פרשני:בבלי:מועד קטן טז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מועד קטן טז א

חברותא[עריכה]

זו עשירית האיפה שלו, שמביא הכהן ההדיוט כשבא להתחנך בעבודה בפעם הראשונה.
וצריך להביאה רק כשהוא טהור, ואינו יכול לשלח את עשירית האיפה כשהוא טמא. דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר: יש ללמוד זאת מדברי הכתוב בספר יחזקאל (פרק מד) "בבאו - יקריב". בזמן שראוי לביאה הוא ראוי להקרבה. אבל בזמן שאינו ראוי לביאה - אינו ראוי להקרבה  72  .

 72.  רש"י מפרש, שדין זה נוהג בין בטומאת מת ובין בטומאת מצורע. אבל התוס' כתבו, שדוקא במצורע החמרנו שלא ישלח קרבנותיו, מה שאין כן בשאר טמאים. וגדר הדבר מפורש בתוס' רי"ד ובתוס' הרא"ש, שדין זה שאינו משלח, אינו מדיני הטומאה שעליו, אלא מדיני אבילות, וכמו שמצאנו שהוא טעון פריעה ופרימה וכו'. ובזכר יצחק (א מג) כתב לחדש לפי זה, שדוקא במצורע נאמר דין זה, אבל מצורעת, משלחת קרבנותיה, וכמו שמצאנו שאין נוהגין בה דיני אבילות דמצורע, לענין פריעה ופרימה, ולענין היתר תשמיש, יעויין סוטה כג וכריתות ח. והתוס' כתבו בפירוש, שאף בימי ספירו אינו משלח קרבנותיו. וטעמם, שהרי משמעות הדרשה היא, להצריכו לספור ז' ימים כדין מצורע, ורק אח"כ יביא חטאתו. אבל האחרונים דקדקו מלשון הרמב"ם שם, שדוקא בימי חלוטו, אבל בימי ספירו יכול לשלח. שהרמב"ם תלה הדבר בביאתו למחנה, ודין זה אינו נוהג בימי ספירו, שאז אינו משתלח אלא ממחנה לויה. ועיין מנחת ברוך (כג) שהאריך. עוד הביאו התוס' שיש מחלקים בין טומאה היוצאה מגופו, לטומאת מגע, שמשלח קרבנותיו. והרמב"ם (שם יב) חילק בין טומאת מת ומצורע, לטומאת מגע שרץ וחביריו. וכתב בזכר יצחק (א סט) שמקור דבריו הוא מסוגיתנו. וע"ע בכסף משנה. והקשו התוס', הלא אינו יכול לסמוך על הקרבן מפני טומאתו, ואמנם אין הסמיכה מעכבת, אבל איך נתיר לו לכתחילה להביא קרבן ולבטל מצות סמיכה, ומדוע הוצרכנו לימוד מיוחד לדין זה שאינו משלח. ותירץ השיטה, כיון שאין הדבר ידוע אימתי יתרפא מצרעתו, ויתכן שלא יתרפא לעולם, לכן, כדי שלא לבטל לגמרי את מצות הקרבן, התרנו לו להביאו בלא סמיכה, ולבטל חלק מחלקי המצוה. ובאמת, בשאר טמאים לא נתיר להם לכתחילה להביא (אותם קרבנות הטעונים סמיכה), שהרי יכולים הם להמתין לטהרתם. וכל זה הוא לפירוש רש"י ותוס' בסוגיין. אבל התוס' במנחות (סב) פירשו להיפך, שדוקא בעשירית האיפה, הבאה לחינוך הכהונה, הצריך רבי שמעון שיטהר מקודם, שאין ראוי להתחנך לעבודה, בימי טומאתו, אבל בשאר קרבנות יכול אף המצורע להביא קרבנותיו. וכתב החזו"א, שלפי דבריהם מיושב, מדוע נזכר דין זה דמצורע אינו משלח קרבנו, בכהן.
ומטומאת מת נלמד לטומאת מצורע, שאינו יכול לשלח את קרבנו בעודו טמא בטומאת מצורע.
וכיון שעסקה הגמרא בענין מנודה, מבארת הגמרא עתה את השלבים המביאים את האדם לידי נידוי.
אמר רבא: מנלן דקבעינן דוכתא (הב"ח), שקובעים מקום לדיון בתביעת התובע, ומשדרין ושולחים שליחא דבי דינא אל הנתבע שיבוא לדין?
דכתיב (במדבר טז) "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב".
ומנלן דמזמנינן את הנתבע לדינא?
דכתיב (במדבר טז) "ויאמר משה אל קרח: אתה וכל עדתך".
ומשה שלוחו של הקב"ה היה לקרוא את קורח ואנשיו לדין.
ומנלן ששולחים בית דין שליח לזמנו לדון לקמי לפני גברא רבה?
דכתיב (במדבר טז) "לפני ה"'.
ומנין שמזמינים את ופלניא, לשניים שיבואו כאחד?  73 

