פרשני:בבלי:מנחות סה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות סה א

חברותא[עריכה]

והיינו דתנן, וזו היא ששנינו במסכת שקלים (ה א):
אלו הן הממונים שהיו במקדש: פתחיה על הקינין  1 !!!

 1.  פירש בתקלין חדתין בשם הגר"א: פתחיה על הקינים: כגון זב וזבה ויולדת שמביאין קיני חובה, נותנים מעותיהם לשופרות שבמקדש, והממונים על השופרות לוקחין המעות ומביאין בהן קינין; והיה צריך שיתמנה על זה חכם גדול ובקי כדתנן "קינין ופתחי נדה, הן הן גופי הלכות".
(על השופר ששמו "קינין", לפי שהזב והזבה והיולדת כשרוצים להביא קיני חובה, אין הם קונים את העופות בעצמם, אלא נותנים מעותיהם ל"שופרות" שבמקדש, והממונים על השופרות לוקחין המעות ומביאין בהן קינין).
פתחיה זה מרדכי, ולמה נקרא שמו פתחיה, שפותח דברים ודורשן, ויודע בשבעים לשון".
והרי תיקשי, לכאורה, על המשנה הזאת בשקלים: הרי כולהו סנהדרין נמי ידעי שבעים לשון, ומה חידוש הוא במרדכי, שהיה מן הסנהדרין, שהיה יודע בשבעים לשון!?
דהרי אמר רבי יוחנן: אין מושיבים בסנהדרין, אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה (כדי שירתתו מהם בעלי דינים ולא ישקרו), בעלי זקנה, בעלי כשפים (כדי שאם יהא הנידון מכשף, והאור לא ישלוט בו, יעשו הם מכשפות, וימיתוהו בכל מיתה שיוכלו)  2 xxx

 2.  כן פירש רש"י כאן. ובסנהדרין יז א הוסיף: ולגלות על המכשפים המסיתין ומדיחין בכשפיהן, כגון המצרים; ובתוספות כתבו: פירש רב האי גאון: כדי לידע את הדין, כדאמרינן (סנהדרין סז א): (המכשף) העושה מעשה חייב, האוחז את העיניים, פטור; והיינו דקאמר רבי אליעזר (סנהדרין סח א): אני שונה שלש מאות הלכות בנטיעת קישואין (הלכות מיני כשפים, שעל ידיהם מתמלא כל השדה קשואין), וכדאמרינן נמי (שם): "לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם", אבל אתה למד להבין ולהורות; וראה שפת אמת.
ויודעים שבעים לשון, כדי שלא תהא סנהדרין צריכה להיות שומעת את בעלי הדינים מפי המתורגמן, שמא יחליף המתורגמן את טענותיו, ויחייבוהו שלא כדין.  3 

 3.  כן פירש רש"י כאן; אך בסנהדרין יז א פירש: שכשבאים עדים לועזים להעיד בפניהם, לא יצטרכו להעמיד מליצים ביניהם, דהוה ליה "עד מפי עד".
אלא, דמרדכי הוה בייל לישני, ודריש (היה בולל ומערבב הלשונות) כגון "עין סוכר" ו"גגות צריפין" -
והיינו נמי דקרו ליה (בספר נחמיה ז ז): הבאים (משבי הגולה) עם זרובבל: ישוע, נחמיה, מרדכי בלשן (בולל לשונות) ".  4 

 4.  ביאר ב"תקלין חדתין" שם: ויודע בשבעים לשון: הוא סיומא דמילתא, דלהכי מינוהו לזה, לפי שכל הנשים שמביאין הקינים לשונם משובש לארצותם ללשונותם, ומשובש גם כן, והוא היה מבין כל שבעים לשון, וממילא הבין כל שיבושי אותן הלשונות, וכדמפרש בגמרא על אחת שאמרה "לזיבתי". ומה שנתבאר בפנים הוא על פי רש"י.
מתניתין:
כיצד היו עושין את קצירת העומר במוצאי יום טוב ראשון של פסח?
שלוחי בית דין יוצאין מערב יום טוב הראשון של פסח, ועושין אותן (את התבואה האמורה ליקצר) כריכות במחובר לקרקע (כורכים וקושרים את ראשי השבלים בעובי מלא אגרוף) כדי שיהא נוח לקצור במהירות על ידי הכריכה.
כל העיירות הסמוכות לשם למקום הקצירה,  5  מתכנסות לשם ביום טוב כדי שיהא נקצר מיד כשחשיכה בעסק גדול (בקול המולה ופרסום).

 5.  כתב השפת אמת: אפשר דהיינו כשמצאו תבואה במקום רחוק, אבל כשקוצרים מן הקרוב לירושלים (ראה משנה לעיל סד ב), הלא כל ישראל היו שם ברגל ולקרבן פסח; ורחוק לומר, כיון דהעולים לרגל טעונים לינה, אסורים לצאת מן העיר אפילו לפי שעה ולחזור מיד.
כיון שחשיכה מוצאי יום טוב ראשון:
אומר להן (שואל כל אחד משלשת הקוצרים  6  בקול את העם שהתכנסו שם):

