פרשני:בבלי:מועד קטן יז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מועד קטן יז א

חברותא[עריכה]

תלמיד שנידה לכבודו - נדויו נידוי, וכפי שיתבאר להלן:
דתניא: מי שמנודה לרב - הרי הוא מנודה גם לתלמיד.
אבל מנודה לתלמיד - אינו מנודה לרב, שאין הרב צריך להתרחק ממנו.
ומדייקת הגמרא: מנודה לתלמיד, רק לרב הוא דאינו מנודה, הא לכולי עלמא - מנודה.
והוינן בה: למאי? באיזה סיבת נידוי, המנודה לתלמיד הינו מנודה לכולי עלמא, חוץ מאשר לרב?
אי נידו אותו בסיבת מילי דשמיא, שעבר עבירה המחייבת נידוי, ולכן נידהו התלמיד, מדוע הוא אינו מנודה גם לרב? והרי כבר אמר הכתוב (משלי כא) "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה"', וגם הרב חייב לנהוג בריחוק כלפי מי שנידה התלמיד.
אלא לאו, מדברת הברייתא בתלמיד שנידה לכבוד עצמו.
אמר רב יוסף: צורבא מרבנן, עביד דינא לנפשיה, עושה דין לעצמו בתביעות ממוניות שיש לו כלפי אחרים, במילתא דפסיקא ליה, שאין לו ספק בצדקתו  101 .

 101.  הריטב"א מפרש, שאמנם אדם עושה דין לעצמו אף כשאינו תלמיד חכם, וכמו שלמדנו בבבא קמא (כז), אולם כאן השמיענו שאפילו תלמיד חכם מותר לו לעשות כן, ואינו צריך לחוש שיצא חילול השם מן הדבר. והגר"א (חו"מ ד ה) ביאר, שכל אדם אינו יכול לעשות דין לעצמו אלא אם כן יכול לברר צדקתו בבית דין, כמפורש בשו"ע שם, מה שאין כן בתלמיד חכם, שהוא עושה דין לעצמו בכל ענין. אבל הגר"א ביו"ד (סד) פירש דברי רב יוסף בענין אחר, שלנידוי אין צורך בעדות דוקא, כמו שצריכים בדיני ממונות, אלא די בזה שנראה לדיין שהדבר אמת, וכמו שפסק שם הרמ"א. וזהו ביאור הלשון "דפסיקא ליה מילתא, עביד דינא לנפשיה", כלומר, נידוי. וע"ע בתוספות הרא"ש פירוש אחר.
ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה, שיצאו שמועות רעות אודות הנהגותיו.
אמר רב יהודה: היכי ליעביד?
לשמתיה - צריכי ליה רבנן במקומו, לפי שהוא היה רבם  102 .

 102.  הקשה הריטב"א, הלא למדנו לעיל, שמותר למנודה לשנות לאחרים, ואם כן לא יפסידו כלום בנידויו. ותירץ, שמכל מקום אין זה מכבוד התלמידים ללמוד תורה ממנו, ובודאי שעל ידי הנידוי ימעטו מלבוא אצלו. ומלשון השיטה נראה, שלא הותר ללמוד מהמנודה, אלא כשאי אפשר ללמוד מאדם אחר.
לא לשמתיה - קא מיתחיל שמא דשמיא, מתחלל שם שמים על ידי הנהגותיו.
אמר ליה לרבה בר בר חנה: האם מידי שמיע לך בהא?
אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (מלאכי ב) "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא".
אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו.
ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו  103  . וכיון שהרב הזה שמועותיו רעות, מוטב שלא יבקשו תורה מפיהו, ובטל הטעם שצריכים ללמוד ממנו.

