פרשני:בבלי:מנחות כד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות כד א

חברותא[עריכה]

כי סליק כשעלה רב כהנא לארץ ישראל אשכחינהו מצאם לבני רבי חייא דיתבי שישבו וקאמרי: עשרון סולת שהקדישו למנחה שחלקו לשני חלקים,  והניחו בביסא בכלי שבוללין בתוכו את המנחה באופן ששני החצאין אין נוגעין זה בזה, ונגע טבול יום באחד מהן, מהו שיטמא את החצי השני שלא נגע בו? (דוקא בטבול יום נסתפקו, משום שאין טומאתו חמורה, והנטמא ממנו אין בכחו לטמא אחרים, אבל באדם טמא אין להסתפק, משום שהשמן שבמנחה נטמא ממנו ומטמא את הכלי, והכלי מטמא את כל מה שבתוכו - רש"י, עפ"י עולת שלמה).
וצדדי הספק הם: כי תנן: כלי מצרף מה שבתוכו להיות אחד, שאם נגע טמא בחתיכה אחת שבכלי כל החתיכות הנמצאות שם טמאות, אם הם של קדש, כאילו הן חתיכה אחת, הני מילי היכא דנגעי החתיכות בהדדי, אבל היכא דלא נגעי בהדדי לא מצטרפין ולא נטמא אלא מה שנגע בו הטבול יום, או דלמא לא שנא?
אמר להו איהו רב כהנא: מי תנן "כלי מחבר"!? שהיה משמע דוקא שהם נוגעים זה בזה, הכלי מחברן להיות אחד, "כלי מצרף" תנן שמשמע כל דהו, אפילו שאין נוגעים, מצרפן הכלי כאילו הם נוגעים.
תו איבעיא להו: הושיט חצי עשרון סולת אחד שאינו שייך למנחה לביניהן בין שני החצאים האלו, ונגע בו הטבול יום מהו שיטמא את שני החצאים? האם הכלי מצרף גם את החצי הזה שאינו שייך למנחה, עם שני החצאים כאילו הם אחד?  98 

 98.  לפי רש"י הנידון היה האם הכלי מצרף רק את החלקים שהם ממנחה אחת, שמאחר והם צריכים את הקידוש של הכלי יחד, משום כך מועיל הכלי גם לצרפם לענין טומאה, אבל אם יש בכלי מנחה שאינה ראויה להצטרף כלל עם שאר החלקים, משום שהיא מנחה אחרת, אין הכלי מצרף כלל אותה מנחה, (בין יהיה זה עשרון או חצי עשרון), או שאין חילוק כלל, ובכל ענין הכלי מצרפם, ועל זה השיב להם שבאמת אין הכלי מצרף אלא באופן שכולם צריכים לקידוש כלי יחד. וכן מבואר לקמן (בעמ' ב) בדברי אביי ורבא, שהכלי מצרף רק שני חלקים ממנחה אחת. והקרן אורה העיר שאם כן למה הזכירו בדבריהם "הושיט אחד לביניהן", והרי גם אילו היתה אותה מנחה מן הצד, היה מקום להסתפק ספק זה. אולם מדברי הרמב"ם (אבות הטומאה יב ח) מבואר שעיקר דין זה שדבר שאינו ראוי להתקדש בכלי אינו מצטרף לענין טומאה, היה ידוע להם, וכל הספק היה באופן שאותו דבר שאינו ראוי לכלי מפסיק בין החלקים הראויים לכלי, האם זה יגרום שגם החלקים הראויים לכלי לא יצטרפו לטומאה, והשיב להם שבאמת באופן זה לא יצטרפו כלל, הואיל ויש הפסק ביניהם.
אמר להו רב כהנא: הצריך לכלי, דהיינו הסולת של המנחה, הכלי מצרפו, אבל חצי העשרון הנוסף שאין צריך לכלי, אין כלי מצרפו! וממילא לא נטמאו שני החצאים האחרים שלא נגע בהן הטבול יום  99 .

