פרשני:בבלי:מעילה טו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מעילה טו א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
כל קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה. אדם הנהנה משני מינים של קדשי מזבח,  528  כגון מחטאת ומאשם, באופן שנהנה מזה בחצי פרוטה, ומזה בחצי פרוטה, מצטרפין יחד לשיעור פרוטה, שהוא שיעור מעילה, וחייב קרן חומש ואשם  529 .

 528.  וכל שכן, חצי שיעור מעולה זו וחצי שיעור מעולה אחרת. (עיין רש"ש, המעיר שלשון התוס' אינה מדוייקת).   529.  על פי המיוחס לרש"י ורבינו עובדיה. אבל התוס' כתבו שיש בכך מחלוקת, ויש הסובר ששיעור מעילה הוא בכזית. והיכן מצאו התוס' דעה זו? המסורת הש"ס מציין את הגמרא לקמן (יח ב). אך מעיר הרש"ש, שאין שם שום מאן דאמר שמעילה היא בכזית. ואדרבה, בכל המשניות בפרק ההוא נאמר, כדבר הפשוט, ששיעור מעילה הוא בפרוטה. והעולת שלמה מציין כמה מקורות בש"ס ששיעור מעילה הוא בפרוטה: פסחים (לב ב), כריתות (כג א), שבועות (כא ב, כד ב). ועוד כתב הרש"ש שכן משמע בירושלמי וברמב"ם. וראה תוס' לקמן (יח א) שכתבו שאפילו אם דיני מעילה נלמדים מתרומה, מכל מקום, אין מעילה כי אם בשיעור פרוטה. ומחדש הרש"ש (ובפסחים לג א מאריך בכך), שכוונת תוס' כאן היא למחלוקת אבא שאול וחכמים (שם במסכת פסחים) לגבי אכילת תרומה, אם היא בשיעור פרוטה או בשיעור כזית לגבי תשלום חומש. וכיון שמעילה נלמדת מתרומה, הרי לדעת חכמים, הסוברים ששיעור אכילת תרומה הוא בכזית, הוא הדין שיעור אכילת מעילה הוא בכזית, וחייבים עליה אף על גב שאינו שוה פרוטה. ונמצא, שלדעת חכמים יש שני דיני מעילה: הנאה, ואכילה. הנאה, שיעורה בפרוטה, ואכילה בכזית. וזו היא כוונת התוס' כאן שכתבו "אם אכל כחצי זית", וזו היא גם כוונתם בציינם לדף יח, ששם מבואר הלימוד של מעילה לתרומה. והגר"ח (בספרו על הרמב"ם פרק ח הלכה א) כתב שם בתוך דבריו, שהטעם ששיעור מעילה הוא בפרוטה, ולא בכזית, כיון שיסוד איסור מעילה הוא משום גזל הקדש, ולכן שיעורו הוא בפרוטה כשיעור גזל. וצריך להוסיף כי על אף שמבואר בכמה מקומות (עיין הערה 5) שבקדשי בדק הבית המעילה היא מטעם גזל מהקדש, מכל מקום, גם קדשי מזבח הם ממון הקדש, ויתכן גם בהם איסור ושיעור גזל. כי אף על פי שמקור קדושתם הוא קדושה עצמית ולא מחמת שייכותם לגבוה, בכל זאת, כתוצאה מקדושתם הם שייכים במידה מסויימת לגבוה, והנהנה מהם, הרי הוא גוזל קדשי גבוה. ועיין לקמן (הערה 553). עיין עוד במשנה למלך (תחילת הלכות מעילה), הדן על מועל במזיד, שדינו שלוקה, מנין שהשיעור הוא בפרוטה.
וכן מצטרפין לחייב עליהן משום פיגול, אם אכל חצי כזית פיגול מקרבן אחד וחצי כזית פיגול מקרבן אחר. וכן מצטרפין לנותר וטמא.  530  ולקמן (יז ב) יבואר שפיגול נותר וטמא מצטרפים זה עם זה.

 530.  מפירוש המיוחס לרש"י ורבינו גרשום ורבינו עובדיה, משמע, שגרסו במשנה ולחייב עליהם משום מעלה בחוץ. ועיין בתוס' יום טוב ובצאן קדשים. ויבואר בעזה"י במשנה הבאה (הערה 551).
קדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה,  531  לשיעור פרוטה.

