פרשני:בבלי:מנחות מז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות מז ב

חברותא[עריכה]

ועתה מביאה הגמרא מקור מחלוקתם: דתנן במסכת מעילה: אימורי קדשים קלים שדין מעילה קיים בהם רק באימורים לאחר זריקה, שעל ידה הם נקבעים להקטרה לגבוה, ואילו כל הבשר ממון בעלים הוא ואין בו מעילה. ונחלקו בדין אותם אימורים אם אירע שיצאו לפני זריקת דמים, ונמצא שכבר חל בהם פסול "יוצא".
רבי אליעזר אומר - אין מועלין בהן. דאין הזריקה מועילה לקובעם לחלק גבוה, שכבר נפסלו, ולפיכך דינם הוא כדין הבשר שאין בו מעילה.
וכמו כן אין חייבין עליהם משום פיגול אם זרק הדם על מנת לאכול הבשר חוץ לזמנו, דכיון דכבר נפסלו ביוצא לא חל עליהם שם פיגול (שהרי הם כאילו לא נזרק הדם ולא קרבו כל מכשיריו כראוי) (רש"י זבחים צ א).
וכן לענין נותר וטמא אין בהם חיוב, משום שאין דינם כבשר הקדש הראוי לאכילה אלא אם חלה עליהם זריקה המתרת.
רבי עקיבא אומר: מועלין בהן באימורים אלו, וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא, דסבר רבי עקיבא שישנה חלות זריקה גם ביחס לחלק שכבר נפסל ביציאתו, מיגו דמועילה למה שלא יצא. ומועילה הזריקה לענין שיהיו בו חיובים אלו כאילו היה הכל כשר בעת הזריקה.
ועל יסוד מחלוקת זו נחלקו גם בברייתא דלעיל אם חלה מחשבת פיגול בשתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה, דרבי עקיבא סבר שיש כאן זריקה גם ביחס ללחם שיצא כיון ש"זריקה מועלת ליוצא". דמיגו שמועלת הזריקה לבשר שנותר בפנים, מועלת אף ללחם שאינו מגוף הקרבן ממש.
ורבי אליעזר שסובר שהזריקה לא מועילה כלפי החלק שבחוץ סובר שאין בו משום פיגול
ובאה הגמרא לבאר ספקו של רב שמואל לעיל בעמוד א' "כבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן אותו הלחם מהו באכילה", שספיקו הוא - מאי, מהו דין אותה זריקה להתיר הלחם? האם אנו אומרים מדמצינו דזריקת פיגול קבעה ללחם דעצרת בפיגול, גם כשהיה הלחם פסול בפסול "יוצא", ומשום דנחשב הלחם כבשר הקרבן לחול עליו דין זריקה, ולפוסלו בפיגול במיגו דמהניא זריקה לבשר שבפנים, משום דהלחם נחשב כגוף הכבשים, וכמו כן נאמר זריקה שלא לשמה נמי, כיון שהיא מתרת בשר דכבשי עצרת, דלא נפסלים הכבשים לאכילה במחשבת שלא לשמה, אלא הזריקה מתירה הבשר באכילה, כמו כן שריא ליה גם ללחם, באכילה, דכגוף הכבשים הם, אף שהיא עצמה היא זריקה שאינה עולה לחובת שלמי עצרת. או דלמא, לחומרא אמרינן שהלחם נידון כבשר לענין חלות זריקה על יוצא כדי להביאו לפיגול, אבל לקולא, להתירו לאכילה, לא אמרינן, אלא רק זריקה כשרה מתירתו  23 ?