 73.  הש"ך (חו"מ יא א) כתב בשם הבאר שבע, שאין צריך להודיעו על איזה תביעה הוא קרוא לבית דין, ודי בזה שמודיעים לו מי התובעו. אבל דעת הש"ך אינה כן. ועיין ריטב"א.
דכתיב "אתה, והם, ואהרן".
ומנין דקבעינן זימנא לדיון?
דכתיב "מחר".
ומנין שקובעים זימנא בתר זימנא אם לא בא הנתבע בהזמנה הראשונה?
דכתיב (ירמיהו מו) "קראו שם פרעה מלך מצרים שאון, העביר המועד".
ומנלן דאי מתפקר חירף הנתבע ופגע בכבודו של שליחא דבי דינא, ואתי וחזר ובא השליח ואמר לבית דין שהנתבע חירפו, שמותר לבית דין לקבל את דברי השליח, ולא מיתחזי ולא נראה הדבר כקבלת לישנא בישא על ידי הבית דין?  74 

 74.  רש"י מפרש, שחירף את השליח. וכתב הרש"ש, שלכאורה לשון זה, לאו דוקא, שהרי במעשה דדתן ואבירם, שממנו הוכיחה הגמרא דין זה, חירפו הם את משה רבינו, ולא את השליח, וכמו שנאמר שם, "המעט כי העליתנו וגו"'. וכן הוא באמת לשון הרא"ש ונמוקי יוסף. וע"ע בהערה הבאה.
דכתיב (במדבר טז) שאמרו דתן ואבירם לשליחו של משה: "העיני האנשים ההם תנקר". ואם לא היה רשאי משה לשמוע את השליח כיון שזה לשון הרע, כיצד ידע משה שהם אמרו זאת?  75 

 75.  החפץ חיים (א במ"ח א) הוכיח מכאן, שאין לדבר לשון הרע אפילו כשהוא אמת. שהרי לפי פירוש רש"י, שחירפו את השליח, היה בזה משום לשון הרע, ולולא שהיה שליח בית דין, היה אסור עליו לספר הענין, אף על פי שהשליח עצמו יודע שהדבר אמת. והוא הדין ברכילות, שאין לאמרה אפילו על אמת. וכמו שמוכח לפי פירוש הרא"ש ונמוק"י. וכמו כן הוכיח מכאן, שאסור לספר לשון הרע, אפילו כשאומרו בפני שלשה אנשים, ואף על פי שעל ידי זה יהיה בא הדבר לאזני מי שמספר עליו. שהרי מעשה זה היה בפני בית דינו של משה, ואף על פי כן לא הותר אלא משום שהוא שליח בית דין. ועיי"ש (ב במ"ח א). והרש"ש הקשה, הרי אפילו מגילת אסתר נאמרה ברוח הקודש, וכמו שהוכיחו במסכת מגילה (ז) ממה שנאמר "ויאמר המן בלבו", וכמו כן יש לפרש כאן, שזהו מדברי נותן התורה, אבל באמת יתכן שהשליח לא סיפר למשה רבינו כלום, מפני איסור לשון הרע שבדבר. ובמלא הרועים הקשה, ממה שאמרו בירושלמי, שמותר לדבר לשון הרע על בעלי המחלוקת, ואם כן נאמר, שמפני זה הותר לשליח לספר עליהם לשון הרע, ולא משום שהוא שליח בית דין. והחפץ חיים (ח יז) כתב ליישב זאת בשם גליון הש"ס לירושלמי, שהיתר זה אינו אלא כשעל ידי הסיפור יהיה אפשר להשקיט המחלוקת, מה שאין כן בעניננו, שלא היה בזה כדי להשבית המחלוקת.
ומנלן דמשמתינן את מי שאינו בא לדין או את מי שאינו מציית לפסק הדין? דכתיב (שופטים ה) "אורו מרוז", על שלא באו לקריאת ברק בן אבינועם לצאת למלחמה, וברק היה שופט של ישראל  76 .