 99.  התוס' הקשו שבמסכת חגיגה (כג-כד) משמע שרב כהנא סובר שגם כשאין צריך לכלי הכלי מצרף עכ"פ מדרבנן, ובאמת הר"ש (טהרות א ט) כתב מכח זה לפרש שרב כהנא בסוגיין דיבר רק לענין דין דאורייתא, אבל מודה הוא שמדרבנן יהיה הכלי מצרף, (וכן יתפרש לפי דבריו, מימרא דאביי ורבא לקמן בעמ' ב). והתוס' תירצו (בתירוצם הב') שבאמת כשא"צ לכלי כלל אינו מצרף אפילו מדרבנן, אבל בסוגיא דחגיגה מדברים בשירי מנחה, שאמנם עתה א"צ לכלי, אבל קודם קמיצה היו צריכים לכלי, ועל כן החמירו בזה רבנן שיהיה מצרף, עכ"ד. והנה הטורי אבן (חגיגה שם) נקט בפשיטות שכאשר נמצאים חלקי המנחה בכלי שאין לו תוך, אין החלקים מצטרפים לטומאה (עכ"פ מן התורה), משום שאינן ראויים להתקדש בכלי זה, ועיי"ש שמכח זה תמה על תירוץ א' שבתוס' כאן, ולכאורה כדבריו משמע קצת מדברי הר"ש בטהרות, עיין שם היטב. ובעיקר דין זה דא"צ לכלי אין הכלי מצרפן הקשו הטורי אבן וטהרת הקדש, שבחגיגה (כ ב) למדנו במשנה, חומר בקודש מבתרומה, שבקדש הכלי מצרף לטומאה, מה שאין כן בתרומה, ואם גם בקדש אין צירוף אלא אם כן צריך לכלי, אם כן מנין לנו שהוא חמור יותר מתרומה לענין זה, והרי תרומה לעולם א"צ לכלי, ולכן לא שייך שיהיה בה דין זה של צירוף לטומאה, ואין זה משום שהיא קלה מקדש לענין זה. והנה הרמב"ם (אבות הטומאה יב ז) הביא דין דצירוף כלי לענין צימוקין וגרוגרות, (וכגון שיש בדעתו ליתנם אח"כ לתוך שיירי מנחה כדי לאוכלם יחד, שבענין אחר אין למצוא צימוקין וגרוגרות של קדש, כ"כ החזו"א (לא ו)). והקשה הטורי אבן הרי אינם צריכים לכלי ואם כן למה מצרפן, ועיי"ש שהוכיח שאפילו מאן דאמר צירוף כלי אינו אלא מדרבנן, (עיי' חגיגה שם, וכן פסק הרמב"ם שם), מכל מקום מודה הוא שאם א"צ לכלי, אינו מצרפן, והניח בקושיא. והחזו"א שם הגדיל הקושיא, שהרי הרמב"ם עצמו (שם הל' ח) פסק בפירוש דין זה דדוקא כשצריך לכלי הוא מצרפן, וכן בהלכות פסולי המוקדשין (יא כו), עיי"ש, והחזו"א יישב שבאמת מדרבנן אפילו כשא"צ לכלי הוא מצרפן, וכמו שמשמע בסוגיא דחגיגה, ודוקא כשנמצאים בכלי שתי מנחות שונות, שאינם מצטרפים בכלי להיות אחד, מאחר שהדבר ניכר שאין ביניהם צירוף, משום כך לא גזרו חכמים שיצטרפו לטומאה.
תו איבעיא להו: הושיט טבול יום את אצבעו ביניהן באויר שבין שני החצאים ולא נגע בהם, מהו שיטמא מה שבתוכו?  100 