 531.  גירסת השיטה מקובצת.
קדשי מזבח וקדשי בדק הבית  532  מצטרפין זה עם זה למעילה. אם נהנה כשיעור חצי פרוטה מקדשי מזבח ומחצי פרוטה מקדשי בדק הבית, מעל. לפי שהכל שם אחד, "הקדש"  533 .

 532.  גירסת השיטה מקובצת.   533.  כן כתב הקרית ספר על הרמב"ם (פרק ה'). והקשה הגאון רבי שמעון שקאפ (שערי ישר שער ג פרק כג) על דברי המפרשים, ומקורם מתוס' מסכת כריתות (מבואר בהערה 5) ששונה קדושת דמים מקדושת הגוף ביסוד הגדרתם, אם כן, למה מצטרפים? ומבארים המפרשים: לכולי עלמא, בלי שום חולק, אין חילוק בעיקר איסור מעילה ושניהם קדושה אחת ומצטרפין. אלא, שלגבי חיוב התשלומין חילק הנתיבות המשפט בין קדושת הגוף שהתשלום הוא על עצם ההנאה, לבין קדושת דמים שהוא מטעם גזל. ולעיל (הערה 529) מבואר דעת הגר"ח, שגם חיוב תשלומי קדושת מזבח הוא מטעם גזל. ועיין בהערות ספר כנסת הראשונים, המוכיח כן מכמה מקומות בש"ס.
גמרא:
הגמרא מקשה על כפילות לשון המשנה.
השתא יש לומר, כיון שאומרת המשנה בסיפא: קדשי מזבח וקדשי בדק הבית,  534  מצטרפין, אף על גב דהאי קדושת הגוף והאי קדושת דמים, ואינם ממש קדושה אחת, ואפילו הכי, מצטרפין זה עם זה הואיל ושניהם נקראים "הקדש". אם כן, קדשי מזבח עם קדשי מזבח, מיבעיא?! וכי הוצרכה המשנה להשמיענו שהם מצטרפין!?  535  ומתרצינן: אכן, לא הוצרכה המשנה להשמיענו שקדשי מזבח מצטרפין עם קדשי מזבח לשיעור מעילה. אלא משום דקתני עלה, על קדשי מזבח, שהם מצטרפין לחייב עליהן משום פגול, נותר וטמא, והלכה זו הוצרכה המשנה להשמיענו, כיון דקדשי בדק הבית  536 , לא שייך בהם פיגול נותר וטמא, משום הכי קא פליג להו לרישא ולסיפא. ברישא משמיעה המשנה דין צירוף לגבי פיגול נותר וטמא, ודרך אגב שונה המשנה גם דין צירוף לגבי מעילה. וכיון ששנתה דין קדשי מזבח בפני עצמו, שנתה דין קדשי בדק הבית בפני עצמו.  537  ולבסוף חידשה המשנה, שאפילו קדשי מזבח עם קדשי בדק הבית, מצטרפין.

 534.  גירסת השיטה מקובצת.   535.  הקשו התוס' על קושית הגמרא: הלא זו דרכה של המשנה לשנות בדרך "לא זו אף זו", כלומר, מקודם את הפשוט ואחר כך את המחודש, ומה הקשתה הגמרא? ותירצו: "לא זו אף זו", שייך לומר בשני דינים והאחד נלמד מהשני, או שאפשר לדייקו מהשני, ואז, מסדרן התנא בדרך "לא זו אף זו", מה שאין כן במשנתנו, אם היתה שונה רק את הסיפא: "קדשי מזבח מצטרפין לקדשי בדק הבית", ובלשון זו נכללים כל אופני ההצטרפות: קדשי מזבח עם קדשי מזבח, קדשי בדק הבית עם קדשי בדק הבית, וקדשי בדק הבית עם קדשי מזבח. לפיכך, מקשה הגמרא, שהרישא מיותרת לגמרי, כי בסיפא כבר שנתה המשנה במפורש את דין הרישא. ועיין בקרן אורה, הטוען שלשון הגמרא לא משמע כדברי התוס'.   536.  גירסת השיטה מקובצת.   537.  כן מבארים התוס'. והפירוש קדמון מבאר: אם לא היתה המשנה שונה שקדשי בדק הבית מצטרפין עם קדשי בדק הבית, היה מקום לומר, שאינם מצטרפין. הואיל ואינם חמורים כל כך, כמו בקדשי מזבח.
שנינו במשנה: קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה.
אמר רבי ינאי: מחוורתא, דבר ברור הוא כי אין חייבין משום מעילה, אלא על קדשי בדק הבית בלבד  538 .