 76.  נחלקו הרמב"ם והראב"ד בעיקר דין נידוי. שלדעת הרמב"ם (ת"ת ז ב), כשאינו מציית לבית דין (וכפי שיבואר לקמן בגמרא האם יש צורך בהתראה קודם הנידוי, ובאיזה אופנים), מכריזים עליו נידוי, והוא שמתא, וכמשמעות הלשון כאן בגמרא "משמתינן". ולקמן בגמרא נלמד, שלשון שמתא יש בו ענין קללה. וכן יש להוכיח מהדרשה ד"אורו מרוז", שהוא לשון ארור. ומכל מקום אינו כמו מוחרם, שהוא חמור יותר, הואיל ולשון הקללה מפורשת בו. אבל דעת הראב"ד (טויו"ד שלד), שלשון נידוי לחוד ולשון שמתא לחוד, שנידוי ענינו ריחוק מבני אדם, ככל הפרטים שלמדנו בסוגיא לעיל, אבל אין בו ענין קללה כלל, מה שאין כן שמתא, שהוא קללה. וכשאינו מציית לבית דין, אין צורך לשמתו, אלא לנדותו בלבד, ורק כשנראה לבית דין לפי הענין להחמיר עליו יותר, אז משמתין אותו. והמוחרם יש בו חומרא נוספת, שהוא אסור בהנאה מבני אדם, ורק בכדי חייו התירו לו להשתכר. ולדעתו, צריך לפרש לשון הגמרא כאן "משמתינן", כשנראה לנו להחמיר עליו ולשמתו. כן כתב הב"ח.
ומנלן שצריך לומר למי שמשמתים אותו שהוא מנודה מחמת דהכי היא סברא דגברא רבה, שיש לנדותו, ואומרים לו מי הוא החכם הסובר שיש לנדותו?
דכתיב "אמר מלאך ה"'.
ומנלן דמחרמינן שמכריזים עליו "ארור"? דכתיב אודות מרוז, שלא באו להשתתף במלחמה "אורו ארור"  77 .

 77.  כתב הדרישה, שמכאן יש רמז למה שמבואר לקמן בגמרא, שקודם שמחרימין אותו, יש לנו לנדותו שתי פעמים, ועל כן אמר הנביא "אורו מרוז, אורו ארור", שטרם שיחרימוהו בארור, שהוא החרם, ינדוהו שתי פעמים, והוא לשון "אורו", שאינו לשון קללה מפורשת כארור.
ומנין שמחרימים גם את מי דאכיל ושתי בהדיה, ביחד עם המנודה, וקאי ומי שעומד בארבע אמות דידיה - דכתיב "אורו ארור ישביה"  78 .

 78.  הריטב"א מבאר, שאין הכונה בזה, שמנדים לכל מי שישב בד' אמותיו, אלא הוא מלשון האיסור, שלא יאכלו וישתו עמו, ולא ישבו בד' אמותיו. אבל יכולים הבית דין לנדות לכל מי שישב אצלו, כשנראה להם לפי צורך הענין.
ומנלן דפרטינן חטאיה שמפרטים ומודיעים את חטאו של המנודה בציבורא?  78*  דכתיב (שופטים ה) "כי לא באו לעזרת ה"'.