 100.  הטהרת הקדש מבאר שיסוד הספק הוא, שמאחר ולמדנו שחלקי המנחה מצטרפין לענין טומאה, אם כן יש לומר שהגדר הוא שאנו מחשיבים כאילו כולה היא כמקשה אחת, וכאילו מלאנו האויר שביניהם במנחה, (דוגמת דין לבוד), ועל כן אם יגע באויר שביניהם יהיו נטמאין, שהרי הוא כאילו נגע במנחה עצמה. והנה הטורי אבן הקשה איך יתכן לומר שאויר הכלי גורם טומאה לקדש, והרי לשון המשנה בחגיגה הוא "הכלי מצרף מה שבתוכו", כלומר שהצירוף הוא בחתיכות הקדש, ואם היה טומאה באויר הכלי אין אנו צריכים כלל לצירוף החתיכות, שכולם נטמאו מאויר הכלי, ולכן כתב שישנם באמת (לפי הסלקא דעתך) שני הלכות בצירוף כלי, א', שהאויר כלי טמא, ב', שהכלי מחברן להיות אחד, יעויי"ש, אולם לפי דברי הטהרת הקדש יש לומר, שבאמת אין טומאה באויר הכלי כשלעצמו, ורק כאשר יש בהם חתיכות קדש שאז הכלי מצרפן, ומאחר שגדר הצירוף הוא למלאות האויר שביניהם, משום כך יש גם כן טומאה באויר שביניהם. ובאמת שהטהרת הקדש דקדק מלשון הגמרא "הושיט אצבעו ביניהם", שמשמע שכל הנידון לומר שיש טומאה באויר הכלי, הוא דוקא בין החתיכות, וכמו הסברא הנ"ל, אולם מהשואת הגמרא לאויר כלי חרס משמע לכאורה להיפך.
אמר להו רב כהנא: אין לך דבר שמטמא מטומאה הנמצאת באוירו אלא כלי חרס בלבד ולא שאר כלים! הדר רב כהנא איהו בעא מינייהו מבני רבי חייא: מהו לקמוץ מחצי עשרון זה שבביסא ותועיל הקמיצה גם על חצי זה?
וצדדי הספק הם: האם ענין זה של צירוף כלי שכל מה שבתוכו נעשה אחד הוא דאורייתא ואפילו לקמיצה אומרים כן, או דלמא דרבנן הוא, ורק לחומרא כגון לענין טומאה נאמר דין זה, אבל לענין שתועיל הקמיצה מחלק אחד על השני כאילו הם נוגעים זה בזה לא?  101 

 101.  רש"י מפרש שהנידון הוא האם צירוף לענין טומאה הוא מן התורה או מדרבנן, ובה תלוי גם כן הדין לענין קמיצה, שמאחר ולמדנו לקמן מפסוק שצריך לקמוץ באופן שהקומץ והשיריים מחוברים יחד בשעת קמיצה, על כן אם אין הכלי מצרף מן התורה, צריך שיהיו בדוקא נוגעין זה בזה. והאחרונים הקשו, שהרמב"ם (אבות הטומאה יב ז) פסק שצירוף לטומאה הוא מדרבנן, ואילו לענין קמיצה פסק (פסוה"מ יא כג) שהוא ספק אם צריך שיהיו נוגעין זה בזה בתוך הכלי. ותירץ הקהלות יעקב (טז) שחילוק גדול יש בין הנושאים, שלענין טומאה הדין צירוף נצרך כדי לעשות החלקים כגוף אחד ממש, אבל אין מועיל לעשותם רק כנוגעין זה בזה, שהרי אוכל קדש הנוגע בטבול יום אינו פוסל אחרים הנוגעים בו, מה שאין כן לענין קמיצה, אין צורך להחשיבם כאילו הם מחוברין, ודי לנו במה שיהיו נחשבין כנוגעין זה בזה, ואם כן נידון הגמרא כאן היה האם מה שלמדנו מהפסוק ד"כף אחת", שהכתוב עשה כל מה שבכף כאחד, הוא מן התורה, ולכן מועיל זה לענין קמיצה, שאנו דנים כאילו החלקים נוגעים זה בזה, אבל לענין טומאה ודאי שאין מועיל מן התורה, הואיל ואין ללמוד מהפסוק שהצירוף עושה אותם כגוף אחד ממש, אלא כנוגעין זה בזה.
אמרו לו בני רבי חייא: זו לא שמענו, אבל כיוצא בו שמענו, דתנן במשנה: שני מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות, ואם לאו פסולות  102 .

