פרשני:בבלי:מועד קטן יא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מועד קטן יא א

חברותא[עריכה]

דתניא: הולכין  ליריד של עכו"ם, ולוקחין במחירי יום השוק, בהמה, עבדים ושפחות, בתים שדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן לאשר ולחתום על שטרי המכר, שלא יערערו עליו לאחר זמן, ואפילו שביום אידם אין נושאין ונותנין עמהם, ובהעלתו לפני הערכאות, מכבדם, ויש לחשוש כאילו הוא מודה בעבודה זרה (עיין רש"י וריטב"א ע"ז יג א), בכל זאת התירו לו, מפני שהוא כמציל מידם.
כי רק ביום זה הוא מוצא בזול. וצריך לבוא באותו היום לפני הערכאות היושבים לאשר את שטרי המכר, כי אם יבוא לאשר ביום אחר יפסיד, לפי שהמוכרים יחזרו ויערערו על המכר.
רב, שרא לחייא בר אשי למיגדל אוהרי לקלוע רשת לצידת דגים בחולא דמועדא.
ומבארינן: מאי טעמא התיר רב? היות ומעשה הדיוט הוא. אבל להכין איזלי, רשתות שצדים בהם עופות, אסור. מאי טעמא? היות ועשיית איזלי מעשה אומן הוא  214  .

 214.  המגן אברהם (תקמא א) מבאר, שאמנם עשית מכשירי אוכל נפש הותרה אפילו במעשה אומן, מכל מקום אין המצודה נחשבת כמכשירי אכילה, הואיל ואינה מתקנת ומכשירה הדבר לאכילה (כתנור וסכין), אלא שהיא ממציאה ומביאה אותו לידי האדם, ועל כן דינה כשאר צרכי המועד, שלא הותרו אלא במעשה הדיוט.
רב יהודה שרי בחול המועד לאמי תנורא (אמי, עושה התנורים), למיגדל תנורא לעשות תנור חדש.
וכן התיר לרבה בר עשבי למגדל מהולתא, לעשות נפה.
ומקשינן: איני! והא תני רבה בר שמואל ברייתא: ושוין תנא קמא ורבי יהודה, שנחלקו במתניתין אם מכבשין ריחים, שניהם מסכימים שאין גודלין תנור לכתחילה!?
ומתרצינן: לא קשיא.
כאן התיר רב יהודה לעשות תנור, בימות החמה, כגון בפסח שהתנור מתייבש מיד בחמה ויכול לאפות בו במועד, והוא מלאכה לצורך המועד שהתירוה.
ואילו כאן, במתניתין, מדובר בימות הגשמים, כגון בסוכות, שאין התנור יכול להתייבש זמן רב, ומלאכתו היא בכלל טרחא שלא לצורך המועד, ואסור  215 .

 215.  רש"י מפרש, שהחילוק הוא בין סוכות הקרוי "ימות הגשמים" לפסח הקרוי "ימות החמה". והקשה הגריעב"ץ, הרי הגשמים בחג הסוכות סימן קללה הן, וכמו כן למדנו (יומא כט) שסוף הקיץ קשה מימות הקיץ. ולכן פירש, שכונת הגמרא לחלק בין שנה פשוטה למעוברת. שבשנה פשוטה, פסח נקרא "ימות הגשמים" (שהוא אחר ימות הגשמים, ועדיין העולם צונן), וסוכות נקרא "ימות החמה", וכנ"ל, ובשנה מעוברת הוא להיפך, שפסח הוא "ימות החמה" (שהוא נמשך לתוך ימות החמה), וסוכות "ימות הגשמים". וכן פירש בחידושי הר"ן. ועיין מור וקציעה (תקמ). והרמב"ם (יו"ט ח יג) כתב, שמותר להעמיד התנור (כלומר, לטוח עליו בטיט מבחוץ כדי לשמור חומו), אפילו בימות הגשמים, ולא אסרו בהם אלא את בניתו לכתחילה. וכתב המגיד משנה, שהרמב"ם הוכיח כן ממה שלמדנו לעיל (י) בברייתא, שמותר להעמיד התנור וכירים, והיא היא תחילת הברייתא שאנו לומדים כאן (ועל מחלוקת תנא קמא ורבי אליעזר ששנינו שם סיימה הברייתא כאן "ושוין וכו"'), ואם כן, מאחר שהעמדנוה בימות הגשמים דוקא, שוב יש להוכיח שהעמדתה הותרה אפילו בימות הגשמים. וביאר המשנה ברורה (תקמ כ) טעם החילוק, שגם בימות הגשמים, שעדיין הטיח שמבחוץ לח הוא, יכולים לאפות בו, ואם כן צורך המועד הוא, ואינו דומה לעשית התנור מתחילה, שעדיין כולו לח, ואינו ראוי כלל למועד.
מתניתין:
א. עושין בחול המועד, מעקה לגג ולמרפסת, מעשה הדיוט, אבל לא מעשה אומן, היינו שמותר רק בהנחת אבן על גבי אבן בלי טיט, או ב"הוצא ודפנא", מענפים קלועים  216 .