 103.  הגמרא בחגיגה (טו) מקשה ממה שרבי מאיר למד תורה מפי אחר. ותירצה, שרבי מאיר היה כבר אדם גדול כשבא ללמוד ממנו, והיה יכול ליזהר שלא ילמוד ממעשיו. וע"ע בשיטה. והש"ך (יו"ד רמו ח) כתב, שבזמנינו אין לנו אנשים גדולים המותרים ללמוד תורה מרשע. ויעויין באור החיים (דברים יב כח) שהאריך בזה.
ואכן, שמתיה רב יהודה לאותו הרב.
לסוף איחלש נחלש ונחלה רב יהודה.
אתו רבנן לשיולי ביה, לבקרו ולדרוש בשלומו, ואתא איהו, אותו שנידהו רב יהודה, נמי בהדייהו.
כד חזייה רב יהודה, כשראהו רבי יהודה למנודה, חייך רבי יהודה.
והבין המנודה שרב יהודה מחייך אליו כדי ללעוג לו.
אמר ליה המנודה לרב יהודה: לא מסתייך לא מספיק לך דשמתיה לההוא גברא שנידת לאותו אדם (התכוון על עצמו, והתבטא בלשון סגי נהור), אלא אחוכי נמי חייך בי? שאתה גם לועג לי, בחיוכך כלפי.
אמר ליה רב יהודה: לאו בדידך מחייכנא, אין חיוכי מכוון כלפיך ללעוג לך.
אלא זה חיוך של שמחה שלי, דכי אזלינא לההוא עלמא, אלך כאשר אני בדיחא דעתאי, שמח ומבודח, ביודעי דאפילו לגברא כוותך, כמוך שאתה תלמיד חכם, בכל זאת לא חניפי ליה, אלא נידיתי אותו.
כאשר נח נפשיה דרב יהודה, אתא בא המנודה לבי מדרשא.
אמר להו המנודה: שרו לי! התירו את הנידוי שנידה אותי רב יהודה.
אמרו ליה רבנן: גברא דחשיב כרב יהודה - ליכא הכא דלישרי לך. ואין מתיר את הנידוי אלא מי שהוא חשוב כמו המנדה  104 .

 104.  ביאר הריטב"א, שאמנם אחרים גם כן יכולים להתיר הנידוי, וכמו שלמדנו לעיל, אבל על כל פנים צריך שיהיה שוה לו בחכמה, והחכמים שבאתו המקום לא החשיבו עצמם כרב יהודה, ועל כן שלחוהו לרבי יהודה נשיאה ובית דינו, שישקלו עצמם כרב יהודה.
אלא, זיל לגביה דרבי יהודה נשיאה, דלישרי לך.
אזל לקמיה.
אמר ליה רבי יהודה נשיאה לרבי אמי: פוק צא ועיין בדיניה. ואי מיבעי אם יש אפשרות למישרא ליה - שרי ליה, התר לו את הנידוי שהטיל עליו רב יהודה! עיין רבי אמי בדיניה, וסבר למישרא ליה.
הזדמן רבי שמואל בר נחמני לבית המדרש בשעה שרצה רבי אמי להתיר למנודה את נידויו, לאחר שכמה שנים הוא לא הזדמן לבית המדרש.
עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו, ואמר: ומה שפחה של בית רבי, לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שנדתה אדם שלא נהג כשורה, ולא התירוהו לאותו מנודה שהתנדה על ידה במשך שלש שנים  105  .

 105.  הראב"ד מבאר, שמעשה זה היה לאחר פטירתה ולאחר פטירת רבי, וחכמי אותו הדור לא רצו להתירו, מפני שהיתה שפחה זו יראת חטא, ולא החשיבו עצמם כמותה, עד שנזדקקו גדולי הדור לענינו. אולם, יעויין בבית יוסף, שמקור דברי הרמב"ם, שאפילו קטון שבישראל יכול לנדות על חטא, נובע ממעשה זה דשפחתו של רבי.
יהודה, שהוא חבירינו - על אחת כמה וכמה שלא ננהוג קלות ראש בנידוי שנידה, להתירו סמוך לפטירתו.
אמר רבי זירא: מאי דקמן מה מראה לפנינו העובדה דאתא האידנא, שדוקא עתה בא האי סבא, רבי שמואל בן נחמני, בבי מדרשא, בבית מדרשנו? דהא, והרי כמה שני לא אתא, לא בא לכאן.
שמע מינה מכך שעתה הוא הופיע ואמר את דברו, שלא מיבעי למישרא ליה.
ואכן, לא שרא ליה רבי אמי למנודה את נידויו שהטיל עליו רב יהודה.
נפק יצא המנודה מבית המדרש.
כי קא בכי ואזיל, כאשר הלך ובכה, אתא זיבורא באה צירעה, וטרקיה ועקצתו אאמתיה, על אמתו, ושכיב, ומת מעקיצה זו  106 .

 106.  כתבו התוס', שהיה זה מדה כנגד מדה, על שהיה פרוץ בעניני קדושה.
עיילוהו העלוהו לקוברו למערתא של קבורה דחסידי - ולא קיבלוהו, שבא נחש עכן, ועמד סביב הפתח, ומנע את הכנסתו לקבורה במערת החסידים  107 .