 102.  הקשה הטורי אבן בחגיגה שם, מאחר והיה פשוט לבני רבי חייא שהכלי מצרף לענין קמיצה כשאינם נוגעים, אם כן מדוע נסתפקו הם בתחילת הסוגיא אם צירוף כלי לטומאה נאמר דוקא כשנוגעים זה בזה, והרי אם מועיל לקמיצה שהוא לקולא, כ"ש שיועיל לטומאה שהוא לחומרא, והניח בקושיא, ואולי יש ליישב בזה ע"פ מה שהובא בהערה הקודמת בשם הקהלות יעקב, שלענין טומאה אנו נצרכים לעשותם כגוף אחד, מה שאין כן לענין קמיצה שאין צריך אלא שיהיו כנוגעין, ואם כן יש לומר, שלקמיצה, אף על גב שאינם נוגעים, מכל מקום על ידי צירוף כלי הרי הם כנוגעים, אבל לענין טומאה, דוקא כשנוגעים מועיל הצירוף כלי לעשותם כגוף אחד, אבל אין מועיל הצירוף לעשות שני דברים, כלומר שהם כנוגעים ושהם כגוף אחד.
ודייקינן: כי יכול לקמוץ מיהא מכל אחד על ידי שנשאר מעט סולת שאינו מעורב במנחה השניה כשרות, והבינה הגמרא, שאותו מעט סולת עומד בצד הכלי ולא נוגע בתערובת, ואם כן אמאי מועילה הקמיצה לתערובת, הרי הך דמערב הא לא נגע בקומץ? אלא ודאי משום שהכלי מצרף כל מה שבתוכו לענין קמיצה, ואפשר ללמוד מכאן שיש צירוף אפילו לענין קמיצה, שדין צירוף הוא דאורייתא!
ודחינן: אמר רבא: דלמא מתניתין כשהקומץ אינו עומד בפני עצמו, אלא צורת התערובת היא באופן שהגושין של המנחה הם מחולקין בצד אחד, ושם ניכר כשקומץ מכל מנחה בפני עצמה, ובצד השני מחוברין הם כל התערובת, והם עשויין כמסרק שמצד אחד מחובר ומצד שני שיניו מפוזרות, ונמצא שהקומץ אף הוא מחובר לכל חלק שבמנחה ואין צריך לצירוף כלי.
מאי הוי עלה על הבעיה הזאת האם מועיל צירוף כלי לענין קמיצה (האם אפשר לפשוט את הספק)?
אמר רבא: תא שמע: דתניא: כתוב בסדר קמיצת המנחה "והרים ממנו בקומצו", ודורשים מהמילה "ממנו" - מן המחובר, דהיינו שהקומץ יהיה מחובר למנחה, שלא יביא עשרון סולת בשני כלים ויקמוץ מכלי אחד על השני  103 xxx

 103.  הר"ש במעשר שני (ג יב) הקשה מדוע כאן מצריכים שיהיו בכלי אחד בדוקא, ואילו לענין הדין שצריך להפריש תרומה מן המוקף, שנלמד גם כן מהפסוק ד"והרמותם ממנו", למדנו במשנה שם שאינן צריכים להיות בכלי אחד, ותירץ שמאחר והמנחה טעונה כלי שרת בקמיצתה, משום כך מתפרש "ממנו" הנאמר בה, לענין שיהיו בכלי אחד, מה שאין כן לענין תרומה שאינה צריכה כלי בהרמתה, דיינו במה שהם סמוכים זה לזה.
ודייקינן: כל החסרון הוא דוקא משום שחלקו בשני כלים, הא אבל אם שני החלקים הם בכלי אחד דומיא דשני כלים, דהיינו שאינם נוגעים זה בזה, כמו מנחה בשני כלים שאין חלק אחד נוגי בחבירו, קמיץ מאחד על השני! הרי שגם לענין קמיצה יש צירוף כלי.
ודחינן: אמר ליה אביי: דלמא מה שממעטים שני כלים הוא באופן שנוגעים זה בזה והיכי דמי כגון קפיזא בקבא בכלי אחד שבתוכו שני בתי קיבול, ודופן מפריד ביניהם לכל גובה הכלי, דאף על גב דעריבי שמעורבים שני חלקי העשרון מעילאי, בגודש שמעל שפת הכלי, כיון דמיפסק מחיצתא דקפיזה מתתאי בתוך הכלי לכל גובהו, הרי זה נחשב לשני כלים ולא יקמוץ מאחד על חברו  104 .