 216.  כתב הריטב"א, שדין זה נכון בגג שאינו חייב לעשות בו מעקה (משום שאין משתמשים בו כל כך), ועושה מעקה לשמירה יתירה (או לצניעות. תוספות הרא"ש), אבל כשהוא חייב במעקה, מותר אפילו מעשה אומן. אבל הביאור הלכה (תקמ א) כתב, שמסתימת הראשונים נראה, שבכל ענין לא הותר מעשה הדיוט. ועיין מאירי. ועדיין יש להקשות ממה שנלמד לקמן (יט), שהתירו לעשות ציצית במועד כדרכו, אף על פי שיכול לעשותו מעשה הדיוט, מפני שהוא צורך מצוה, ולמה יגרע מצות מעקה ממצות ציצית. (ועיין עוד בביאור הלכה (תרלז א) שהתיר בנית סוכת מצוה במועד). אולם באמת אין כל המצוות שוות לענין היתר עשיתם במועד, שהרי הותר לתקן ספר תורה לצורך הקריאה במועד (תקמה ב), ולא הותר בנין בית הכנסת (במעשה אומן) אפילו כשאין להם מקום אחר להתפלל בו (תקמד א). ועיין תשובות הרשב"א (ד שכו) ופרי מגדים (תקמה א"א ד).
ב. שפין סותמים את הסדקין שבתנור, ומעגילין אותן במעגילה, שגוללין עץ גדול על קרקעית התנור ולוחץ עליהם ביד או ברגל כדי שיסתמו הסדקים בטיט. אבל לא ילחוץ את הטיט במלחצים שהוא כלי האומנים המחליקים את הטיט, הואיל ומעשה אומן הוא, אסור במועד.
ג. הציר הבולט מן הדלת וסובב בחור שבמפתן, ועליו מורכבת הדלת, והצינור, הוא החור שבמפתן שבו סובב הציר, והקורה הנקראית אצלנו משקוף, והמנעול והמפתח - כל אלו אם אירע שנשברו, מתקנן במועד, וחשיב דבר האבד, מפני הגנבים  217 .

 217.  מפרש הריטב"א, שהתירו כן מפני דבר האבד. וכמו שהתירו לעיל לבנות כותל חצירו, וכנ"ל.
ובלבד שלא ימתין מלפני המועד ותכוון לעשות מלאכתו לעת הפנאי ממלאכה במועד  218  .

 218.  כתב המשנה ברורה (תקמ שעה"צ כג), שזהו דוקא כשהניח בכונה לעשותו ברגל, אבל כשהיה יכול לעשותו קודם הרגל, ונתעצל או שכח ולא עשאו, אין זה בכלל כיוון מלאכתו במועד, ומותר. (ואינו כמכשירי אוכל נפש שהותרו ביום טוב, שבהם לא התירו אלא כשלא היה לו אפשרות כלל לעשותם קודם יום טוב).
ד. וכל כבשין, אוכלין שנוהגים לכבשן בחומץ ומלח באופן שהוא יכול לאכול מהן במועד, שכבישתן מהירה ואינו צריך להמתין לגמר כבישתן עד אחר המועד - מותר  219  לכובשן  220  במועד.

