נא ב "מת שטחנו אין לו רקב", כלומר: "עפר רקבון גמירי, ולא עפר טחינה" כלשון הרא"ש וכן בתוספות; הרי שמהותו של רקב הוא עפר, שאם לא כן מהיכי תיתי שעפר טחינה יהא חשוב רקב; וכן כתבו בשם הגרי"ז להוכיח מדברי הרמב"ם (נזירות ז ה): "כל אלו השתים עשרה טומאות שמנינו, אם נגע נזיר באחת מהן או נשאה או האהיל וכו' חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע, שאי אפשר שיגע בכולו, שהרי אינו גוף אחד", הרי שכל רקב אינו גוף אחד; וראה גם במאירי על משנתנו, שדחק בלשון המשנה שאמרו "על מגען", אף שבכלל דברי המשנה גם רקב שאינו מטמא במגע, הרי שכל רקב הוא עפרורי. אלא שתמהו אחרונים אלו מממ שאמרו בגמרא בנדה נו א שבשר המת שיבש, הוא טהור מטומאת בשר בכזית, אבל מטמא טומאת רקב במלא תרווד; וראה רש"י בתמורה לד א ד"ה דם הנדה הביאו הגרי"ז.   2.  א. לשון התוספות: "שנקבר ערום בארון של שיש, או על גבי רצפה של אבנים שאינה נשחקת, ואין להסתפק בעפר אחר כי אם ברקב גוף של מת", ולשונם צריך ביאור, כי הנידון אינו משום שאנו מסתפקים אם רקב מן המת הוא, אלא משום שנתערב עמו דבר אחר בשעת רקבונו. ב. כתב ב"חזון איש" (ליקוטים נא ב ד"ה נראה): "אין ברקב תנאי הקבורה, אלא שלימות המת ותנאי הרקיבה", והביא לזה ראיה מהמשך הסוגיא (נא ב) גבי מת שנטחן, ויבואר שם בהערה 10 ; והביא עוד ראיה מן הסוגיא בנדה נו א (הובאה לעיל בהערה 1) גבי בשר המת שיבש שהוא מטמא משום רקב, וסיים "וזה דלא כש"כ חזו"א יורה דעה סימן קיד ס"ק ו", ראה גם שם. והנה ממה ששנינו: "או על גבי רצפה של אבנים" לכאורה משמע, שהיה מוטל גלוי על גבי רצפה של אבנים וכך נרקב, שאם לא כן, מה הועלנו במה שהוא מוטל על גבי הרצפה, אם לא ידענו ממה היה עשוי הארון כולו; ולפי זה מוכח כחזרתו של ה"חזון איש" שדין רקב אינו קשור לקבורה. אלא שלשון התוספתא בפרק ב דאהלות אינה כן, אלא: "ואיזהו מת שיש לו רקב, הנקבר ערום בארון של אבן על גבי הרצפה של ועל גבי הטבלא של שיש, אבל הנקבר בכסותו ובארון של עץ על גבי עפר, אין לו רקב", והרמב"ם (טומאת מת ג ד, השמיט כל ענין הרצפה, אם של לבנים או של אבנים היא. וראה לשון המאירי במשנתנו, שכתב: "וענין רקב הוא: מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב", וכן נראה עוד מדברי המאירי גבי מת שנטחן, כמבואר בעמוד ב בהערה 12, וראה מה שנתבאר עוד בעמוד זה בהערה 13.   3.  או של זכוכית, רמב"ם פרק ג מטומאת מת.
זהו מת שיש לו רקב!
אבל אם נקבר בכסותו שהוא מרקיב יחד עמו ומתערב ברקבוביתו, או שנקבר בארון של עץ שהוא מרקיב,  4  או על גבי רצפה של לבנים שהיא נשחקת, זהו מת שאין לו רקב, היות ובשעה שנרקב היה מעורב בו רקב או שחיקה של דבר אחר.  5 

 4.  או של מתכת מפני שהוא מחליד, רמב"ם פרק ג מטומאת מת.   5.  א. ביארו התוספות: "ואפילו לקח ארבע או חמש תרוודין מן רקב שלו, שבוודאי יש כאן מלא תרווד מגוף המת, טהור", היות ובשעת רקבונו נתערב בו דבר אחר, (ואם נתערב לאחר מכן, מחלוקת תנאים היא בנדה כז, והלכה כחכמים שהוא טמא). ב. משמעות הברייתא היא, שאם נקבר בארון של עץ וכיוצא בזה, אף שאין זה ודאי שנתערב בו דבר אחר, הרי הוא טהור מ"הלכה למשה מסיני", כיון שהיה ראוי להתערב בו דבר אחר, וראה לשון רש"י נדה כז ב בראש העמוד.
אמר עולא: אין רקב, אלא הבא מן הבשר ומן הגידים ומן העצמות שמכולם צריך שיהא הרקב.  6 