 104.  לפי רש"י הפירוש הוא שיש בכלי שני חללים זה בצד זה, והמחיצה שביניהם מגעת עד שפת הכלי, והמנחות מתערבים מעל גבי חלל הכלי וחוצה לו, ומאחר ואין צירוף ביניהם בתוך חלל הכלי, אינן חשובים כמחוברין, אבל בעריבת התרנגולים, שהמחיצה החולקת בין החללים אינה מגעת עד שפת הכלי, ואם כן מתערבים המנחות תוך חלל הכלי, ועל כן חשובים כמחוברים. אולם הרמב"ם (פסוה"מ יא כא-כב) מפרש שבקפיזא דקבא מאחר והמחיצה מגעת עד שולי הכלי, משום כך אינן כמחוברין, ואפילו יתערבו בתוך חלל הכלי למעלה מהמחיצה, אבל עריבת התרנגולים המחיצה שבה היא תלויה ואינה מגעת לשוליה, ועל כן הן כמחוברין כשמתערבים תחתיה.
ומה דדייקינן: הא כלי אחד דומיא דשני כלים אפשר לקמוץ, מדובר גם כן כשנוגעים, והיכי דמי כגון עריבת תרנגולין שיש בתוכה מחיצה לחלק בין המים למורסן, ואף על גב דמיפסקן מחיצתא אינה נחשבת לשני כלים דהא נגיע שני חלקי העשרון זה בזה כשהן בתוך אויר הכלי, לפי שאותה מחיצה נמוכה ואינה לכל גובה הכלי ומעל אותה מחיצה מעורבים הם.
אבל הכא, בעשרון שחלקו והניחו בביסא זה בצד זה, דלא נגיע כלל חלקי העשרון זה בזה, תיבעי לך אם יש צירוף כלי לענין קמיצה. (ונשארה הגמרא בספק).
בעי רבי ירמיה: שני חצאי עשרון שאין נוגעים זה בזה, ויש ביניהם צירוף כלי על ידי שנמצאים בכלי אחד, ועוד חצי עשרון נמצא מחוץ לכלי ומחובר לחצי האחד שבכלי על ידי חיבור מים הנמצאים ביניהם, ונגע טבול יום באותו החצי השני שבכלי (שאינו מחובר לזה שבחוץ על ידי מים), ונטמא חצי השני שבתוך הכלי משום צירוף כלי, מהו שיטמא גם את החצי (השלישי) שבחוץ?
וצדדי הספק הם: כי תנן מה שלמדנו במשנה שכלי מצרף מה שבתוכו לקדש, הני מילי זה דוקא דגואי לאותו שבתוך הכלי מועיל הצירוף, אבל דבראי החיצון לא הוי כמחובר להחצי הראשון, כיון שאינו עמו בכלי וגם לא מחובר עמו במים  105 , או דלמא כיון דמחבר החיצון להחצי השני על ידי מים, מחבר נמי לחצי הראשון, ונחשבים כולם כמחוברים יחד?

 105.  הנתיבות הקדש מבאר שרבי ירמיה נסתפק האם על ידי צירוף כלי לטומאה הרי הוא כאילו נגע בכל החתיכות קדש שבכלי, וממילא יהיה נטמא גם מה שחוצה לו, על ידי חיבור המים, או שהוא רק פסול של טומאה לענין דיני קדש, אבל אינו טמא בעצם, (וכעין מה שהובא בשם הגרי"ז לענין דין חיבת הקדש, בהערות ל"חברותא" זבחים מו ב הערה 5), ועל כן לא שייך שיהיה נטמא מה שחוץ לכלי על ידי חיבור מים, עכ"ד. והספק השני של רבי ירמיה הוא, שיתכן שכל דין צירוף כלי הוא רק לנגיעה של טומאה שאירעה בתוך הכלי, אבל כשיש בכלי חתיכה של קדש שאנו מחשיבים כאילו שנגע בה הטמא, על ידי חיבור מים, בזה לא נאמר דין צירוף כלי לטומאה.
ואם תימצי לומר: כיון דמחבר מחבר, עדיין יש להסתפק: חיבור מים וצירוף כלי דהיינו כבאופן הקודם, ונגע טבול יום באותו החצי שמבחוץ וממילא נטמא החצי שבכלי המחובר אליו במים, מהו שיטמא גם החצי השלישי שבתוך הכלי על ידי צירוף כלי?
וצדדי הספק הם: כי תנן מה שלמדנו במשנה שכלי מצרף, הני מילי דנגע טומאה מגואי בתוך הכלי אבל לטומאה שאירעה מבראי מחוץ לכלי לא מועיל צרוף כלי, או דלמא לא שנא?
ומסקינן: תיקו!
בעי רבא: עשרון של מנחה שחלקו לשני חצאים ונטמא אחד מהן ואחר כך הניחו לזה שנטמא אם החצי השני בביסא באופן שאינם נוגעים זה בזה, שאין החצי הטמא מטמא את החצי השני, (ואף על פי שהם בכלי אחד לא שייך לומר "צירוף כלי", שדין צירוף כלי נאמר רק אם בשעת קבלת הטומאה היו ביחד בכלי, ולא באופן שנצטרפו לאחר מכן)  106 , וחזר טבול יום ונגע באותו החצי הטמא, מהו שיקבל ממנו טומאה, למרות שהוא כבר טמא, בכדי לפסול את החצי השני משום צירוף כלי?