 219.  מדברי הרמב"ן נראה, שאף על פי שאין בדעתו להסתפק מהם במועד, מכל מקום מותר לו לכובשם, הואיל ואין קביעות בדברים אלו, וכיון שיתכן שלבסוף יהיה צריך להם במועד, התירו לו חכמים.   220.  האבני נזר (או"ח מח) כתב להוכיח מכאן, שאדם המניח בשבת קדירה על גבי האש, ולא נתבשלה עד מוצאי שבת, הרי הוא חייב משום בישול, שאם לא כן יקשה מאד, מדוע אסור לכבוש כבשים שאינם יכולים ליאכל במועד, והלא באופן זה אינו חשוב כעושה מלאכה במועד, שהרי תיקון האוכל נשלם ונגמר אחר המועד, (ואין לומר שהאיסור משום הטירחא שבדבר, אף על פי שאין עליה שם מלאכה, שהרי התוס' (יב) נסתפקו בעיקר הדין, האם אסרו חכמים במועד טירחא שאין עמה מלאכה), ועל כרחך שדבר זה נחשב מלאכה גמורה להתחייב עליה משום בישול, ואם כן, הוא הדין לענין איסור כבישת אוכלין שהוא מדרבנן, עיין רמב"ם (שבת כב י). וכן היא דעת הרש"ש (שבת עג). (אך יש לדון בראיה זו, שיתכן שאיסור זה אינו אלא מדרבנן, שגזרו שלא יתחיל בשבת במלאכה, אף על פי שתהיה נשלמת רק לאחר השבת).
גמרא:
והוינן בהא דשנינו במתניתין שעושה מעקה מעשה הדיוט:
היכי דמי מעשה הדיוט?
רב יוסף אמר, כגון שעושה המעקה רק בהוצא ודפנא שהוא קליעת ענפים של עצי דקל עם עצי דפנה.
ואילו במתניתא תנא: יכול לבנות את המעקה מאבנים, אלא שהוא צר בצרור, שמניחם אבן על גבי אבן, ושם צרורות עפר ביניהם כדי לחברם, ואינו טח בטיט, וזה חשוב מעשה הדיוט.
שנינו במתניתין: שפין את הסדקין, ומעגלין אותן במעגילה.
ותמהינן, השתא אפילו במעגילה אמרת שרי, על אף שהיא מעשה אומנות קצת. לשוף (לסתום באמצעות לחיצה) ביד וברגל, שאין עשיה זאת מעשה אומן כלל, מיבעיא, וכי צריך התנא לאשמועינן שמותר?
ומבארינן: הכי קאמר התנא במשנה: שפין את הסדקין, ומעגילין אותן דהיינו שלוחצין ביד וברגל בחוזק שהוא כעין מעגילה. ולא ממש במעגילה, אלא רק ביד וברגל.
אבל לא במלחצים, שזו אומנות גמורה ואסורה במועד  221 .

 221.  הקשה הריטב"א, שמהרישא יש לדקדק, שדוקא ביד וברגל כעין מעגילה מותר, אבל מעגילה עצמה, אסור, ואילו בסיפא נראה, שדוקא מחלצים, שהוא כלי ברזל, אסור, אבל מעגילה, שהיא של עץ, מותר. ותירץ, שכונת המשנה בסיפא לאסור אפילו כעין מחלצים, כלומר, מעגילה. והנחלת דוד כתב ליישב, שאמנם מחלצים נחשב כמעשה אומן יותר ממעגילה, מכל מקום מעגילה יש בה יותר טירחא ממחלצים, ואם כן נמצא, שבכל אחד יש סברא להחמיר יותר מבחבירו, ולכן, מתחילה היינו סבורים שמעגילה מותרת ומחלצים אסור, שהוא מעשה אומן יותר, אבל לפי המסקנא אנו מפרשים, שהתנא השמיענו איסור במחלצים, אף על פי שיש בו טורח פחות ממעגילה, וכל שכן במעגילה שאסור. ועיין שו"ת מהרי"ט צהלון (א עד).
שנינו במתניתין: הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנן במועד.
ותיקונים אלו נעשים באמצעות הכאה בפטיש, ולכן מקשינן:
ורמינהי סתירה: תנן במסכת מעשר שני: עד ימיו של יוחנן כהן גדול (שתקן כמה תקנות שהובאו שם במשנה), היה פטיש של מתקני דבר האבד, מכה בירושלים בחול המועד. והוא גזר שלא להכות בפטיש במועד משום הפרסום שברעש התקון, שיש בו משום ביזוי המועדות  222 .