 23.  הגרי"ז בספרו הקשה מה מביאה הגמרא מדברי רבי עקיבא שזריקה מועילה ליוצא, שלפי דבריו שייך הספק אם זריקה שלא לשמה מתרת הלחם, הרי בתחילה אמרה הגמרא שלדעת רבי אלעזר ברבי שמעון לא שייך להסתפק כיון שהזריקה מקדשת, ולדעת רבי גם כיון שאינו מותר בזריקה שלא לשמה לא שייך להסתפק, אם כן היכן מבואר בדברי רבי עקיבא שחולק בזה וסובר שהוא קדוש לגמרי אף קודם זריקה וממילא שייך הספק, הרי לא נתבאר בדבריו דעתו בעיקר דבר זה שאף קודם זריקה הוא מותר וממילא שייך להסתפק. וביאר הגרי"ז באור חדש בדברי הגמרא (לא כרש"י ותוספות), כי מה שהגמרא מביאה מדברי רבי עקיבא אין זה רק ללמוד שזריקה מועילה על פסולים וממילא שייך להסתפק בזריקה שלא לשמה אם היא מועלת כמו על יוצא או לא, אלא שראיית הגמרא מדברי רבי עקיבא היא רק להוכיח שהוא חולק על רבי שסובר שקדוש ואינו קדוש, והוא סובר שבשחיטה הוא מתקדש לגמרי ולא כדעת אביי ורבא שאינו מתקדש לגמרי, (וכמו שנתבאר לעיל שאף לדעת רבא מה שלא ניתר בזריקה הוא חסרון בעצם קדושתו), וממילא כיון שרואים שבשחיטה הוא מתקדש לגמרי כדי להיות מותר ממילא שייך להסתפק אם בזריקה שלא לשמה הוא מותר באכילה או לא. ובאור הדברים, שהרי בדברי רבי עקיבא מבואר שאף כשהלחם בחוץ הזריקה מועלת בו, ואם נאמר שכל זמן שלא נזרק הדם חסר בקדושת הלחם וכדעת אביי ורבא, אם כן יהיה קשה איך מועיל לזרוק כשהלחם בחוץ, הרי מבואר לקמן שכדי לקדש הלחם בלחמי תודה בשחיטה צריך שיהיה הלחם בפנים, ואם כן אף בזריקה לדעת רבי ולדעת אביי ורבא גם צריך להיות הלחם בפנים, שהרי כל זמן שלא נזרק עדיין חסר בקדושתו, ומזה שרבי עקיבא אומר שאף כשהלחם בחוץ מועיל לזרוק עליו, אם כן מבואר מזה שלא חסר בעיקר קדושתו וכבר בשחיטה הוא נתקדש לגמרי, וממילא שייך להסתפק אם זריקה שלא לשמה מתירה אותו באכילה, שהרי אין הזריקה מקדשת אותו, וזה באור דברי הגמרא שהביאה שלדעת רבי עקיבא שייך הספק אם זריקה שלא לשמה מתירה באכילה, שרק בדברי רבי עקיבא מבואר ששחיטה מתרת לגמרי וממילא שייך להסתפק שאף הזריקה שלא לשמה תתיר אותו.
מתקיף לה רב פפא, על הפירוש דנחלקו רבי עקיבא ורבי אליעזר בברייתא דשתי הלחם שיצאו אם מועלת זריקה ליוצא לענין פיגול.
וממאי דיש לנו לפרש מחלוקתם דכי איתנהו אבראי פליגי (כאשר הלחם עודנו בחוץ), ומכח פירוש זה מתחדשת המסקנא שאף ללחם מועלת הזריקה ליוצא, כאילו היה הלחם כגוף הכבשים, ומתוך שמועילה על הנמצא מן הבשר בפנים?
דילמא בדאיתנהו אבראי, שלא הכניסם לאחר שיצאו, דכולי עלמא לא פליגי דאין זריקה מועלת ליוצא ולא תחול מחשבת פיגול בלחם היוצא, לפי שמודה רבי עקיבא שאין הלחם נחשב כגוף הקרבן. ולא אמר ר' עקיבא שמועלת זריקה ליוצא אלא בגוף הזבח עצמו (ואפילו לא חזר והכניסו (תוס')). ובהדר עיילינהו, כשחזר והכניס לשתי הלחם, בזה פליגי. ולא כפי שנתפרש לעיל, אלא בעיקר השאלה - האם נפסל הלחם ביציאתו קודם זריקה?
דרבי אליעזר סבר לה כרבי דאמר שחיטה מקדשא ללחם ולכך איפסלו להו הלחמים ביוצא, ושוב לא חל בהם הפיגול.
ורבי עקיבא סבר כרבי אלעזר ברבי שמעון, דאמר שחיטה לא מקדשא לשתי הלחם ולא מיפסלי ביוצא, ולפיכך חלה עליהם מחשבת הפיגול. ובאופן זה שלא נפסל הלחם ביוצא (ואינו פיגול) וזרק הדם לשמן ניתר הלחם, אבל בזריקה שלא לשמן לא, ואם כן אין מקום לספיקו של רב שמואל, שהרי לא מצאנו שזריקה מועילה אף על דבר פסול  24 !?

