פרשני:בבלי:מועד קטן ב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מועד קטן ב א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
א. בחול המועד משקין בית השלחין, שהיא שדה הנמצאת במקום מוגבה, כגון שדות שבהרים, ואין מספיקה לה השקאה של הגשמים כיון שחלק ממי הגשמים זורם ממנה כלפי מטה, ואינו נקלט בה, ולפיכך היא טעונה השקאה קבועה על ידי אדם.
ומותר לטרוח ולהשקותה אפילו בחול המועד (שנאסרה בו מלאכה)  1 .

 1.  במסכת חגיגה (יח) דרשו מן הפסוקים לאסור מלאכה בחול המועד, אולם מאחר שהאיסור מלאכה שבחול המועד אינו חמור כיום טוב (וכמו שדרשו שם בברייתא מן הכתוב), ואין הדבר מפורש בתורה אלו מלאכות מותרות ואלו אסורות, על כרחנו שלא נמסר הדבר אלא לחכמים לקבוע איזה מלאכה מותרת ואיזו אסורה. ונחלקו הראשונים בעיקר איסור זה: דעת התוס' (חגיגה יח) והרא"ש, שכל עיקרה אינו מן התורה, אלא מדרבנן, והדרשות שדרשו בגמרא שם, אינם אלא אסמכתא. וכן נקטו הראשונים בדעת הרמב"ם (יו"ט ז א). והרמב"ם שם נתן טעם לאיסור מלאכה זה, שמפני שחול המועד נקרא בתורה "מקרא קודש", וכמו כן הרי הוא זמן של קרבנות חגיגה, על כן, כדי שלא יהיה נראה יום זה כאילו הוא חול גמור, תיקנו שיהיה אסור במלאכה. אולם התוס' (שם) הוכיחו מדברי הרשב"ם (פסחים קיח), שאיסור זה הוא מן התורה. וכן ביאר הטור (תקל) בדעת הרי"ף. וכן הוכיח הביאור הלכה (תקל) מדברי רש"י (מכות כג). ובאמת כן הוא מפורש בפירושו לתורה (ויקרא כג ח). אולם הרמב"ן הטיל פשרה בין השיטות באופן זה, שמן התורה נאסר רק כשעושה שלא לצורך המועד כלל ואינו דבר האבד, ורבנן הוסיפו לאסור כשיש טורח מרובה במלאכה, או כשהוא מעשה אומן, וכמו שיתבאר לפנינו בזאת המסכת. (והקרן אורה כתב סברא מחודשת בביאור דעת הרמב"ם, שמעיקר דין תורה נאמר, שצריך להיות פנוי בימים אלו לשמחת הרגל, ולא פירטה התורה באיזה אופנים יהיה נעשה דבר זה, והדבר נמסר לחכמים לקבוע באיזה אופן יהיה האדם פנוי ומיושב לשמוח, וקבעו חכמים שיהיה נמנע מעשית מלאכה לצורך מטרה זו). ויש כמה נפקא מינה בין שיטות אלו. א. כשיש ספק במלאכה אם היא אסורה או מותרת. ובענין זה כתב הביאור הלכה, שאמנם מדברי השו"ע בכמה מקומות נראה שתפס שעיקר האיסור הוא מדרבנן, ואם כן יש להקל במקום ספק, מכל מקום אין למהר כ"כ להקל, הואיל ואין היתר זה מבורר וכנ"ל. ב. העמודי אור (לה) יצא לחדש, שלדעת הסוברים שהאיסור הוא מן התורה, אזי דינו כיום טוב אף לענין איסור הוצאה, כלומר, שאסור להוציא בו לרשות הרבים שלא לצורך כלל. אולם המאירי בבית הבחירה (יח ב) כתב, שמלאכת הוצאה אינה אסורה כלל בחול המועד. (ויש לפרש טעמו, שהוצאה מלאכה גרועה היא. יעויין תוס' שבת ב). ג. המנחת חינוך (שכג ב) מחדש, שלדעת האוסרים