 222.  רש"י בסוטה (מז) מפרש, שהיו עושים מלאכתם לצורך דבר האבד. (כתיקון מנעול ומפתח). ובחידושי הר"ן כתב, שהיו עושים המלאכה לצורך אכילתם, כדין מי שאין לו מה לאכול (לקמן יג). (ולכאורה ביאור דבריו, שאמנם מותר לעשות מעשה אומן לצורך דבר האבד, אבל אסור לעשות בשכר, ועל כרחך, שעשו כן לצורך מחיתם. ועיין (תקמב א) ברמ"א ובביאור הלכה שם. או שטעמו על פי המבואר במסקנת הגמרא, שלרבי יוסי מותר להכות בפטיש, אף על פי שמשמיע קול גדול, והוקשה להר"ן ממה שמבואר לקמן (יב ב), שלדעת רבי יוסי אין לעשות מלאכת דבר האבד במחובר, משום שהוא בפרהסיא, וכמו שפירש רש"י שם, ומכח זה הוכרח לומר, שהנידון כאן הוא במי שאין לו מה לאכול).
וקשה, איך התירו במתניתין תיקוני דלתות, והרי משמע כי רק עד ימיו של יוחנן כהן גדול, אין, היו מתקנים. אבל מכאן ואילך, לא!?
ומתרצינן: לא קשיא.
כאן שאסר יוחנן כהן גדול, מדובר בפטיש דנפחי, שעושה קול גדול, ולכן אסרו, כי האיסור הוא להשמיע קול  223 .

 223.  מפרש רש"י משום איסור הולדת קול. וכונתו למה שלמדנו בעירובין (ק), שלדעת עולא ואביי, אסור לספוק את כפיו בשבת כדי להשמיע קול שעל ידי כן יברחו העופות, אף על פי שאינו קול שיר. והרא"ש (מע"ש ה טו) מפרש, שאסרו השמעת קול הפטיש, מפני זלזול המועד שיש בזה. אבל בתוספות הרא"ש כאן פירש, שאסרו משום מראית העין, שהשומעים קול הפטיש יסברו שעושים מלאכה שלא לצורך דבר האבד.
ואילו כאן במתניתין שמתקנים במועד, היינו בפטיש דנגרי, של עץ, וכן שאר התיקונים שנמנו במשנתנו, שאין בתיקונן רעש גדול.
ודחינן: מתקיף לה רב חסדא: אם כן, יאמרו האנשים: קלא רבה אסיר ואילו קלא זוטא שרי!? והרי האיסור הוא להשמיע קול במועד!
אלא, אמר רב חסדא חילוק אחר ליישב סתירת המשניות: לא קשיא. הא דמתניתין דידן, במגלי, במשור גדול, שאינו עושה קול כלל. ואילו הא דגזר יוחנן, בחציני, בגרזן שעושה קול, ואסור.
רב פפא אמר: כאן, מתניתין, מדברת קודם גזירה. כאן, במסכת מעשר שני, שאסר יוחנן כהן גדול, מדובר לאחר גזירה.
רב אשי אמר: הא דאסרו, היינו כשיטת רבי יהודה (לקמן יב א) הסובר שאף במלאכת דבר האבד צריך שינוי.
ואילו הא במתניתין דידן התירו, כשיטת רבי יוסי, דפליג עליה לקמן, וסבר אין צריך שינוי בדבר האבד.
ומצינו שכך הוא ביאור פלוגתייהו לקמן, האם אף בדבר האבד צריך שינוי: דאמר רבי יצחק בר אבדימי, מאן תנא, כפי איזה תנא נשנית הברייתא המצריכה שינוי במועד במלאכת דבר האבד? על כרחך לפי התנא הסובר דלא כרבי יוסי, כי לפי רבי יוסי אין צריך לשנות!  224 

 224.  עלה בידינו לפי המסקנא, שסיבת האיסור איננה מפני השמעת הקול, אלא משום עצם המלאכה, שהיא נצרכת ליעשות בשינוי, לרבי יהודה. ואם כן צריך לומר לכאורה, שדברי רש"י והרא"ש הנ"ל אינם אלא לפי הסלקא דעתך. ועיין קרן אורה. עוד יש לעיין, לפי מה שכתב הר"ן הנ"ל, שהיו עושים מלאכתם כדי שיהיה להם לאכול, אם כן, לשם מה הוצרכנו להעמיד בדבר האבד, והלא מפורש לקמן (יב ב), שלרבי יוסי, מותר לעשות מלאכה כדי להשתכר לצורך אכילה, בלא שינוי.
אמר רבינא, כמאן מדלינן האידנא קביותא דדשא בחולא דמועדא. על דעת מי מהתנאים סומכים אנו בזה שמחזירים ומגביהים את המשקוף שיצא ממקומו, בחול המועד.
כמאן, כר' יוסי. שמתיר לעשות מלאכה לצורך דבר האבד, ללא שינוי.
ומבואר שבכך פליג רבי יוסי עם רבי יהודה.
שנינו במתניתין. כבשין שהוא יכול לאכלן במועד, כובשן.
בנהר בדיתא היה מקום הנקרא לבאי, שצדו בו הרבה כוורי דגים. ועשו זאת על ידי שהטו את מי הנהר, ונשארו הדגים.
אזיל כולי עלמא במועד, צוד, צדו ואייתי כוורא.
שרא להו רבא לממלח מינייהו ולהכינם בכך לאחר המועד, שבמליחתם המרובה אי אפשר לאכלם כעת.
אמר ליה אביי: והא תנן במתניתין כי רק כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד, כובשן. והרי את הדגים הכבושים האלו אי אפשר לאכול במועד!
אמר ליה רבא לאביי: הני דגים, כיון דמעיקרא אדעתא דאכילה איתינהו  225 , הביא אותם, ואי שביק להו, אם ישאירם בלי מליחה פסדי, לפיכך כפרקמטיא האבד דמי, ושרי מפני ההפסד.