 24.  החזון איש הקשה על דברי הגמרא שלדעת רבי אליעזר ברבי שמעון כיון שלא היתה זריקה אין הוא נפסל ביוצא, הרי במסכת פסחים (יג ב) מבואר שלדעתו כבר משעת קבלה הוא נחשב כזרוק ומתקדש קדושת הגוף שאין לו פדיון, ואם כן ממילא שייך בו פסול יוצא אף קודם זריקה ולמה מבואר שלדעתו אין פסול יוצא, (ואף שהבאנו התוספות לעיל שכשזרק שלא לשמה לא נחשב כזרוק אבל התוספות עצמם כתבו שבפיגול זה נחשב כזרוק). ותירץ החזון איש, שכיון שנפסל הלחם ביוצא ואין הזריקה מאגדת את הלחם עם הכבשים כיון שהלחם פסול, אם כן בזה אנו לא אומרים שהוא כזרוק, שלאחר שנפסל ביוצא שהוא פסול המונע לאגד הלחם עם הכבשים בטל למפרע מה שהוא כזרוק וממילא הוא לא מתקדש. עוד תירץ, שכאן מדובר שיצא קודם קבלה, וביצא קודם קבלה אין הוא כזרוק וקדוש רק קדושת דמים וממילא לא שייך בו פסול יוצא.
ודחינן לדברי רב פפא: האי מאי, כיצד ניתן לפרש דזו מחלוקתם? והרי אדרבה, אי אמרת בשלמא רבי עקיבא כרבי סבירא ליה דאמר שחיטה מקדשא להו, אם כן כבר יש בהם קדושת קרבן ללא הזריקה הפסולה הזו, ולפיכך היינו דקאמר רבי עקיבא שחל בהם פסול פיגול, כיון דקדשי להו בשחיטה, ואתיא זריקה במחשבת חוץ לזמנו וקבעה להו בפיגול, דזריקה מועלת ליוצא לענין מחשבת פיגול.
אלא אי אמרת כרבי אלעזר ברבי שמעון סבירא ליה דאמר זביחה לא מקדשא, וצריך את הזריקה גם לחלות הקדושה, זריקת פיגול מי מקדשא? והאמר רב גידל אמר רב דאף אם מועלת זריקה במחשבת פיגול לענין חלות הפיגול, מכל מקום - זריקת פיגול אינה מביאה לידי מעילה, ואינה מוציאה מידי מעילה  25 !

 25.  השפת אמת והגרי"ז הקשו, איך שייך לומר שזריקה של פיגול אינה מקדשת הרי מבואר במשנה לעיל ששייך פיגול בשתי הלחם, ולכך פיגל בכבשים נתפגל הלחם פיגל בלחם לא נתפגלו הכבשים, ואם נאמר שכל זריקה של פיגול אינה מקדשת, אם כן לרבי אליעזר ברבי שמעון לא שייך פיגול, שהרי לדבריו רק בזריקה מתקדש ואם פיגל בשחיטה הרי הזריקה זריקת פיגול ואינה מקדשת וממילא לא שייך חלות של פיגול, וכן אם פיגל בזריקה היא זריקה שאינה מקדשת וממילא לא שייך פיגול, ולדעת רבי שסובר ששחיטה מקדשת אם כן בפיגל בזריקה שכבר נתקדש הלחם בשחיטה שייך פיגול אולם לדעת רבי אליעזר ברבי שמעון שרק בזריקה מתקדש אם כן לא שייך פיגול בכבשי עצרת, ואיך מבואר במשנה שיש בזה פיגול. והגרי"ד תירץ, שכל הדין שמבואר בסוגייתנו שזריקת פיגול אינה מקדשת היינו משום שאנו סוברים שכל העומד להזרק אינו כזרוק, (וכמו שנתבאר בהערה הקודמת). אולם אם כל העומד להזרק הוא כזרוק, הרי שייך פיגול בזריקה כבר לאחר שנתקדש בקבלה כשהוא עומד לזריקה שזה נחשב כמו שהוא נזרק, וכל דברי הגמרא שלא שייך פיגול כיון שאינו מתקדש הוא רק כיון שסברה הגמרא שכל העומד להזרק לא נחשב כזרוק, אולם רבי אליעזר ברבי שמעון שסובר שהוא כזרוק ממילא שייך בזה פיגול וכדברי המשנה למעלה.