מן התורה, יש לאסור בו גם כן תחומין (של י"ב מיל), ושביתת בהמתו, ומחמר, על כל פנים להסוברים שביום טוב אסורים דברים אלו מן התורה, עיין רש"י חגיגה (יז ב) ותוס' שם, לענין תחומין, ואו"ח רמו ג, לענין שביתת בהמתו. ועיין עוד בביאור הלכה (תקלו א). ד. המגן אברהם (תקלח ב) כתב, שלדעת האוסרים מלאכת חול המועד מן התורה, אזי כשעשה מלאכה באיסור, יש לאסור ההנאה ממנה, וכמו לענין מלאכת שבת, כמבואר באו"ח (שיח). ויעויין בבית מאיר שנחלק עליו ומתיר לגמרי. אולם כדברי המגן אברהם מבואר בחידושי הריטב"א (לקמן י ב). (ועיין בשמירת שבת כהלכתה (סח הע' מה) בשם הגרש"ז אויערבך, שמכל מקום, במועד עצמו אסור לכל ליהנות ממלאכה הנעשית במזיד, אפילו לדברי האוסרים מלאכת חול המועד מדרבנן, שהרי אף לענין שבת אנו נוקטים, שאם עשה בו מלאכה מדרבנן במזיד, אסור אף לאחרים, על כל פנים בו ביום). ויעויין בתוס' לקמן (יט א ד"ה רבי יוסי) שדנו לענין הנחת תפילין בחול המועד, ונראה מדבריהם, שאם אסור במלאכה מן התורה, הדבר פשוט שאין מניחין בו. וכן הביא הרדב"ז (אלף פב) מתשובות הרשב"א. והתוס' והרא"ש כתבו להוכיח כסברתם, ממה שמבואר לקמן, שהתירו דבר האבד ומי שאין לו מה לאכול, והיכן מצאנו בתורה יום שמותר בקצת מלאכות, ובהכרח שאין האיסור אלא מדבריהם. והטורי אבן (אבני מילואים חגיגה שם) השיג על ראיה זו, שהרי שנינו בגמרא שם, שהכתוב מסר לחכמים לקבוע איזו מלאכה מותרת בחול המועד ואיזו אסורה, ואם כן חכמים ברוחב דעתם הכריעו, שמלאכת דבר האבד מותרת היא, ועוד, שהרי ביום טוב גם כן מצאנו שהתירה התורה מלאכה לצורך אוכל נפש, ולא נאסרו כל המלאכות. ולכאורה יש לבאר שכונת התוספות כך היא, שבאמת ממה שהתירו מלאכה לצורך המועד, אין להוכיח כלל שעיקר איסור המלאכה הוא מדרבנן, שהרי מסר הכתוב לחכמים, וכנ"ל, אולם זהו דוקא לענין צורך המועד, שבזה יש חילוק בעצם הגדרת המלאכה, בין כשעושה לצורך המועד לכשעושה שלא לצורך המועד (וכמו שיש חילוק ביום טוב בין מלאכה גמורה שהיא נקראת "מלאכת עבודה", למלאכת אוכל נפש, עיין ברמב"ן ויקרא (יג ח), מה שאין כן החילוק שבין דבר האבד לדבר שאינו אבד, שאינו שינוי בעצם הגדרת המלאכה, שהרי בשניהם עושה הוא את המלאכה שלא לצורך המועד, אלא שמפני ההפסד, או כדי שיהיה לו לאכול, התירו לו לעשות מלאכה, ודבר זה לא מצאנו דוגמתו ביום טוב, ולכן כתבו התוס' להוכיח מכאן, שעיקר האיסור אינו מן התורה. ומאד מדוקדק כן מלשון התוספות והרא"ש, שהזכירו בהוכחתם רק שני דינים אלו, וכנ"ל. ועיין תוספות הרא"ש פסחים (נה ב). ובהגהות מיימוניות (יו"ט ו מ) כתב, שהתירו בדבר האבד כדי שלא ימנע משמחת יום טוב. ולפי זה ניתן להבין דעת הראשונים האוסרים במלאכה מן התורה, ולא חששו לקושיית התוספות והרא"ש