 107.  הריטב"א הקשה ממה שלמדנו לעיל, שאם מת בנידויו, בית דין סוקלין את ארונו. (ובודאי שאין מתעסקים עמו כל כך להכניסו למערת החסידים). ותירץ, שדוקא כשלא בא לפני בית דין שיתירו לו נידויו, שהראה זלזול בנידוי, בזה יש לסקול ארונו, מה שאין כן בחכם זה, שבא לבקש שיתירו לו נידויו. ובעיקר הדבר, יעויין בבית יוסף, שנחלקו הרמב"ן והרשב"א, האם מתעסקין עם המנודה שמת, בשאר צרכיו, מלבד קבורה ותכריכין.
עיילוהו למערתא דדייני, שבה קבורים ראשי בית דין, והם במעלה פחותה מהחסידים - וקיבלוהו  108  .

 108.  החתם סופר (יו"ד שמא) הוכיח מכאן, שאין איסור לקבור מנודה אצל שאינו מנודה, ולא שייך בזה האיסור ד"אין קוברין צדיק אצל רשע". והגר"א (יו"ד שסב) הוסיף להוכיח מכאן כדברי הרמ"א שם, שקוברין בעל תשובה אצל צדיק גמור, שהרי צורבא מרבנן זה הלך למקום שאין מכירין אותו כדי לשוב בתשובה על ידי עצה זו. ועיי"ש בש"ך, שמכל מקום אין לקברו אצל חסידים. ודין זה גם כן נלמד מכאן, וכמו שרמז שם הגר"א.
מאי טעמא קבלוהו הדיינים?
משום דעבד כרבי אילעאי, שחזר בתשובה על שמועותיו הרעות, ונהג כפי שהורה רבי עילאי בדרך התשובה.
דתניא, רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא  109  .

 109.  הראשונים פירשו בשם רבינו האי, שאין הכונה לעשית עבירות ח"ו, אלא שבהיותו לבוש ומעוטף בשחורים וכו', מובטח לו שלא יחטא. וע"ע בחגיגה טז וברי"ף.
ומבארת הגמרא את דברי רבי שמואל בר נחמני: שפחה של בית רבי - מאי היא?
דאמתא דבי רבי, חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי מכה לבנו הגדול. אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, משום דקעבר משום (ויקרא יט) "ולפני עור לא תתן מכשול". כי בנו הגדול מסוגל לבעט באביו, ונמצא האב מכשיל את בנו, כשמכהו  110 .

 110.  הפרי יצחק (ב מט) לומד מכאן, שאדם שנתן מכשול לפני עור, אף על פי שבסופו של דבר לא הועילו מעשיו, והעור לא נכשל בו, מכל מקום עבר באיסור ד"לפני עור", הואיל ומצדו היה המכשול מזומן להכשילו. שאם לא כן לא היתה מנדתו עד שתראה אם הועילו מעשיו לבעוט באביו. ויש דוחים הראיה, שאף אדם שהכניס עצמו לספק איסור, יש לנדותו.
דתניא: "ולפני עור לא תתן מכשל" - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר  111  .

 111.  הריטב"א כתב, שדין זה אינו דוקא בבנו גדול, אלא אפילו בקטן שייך ענין זה, שאף הקטן אין לנו להכשילו בעבירה. והכל לפי הענין. אבל השיטה כתב על פי סוגיא דקדושין, שזהו דוקא מ22 - או מ24-. וכן פסק הרמ"א (יו"ד רמ כ). והרמב"ם (ת"ת ו יד) מנה כ"ד דברים שמנדים את העובר עליהם. ומקורו מברכות (יט) ומירושלמי כאן. ובאות יז כתב, "המכשיל את העיור". וכתב על זה הראב"ד, "כגון המכה לבנו גדול". וביאר הפרי חדש (ס' הליקוטים) כונת הראב"ד, שלדעתו אין ללמוד ממעשה זה לשאר מכשיל עור, הואיל ובהכאת בנו גדול יש צד מצוה, שרוצה לחנכו שילך בדרך ישרה, ועל כן יש יותר לחשוש שיעשה כן אף בעתיד, מה שאין כן בשאר לאו ד"לפני עור", שדינו כשאר הלאוין שאין מנדין עליהם. אולם בעיקר הדבר, מדברי הר"ן (נדרים ז) עולה, שבשאר כל האיסורים גם כן מנדים. והרמב"ם (שבועות יב י) כתב, שאין לנדות מי שהוציא שם שמים לבטלה, אלא אם כן עשה במזיד. וכתב הגר"א (נו), שהוא הדין לשאר עבירות. והש"ך (ב) דן, האם צריך גם כן התראה, שיתרו בו קודם הנידוי, שאם יעשה כן, ינדוהו.
ריש לקיש הוה מנטר שומר פרדיסא.
אתא ההוא גברא, וקאכיל תאיני מהפרדס.
רמא ביה קלא, צעק עליו ריש לקיש, ולא אשגח ביה.
אמר ריש לקיש: להוי ההוא גברא בשמתא. אמר ליה אותו אדם ליש לקיש: אדרבה, להוי ההוא גברא (ריש לקיש) בשמתא!
כי אם ממון נתחייבתי לך כשאכלתי מהתאנים - נידוי מי נתחייבתי לך!? וכיון שנדית אותי שלא כדין, חייב אתה נידוי על שנידת אותי שלא כהלכה  112 .