 225.  בפשוטו משמע מלשון זה, שאילו היו נוטלים שלא לצורך המועד, היה אסור להם למלחם בדיעבד, ורק מפני שתחילת לקיחתם היתה לצורך אכילה במועד, התיר להם למלוח כדי שלא יפסדו. ובהערה 1 הבאנו דעת הריטב"א והמגן אברהם, שאסרו ההנאה ממלאכת חול המועד כשנעשית שלא לצורך המועד. אולם גם לדעת הבית מאיר שהתיר יש ליישב ולומר, שמכל מקום לא התירו לעשות מלאכה לצורך שימורם, ולכן, אילו היו לוקחים הדגים לצורך אכילתם אחר המועד, היה נאסר למלחם. וכתב הרא"ש, שמדברי הגמרא יש ללמוד, שרבא לא התיר לקחת הדגים לכתחילה לצורך אחר המועד, אף על פי שישנם הרבה קופצים עליהם, ואם לא יקחו עתה מן ההפקר, שוב לא יהיה מהם לאחר המועד, ואין זה נחשב כדבר האבד. והקשה בשם הראב"ד, שהרי נתבאר לעיל, שכל ריוח שודאי אינו מזדמן לאחר המועד, הרי הוא נידון כדבר האבד, עיין הערה 212. ואכן הרמב"ן והריטב"א הוכיחו מכאן, שמניעת ריוח אינה נחשבת כהפסד, ושלא כדעת הרא "ש. ותירץ הראב"ד, שיש לחלק בין פרקמטיא למציאה, שפרקמטיא, עיקר פרנסתו של אדם זה תלויה בו, שלוקח בזול ומוכר ביוקר, ולכן נחשב מניעת ריוח זה כדבר האבד, מה שאין כן במציאה והפקר, שאין האדם ניזון ומתפרנס מהם, אלא הוא דבר שנזדמן לו לפי שעה, לכן לא החשיבו דבר זה כהפסד. (אלא הרי הוא כהשקאת בית הבעל, שלא התירוה מפני מניעת ריוח. ביה"ל תקלט ה ד"ה ואפילו). עוד חילק הראב"ד בין מלאכה האסורה למקח וממכר, וכמו שהבאנו שם חילוק זה בשם הנימוקי יוסף. ויש נפקא מינה משני תירוצים אלו לענין הלכה, שלפי תירוץ א', מותר לעשות אפילו מלאכה גמורה לצורך ריוח, במקום שודאי לא יזדמן לו לאחר המועד, אבל לפי תירוץ ב', אין להתיר מלאכה לצורך זה. והשו"ע (תקלג ג) פסק כתירוץ א'. ויעויי"ש בביאור הלכה שאין הדבר ברור.
ואיכא דאמרי, הא דשרי להו רבא, לא היה זה בדיעבד, לאחר שהביאו את הדגים, אלא התיר להם לכתחילה למיצד  226  , מיזל איתויי  227  , ומימלח.