 538.  השיטה מקובצת מחק מגירסת הגמרא "ועולה". וכן משמע בתוס' שלא היה כתוב בגירסתם. מפני שלפי הוה אמינא זו, גם עולה איננה לגמרי מ"קדשי ה"', מאחר שעורה ניתנת לכהנים. אלא, שבמסכת תמורה (לב ב) אמר רבי ינאי עצמו "אין מעילה מפורשת מן התורה אלא בעולה (ובפירוש א מוסיף: וקטרת) בלבד, שנאמר: נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה', המיוחדין לה"'. ומבארים התוס', שאין סתירה בין שתי הסוגיות. כי בסוגיא ההיא סובר רבי ינאי שהגדרת "קדשי ה"' היא: הקרבין לה', לפיכך עולה שהיא כליל לה' מוגדרת כקדשי ה', ומועלין בה מן התורה, לאפוקי שאר הקרבנות שיש בהן חלק לכהנים ולבעלים. ומה שאמר כאן "אלא על קדשי בדק הבית", לא בא לאפוקי "עולה", אלא בא לומר שקדשי בדק הבית הם בודאי מקדשי ה', ואילו קדשי מזבח, יש מהן קדשי ה', כמו עולה ודוגמתה, ויש מהן שאינם מקדשי ה'. ועל פי הדברים האלו, תתורץ קושית האחרונים, למה לא הביאה הגמרא להקשות מהמשנה (כריתות יג ב) "יש אוכל אכילה אחת וכולהו", ושם אי אפשר לתרץ שהוא רק מדרבנן, שהרי המשנה מחייבת להביא קרבן אשם, מוכרח שהוא מן התורה. אבל לפי דברי התוס', אתי שפיר, מפני ששם יתכן שמדובר בעולה. ועיין פירוש ב. וצריך להוסיף שכל הקושיות של הגמרא, הן מסתימות הלשון "קדשי קדשים" "קדשים" שמתו. ולא מעצם הדין, כי בקל יכול לתרץ שמדובר בעולה. וכן כתב הקרן אורה.
מאי טעמא? דאמר קרא (ויקרא ה) "נפש כי תמעול מעל, וחטאה בשגגה  539  מקדשי ה'". ודרשינן: קדשים המיוחדין לה', שהם קדשי בדק הבית, לפי שכולן לה', יש בהן מעילה. אבל קדשי מזבח, כגון חטאת ואשם, אית בהו יש בהם חלק לכהנים, ושאר הקרבנות, אית בהו חלק לבעלים, ואינם לגמרי "לה'", הילכך אין בהן מעילה.

 539.  גירסת השיטה מקובצת.
הגמרא הבינה את דברי רבי ינאי כפשוטם, שאין מעילה כלל בקדשי מזבח. ועל כן, מביאה הגמרא כמה משניות וברייתא ומאמרי אמוראים להפריך את דבריו.
תנן שנינו במשנתנו: קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה. ומוכח שמועלין בקדשי מזבח. וקשה על דברי רבי ינאי?
ומתרצינן: אכן, אין בהם מעילה מן התורה, ומה שאמרה המשנה שיש בהן מעילה, היינו: מעילה מדרבנן.
ומקשינן ממה ששנינו (בתחילת המסכת): קדשי קדשים ששחטן בדרום, מועלים בהן. מוכח, שמועלין בקדשי מזבח. וקשה על דברי רבי ינאי?
ומתרצינן  540 : הכא נמי מועלים מדרבנן.

 540.  גירסת השיטה מקובצת.
ומקשינן: תנן, שנינו (בפרק הבא): הנהנה מן החטאת, כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום, כשהיא מתה, כיון שנהנה כל שהוא מעל (ושם יבואר). ומוכח, שמועלין בחטאת, והיא מקדשי מזבח. וקשה על דברי רבי ינאי? ומתרצינן: מדרבנן  541 .

 541.  האמת, שהגמרא יכלה להקשות מהרבה משניות, ובפרט בפרק שני, ששם נאמר במפורש: חטאת אשם וכל הקרבנות. ברכת הזבח.
ומקשינן: ומדאורייתא לא, וכי אין מועלין בקדשי מזבח מן התורה?!
והתניא, הלא שנינו ברייתא: רבי אומר: אמרה התורה (ויקרא ג) "כל חלב לה"', ודרשינן: לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, הרי שמועלין מן התורה אפילו באימורי קדשים קלים. וקשה על דברי רבי ינאי  542 ?