 112.  הקשו התוס', הרי למדנו לעיל שיש לנדות גם על עניני ממון, ואם כן עשה כדין שנדהו. ותירצו, שהיה לו לתובעו לפני בית דין, ולא לנדותו בעצמו. והנמוקי יוסף הוסיף להקשות, שהרי מנדין על כל לאוין שבתורה (עיין הערה הקומת), ולאו דלא תגזול אינה גרועה מהם. ותירץ, שאם אמנם היה מנדהו קודם שנטל הפירות, אז היה הנידוי כדין, אבל כיון שכבר אכל הפירות, לא היה לו לנדותו, שהרי יתכן שלא היה בדעתו לעכב דמי הפירות לעצמו, אלא היה משלם לו בנפש חפיצה. וכונתו, שעיקר מטרת הנידוי הוא כדי להפרישו מאיסור לעתיד. וכן מפורש בדבריו בנדרים ז. והראב"ד כתב, שפירות שדה זו היו עומדות לכך, שכל הרוצה ליטול ולשלם דמיהם, יבוא ויטול, ולכן, הגם שדעת ריש לקיש היתה שלא יטול מהם, מכל מקום אינו מזיד בכך, והיה לו להתרותו קודם לכן, ואז לנדותו. ויעויין במחנה אפרים (גזילה ה).
אתא ריש לקיש לבי מדרשא, ושאל מה דינו עתה.
אמרו ליה: הנידוי שלו, שנידה אותך - נידוי, כיון שנידה אותך כדין, על שנדית אותו שלא כהלכה, שלא היה חייב נידוי  113 .

 113.  הרמב"ם שם (אות כד) מנה "המנדה מי שאינו חייב נידוי". והראב"ד שם כתב, שאופן זה חלוק הוא מכל האיסורים שמנאם הרמב"ם תחילה, שבכל האיסורים, יש חיוב על הבית דין לנדות את העובר עליהם, מה שאין כן באופן זה, שלולא שהיה אדם זה מקפיד על כבודו ומנדהו, לא היו הבית דין נזקקין לנדות את ריש לקיש. ובעיקר הדין כתב הבית יוסף בשם ר"י, שזהו דוקא כשהמנודה שלא כדין הוא תלמיד חכם, וכמו במעשה זה, שלא היו יודעים מי הוא זה ואיזה הוא, ויש לחוש שמא תלמיד חכם היה, אבל כשתלמיד חכם נידה שלא כדין לעם הארץ, אינו יכול לנדותו בעבור זאת. אולם המהרי"ק (סט) חידש, שכל זה נכון רק לשיטת הראב"ד הנ"ל, שהנידוי הוא מפני הקפדתו, ועל כן פשוט, שזהו דוקא בתלמיד חכם, אבל לדעת הרמב"ם, שבכל ענין היו מנדין אותו, אין לחלק בין תלמיד חכם לעם הארץ. וע"ע בש"ך (נט). עוד כתב הט"ז (כא), שדוקא כשהמנדה היה יודע שהוא מנדהו שלא כדין, אבל כשהיה טועה בדבר הלכה, והיה סבור שעושה כדין שמנדהו, אין לחייבו נידוי על כך.
ואילו הנידוי שלך, שנידת אותו - אינו נידוי, כיון שלא היה כדין.
שאל ריש לקיש: ומאי תקנתיה?
אמרו לו: זיל לגביה, לך אליו, דלישרי לך, שהוא יתיר לך את הנידוי שלו.
אמר ריש לקיש: לא ידענא ליה. איני מכירו, ואיך יותר לי נידויו!?
אמרו ליה: זיל לגבי נשיאה, דבכוחו לישרי לך נידוי של אחרים  114 .