 226.  המרדכי הוכיח מכאן, שציידי דגים מותר להם לצוד בפרהסיא במועד, ואינם כציידי חיות ועופות, שמבואר לקמן (יג) שאסורים לצוד בפרהסיא. וטעמו, שאין דרך לצוד דגים מיום אחד לחבירו, ואם כן, הכל יודעים שצידה זו נעשית לצורך המועד, מה שאין כן בחיות ועופות, שהם נשמרים ימים רבים, ויבואו לחשדם שעושים במלאכתם לצורך חול. ועיין מגן אברהם (תקלג י) שנחלק בזה. ויתבאר שם הערה 89.   227.  המגן אברהם (שם ז) מפרש, שצידה זו היתה באמת לצורך המועד, ואף על פי שמבואר לקמן (יב), שלדעת רבנן אין היתר לטחון במועד יותר מן הצריך לו בריוח, כאן יש סברא להקל, הואיל ועל כל צידה וצידה יש לומר שמא עתה יעלה בידו דג משובח יותר מכל הדגים הקודמים לו, ואם כן יש בזה צורך המועד. (אף על פי שעיקר מטרתו היא להותיר לאחר המועד). וכן נקטו הגר"א והפרי מגדים (תקלז ח). והקשה הגרע"ק איגר, שאם כן, אין מובן במה נחלקו שתי הלשונות בגמרא, שהרי לדעת שניהם עיקר הצידה היתה לצורך האכילה במועד, וכיון שצדו ונותר בידם, ודאי יש להתיר למולחם מפני דבר האבד. ועיין עוד בחזון איש.
ועל זה אמר ליה אביי: והא אנן דוקא "כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד, כובשן" - תנן! ועל כך השיב רבא ואמר ליה: הני דגים שמולחן היטב נמי, מתאכלי במועד עצמו אגב איצצא, כשסוחט המלח מהן. היות והסחיטה מרככת את הדג ועושה אותו ראוי לאכילה. ולכן מותר לכובשן במועד  228 .

 228.  ואף על פי שעתה יכול הוא כבר לברר איזה דג רוצה למאכלו, מכל מקום, הואיל ומן התורה אין עיבוד באוכלין, ואין איסור במליחה זו אלא מדרבנן, הקילו חכמים למלוח כולם כל זמן שאין מבורר דבר זה. מגן אברהם על פי השעה"צ (ל). ובבי' הגר"א (שם) נראה לכאורה, שאפילו אין המליחה כלל לצורך המועד, מותר.
כי הא דמצינו אצל שמואל, שעבדו עשו ליה שיתין איצצי, רחצו וסחטו את הדג שישים פעמים, עד שנהיה ראוי לאכילה מחמת הסחיטות המרובות, ואכל אותו ללא בישול.
וכן אירע אצל רבא, כאשר איקלע לבי ריש גלותא. עבדין ליה שיתין איצצי, ואכל.
רואים אנו ששייך לאכול דג שנמלח הרבה, על ידי רחיצה.
רב איקלע לבי רב שפיר במועד. אייתו לקמייהו הביאו לפניהם ההוא כורא, דג שהיה עשוי: תילתא בישולא, שליש ממנו היה מבושל, תילתא מילחא, שליש מלוח, והמליחה כללה רחיצה וסחיטה, ותילתא טוויא, ושליש צלוי.
אמר רב: אמר לי אדא, שהיה ציידא: כוורא - סמוך למיסרחיה מעלי!
כלומר, טוב לאכול את הדג כשהוא קרוב לסוף הזמן שיסריח, יותר מאשר לאוכלו בזמן הקרוב לצידתו  229 .

 229.  כתבו התוס', שבזמן הזה אין מחזיקים כן, ויתכן שנשתנו הטבעים בענין זה, כמו עוד רפואות שנזכרו בגמרא, שאינן מועילות בזמנינו. עכ"ד. ועיין כעין זה במשנ"ב (קעג ג).
ואמר רב: אמר לי אדא ציידא: כך ראוי לעשות עם דג:
כוורא - טוויא באחוה! צלה את הדג במלח, לפי שהמלח הוא אחיו של הדג, ששניהם נבראו מהמים.
אסוקיה - באבוה! ואחר צלייתו טוב ליתנו במים צוננים. והמים קרויים אביו של הדג, שמהם יצא.
מיכלי - בבריה! אוכלים את הדג בציר השמנונית היוצא ממנו, והציר קרוי "בנו של הדג", כי הוא יוצא מהדגים.
אשתי עליה, שתה אחרי אכילת הדג מים - שהם אבוה!
ואמר רב, אמר לי אדא ציידא: אדם שאוכל כוורא, תחלי, שחלים, וחלבא - לאחר אכילתם ליטעון גופא, כדאי לו ללכת הרבה, ולא ליטעון פוריא, ולא ילך לישן על המיטה מיד אחר אכילתם.
ואמר רב: אמר לי אדא ציידא: כוורא, תחלי וחלבא - טוב לשתות אחר אכילתם מיא, ולא שיכרא, שיכר.
ואם אינו רוצה לשתות מיא, עדיף לשתות שיכרא, ולא חמרא, יין.

דרשני המקוצר[עריכה]