 78*.  הקהלות יעקב מצדד לומר, שאין זה מעכב בחלות הנידוי, אלא שלכתחילה יש לנו לעשות כן, כדי לאיים עליו.
ואמר עולא: בארבע מאה שיפורי שופרות שמתיה ברק למרוז.
איכא דאמרי: מרוז לא היתה עיר, אלא גברא רבה בשם "מרוז" הוה.
ואיכא דאמרי: מרוז - כוכבא הוה, והוא היה כוכב מזלו של סיסרא. שנאמר (שופטים ה) "מן שמים נלחמו הכוכבים", שהיתה מלחמת כוכבים נגד כוכב מזלו של סיסרא, הנקרא מרוז.
ומנלן דמפקרינן נכסיה של המסרב לציית להוראת חכמים?
דכתיב (עזרא י) "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים - יחרם כל רכושו. והוא יבדל מקהל הגולה".
ומנלן דנצינן, שנלחמים ומכים, ולייטינן, ומקללים, ומחינן, ומוחים, ותלשינן שיער, ותולשים שיער, ומשבעינן, ומטילים חומר של שבועה, כדי לאלץ אדם לציית להוראת חכמים או להוראת בית דין?
דכתיב בספר נחמיה, כאשר לחם נחמיה באנשים שנשאו נשים נכריות, ודרש מהם לגרשן (פרק יג) "ואריב עמם, ואקללם. ואכה מהם אנשים, ואמרטם, ואשביעם"  79 .

 79.  הרמב"ן במשפט החרם מבאר, שזהו מכחו של החרם, להטיל שבועה על אחר, מה שלא מצאנו במקום אחר, שלעולם אי אפשר להשביע לאחר, אלא אם כן אמר אמן. ועיי"ש שפירש בזה כמה מקראות מן התורה ומכתבי הקודש. והקהלות יעקב מבאר דבריו, שבחרם ישנם שני חלקים. א) יש בכח הבית דין להעניש ולקלל את הראוי לכך, לפי הצורך. ב) יש כח בידם לאסור עשית פעולה מסויימת. וכדוגמא לדבר ציין לחרם דרבינו גרשום, שאסר לגרש אשה בעל כרחה, ושלא לישא שתי נשים, ושלא לקרוא כתב חבירו בלא רשותו, ובכל דברים אלו, יש איסור מלכתחילה שלא לעשותם. והנודע ביהודה (א אהע"ז עה) הביא בשם הרשב"א, שדין זה מן התורה.
ומנלן דכפתינן את ידיו ורגליו, ואסרינן שקושרים אותו לעמוד כדי להלקותו, ועבדינן "הרדפה" (יתבאר להלן)?
דכתיב (עזרא ז) "הן למות, הן לשרושי, הן לענש נכסין, ולאסורין".
מאי "לשרושי"?
אמר אדא מרי אמר נחמיה בר ברוך אמר רב חייא בר אבין אמר רב יהודה: הרדפה.
מאי "הרדפה"?
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: שמנדין אותו לאלתר.
ושונין לנדותו פעם נוספת לאחר שלשים יום, ומחרימין אותו ב"ארור" לאחר ששים יום, אם עמד במריו  79* .

 79*.  הב"י כתב בביאור דברי הרמב"ם, שזהו דוקא באפקירותא, שבזה מבואר לקמן שאין צריך להתרותו תחילה, ולכן יש לנדותו שתי פעמים קודם שיחרימוהו, שהנידוי הראשון חשוב כמו התראה, אבל בדיני ממון, שהוא צריך התראה תחילה, כמבואר לקמן, אזי מיד לאחר שלשים יום מחרימין אותו.
אמר ליה רב הונא בר חיננא: הכי אמר רב חסדא, מתרין ביה לציית לדינא, שלש פעמים, בימי שני וחמישי ושני.
והני מילי שמתרים בו שלש פעמים - לענין ממונא, לשלם את חובו. אבל לאפקירותא, כשהוא מבזה תלמידי חכמים - לאלתר מנדים אותו  80 .