 114.  הטעם, שהיו חוששין שאלמוני זה, חכם גדול הוא, ואין אפשרות להתיר למי שפחות ממנו בחכמה, ולכן הוזקקו לילך לנשיא, שבכוחו להתיר גם בענין זה. נימוקי יוסף. והרי"ף כתב להוכיח מכאן, שאין הלכה כאביי לעיל, אלא אפילו לאפקירותא יש להתיר מיד.
דתניא: נידוהו ואינו יודע מי נידהו - ילך אצל נשיא, ויתיר לו נדויו.
אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח - אין מנדין אותו, אלא אומר לו (מלכים ב יד) "הכבד ושב בביתך".
אבל אם חזר וסרח לאחר מכן - מנדין אותו, מפני חילול השם.
ופליגא דריש לקיש, הסובר שאין מנדים אותו לעולם.
דאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מנדין אותו בפרהסיא, שנאמר (הושע ד) "וכשלת היום, וכשל גם נביא עמך לילה", מלמד הכתוב: כסהו כלילה, כמו שבאפילת הלילה אין רואים  115 .

 115.  הרמב"ם (ז א) כתב, שזהו דוקא בחכם שזקן (מופלג) בחכמה, או נשיא, או אב בית דין, אבל שאר תלמידי חכמים מותר לנדותם כשסרחו, אלא שאין לקפוץ ולמהר בדבר. וכתב הכסף משנה שמקורו, ממה שלמדנו לעיל, שרב יהודה נידה לצורבא מרבנן, וכמו כן מבואר לקמן בגמרא, שמר זוטרא היה מנדה לפעמים צורבא מרבנן, ובכדי שלא לומר שהם חולקים על ריש לקיש, הוצרך לומר חילוק זה. עוד כתב הרמב"ם, שאפילו זקן בחכמה, אם הוא כירבעם בן נבט וחביריו, מנדין אותו.
וטעמו של דבר, כדי שלא יתבזה ברבים.
וכל נידוי הוא ביזוי ברבים, שהרי צריך להכריז עליו שהוא מנודה, כדי שלא יתקרבו אליו.
מר זוטרא חסידא, כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא - ברישא תחילה היה משמית נפשיה, עצמו, משום כבודו של המנודה שעומד לנדותו  116 , והדר, ורק אחר כך, בהיותו מנודה, משמית לדידיה, לצורבא מדרבנן.

 116.  התוס' נתנו שני טעמים בדבר. א. שהיה מצער עצמו על שהוצרך לנדות תלמיד חכם. ב. כדי שיזכור להתירו מנידויו, על ידי שיצטרך להתיר לעצמו.
והיה זה נידוי לפרק זמן קצר, עד שחזר לביתו.
כי הוה עייל באושפיזיה, כאשר היה נכנס מר זוטרא חסידא לביתו, שרי ליה לנפשיה, היה מתיר את נידויו העצמי, והדר שרי ליה לדידיה, לצורבא מדרבנן שנידה אותו  117 .

 117.  הר"ן (נדרים) ביאר הטעם שתלה היתר הנידוי בכניסתו לביתו, שהוא כדי שלא יכשלו בני ביתו ויקרבו אליו בעודו בנידויו. וע"ע בהערה 64. והשיטה הוסיף בשם רבינו יחיאל, שמכל מקום התיר הנידוי בפני המנודה, שהרי למדנו בנדרים, שאם נידהו בפניו, צריך גם כן להתירו בפניו. ומה שהתיר בתחילה לעצמו ואח"כ לצורבא מרבנן, ביארו התוס', כדי שיבוא זכאי ויכפר על החייב.
אמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו, ומיפר לעצמו  118  .