הנ"ל, ומשום, שפעולה זו נחשבת כאילו נעשית לצורך הרגל. כן כתב הגר"מ גיפטר. עוד כתב הטורי אבן, שלכאורה יש להוכיח כדעת התוספות, ממה ששנינו לענין יום טוב, שאותם מלאכות הנעשות לצורך אוכל נפש, כהוצאה והבערה, הרי הם מותרות לעשותם גם שלא לצורך אוכל נפש (עיין ביצה יב, מתוך שהותרה הוצאה לצורך וכו'), ואם כן הוא הדין לענין חול המועד, יהיו כל המלאכות מותרות מן התורה, מתוך שהותרו לעשותם לצורך המועד. וכתב הטורי אבן לדחות ראיה זו על פי דברי התוס' בביצה שם, שדוקא כשעושה לצורך יום טוב, בזה אנו מתירים משום "מתוך", אף על פי שאינו לצורך אכילה, אבל כשעושה שלא לצורך היום כלל, הרי זה אסור מן התורה, ומעתה הוא הדין לחול המועד, שכאשר עושה שלא לצורך המועד כלל, יתכן שאסור מן התורה. (ולפי דבריו נמצא, שעל כל פנים כשעושה מלאכה לצורך המועד, הרי היא מותרת מן התורה, וכפשרת הרמב"ן). ובספר מצבת משה (בהגהות שם) העיר, שעדיין אין מיושב לשיטת רש"י בביצה שם, שבכל ענין יש להתיר משום "מתוך", אף על פי שאינו לצורך יום טוב כלל, (ובפרט לפי מה שנתבאר לעיל בדעת רש"י, שהוא מן הסוברים שמלאכת חול המועד אסורה מן התורה). אולם נראה ליישב באופן זה, שיש לפרש ביסוד הדין של "מתוך", שהותרה המלאכה גם שלא לאוכל נפש, שאין היתר זה חל מכח מה שהותרה המלאכה לאכילה, אלא שכאשר נאמר בתורה שמלאכת אוכל נפש הותרה, אנו מפרשים שכונת התורה היא, שאותם המלאכות אינם נכללים באיסור מלאכה של יום טוב, ולכן הם מותרים להעשות בכל אופן ולכל צורך, ולפי זה נמצא, שבחול המועד לא יתכן כלל לומר דין "מתוך", שהרי לא מצאנו שהתורה הוציאה איזה מלאכה מכלל המלאכות האסורות במועד, להתירה. והרמב"ן (ע"ז כב) כתב, שאמנם איסור המלאכה מן התורה, מכל מקום אין בזה מלקות, ומשום שעיקר הדרשה היא כרבי עקיבא, הדורש (בחגיגה שם) מ"מקראי קודש", ואינו אלא עשה. וכן כתב הנימוקי יוסף (לקמן יב). ולכאורה לפי דבריו, נשים אינם אסורות בו מן התורה, שהרי מצוות עשה שהזמן גרמא הוא. ועיין עוד בטורי אבן שם מה שכתב לענין פרטים אלו.
והתירו חכמים להשקותה, כיון שאם לא ישקו אותה בחול המועד יגרם הפסד גדול.
וכמו כן בשנה השביעית, שאסור לעבוד בה את האדמה, התירו חכמים להשקות את שדה בית השלחין, כדי שהיא לא תיפסד.
וזה שאמרנו משקין בית השלחין בחול המועד, הוא:
בין להשקותה ממי מעיין שיצא בתחילה, שרק עתה החל לנבוע ועדיין לא חקק לעצמו דרך בקרקע.
בין מהמים של מעיין שלא יצא בתחילה, אלא שכבר זמן רב החזיק דרך לעצמו.
והיינו, שיכול אדם לפתוח את אמת המים במקום שמגיעין אליה מי המעיין, בין מעין חדש ובין מעין ישן, כדי שמשם יימשכו המים לשדה.
אבל, אין משקין את בית השלחין בחול המועד לא ממי הגשמים, לפי שיש טירחה יתירה בהשקאה מהם.