 80.  רש"י מפרש, כשביזה תלמידי חכמים. והטור הוסיף, כשעבר על דבר איסור.
ההוא טבחא, בעל איטליז, דאיתפקר ברב טובי בר מתנה, שזילזל בכבודו, ולא רצה לציית לפסק דינו שהוא חייב לשלם לתובע אותו.
אימנו נמנו עליה אביי ורבא, ושמתוהו.
לסוף אזל הטבח ופייסיה לבעל דיניה.
אמר אביי שהיה בין המנדים אותו: היכי ליעביד?
לישרי ליה, להתיר לו את נידויו אי אפשר, היות ועדיין לא חל שמתא עליה תלתין יומין, ואין נידוי בפחות משלשים יום!?
לא לישרי ליה - קא בעו רבנן למיעל לגביו, שהיו צריכים לקנות אצלו בשר.
אמר ליה אביי לרב אידי בר אבין: מידי, האם שמיע לך משהו בהא דינא?
אמר ליה: הכי אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: טוט, השופר שהכריזו בו את הנידוי, אסר אותו, וטוט, ואותו השופר שרי, גם יתיר אותו! והיינו, בכח מי שאסר את נידויו יש את הסמכות להתירו גם אם לא עברו שלשים יום  81 .

 81.  רש"י מבאר מלשון שופר. וכתב הריטב"א, שלשון הגמרא "וטוט שרי" הוא לאו דוקא, שאמנם בנידוי צריך לתקוע בשופר, וכמו שמפרשת הגמרא לקמן הטעם, אבל בהתרה לא שמענו מעולם שיהיה צריך בו תקיעת שופר. עוד הביא הריטב"א בשם רש"י, שאם עשו נידוי לזמן מסויים, ועבר זמן זה, יש צורך בהתרה, ואינו נעשה מותר מאליו. אבל דעת הריטב"א שאינו צריך התרה (על כל פנים כשחזר בו). אולם זהו דוקא כשהנידוי היה לזמן מסויים, אבל כשנידו בסתם, צריך התרה. ולפי דעתו, על כרחנו להעמיד נידון הגמרא כאן כשנידו בסתם, ולכן, אף על פי שסתם נידוי הוא ל' יום, וכמו שכתב הש"ך (כד), מכל מקום אינו כמו שקבעו הזמן בפירוש, ולכן היה צריך התרה אף לאחר שיכלו ל' יום (וכמו שמוכח לפי גירסת הרי"ף "בעו רבנן למיפטר"). ויעויין תוס' ביצה ה.
אמר ליה אביי: הני מילי שאפשר להתיר נידוי תוך שלשים יום, אם הוטל הנידוי ביחס לממונא.
אבל נידוי לאפקירותא אי אפשר להתירו עד דחיילא שמתא עליה תלתין יומין, וכאן הטלנו עליו נידוי כתוצאה מאפקירותא  82 .

 82.  הר"ן והתוס' (נדרים ז) ביארו, שזהו דוקא כשהוא מרשיע ומפקיר עצמו לדבר איסור, אבל כשנכשל ועשה איסור, פעם אחת, אפשר להתיר לו מיד.
ומדייקת הגמרא מכך שאביי עצמו טרח לברר אם הוא יכול להתירו, שרק המנדה יכול להתיר ולא אדם אחר:
אלמא, קסבר אביי שהני בי תלתא דשמיתו - לא אתו תלתא אחריני ושרו ליה.
דאיבעיא להו: הני בי תלתא דשמיתו, שלשה שנידו אדם - מהו למיתי תלתא אחריני, האם אפשר שיבואו שלשה אחרים, ושרו ליה, ויתירו לו נידויו, או שמא צריכים להתירו דוקא אותם שלשה הראשונים אשר נידוהו?
תא שמע: מנודה לרב, שנידו אותו על שפגע בכבוד הרב, הרי הוא מנודה גם לתלמיד, והיינו, שהכל חייבים לנהוג בו כמנודה.
אבל אם היה מנודה לתלמיד, שהתחייב נידוי על פגיעה בכבוד התלמיד, אינו מנודה לרב, שאין הרב חייב לנהוג בו כמנודה, ומותר לרב להתקרב אליו  83 .