 6.  נתבאר על פי לשון התוספות; וביאר ב"חידושי רבינו מאיר שמחה": דגמירי רקב דוקא בנקבר שלם ולא יחסר ממנו אפילו אבר אחד (ראה בעמוד ב "מת שחסר אין לו קבר", ובמה שנתבאר בהערות שם), ואף אם לא נרקב בקבר רק אבר אחד מן הגוף גמירי רקב, אולם מכל מקום צריך שיהיה נרקב בשר גידים ועצמות, ואז אפילו לא לקח רק תרווד מן הבשר או מן הגידים או מן העצמות, גם כן אית ביה טומאת רקב, אבל מכל מקום צריך שיהא נרקב אף בשר וגידים, זהו ברורא דשמעתא לכל מסתכל, וזה הוא גם כן כוונת תוספות, "מכולם צריך שיהא הרקב", היינו שיתרקב כל הנך תלתא, אבל לא שיקח משלשתן, ודלא כמי שטעה בזה; וב"ארזי הלבנון" הביא כן גם בשם "סדרי טהרות", ובשם ה"ברכת ראש" הביא לא כן, אלא שצריך שיהא במלא התרווד בשר גידים ועצמות, ודברי התוספות בנדה כז ב ד"ה למעוטי נוטים יותר לפירוש ה"ברכת ראש".
איתיביה רבא לעולא מהא דתניא:
רקב הבא מן הבשר לבד הרי הוא טהור.
ומשמע: הא מן העצם לבד הרי הוא טמא, ואף על גב דליכא בשר (שאין שם בשר)!?
ומשנינן: אימא הכי (כך תשנה בברייתא): רקב הבא מן הבשר הרי הוא טהור, עד שיש עצם בבשר.  7  ומקשינן: והרי אפילו אם נפרש כן את הברייתא אכתי תיקשי: סוף סוף הא ליכא גידים, כלומר: הרי לא נזכר בברייתא שרקב אינו אלא הבא מן הגידים!?  8 

 7.  א. והוא הדין שיכולה היתה הברייתא לומר: רקב הבא מן העצמות הרי הוא טהור; והיינו דכוונת הברייתא אינה להוציא דבר אחר שהוא מטמא לבד, אלא לומר שהבשר צריך עוד דבר עמו. ב. הרמב"ם השמיט דין זה של עולא, וגם המאירי כאן לא הזכיר מימרא זו, ומלשון הרמב"ם בפירוש המשניות שהובא בהערה 1 לעיל, וכן מלשון המאירי שהובא בהערה 2, נראה שרקב הוא מן העצמות, וראה בכתבי הגרי"ז.   8.  אין יכולה הגמרא לתרץ: ומן הבשר לבד טהור עד שיהא עצם וגידים עם הבשר; דאם כן ליתני "מן הבשר ועצם טהור", ונדייק עד דאיכא גידים בהדייהו, תוספות.
ומשנינן: אי אפשר לבשר ועצמות בלא גידים, והיות ויש שם בשר ועצם בהכרח שיש שם גידים.  9 

 9.  ואם תאמר: אם כן למה הוצרך רב חסדא להזכיר גידין? ביארו התוספות, שרב חסדא בא ללמדנו דין נפל שלא נתקשרו אבריו בגידין שאינו מטמא משום רקב, אבל הברייתא אינה מדברת אלא בולד גמור, ולכן לא הזכירה גידין.
אמר רב שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן:
שני מתים שקברן זה עם זה, נעשו גלגלין  10  זה לזה (האחד מבטל את הרקב של חבירו), כי רקבוביתו של מת אחר המתערב עמו בשעת הרקבון, הרי הוא כמו דבר אחר המתערב עמו, שאינו רקב.

 10.  בנדה כז ב הגירסא "גנגילון" כמו שהביאו התוספות, ופירש שם רש"י, "לשון גנגילון: דבר העומד כנגדו לבטלו ולקלקלו"; וראה עוד מה שהביאו התוספות כאן בשם הערוך.
מתיב רבי נתן ברבי אושעיא מהא דתניא:
רקב הבא משני מתים הרי הוא טמא,  11  וקא סלקא דעתין שנרקבו כאחד, ותיקשי לרבי יוחנן שרקב כעין זה אינו מטמא!? אמר תירץ רבא:

 11.  ראה לקמן נב א שנחלקו תנאים בכמה דברים הבאים מן המת, אם הם מטמאים כשהשיעור מצטרף משני מתים.
הכא במאי עסקינן כגון שקברו זה בפני עצמו, וזה בפני עצמו, ולא נתערב רקבונו של זה בשל זה בשעת הרקבון, אלא שנטמא לחצי תרווד משל זה ולחצי תרווד משל זה -
ואפילו הרקיבו ועמדו שניהם כאחד על מלא תרווד אחד של רקב.  12 

 12.  ביארו התוספות, שלחדש בא רבא, שאף כי יש לחוש שאותו רקב הוא מן העקב, מכל מקום הרי הוא מטמא, וכפי שיתבאר בגמרא לקמן החידוש בזה.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
גזז שערו של מת ואחר כך קברו עמו, נעשה לו השער גלגלין, כי השיער שנגזז הרי הוא כדבר אחר שנתערב ברקבונו של מת, ואין כאן רקב.  13 

 13.  יש לעיין: אם כן גם כשלא גזז את השיער תחילה, שמא נשר השיער קודם שנרקב המת, והרי זה כמי שגזז שערו של מת וקברו עמו. ולכאורה משמע, שהיות ובשעה שנקבר המת היה השער מחובר לו, שוב אינו נעשה לו גלגלין ; ואולם בפשוטו לא יתכן לומר דבר זה אלא אם כן דין רקב אינו אמור אלא במת שנקבר, שאם לא כן אין הקבורה מעלה ולא מורדת, וכבר נתבאר ויתבאר מזה בהערות בסוגייתנו.
תנן התם במסכת אהלות:
כל שבמת הרי הוא טמא ומטמא אף כשפרש מן המת, ואף העור מטמא כשפרש מן המת,  14  חוץ מן השינים והשער והצפורן שאלו אינם מטמאים כשפרשו מן המת.

 14.  ביארו התוספות שבעור נחלקו במסכת נדה, אם הוא מטמא מדאורייתא או מדרבנן, אבל השיניים השער והצפורן אינם מטמאים כשפרשו מן המת אפילו מדרבנן; וראה בהמשך הסוגיא גבי "עור מהו שיעשה גלגלין", מה שיתבאר שם בהערות.
ובשעת חיבורן של אלו למת כולם טמאים, כלומר: נעשים הם יד לטומאה, שהנוגע או מאהיל עליהם כאילו נגע או האהיל על המת והרי הוא טמא.
בעי נסתפק חזקיה:
שערו העומד לגלח קודם שמת, וכגון שהכביד שערו, או ציפורן העומד ליגזז, ומת קודם שגזז את שערו וקודם שקצץ את הצפורן, מאי הוא דינם לענין טומאה?
מי אמרינן: כל העומד ליגזז כאילו גזוז הוא כבר - דמי, ואם כן אינם נעשים יד לטומאה.
או דילמא: השתא מיהא הא מחוברין (הרי עדיין מחוברים הם), ועד שלא נגזזו הם יד לטומאה.
ומקשינן: וניפשוט ליה לבעייתו של חזקיה מדרבה בר בר חנה שאמר: "גזז שערו וקברו עמו נעשה לו גלגלין", ומשמע לגמרא, שרבה בר בר חנה אמר את דינו גם בשיער שהיה עומד ליגזז מחיים, ובכל זאת: טעמא משום דגזז נעשה לו השיער גלגלין, הא לא גזז ועדיין מחובר השיער לא נעשה לו גלגלין, הרי למדנו: כל עוד לא נגזז השיער הרי הוא כגופו של מת ואינו נעשה לו גלגלין, והוא הדין שהוא חשוב יד לטומאה.
ודחינן: הכי קאמר רבה בר בר חנה:
אם גזז את השיער הרי זה גלגלים למת, ואם עדיין לא גזז תיבעי לך, כלומר: רבה בר בר חנה עצמו מסתפק באופן שלא גזז, ולכן נקט גזז; ואם כן כשלא גזז עדיין הספק בעינו עומד.  15 

 15.  בפשוטו אין הספק אלא בשיער העומד ליגזז, אך ראה מה שכתבו התוספות בעמוד ב סוף ד"ה וסכיא.
בעי נסתפק רבי ירמיה:
רקב הבא מן העקב - של המת - שיש בו עובי בשר שמחיים הוא כ"בשר מת", מהו שיטמא משום רקב?
ומבארת הגמרא את צדדי הספק:
האם נאמר: כי גמרינן (במה נתקבלה הלכה) רקב הבא מכוליה מת, כלומר: אין רקב אלא מאבר שמת עם כל הגוף, אבל רקב דאתי מן עקב שמת קודם לשאר הגוף לא מטמא משום רקב.  16  או דלמא: לא שנא, ואף "בשר מת" יש בו דין רקב, כמו לבשר חי שמת עם מיתתו של המת?