(ואף אם הם נמשכים באמצעות אמת המים, שאין טירחה בהשקאה שכזאת, שהיא דומה להשקאה ממי מעיינות שאין בהם טירחה יתירה, בכל זאת גזרו חכמים שלא להשקות מהם, כי יש לחוש שעל ידי ההשקאה ימעטו המים, ויבואו להשקותם מימי גשמים המכונסים בבבורות, ויש טירחה בהשקאה כזאת ויבואר לקמן בגמ').
וכן לא ישקה במועד ממי הקילון, שהם מים הנשאבים מבור עמוק שמכונסים בו מים, טורח גדול הוא לדלות ממנו, ולכן אסור הדבר בחול המועד  2 .

 2.  בגמרא מבואר, שטעם דין זה הוא משום שיש טירחא יתירה בהשקאה זו, ועל כן אסרו זאת, אף על פי שיש הפסד גדול ממניעת ההשקאה בבית השלחין. וכתב הנמוקי יוסף, שזהו דוקא במועד, אבל בשביעית התירו אפילו ממי הגשמים. והתוס' יום טוב כתב לבאר הטעם מדברי הירושלמי, שבשביעית, מאחר ששאר כל המלאכות, שאינם עבודות קרקע, הרי הם מותרים, על כן אין לאסור כשמשקה מפני הפסד, אפילו בטורח מרובה, מה שאין כן במועד. והחזו"א (קלה) כתב, שעיקר סברא זו, נזכרה לקמן (ד ב) לענין עשית אמת המים בשביעית, שאין לאסרה אף על פי שיש בעשיתה טורח גדול. אלא שיש לחלק ולומר, שאמנם לא נאסר בשביעית טורח, כשאין לו שייכות לעבודת הארץ, וכעשית אמת המים, מה שאין כן כשהטורח נעשה בעבודת הארץ, כהשקאה ממי הקילון, יתכן שאסרוהו. ועיין ע"ז (נ ב). אולם דעת הריטב"א היא, שבשביעית גם כן אסור ממי הגשמים. וכן יש להוכיח מדברי רש"י (ג א ד"ה לא יקשקש).
ב. ואין עושין בחול המועד עוגיות לגפנים, חפירות עגולות סביב עיקרי הגפנים, העשויות לקבל מים, כיון שיש בעשייתם הראשונה טרחה יתירה.
ג. רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין עושין את האמה בתחילה במועד, לפי שעשיית אמת מים חדשה היא טרחה יתירה.
וכן אין עושים אמת מים בתחילה בשביעית.
ונחלקו בגמרא בטעם האיסור בשביעית (דף ד ב).
וחכמים אומרים: אף עושין את האמה בתחילה, בשביעית.
וכמו כן מתקנין את אמות המים המקולקלות, שנסתמו ואינן עמוקות (כראוי להשקאה), במועד.
ד. ומתקנין את קלקולי המים, כגון שנפלו אבנים לבורות השתיה, שברשות הרבים, וחוטטין אותם, שמעלים את האבנים והצרורות ואת העפר התיחוח שבבורות המים, אך לא יטרח ויחפור.
ה. ומתקנין את הדרכים, מפנים מהם קוצים, ואת הרחובות, מקום שיושבין בו בני העיר, ואת מקוואות המים.
כלומר, אם נפלו אבנים ועפר לתוכם, מעלים אותם כדי לתקנם ולהכשירם.
ו. ועושין כל צרכי הרבים כמבואר בגמרא (דף ה א).
ז. ומציינין את הקברות, שמסמנים אותם בסיד שלא יתקרבו אליהם אוכלי תרומה. ואין בסיוד טרחה יתירא.
ח. ויוצאין שלוחי בי"ד אף על הכלאים, לבדוק את השדות אם לא גדלים בהם כלאיים, ולעוקרם.
גמרא:
שנינו במשנה: משקים את בית השלחים במועד ובשביעית, בין ממעיין שיצא בתחילה ובין ממעיין ישן.