ומפרשינן לה: מאי אינה מביאה לידי מעילה? באימורי קדשים קלים! שדינם שלפני זריקה הם ממון בעלים דאין בהם מעילה, ובשעת זריקה הם מתייחדים לגבוה ויש בהם מעילה. ובאופן זה, שהיה זריקת פיגול שאינה זריקה כשירה, לא מועלת לקדשם ואין בהם דין מעילה. ואינה מוציאה מידי מעילה? בבשר קדשי קדשים שממון גבוה הם מחיים ויש בהם מעילה, ומשעת זריקה הם יוצאים מידי מעילה, ובזריקה פסולה שכזו אינה מוציאתם מידי מעילה. ואם כן מוכח מדברי רב גידל דאין זריקה פסולה של פיגול מועילה לקרבן אלא לענין איסור פיגול, אך אינה מועילה לקדש את הקרבן לדין מעילה או להוציאו מדין מעילה, ואם כן, כאן לרבי אלעזר שעדיין לא נגמרה הקדושה בלא הזריקה היאך תועיל זריקה במחשבת פיגול לקדש את הלחם!?
ומשנינן: וכי לאו איתותב דרב גידל אמר רב? הרי נסתרו ונפרכו דבריו, ונפסק דזריקה במחשבת פיגול מועלת גם להתיר בשר קדשי קדשים מידי מעילה ולאסור אימורי קדשים קלים. וכמו כן תועיל לגמר הקדושה על הלחם וממילא חל איסור פיגול. ולכן, לפי רב פפא שרבי עקיבא סובר כרבי אלעזר בר' שמעון, ששחיטה אינה מקדשת את הלחם עד שיזרוק דם הכבשים, אם יצא הלחם בין שחיטה לזריקה לא נפסל הלחם. (ומכל מקום מועלת בהם מחשבת פיגול בשעת הזריקה, כלעיל). ולכן, אם נזרק הדם לשמן ניתר הלחם באכילה. אבל אם נזרק שלא לשמן הינם אסורים, שאין מקור שאף בזריקה פסולה מועילה מחשבה שהרי לא נפסל הלחם כלל  26 .

 26.  רש"י פרש דברי הגמרא דהיינו שדברי רב גידל שזריקת פיגול אינה מוציאה מידי מעילה נדחו, ובתוספות הקשו בזה, שהרי בסוגיית הגמרא במעילה (ג, ב) שזהו מקור דברי רב גידל לא נדחו דברי רב גידל, ואם כן מה כונת הגמרא ולאו איתותב רב גידל, ולכך פרשו התוספות שכונת הגמרא בניחותא, דהיינו שאין זה קושיא, אלא שזהו הוספה שהרי דברי רב גידל לא נדחו. ובשיטה מקובצת פרש דברי הגמרא, שאף שדברי רב גידל שאינה מוציאה מידי מעילה הרי הם אף למסקנת הגמרא, אולם כונת הגמרא שאין זה סיבה שלא יתקדש הלחם, שהרי בגמרא שם הקשו לרב גידל מזה שזריקת פיגול מקדשת הלחם, ומסיקה הגמרא שם, שלגבי זה שיחול קידוש כדי להפסל זה חל אף לדעת רב גידל, ואם כן זה כונת הגמרא ולאו איתותב רב גידל, דהיינו אף שדבריו נשארו שאין מוציא מידי מעילה אולם זריקה זו יכולה לקדש.
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: כבשי עצרת ששחטן לשמן, דשוב אין כשרין בלא לחם, מחמת שכבר הוזקקו זה לזה, ואבד הלחם, ואם יחשב כקרבן עצרת יהא הזבח פסול מחמת העדר הלחם, ומסתפקת הגמרא האם אפשר לתקנו על ידי שנפקיע אותו משם כבשי עצרת, מהו שיזרוק דמן שלא לשמן אלא לשם שלמים, ובזאת יחשב קרבן שלמים ובקרבן שלמים אינו פסול כשאין לחם? ואף שאסור לעבוד שלא לשמה, נעשה כן כדי להתיר בשר באכילה  27  ?!