 106.  רש"י מפרש שמדובר באופן שלא היה החצי השני בכלי בשעת המגע הראשון, ועתה כשמניחם יחד בכלי לא נטמא השני מכח צירוף כלי, על ידי מה שהוא בכלי אחד עם הטמא, שדין צירוף נאמר רק בשעת המגע עצמו, ולכן נסתפק רבא אם אמרינן שבע לו טומאה, והקשו הטורי אבן והטהרת הקדש שמאחר ונלמד מפסוק הדין שכלי מצרף כל מה שבתוכו להיות כאחד, אם כן גם כשלא היה בשעת מגע הטמא, מכל מקום כשנתנו אח"כ בכלי עם החתיכה שנטמאה, עלינו לומר שגם החתיכה הטהורה נטמאה, שעל ידי צירוף הכלי נחשב כאילו נגעה עכשיו בהטמאה. ולכן כתב הטורי אבן לפרש שמדובר כאן באופן שהטמא הראשון שנגע היה טבול יום, ומאחר וקיימא לן שדבר הנוגע בטבול יום אינו פוסל אחרים, (עיי' סוטה כט ב), לכן לא יהיה נטמא החתיכה הטהורה מכח מה שהוא כנוגע עתה בהטמאה, ורק אם לא אמרינן שבע לו טומאה, ואם כן נחשב כאילו עתה נטמאת החתיכה הטמאה שנית, ושוב נאמר צירוף כלי להחשיבם כגוף אחד ממש, ונטמאת הטהורה מן הטבול יום עצמו. אולם דעת רש"י עדיין צריכה ביאור, וכמו שהעיר הטהרת הקדש, שהרי כתב כאן שלא נגעו החתיכות זה בזה, ובהכרח שכונתו להעמיד דברי רבא באופן שהטמא הראשון היה ראשון לטומאה, או שכונתו להעמיד אפילו להתנאים הסוברים בסוטה שם שמגע טבול יום פוסל אחרים, ואם כן חוזרת הקושיא הנ"ל למקומה, שמדין צירוף כלי היינו צריכים לטמא הטהורה אפילו בלא נגיעת הטבול יום עתה. ובאמת שכדברי רש"י כתב גם כן הרמב"ם (אבות הטומאות יב י).
וצדדי הספק הם: מי אמרינן שהחצי הטמא כבר שבע ליה טומאה (לשון שביעה, כאדם שבע שאינו יכול לאכול עוד, כך גם החצי שנטמא כבר מלא מהטומאה הראשונה שקיבל), ואינו מקבל עוד טומאה נוספת, וממילא לא נטמא החצי השני הנמצא עמו בכלי  107 , או דלמא לא אמרינן שבע לה טומאה, וחוזר ונטמא כדי לפסול את השני מדין צירוף כלי?

 107.  בחידושי רבי אריה לייב (ב לט) הוכיח, שאין לומר שהגדר בדין "שבע לו טומאה" הוא, שאין מקום לטומאה השניה לחול על הדבר, וכמו הדין דאין איסור חל על איסור, שהרי לענין איסורין מצאנו שהאיסור השני תלוי ועומד הוא, ומיד כשיהיה נפקע האיסור הראשון, יחול השני, ואילו לענין טומאה אין הטומאה השניה חלה כלל, וכמו שמבואר בהמשך הסוגיא, ולכן ביאר שם הענין בשני דרכים, א', שהוא חסרון בחלות הטומאה, ומשום ששמם של שני הטומאות אחד הוא, ואין כאן שני טומאות אלא אחד, ב', שהוא חסרון במגע המטמא, כלומר שנגיעת הטהור בטמא גורמת טומאה עליו, אבל נגיעת טמא בטמא, אין זה נגיעה המטמאת, ועיי"ש עוד.
אמר ליה אביי: ומי אמרינן "שבע ליה טומאה"?

דרשני המקוצר[עריכה]