והוינן בה: השתא, יש לומר (היינו, הרי אומר התנא במשנה), שמשקים אפילו ממעין שיצא בתחילה, למרות שיש לחוש דאתי שתבוא הקרקע שמסביב למעיין לאינפולי, שתתמוטט הקרקע הסמוכה למעיין היות ועדיין לא נחקקה ולא נקבעה דרכו של המעיין, ואפילו הכי תנן משקין ממנו, ולא חיישינן שיבואו לידי טירחה יתירה אם תיפול הקרקע ויצטרכו לתקנו.
אם כן, ממעיין שלא יצא בתחילה, וכבר דרכו קבועה והקרקע סביבו יציבה - דלא אתי לאינפולי מיבעיא!?
וכי צריך הוא התנא להשמיענו שמותר להשקות גם ממנו בחול המועד? והרי בכלל משקין ממעין שיצא בתחילה הוא!
ומתרצינן: אמרי בבית המדרש לתרץ: איצטריך, הוצרך התנא להשמיענו את דין שני המעיינות.
כי אי תנא רק את דינו של מעיין שיצא בתחילה, שהקרקע מסביבו עלולה ליפול, הוה אמינא כי רק הכא, במעיין היוצא בתחילה, הוא דאמרינן כי דוקא את שדה בית השלחין, אין, משקים אותו, היות ויש הפסד בדבר. אך שדה בית הבעל, שהוא בעמק, ואינו נפסד בלא השקאה קבועה, לא התירו להשקותו בחול המועד ממעיין היוצא בתחילה, משום דאתי לאינפולי, היות וחששו שמא תיפול הקרקע מסביב ויבואו לטירחה יתירה.
אבל מעיין שלא יצא בתחילה, דלא חיישינן דאתי לאינפולי, אימא אפילו את שדה בית הבעל נמי התירו להשקות בחול המועד.
לכן קא משמע לן התנא, כי לא שנא מעיין שיצא בתחילה, ולא שנא מעיין שלא יצא בתחילה - רק את שדה בית השלחין, אין, אכן משקים. אבל את שדה בית הבעל, לא משקים כלל.
ומבארת הגמרא את משמעות "בית השלחין":
ומאי ומנין משמע דהאי "בית השלחין" - לישנא דצחותא צמאון היא?
דכתיב בפרשת עמלק (בסוף פרשת כי תבוא): "ואתה עיף, ויגע". ו"עייף" היינו צמא. ושם מתרגמינן את "עייף ויגע" - ואת משלהי, ולאי.
והיינו, "שלחין" בלשון התרגום הוא "שלהי" (האות ה' מתחלפת באות ח'), שמשמעותו לשון צמאון.
וממשיכה הגמרא לבאר את משמעות "בית הבעל":
ומאי ומנין משמע דהאי "בית הבעל" - לישנא דמיתבותא היא? מקום מיושב ושבע ואינו דואג למים, ודי לו בגשמים היורדים במקומו, ואין לו צורך בהשקאה.
דכתיב בנבואת הגאולה של ישעיהו: "כי יבעל בחור בתולה - יבעלוך בניך".
ומתרגמינן "ארי כמה דמיתותב עולם עם בתולתא - יתייתבון בגוויך בנייך".
והיינו, כמו שיתמלא חפצו של כל איש מאנשי העולם ותתיישב דעתו בנשואיו עם בתולה, ובבעילתה, כך יתיישבו בניך בקרבך.
וזהו הדימוי של "בית הבעל", שהיא מיושבת באמצעות מי הגשמים, בלי צורך בהשקאה.
ווהוינן ביה: מאן תנא, מי הוא התנא ששנה את משנתנו, הסובר:  3 

 3.  הפורת יוסף מבאר, ששאלת הגמרא נמשכת היא מדברי הגמרא לעיל, כלומר, שהיה אפשר לפרש שכונת התנא להתיר אפילו בבית הבעל, וכדעת רבי מאיר לקמן בברייתא, ומה שנקט "בית השלחין" הוא כדי להשמיענו, שאפילו בזה (שיש הפסד), מכל מקום אסור להשקות ממי הגשמים, והיתה משנה זו כרוב סתמי המשניות בש"ס שהם כרבי מאיר, אבל לאחר שהכריחה הגמרא לעיל, שנקט התנא "בין ממעין שלא יצא בתחילה" כדי להשמיענו איסור השקאה בבית הבעל, אם כן עלינו לדעת, כדעת מי מן התנאים, סובר התנא של משנתנו.