 83.  הוא הדין שאינו מנודה לחכמים הגדולים ממנו, כן כתב הריטב"א. והב"י דן, האם הוא מנודה לשאר החכמים השוים לו בחכמה והפחותים ממנו, או שאינו מנודה אלא לשאר המון העם. וע"ע שיטה. והריטב"א הביא שנחלקו הראשונים, האם כשאינו מנודה לכל אדם, מחוייב הוא בעצמו בכל מנהגי המנודה שנתבארו לעיל בגמרא, כתספורת וכיבוס, או שכל מה ששנינו שם אינו אלא כשמנודה לכל. עוד מבואר לקמן בגמרא, שזהו דוקא כשנידהו לכבוד עצמו, אבל כשנידהו על שעבר איסור, הרי הוא מנודה לכל אדם. ולשון הרמב"ם (ת"ת ז יד) הוא, "אפילו נידהו קטון שבישראל, חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי".
מנודה לעירו, שנידוהו בני עירו, הרי הוא מנודה גמור, והוא מנודה אף לעיר אחרת.
אבל מי שלא נידוהו בני עירו, אלא שהיה מנודה לעיר אחרת - אינו מנודה לעירו. מנודה לנשיא, על פגיעה בכבודו - מנודה לכל ישראל.
מנודה לכל ישראל - אינו מנודה לנשיא.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: אחד מן התלמידים שנידה לכבודו יחד עם עוד תלמידים שנידו עמו על פגיעה בכבודם, ומת - חלקו של התלמיד המת אינו מופר, וצריך לנהוג בו נידוי.
שמע מינה תלת:
שמע מינה: תלמיד שנידה לכבודו - נידויו נידוי  84  .

 84.  החזו"א (יו"ד רה) מבאר הטעם, כדי שתהיה כבוד התורה קבועה בלבבות, ושלא יתרגלו לזלזל בכבוד החכמים.
ושמע מינה: כל אחד ואחד מהמנדים צריך להיות מיפר חלקו  85  .

 85.  ביארו הראשונים, שאינם צריכים לישב יחד כשבאים להתירו, אלא כיון שבסופו של דבר התירו לו אותם חכמים שנידוהו, הרי זו התרה.
ושמע מינה: הני בי תלתא דשמיתו - לא אתו תלתא אחריני ושרו ליה. אמר אמימר: הלכתא, הני בי תלתא דשמיתו - אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה  86  .

 86.  כתב הריטב"א, דוקא כשהמתירים שוים בחכמה לאותם שנידוהו, אבל כשהם פחותים מהם, אינם יכולים להתיר הנידוי. והוכיח כן מסוגיא דלקמן. אבל לדעת הרמב"ם (ת"ת ז ט), אפילו שלשה הדיוטות יכולים להתירו. וביאר הלחם משנה, שזהו דוקא כשאנו יודעים שחזר בו המנודה ממעשיו הרעים, אבל כשאיננו יודעים אם חזר בו, או כשנידוהו לכבוד תלמיד חכם, אין יכולים להתירו אלא אם כן הם שוים בחכמה למנדים. והוסיף השיטה, שכמו כן צריך שיהיו שוים להם במנין, שאם המנדים היו חמשה, צריך שהמתירים גם כן יהיו חמשה.
אמר ליה רב אשי לאמימר: והא תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד מן התלמידים שנידה ומת - חלקו אינו מופר.
ומדייק רב אשי: מאי לאו - אינו מופר כלל! והיינו, שאין לו הפרה משום שצריך המנדה להתיר, ועתה הוא מת.
אמר ליה אמימר: לא כך הוא. אלא אינו מופר עד דאתו בי תלתא אחריני ושרו ליה  87  . תנו רבנן: אין נידוי פחות משלשים יום  88  , ואין נזיפה פחות משבעה ימים  89  .