 16.  נתבאר על פי הרא"ש, ולשון התוספות הוא: "הבא מכוליה מת, כלומר: מכל הבשר שיש בו חיות".
תא שמע דאף רקב הבא מן העקב הרי הוא מטמא: מהא דתני רבי נתן ברבי אושעיא ברייתא האומרת:
רקב הבא משני מתים הרי הוא טמא, ופירש רבא לעיל בגמרא: כגון שהרקיבו ועמדו על מלא תרווד רקב אחד בלבד.
ואי סלקא דעתך רקב הבא מן העקב לא מטמא, אם כן אף כאן לא היה לו לטמאות, שהרי זיל הכא דלמא  17  דרך עקב קאתי, והכי דלמא דרך עקב קאתי -

 17.  ביארו התוספות את הלשון "דילמא", שאין זה מוכרח שאם נשאר מלא תרווד אחד שיש בו מן העקב, שהרי יתכן שאת הרקב של העקב אכל העש, והרקב שלפנינו הוא משאר הגוף.
כלומר: היות ולא נותר אלא מלא תרווד רקב משני הגופים, הרי יש לחוש שמא יש בו מן העקב של זה או מן העקב של זה, ולמה הוא מטמא!?  18 

 18.  לעיל בתוספות נתבאר, שרבא המבאר את הברייתא באופן שהרקיבו ועמדו על מלא תרווד רקב, אינו מוכרח מגוף הברייתא ולא אמר כן רבא אלא לחדש שבאופן זה הוא מטמא אף שיש בו מן העקב; ולפי זה אין כוונת הגמרא לפשוט את בעייתו של רבי ירמיה מן הברייתא, אלא מדברי רבא.
ודחינן: אכן אי דאירקיב כוליה מת וקאתי דרך עקב, אם הרקיב המת כולו והעקב עמו, הכי נמי שאין להסתפק שהוא מטמא אף שיש בו מן העקב, כי מה שבעצמותו הוא "בשר מת" אין בזה חסרון, וכפי שהוכיחה הגמרא.
אלא הכי בבעייתו של רב ירמיה אנו עוסקים בכגון דדלא אירקיב אלא חד אבר וקאתי דרך עקב, כלומר: כשהרקיב בשר המת שבעקב עם האבר הסמוך לו בלבד, בזה הוא שנסתפק רבי ירמיה מאי דינו לענין רקב -
וטעם ספיקו הוא, משום שיש לומר היות ובשר מת הוא, לכן הרקיב הוא והאבר הסמוך לו, ויש לומר שבמת שהרקיב מסיבה זו לא נתקבל דין רקב.  19 

 19.  נתבאר על פי הרא"ש שכתב: אלא הכא כגון דארקיב חד אבר וקאתי דרך עקב, שעדיין לא נרקב שאר הגוף כי אם העקב ואותו אבר הסמוך לעקב (וכמבואר בגמרא: "דשאירקיב חד אבר"), ואיכא למימר לפי שאין חיות בעקב, מיהר לרקוב והרקיב גם האבר שאצלו, ובכי האי גוונא לא גמירי רקב. והטעם שהוצרכה הגמרא לומר שהרקיב אבר הסמוך לעקב, היינו משום מה שאמרו בגמרא לעיל, שאין רקב אלא הבא מן הבשר ומן הגידים ומן העצמות, ואותו בשר מת שבעקב אינו אלא בשר, ולכן בהכרח שהנידון הוא באופן שהרקיב גם האבר הסמוך לעקב שיש בו בשר גידין ועצמות.
ומסקינן: תיקו!
בעי נסתפק רבי ירמיה:
עובר במעי אשה, האם הוי - העובר לאם והאם לעובר - גלגלים לבטל דין רקב האחד מן השני, וכשאר שני מתים שקברן זה עם זה שכל אחד נעשה גלגלין לחבירו, או לא?
ומבאר רבי ירמיה את צדדי הספק:
האם נאמר: כיון דאמר מר: "עובר ירך אמו" וכאחד מאבריה הוא נחשב, הלכך אף לגבי רקב גופה הוא (חלק מגוף האם הוא נחשב) ולא הוי גלגלין, ומטמאים משום רקב.
או דילמא: כיון דסופו היה לצאת מאמו, כאילו כבר מיפרש פריש מיניה (נפרש ממנה) ונעשו גלגלין זה לזה.
ואם תימצי לומר: עובר, כיון דסופו לצאת, כאילו כבר מיפרש פריש מינה -

דרשני המקוצר[עריכה]