א. דרק במקום פסידא, אין, רק אז מותר לטרוח בחול המועד, וכגון השקאת בית השלחין המוזכרת במשנתנו, אבל טירחה בהשקאה לשם הרווחה לא הותרה. וכמו ששנינו במשנתנו, שבית הבעל, שאינו נפסד, אסור להשקותו במועד על אף שמשביח יותר אם ישקנו  4 .

 4.  מלשון הגמרא היה נראה לכאורה, שבבית הבעל אין לו הפסד כלל במניעת ההשקאה, אלא שעל ידי חסרון ההשקאה נמנע ממנו ריוח נוסף שהיה יכול להרויח. אבל יש להוכיח שאין הדבר פשוט, שהרי התוס' לקמן (ו ב ד"ה מרביצין) כתבו בשם רש"י, שדוקא במועד חלקו בין בית השלחין לבית הבעל, אבל בשביעית התירו בבית הבעל גם כן, ולקמן (ב) כתב רש"י, שההיתר להשקות השדה בשביעית הוא משום מניעת ההפסד, ואם כן הדבר, מוכרח שבבית הבעל יש גם כן הפסד, אלא שהוא מועט ולא רצו להתיר מחמת הפסד מועט זה במועד, אלא בשביעית. ואכן התוספות לקמן (שם) הוסיפו, ששוב חזר בו רש"י, וסובר שיש לאסור אף בשביעית בבית הבעל, ויתכן שמטעם זה עצמו חזר בו רש"י, שהיה נראה לו שבבית הבעל אין הפסד כלל במניעת ההשקאה. (ואכן בשיטת ריב"ב הביא בשם רש"י, שהשקאה בשביעית אינה חשובה כלל כעבודת הארץ, ועל כן התירוה, והקשה עליו, שאם כן יהיה מותר אף בבית הבעל. ולכאורה דברי רש"י שהביא הריב"ב, נאמרו קודם חזרתו, ובאמת מטעם זה התיר להשקות בית הבעל, מפני שאין זה עבודת קרקע, ולא משום שנחשב כהפסד קצת). אך עדיין יש להוכיח ממה שהתיר רבי מאיר להשקות בית הבעל במועד, הרי שיש בזה קצת הפסד, ונחלקו בו התנאים, האם להחשיבו כהפסד. וכן מדוקדק גם כן מלשון רש"י במשנתנו, שכתב לענין השקאת בית השלחין "שהוא לו הפסד גדול אם אינו משקה אותה", הרי שהוצרך להפסד גדול כדי להתיר ההשקאה. ויעויין עוד מענין זה בפרק שני הערה 3.
ב. וכמו כן סובר התנא הזה כי אפילו במקום פסידא שהותרה בו מלאכה - מיטרח נמי לא טרחינן, וכגון השקאה ממי הגשמים אסורה, מפני טירחה יתירה שבהשקאתם  5 .

 5.  כתב הרמ"א (תקלז א), שאפילו כשעושה מלאכה שאין בה טורח גדול, לצורך דבר האבד, מכל מקום ימעט ככל האפשר בטירחא.
אמר רב הונא תנא דמתניתין - רבי אליעזר בן יעקב הוא, השונה את המשנה לקמן.
דתנן במשנה לקמן (ו ב): רבי אליעזר בן יעקב אומר, מושכין את המים בחול המועד בבית הבעל רק מאילן שיש תחתיו מים לאילן אחר, על ידי שעושין תעלה קטנה ביניהם  6 .

 6.  נחלקו הראשונים בביאור דבר זה, ויתבאר בהערה 97.
ובלבד שלא ישקה את השדה (של בית הבעל שמסביב לאילנות) כולה, היות והשקאת שדה זו הרווחה בעלמא היא, וסבר רבי אליעזר בן יעקב שאסור לעשותה במועד. ואם כן, הוא התנא של משנתנו, הסובר שאין להשקות עבור הרווחה בעלמא.