 542.  התוס' מביאים בשם "יש מפרשים", שאינם גורסים קושיא זו, אלא מבארים קושית הגמרא "והא קרא קנסיב להו", וקושית הגמרא היא: הרי רבי ינאי עצמו דרש במסכת חולין (קיז א) מפסוק אחר, עיין שם, שיש מעילה בקדשי מזבח. והתוס' שוללים גירסא זו, מפני שהמקשן ידע גם ידע שדרשה ההיא, אסמכתא בעלמא היא.
ומתרצינן: מדרבנן.
ומקשינן: והא קרא קא נסיב לה! הרי רבי דורש זאת מן דרש הכתוב, ואיך אפשר לומר שהוא מדרבנן?
ומתרצינן: אכן, המעילה היא מדרבנן, ודרשת המקרא, אסמכתא בעלמא היא, חכמים הסמיכו את דבריהם על דרשות המקרא, ומכל מקום, אין מועלין מן התורה.
ומקשינן: והא אמר עולא אמר רבי יוחנן: קדשים שמתו יצאו ידי מעילה דבר תורה  543 . ומשמע, שבחייהם יש להם מעילה מן התורה?

 543.  מבואר לעיל באריכות (ב א יב א).
והמקשן מבאר את דברי רבי יוחנן: במאי, באיזה קדשים אמר רבי יוחנן שיצאו מידי מעילה במיתתם? אילימא, אם תאמר: בקדשי בדק הבית, לא יתכן לומר כן, כי אפילו כי מתו, נמי, למה יצאו מידי מעילה? לא יהא אלא דאקדיש אשפה, במה דינו שונה ממקדיש אשפה  544 ? אילו אקדיש אשפה לבדק הבית  545  האם לאו, מי לית בה מעילה?! ולמה יצאו מידי מעילה במיתתם?