 6.  כמבואר לעיל במשנה הראשונה, שהיו שלשה קוצרים בשלשה מגלים ושלש קופות, כן ביאר ה"תוספות יום טוב"; ולא ניחא לו לפרש: שלשת השאלות שבמשנתנו הן שלש שאלות של שלשה קוצרים.
"בא השמש" (האם כבר שקעה השמש שאוכל לקצור, שמצות קצירה בלילה, ולא אחלל יום טוב)? והעם עונים ואומרים: "הין" (אכן שקעה השמש); ושוב שואל כל אחד מהם "בא השמש", והם אומרים: "הין"; וכן פעם נוספת כמבואר בהמשך המשנה.
ועוד שואל כל אחד מהקוצרים: "מגל זו" (האם במגל זה אקצור)? והעם עונים ואומרים "הין"; ושוב שואל "מגל זו" ואומרים "הין", וכן פעם נוספת.
ועוד שואל "קופה זו" (האם בקופה זו אשים את התבואה)? ואומרים "הין"; "קופה זו"? ואומרים "הין", וכן פעם נוספת.
בשבת מוסיפים הם כאן שאלה נוספת:
אומר להן "שבת זו" (האקצור בשבת זו), ואומרים "הין"; "שבת זו"? ואומרים "הין".
ועוד שואל בכל הימים: "אקצור"? והם אומרים לו "קצור" !; "אקצור"? והם אומרים לו "קצור".
שלש פעמים היו שואלים על כל דבר ודבר, והן אומרים לו: הין (על השאלה הראשונה) הין (על השניה) והין על השלישית.
וכל כך שאלות שהיו שואלים למה? מפני הבייתוסים (תלמידיו של בייתוס, שהיו כופרים בתורה שבעל פה) שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב, אלא ממחרת שבת בראשית שלאחר יום הראשון של פסח, והיו מגביהים את קולם כדי שישמעו הבייתוסים להוציא מליבם.
גמרא:
תנו רבנן במגילת תענית: אלין יומיא דלא להתענאה בהון, ומקצתהון חמורים יותר דאף לא למספד בהון (אלו הם הימים שקבעו חכמים לא להתענות בהם, ואלו הימים שהוסיפו לאסור אפילו מספד):
מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה, איתוקם תמידא (מראש חודש ניסן ועד יום השמיני בו, הוקם משפט התמיד על מכונו; ומפרש לה ואזיל), וקבעו ימים אלו דלא למספד.  7 

 7.  לקמן מפרש שניצחו החכמים את הצדוקים שהיו חלוקים עליהם, ומאחר שהיה קצת ראיה לדבריהם, כדלקמן, היתה שמחת הנצחון גדולה יותר, ולכן הוסיפו לאסור אף את המספד.
ומתמניא ביה ועד סוף מועדא (פסח), איתותב חגא דשבועיא (משמיני בניסן ועד סוף הפסח, העמד משפטו של חג השבועות על מכונו, ומפרש לה ואזיל), וקבעו ימים אלו דלא לאיתענאה בלבד, אבל מספד מותר.  8 

 8.  לקמן מפרש שניצחו החכמים את הצדוקים בענין זה, ומשום שלא היתה כל ראיה לדבריהם, לכן לא היתה השמחה גדולה כל כך, ולא אסרו אלא את התענית ולא את המספד; כן פירש רש"י, וראה מה שהקשה עליו ב"שפת אמת". וב"שפת אמת" כתב לבאר את החילוק בין מה שקבעו איסור מספד על נצחונם בתמיד ולא בעצרת, שהוא משום שבעצרת שהיה רק יום אחד בשנה, בודאי היתה יד החכמים תקיפה, ולא הניחו מלשנות כפי האמת, ולא חששו כל כך לערעור השוטים; אבל תמידים, שהיו הם אומרים: יחיד הוא זה שמתנדב את התמיד), בכל יום היו הצדוקים משחדים איזה כהן שוטה במעות, שיקריב פעם אחת תמיד משל יחיד שלהם, ולא היו יכולים להישמר כל כך מהם, עד שנצחום.
ומפרשת הגמרא: מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה, איתוקם תמידא, דלא למספד:
שהיו צדוקים אומרים: יחיד מתנדב ומביא את התמיד הבא בכל יום, ואינו בא משל ציבור.
ומפרשת הגמרא: מאי דרוש הצדוקים?
דכתיב בפרשת התמיד (במדבר כח ד): "את הכבש אחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים", הרי שאמרה תורה "תעשה" בלשון יחיד.
ומפרשת עוד הגמרא: מאי אהדרו להו (מה השיבו והוכיחו להם החכמים)?
דכתיב בפרשת התמיד: "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו", הרי שאמרה תורה "תשמרו" בלשון רבים, ללמד: שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה (שהיו ישראל נותנים שקליהם בלשכה המתוקנת לכך, ומשם היו תורמים לקופות, מהם קנו קרבנות ציבור).
תו מפרשינן: מתמניא ביה ועד סוף מועדא, איתותב חגא דשבועיא, דלא להתענאה:
שהיו בייתוסין אומרים: עצרת (חג השבועות) לעולם אחר השבת היא. כלומר, זה שאמרה תורה לגבי העומר ותחילת הספירה "ממחרת השבת יניפנו הכהן. וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה", היינו למחרת "שבת בראשית", וספירת שבע השבתות מסתיימת בשבת, ולמחרתו הוא חג השבועות.
נטפל להם רבן יוחנן בן זכאי, ואמר להם: שוטים, מנין לכם לפרש כן!? ולא היה אדם אחד מבין הבייתוסים שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד, שהיה מפטפט כנגדו, ואמר:
משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד בלבד הוא, שלא כשאר הרגלים שהם שבעה ימים, לפיכך עמד משה ותיקנה לעצרת אחר השבת, כדי שיהיו ישראל מתענגין שני ימים זה אחר זה.
קרא עליו רבי יוחנן על אותו זקן מקרא זה (דברים א ב): " (מהלך) אחד עשר יום (בלבד) מחורב (שם קיבלו את התורה) דרך הר שעיר, עד קדש ברנע (הסמוכה לארץ ישראל) " -

דרשני המקוצר[עריכה]