 87.  ביאר הריטב"א, שאף על פי שרוב המנדים התירוהו, אינו מותר עד שיתירוהו כולם, ולכן צריך עוד חכם שיתיר לו.   88.  כתב הריטב"א, לדעת אביי לעיל, שבאפקירותא אין מתירין קודם שיעבור ל' יום, מתפרשת הברייתא כפשוטה. אבל לדעת רב אידי בר אבין, שיכולים להתיר קודם לכן, צריך לפרש, שמתחילה כשבאים לנדותו, מגבילים הנידוי לשלשים יום. וכונתו, שאף אם לא התירו לו הנידוי, נפקע הנידוי מאליו כשעבר הזמן (על כל פנים כשחזר בו), וכמו שהבאנו לעיל בשם הריטב"א. עוד פירש בכונת הברייתא, שאם לא חזר בו, אין מנדין אותו שנית, וכמו כן אין מחרימין אותו אחר הנידוי השני, עד שיעבור ל' יום. והראב"ד פירש, שאם לא חזר בו, ובא לבית דין לבקש התרה, יכולים הבית דין להתיר לו לאחר ל' יום, אם ירצו. וכתב הש"ך, שדין זה נוהג דוקא בעניני ממון, אבל לא כשעבר עבירה.   89.  הראב"ד פירש ענין הנזיפה, שהוא יושב בביתו, וממעט מלישא וליתן עם בני אדם, אבל אין נוהגים בו דיני מנודה המבוארים לעיל, וכמו כן אינו צריך התרה או פיוס. אבל הש"ך (כז) כתב בשם הקונדריסין, שאין לו לגלח. ועיין הערה 50.
ואף על פי שאין ראיה לדבר - יש זכר לדבר: שנאמר (במדבר יב) "ואביה ירק ירק בפניה (שהוא כעין נזיפה) - הלא תכלם שבעת ימים!"
אמר רב חסדא: נידוי שלנו, של בני בבל, הוא כנזיפה שלהן, של בני ארץ ישראל. וכיון שנתבאר שהנזיפה היא שבעה ימים, כמו במעשה מרים, אם כן, הנידוי בבבל הוא שבעה ימים  90 .

 90.  כתבו הגהות מיימוניות (ת"ת ז ב), שזהו דוקא כשנידוהו על שנהג שלא כשורה כלפי החכם, אבל כשביזהו וחירפו, אף נידוי שלנו הוא שלשים יום.
ופרכינן: וכי נזיפה דידהו, של בני ארץ ישראל, היא רק שבעה ימים בלבד, ותו לא.?
והא רבי שמעון בר רבי ובר קפרא הוו יתבי וקא גרסי, קשיא להו שמעתא.
אמר ליה רבי שמעון בנו של רבי לבר קפרא: דבר זה צריך רבי. צריכים אנו להגיע לרבי (אביו של רבי שמעון), כדי שיבאר ויפתור לנו את הקושי שבסוגיא.
אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון: ומה רבי אומר בדבר זה!? והיינו, אין רבי בעולם שיכול להסביר לנו ענין זה.
אזל רבי שמעון בר רבי, ואמר ליה לאבוה את דברי בר קפרא. ואמר זאת לתומו, ולא כהולך רכיל (רש"י)  91 .

 91.  החפץ חיים (ז יח ובהגה"ה) הקשה, איך הותר לו לספר הדבר, והלא יש בזה משום רכילות. וכתב בזה שני ביאורים: א. בעת הסיפור לא עלתה על דעתו של רבי שמעון שיש בזה משום רכילות. וכן נראה שפירש רש"י. ב. בר קפרא אמר דבריו בפני שלשה, ובאופן זה, אין איסור לספר הדבר לפי תומו.
איקפד רבי על הזלזול בכבודו.
אתא בר קפרא לאיתחזויי ליה. בא בר קפרא לבקר את רבי, שהיה חולה.
אמר ליה רבי: בר קפרא, איני מכירך מעולם! ובכך רמז לו על הקפדתו, ושאינו רוצה שישאר במחיצתו אלא יעזוב את המקום  92 .

 92.  החפץ חיים שם ביאר, שאמנם רבי לא האמין למה ששמע מרבי שמעון, מצד איסור קבלת רכילות, ומכל מקום אמר לו כן, כדי שיראה מה שישיב לו, ועל פי זה ידע אם אמת נכון הדבר מה ששמע אודותיו.
ידע בר קפרא דנקט רבי מילתא בדעתיה, שמקפיד עליו בדעתו, ולכן, נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין.
ושוב אירע מעשה בהקפדה של רבי, שהביא לקבלת נזיפה:
פעם אחת, גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק בפומבי, אלא רק בצנעא.
מאי דרש?
דרש את הפסוק בשיר השירים (פרק ז) "חמוקי ירכיך - כמו חלאים".
מה ירך צריכה להמצא בסתר, שחייבים לכסותה בבגד,

דרשני המקוצר[עריכה]