 118.  הגמרא בנדרים ביארה החידוש בדין זה, שלא נאמר "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". והר"ן שם הביא שנחלקו הראשונים בעיקר דין זה. שלדעת הרשב"א, דוקא באופן זה, שאינו מחוייב נידוי מצד הדין, אלא שהיה מנדה עצמו במידת חסידות, בזה יכול להתיר לעצמו, אבל כשהוא מחוייב נידוי מצד הדין, אף על פי שנידה לעצמו, אינו יכול להתיר לעצמו. אבל הרמב"ם לא חילק, והתיר בכל ענין.
אמר רב פפא: תיתי לי, יבוא לי טוב, משום דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם.
ומבארת הגמרא: אלא, כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא - היכי עביד רב פפא? כי הא, דבמערבא, בארץ ישראל, מימנו, היו נמנים חכמים להחליט אנגידא על מלקות דצורבא מרבנן, להלקות צורבא מרבנן על שסרח ולא נהג כשורה, ולא מימנו אשמתא, לא היו נמנים לנדותו, משום שהנידוי היה חמור בעיניהם ממלקות, והיו מעדיפים להלקותו.
ומבארת הגמרא: מאי, מהו לשון "שמתא"?
אמר רב: שם מיתה.
ושמואל אמר: שממה יהיה.
ומהניא ביה נכנסת בו מכת השמתא במנודה ועושה בו רושם לעולם, גם לאחר שהותר הנידוי, כי טיחיא בתנורא, כמו שמן שטחו אותו בתנור, שלעולם נשארת בו לחות השמנונית.
ופליגא דעה זו אודות מכת השמתא שאינה יוצאה לעולם, על דעתו דריש לקיש, שסבר שהיא יוצאת לגמרי.
דאמר ריש לקיש: כשם שנכנסת השמתא במאתים וארבעים ושמונה איברים של האדם, כך כשהיא יוצאה - היא יוצאה ממאתים וארבעים ושמונה איברים.
כשהיא נכנסת - דכתיב (יהושע ו) "והיתה העיר חרם".
"חרם" בגימטריא - מאתים וארבעים ושמונה הוו.
כשהיא יוצאה - דכתיב (חבקוק ג) "ברגז רחם תזכור".
"רחם" בגימטריא הכי הוו (ארבע מאות ארבעים ושמונה).
אמר רב יוסף: שדי השלך שמתא אפילו אגנובתא דכלבא על זנב הכלב - ואיהי השמתא, דידה עבדה, תעשה את שלה.
והיינו, שאפשר להטיל שמתא אפילו על זנב כלב שאינו מסוים, והיא תעשה את פעולתה.
דההוא כלבא דהוה אכיל מסאני את המנעלים דרבנן, ולא הוו קא ידעי רבנן מנו, מי הוא אותו הכלב. ושמתו ליה לכלב  119 .

 119.  הריא"ז מחדש, שאין נידוי חל אלא אם כן פירשו את שם המנודה, אבל כשהבית דין אמרו בסתם, שכל העושה כן יהיה בנידוי, אינו נעשה מנודה בכך. והקשה הקהלות יעקב, שממעשה זה יש להוכיח להיפך, שהרי נידו בסתם את הכלב העושה כן. ותירץ, שבנידוי יש שני דינים: א. הריחוק מבני אדם ודיני אבל הנוהגים בו. ב. הקללה שבדבר. ודברי הריא"ז נאמרו רק לענין הריחוק ודיני אבילות שבנידוי, אבל קללת הנידוי ישנה גם כשנידו בסתם. וכמו כן חל איסור השבועה שבחרם (יעויין הערה 79), אף על פי שהחרימו בסתם.
איתלי ביה נורא נתלתה אש בגנובתיה, בזנבו של הכלב, ואכלתיה, ושרפתו לכלב.
ההוא איש אלמא אלים דהוה קא מצער ליה לההוא צורבא מרבנן  119* .

 119*.  הריב"ש (רכ) הוכיח מכאן, שיש לחכם לנדות מי שביזהו (אף על פי שלא הרים עליו יד), שלשון "מצער" משמעותו בדברים בלבד. וכמו כן הוכיח זאת ממה שלמדנו לעיל, באותה אשה שהיתה יושבת בשביל וכו', שרב נחמן שאלה האם שמעה שמתא מפיו, הרי שהיה יכול לנדותה על כך, אף על פי שחטאה היה במה שחיסרה מכבודו, שלא קמה מפניו. וע"ע בש"ך (לח).
אתא הצורבא מדרבנן לקמיה דרב יוסף, לשאול את עצתו.
אמר ליה: זיל שמתיה.
אמר ליה: מסתפינא מיניה. מפחד אני ממנו.
אמר ליה: לך לבית דין, ושקילי וקח מהם פתיחא כתב שמתא עליה.
אמר לו: כל שכן דמסתפינא מיניה, שיש לי יותר לחוש, כי נטילת כתב שמתא מבית דין היא יותר חמורה בעיניו.
אמר ליה: לך לבית דין, שקליה וקח מהם כתב שמתא, ולאחר מכן אחתיה בכדא, תקע את תקיעת השמתא בתוך כד, כדי שלא ישמעו אנשים.

דרשני המקוצר[עריכה]