 27.  רש"י מפרש שספק הגמרא הוא האם אפשר לכתחלה לזרוק שלא לשמה את הכבשים כדי שיהו מותרים באכילה. ובקרן אורה ובשפת אמת הקשו בזה, מדברי הגמרא למעלה (מו, א) שמקשה על הדין ששחיטה עושה זיקה, מדברי הברייתא שתודה שנפרס או יצא או נטמא לחמה זורק הדם, ואם מבואר כאן שאם זה שלא לשמה הרי מותר, אם כן מה קושית הגמרא מדין תודה, הרי בתודה הוא זורק שלא לשמה? ותירץ הקרן אורה, שדברי הגמרא למעלה הם לאחר שנפשט כאן שאם זורק שלא לשמה לא מועיל כי אין לך דבר שכשר לשמו ונדחה מלשמו וכשר שלא לשמו.
אמר ליה רבי זירא: וכי יש לך דבר שאינו כשר לשמו, וכשר דוקא בכך שנעשה שלא לשמו?
ומתמהינן: וכי לא מצאנו דבר כזה? והרי פסח קודם חצות היום של י"ד בניסן, שהוא קודם זמן שחיטת הפסח, דאינו כשר לשמו עד בין הערביים, וכשר אם נשחט שלא לשמו אלא לשם שלמים.
ומשני רבי זירא: הכי קא אמינא בקושיה שהקשיתי "וכי" דהיינו: וכי יש לך דבר שנראה לשמו, ולאחר שנראה נדחה מלשמו ואינו כשר לשמו, וכשר דוקא שלא לשמו? ולפיכך הכבשי עצרת הללו כיון שקודם שאבד הלחם נראו לשמן, ונדחו כשאבד הלחם, לא נאמר שתועיל להם עכשיו זריקה שלא לשמן.
ומתמהינן: ולא מצאנו אופן כזה שנראה לשמו ונדחה מלשמו וכשר שלא לשמו? והרי פסח אחר חצות הרי הוא ראוי להשחט לשמו, ולאחר מכן, בשאר ימות השנה נדחה מלשמו והרי הוא כשר כשנשחט שלא לשמו?
ומשני רבי זירא: הכי קאמינא: וכי יש לך דבר שנראה לשמו ונשחט לשמו והוקבע לקרבן זה, ואחר שחיטה נדחה מלשמו, ואינו כשר אם נעשה בהמשך עבודתו לשמו, וכשר רק שלא לשמו? שבאופן זה, שנדחה לאחר שנשחט לשמו, בזה אמרתי שלא מצינו שיוכשר בשלא לשמו דוקא.
ושוב תמהינן: ולא משכחת לה? והרי תודה שאמרנו לעיל (מו א) דאם נפסל לחמה אחר שחיטה שוב אינה כשירה לשם תודה, דכיון שאבד הלחם אבדה התודה, ובכל זאת יזרוק דמה לשם שלמים, ותוכשר לאכילה. ואם כן, נאמר כן אף בכבשי עצרת שאבד לחמן?
ומשני רבי זירא: שאני תודה דרחמנא קרייה "שלמים", כמו שכתוב "זבח תודת שלמיו", לכך אנו אומרים: מה שלמים קרבים בלא לחם אף תודה קריבה אפילו בלא לחם, ואם כן גם כשאבד לחמה היא לא נדחתה מ"לשמו", אלא לכתחילה יכול לזרוק את דם התודה לשם שלמים. אבל כבשי העצרת אינו כן שאם שוחטם לשם שלמים הרי זה שלא לשמו ואם כן לא מצאנו דבר שכשר לשמו ונשחט לשמו ונדחה מלשמו וכשר שלא לשמו.
תנו רבנן: שחט שני כבשים של עצרת על ארבע חלות במקום על שתי חלות, והקידוש לא חל אלא על שתי חלות ולא ברר מתוכן קודם שחיטה איזה שתי חלות שהן יהיו לחמו של זבח, הרי זה מושך שתים מהן, ומניפן, ומבררן עתה ללחמי עצרת, בכך ששתי חלות אלו הן המונפות עם הכבשים השחוטים, כדין הלחם שצריך תנופה עם הכבשים, חיים ושחוטים.

דרשני המקוצר[עריכה]