 544.  העמדה והערכה התוס' מאריכים כאן בכמה יסודות הלכות מעילה: אמרה התורה (ויקרא כז) בפרשת פדיון קדשים "והעמיד את הבהמה לפני הכהן, והעריך הכהן אותה". ודרשו מכאן חכמים (תמורה לג א), כי לפני שפודים בהמה מקדושתה, צריכים להעמידה על רגליה ויעריכנה הכהן (או בית דין, עיין רמב"ם הלכות ערכין פרק ה הלכה יב). וכל שטעון העמדה והערכה, אם מת אינו נפדה. הואיל ואינו ראוי לעמוד, אינו ראוי להערכה. על כן, הקשה רבינו חיים כהן, מובא בתוס', לפי הוה אמינא זו, שקדשים שמתו מדובר בקדשי בדק הבית, איך אמרה הגמרא, שדינם כאשפה, הלא הבדל גדול בין קדשים שמתו לאשפה, אשפה, יש לה פדיון, ויש בה שווי להקדש, כאשר תימכר ודמיה יפלו להקדש, לפיכך מועלין בה. מה שאין כן קדשים שמתו, אין להם פדיון, הואיל ואינם בני העמדה והערכה. אם כן, אינם שוים להקדש כלום, ולמה ימעלו בהם? ותירצו: שמא סובר עולא אמר רבי יוחנן שאמר "קדשים שמתו וכולהו", לדעת הגמרא כאן, כמאן דאמר הסובר שקדשי בדק הבית יש להם פדיון אף בלי העמדה והערכה. וממילא, קדשים שמתו נפדים (לפי הוה אמינא זו שמדובר בקדשי בדק הבית), ויש בהם שווי להקדש. (ועיין רש"ש). עוד תירצו התוס', שבהחלט יתכן שקדשים אלו כבר נערכו בחייהם בהעמדה, ולא הספיקו לפדותן עד שמתו, ועליהם אמר עולא בשם רבי יוחנן שיצאו מידי מעילה מן התורה, ועל כך הקשה המקשן, "לא יהא אלא כאשפה". הגאון רבי עקיבא איגר, מציין לתוס' חולין, ושם מבואר שצריך העמדה בשעת פדייה. וממילא, קשה על תירוץ התוס'. ועיין ברש"ש, המתרץ, שאין כאן דין שצריך ליפדות בשעת העמדה והערכה (תוך כדי דיבור!), אלא בהיפך, שתהא הערכה בשעה שהיא ראויה ליפדות (עיין שם שמדובר בגיזה שאינה יכולה להיפדות כיון שאסור לגוזזה, ולכן, לא מועיל העמדתה והערכתה), ולפיכך, כאן לפי תירוץ התוס', בחייה, כיון שהיתה קדושה רק קדושת דמים, והיתה ראויה להיפדות, והעמידוה והעריכוה, קיימו בה "העמדה והערכה", ואף אחרי שמתה יש לה פדיון. ועיין במשנה למלך (פרק ה מהלכות ערכין הלכה יב) ובשער המלך (הלכות בכורים פרק י הלכה ב) ובשו"ת דבר אברהם (חלק ב סימן כד) ואור שמח (הלכות מעילה פרק ה הלכה י). וכתב הרמב"ם (פרק ג מהלכות מעילה הלכה א) "קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה. אבל מועלין בהן מדברי סופרים". ומדייק הכסף משנה: אמאי נקט רבינו קדשי מזבח, הלא רבי יוחנן אמר סתם "קדשים שמתו". ומתרץ, שהרמב"ם כתב כן לחידוש, שאפילו קדשי מזבח שקדושתן חמורה, פקעה קדושתן כשמתו, וכל שכן קדשי בדק הבית. ועוד תירץ, משום שכל הפרק ההוא עוסק בקדשי מזבח, לכן פותח את הפרק בקדשי מזבח. ותמה עליו הברכת הזבח, וכן בגליון הגרע"א על הכס"מ (ועיין בקרן אורה), הלא ברור שהרמב"ם כתב כן בדוקא, כמו שאמרה הגמרא כאן, שבקדשי בדק הבית, אין חילוק בין בחייהם לבין במיתתם, הואיל ומכל מקום, שוים הם להקדש לא פחות מאשפה? אבל, הקשו האחרונים, הרמב"ם פסק במפורש (שם בהלכות ערכין), דקדשי בדק הבית הם בכלל העמדה והערכה. אם כן, חוזרת הקושיא על הרמב"ם, הרי במיתתם אינם שווים כלום, אפילו לא כאשפה, הואיל ואינם ראוים להעמדה וההערכה, ולמה סובר הרמב"ם (לפי הברכת הזבח, וכפשטות לשונו) שמועלים בהם כשמתו? ותירץ הגר"ח (בספרו על הרמב"ם שם), שהרמב"ם סובר, שרק בקדשי מזבח (או בקדשי קדושת דמים למזבח) שייך לומר שאם מתו יצאו מידי מעילה, הואיל ועיקר קדושתן הוא "למצותן", ולכן, כשמתו ואינם ראויין למצותן פקעה מהם קדושתם, ואינם מ"קדשי ה"', ואין בהם מעילה, מה שאין כן, בקדשי בדק הבית, כל קדושתם הוא מפני שהם קנינם של הקדש. לפיכך, לא שייך לומר בהם שבמיתתם נעשית מצותן ופקעה מהן קדושתן, כיון שמכל מקום קנין גבוה הם. והגרי"ז (במכתב בסוף ספרו על הרמב"ם) נשאל על הגר"ח, שדבריו נסתרים, מגמרא מפורשת במסכת פסחים (כט א), ושם נאמר שאין מועלין בחמץ של הקדש בפסח, משום שאינו ראוי לפדיון, עיין שם בסוגיא, ושם בודאי מדובר בקדשי קדושת דמים? וכן תמה בגליונות חזון איש על חידושי רבינו חיים הלוי. וכתב הגרי"ז, מה שאין מועלין בחמץ בפסח של הקדש, הוא משום שאינם שוים פרוטה כמו שכתבו התוס' בכריתות (מובא בהערה 5), ולא משום שפקעה מהם קדושתם בעת איסורם בהנאה. אבל עדיין יש לעיין, אם כן, קדשים שמתו, גם כן אינם שוים כלום לדברי הרמב"ם, הסובר שאינם נפדים הואיל ואינם בהעמדה והערכה? וכתב הקהלות יעקב (סימן ו) על פי דברי האחיעזר (חלק יורה דעה סימן מ"ו), וכן כתבו התקנת עזרא, שחילוק גדול יש בין חמץ בפסח לבין קדשים שמתו ואינם בני העמדה והערכה. כי חמץ בפסח, אינו שוה כלום אף אם הוא של חולין, מחמת איסורו בהנאה, הלכך אין לו שום שווי, ואף כשימעל ויצא לחולין (כדין קדשי בדק הבית היוצאים לחולין על ידי מעילה) גם כן לא יהיה שווה כלום, הלכך אין מועלין בו. מה שאין כן קדשים שמתו, שכל חסרונם וחוסר שוויים הוא מפאת הקדשם, ואילולא שהיו מוקדשים, היו שוים. הלכך, אי אפשר לומר שמתוך מעלת קדושתם ייגרם היותם מחוסרי שווי, ובעקבות זאת לא תהיה להם מעילה! ועיין באור שמח (פרק ה מהלכות מעילה הלכה י). וגמרא שם בפסחים מוכח, שדין "אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים" שייך גם בקדשי בדק הבית. כגון: טריפה (שישנה בהעמדה והערכה). ואם כן, מקשים התוס': בשלמא אשפה, מועלים בה, מפני שיש בה שווי להקדש הואיל ויש לה פדיון. אבל בהמות קדשי בדק הבית, שאין פודים אותן להאכילן לכלבים, אם כן, אין להם שווי, ולמה רצתה הגמרא לומר, שמועלין בהם. ותירצו התוס' (על פי השיטה מקובצת): יש להבדיל בין קדשי מזבח לקדשי דמים. קדשי מזבח, אין פודין אותן להאכילן לכלבים מן התורה, הלכך, דין הוא שאין פודין אותן גם לצורך שאר הנאות. מה שאין כן, קדשי קדושת דמים, שכל האיסור לפדותן הוא מדרבנן, משום בזיון קדשים, הלכך, רק לאכילת כלבים, אינן נפדין, אבל לשאר הנאות, נפדין. לפיכך, אמרה הגמרא שמועלין בהם, כי יש להם שווי להקדש להימכר לצורך שאר הנאות.   545.  גירסת השיטה מקובצת.
אלא, לעולם, דברי רבי יוחנן הם בקדשי מזבח, ועליהם אמר שכאשר מתו יצאו מידי מעילה, ומוכח שכל עוד שלא מתו, נמי מדאורייתא אית בהו מעילה  546 . וקשה, הרי מוכח שלא כדברי רבי ינאי?