ומקשה הגמרא לרב הונא: מנין לך שרבי אליעזר בן יעקב השונה את המשנה לקמן הוא התנא ששנה גם את משנתנו?
אימור דשמעת ליה לקמן במשנה לרבי אליעזר בן יעקב רק לענין הרווחה, דלא הותרה מלאכה עבור הרוחה.
אך זה ששנינו במשנתנו שאסור טירחא אף במקום פסידא - מי שמעת ליה לרבי אליעזר בן יעקב שסובר כך!?
אלא, אמר רב פפא: הא מתניתין מני - רבי יהודה היא.
דתניא בברייתא בתוספתא: מעיין היוצא בתחילה, משקין ממנו אפילו שדה בית הבעל, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: אין משקין אלא שדה בית השלחין שחרבה, ולקמן יתבאר מהו.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: לא כך ולא כך! וגם דבריו יתבארו לקמן.
יתר על כן החמיר ואמר רבי יהודה: אפילו בבית השלחין לא יפנה אדם, לא יטה אליה את אמת המים וישקה לגינתו ולחורבתו בחולו של מועד, היות שדבר זה הוא טירחה יתירה.
וממשיך רב פפא:
והוינן בה, בביאור הברייתא: מאי, מהי "שדה בית השלחין שחרבה", המוזכרת בברייתא?
אילימא חרבה השדה ממש, שלא גדל בה זרע, והיא שדה בור - תיקשי: הרי אין לה תקנה בהשקאה, ולמה לי דמשקי לה!?
ועל כך אמר אביי: מדובר בשדה שחרבה ממעיין זה, שהושקתה ממנו תמיד, ויצא לה מעיין אחר, ואם לא ישקנה ממנו יהיה לו הפסד גדול  7 .

 7.  החזו"א (או"ח קלד יב) מבאר, על פי מה שנלמד לקמן (ו) במשנה, שכל ההיתר של השקאת בית השלחין הוא רק כאשר התחילו הזרעים לשתות קודם המועד, ולכן הזכיר רבי יהודה חורבן המעין הראשון, שרק על ידי כן מותר להשקותה מן המעיין השני.
ואפילו הכי, לא התיר רבי יהודה להשקותה בחול המועד אלא רק ממי המעיין החדש שיצא לה, היות ואין בו טרחה יתירה, אך לא הותר להטות לשדהו את מהלך המעיין.
הרי שלא התיר רבי יהודה טירחה אף במקום הפסד כבית השלחין שהושקה עד כה, ונפסד.
ואיסור הרווחה נמי שמעינן מכאן, מכך שנקט בהיתר להשקות ממי המעיין רק בית השלחין, ולא בית הבעל.
ולכן אפשר להעמיד את משנתנו כרבי יהודה.
ומכח זה אומר רב פפא, שמשנתנו, האוסרת טירחה אף במקום הפסד, ואוסרת אף הרוחה בלא טירחה יתירה - רבי יהודה היא.
ועתה מבארת הגמרא את האמור באותה הברייתא:
רבי אלעזר בן עזריה אומר: לא כך ולא כך!
דהיינו, לא שנא אם חרב מעיינה של בית השלחין, ולא שנא אם לא חרב מעיינה - מעיין שיצא בתחילה לא משקים ממנו, אלא רק ממעין ישן.
וכיון שרבי אלעזר בן עזריה אסר להשקות בית השלחין ממעין חדש אפילו אם חרב מעיינו, לא מצינו להעמיד את משנתנו לפיו.
ועתה מקשה הגמרא לרב פפא: וממאי, מנין לך שאסר רבי יהודה אפילו בהרווחה!
דילמא, יתכן לומר, כי עד כאן לא קאמר רבי יהודה במחלוקתו עם רבי מאיר, כי רק בית השלחין, אין, מותר להשקות, ואילו בית הבעל לא משקים - אלא דוקא במעיין שיצא בתחילה. שהרי בכך עוסקת הברייתא, בבית השלחין שחרב מעיינו וכעת הוא בא להשקות ממעיין חדש.

דרשני המקוצר[עריכה]