 546.  גירסת השיטה מקובצת, ועיין גירסת הב"ח, והם הם הדברים.
ומתרצינן: אלא, ודאי, גם רבי ינאי מודה שמועלין מן התורה בקדשי מזבח. ונדרש ממה שנאמר "כל  547  חלב לה'"  548 ,

 547.  כן כתבו התוס'. ובפירוש מיוחס לרש"י, דורשה ממה שנאמר (ויקרא כב) "ואיש כי יאכל קודש בשגגה", שבא לרבות כל הקדשים, ואפילו קדשי מזבח. ועיין רש"ש ובחידושי בן אריה. ובפירוש א ובפירוש קדמון הביאו מקרא אחר (ויקרא ה): "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם", ומשמע קדשים סתם בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית.   548.  כן כתבו התוס' שנדרש מ"כל חלב לה"'. ובתוס' יש כמה גירסאות, ועיין בקרן אורה שמתקשה בהסברת הדרשה. וכפי הנראה מהשיטה מקובצת (הקרן אורה אינו מביא את השיטה מקובצת) הביאור הוא כך: בתורה נאמר "מקדשי ה"'. וסברה הגמרא שבא למעט קדשי מזבח, הואיל ואינם כליל לה'. כלומר, הוא מיעוט כללי, מפני שלא מסתבר לחלק בקרבן עצמו, בין חלקיו שהם לשמים לחלקיו שהם לכהנים ולבעלים. והשתא, במסקנא, מוכיחה הגמרא, שמוכרחים לחלק בין חלקי הבהמה המיועדים לה' לבין חלקיו שהם לבעלים, שהרי כך אמרה התורה. "כל חלב לה"', לרבות אימורי קדשים קלים, אם כן, גם בקדשי קדשים, נחלק בין חלקיו השונים. ומה שהתורה אמרה מ"קדשי ה"', בא לחלק בין חלקיו, ולמעט הבשר אחרי זריקת דמים משעה שיש בהן היתר לכהנים, ולרבות את הבשר לפני זריקת דמים, כל זמן היותם "קדשי ה"'. נמצא ד"קדשי ה"', בא להדגיש את אופן המעילה, ולא בא כמיעוט כללי לכל קדשי המזבח.
והכי קא אמרי דבי רבי ינאי, וכן פירשו בישיבת רבי ינאי את דבריו: מהאי קרא, ממקרא זה: "קדשי ה'", קדשי בדק הבית שמעינן, ואילו קדשי מזבח לא שמעין מינה, לא נשמע מ"מקרא זה", דין מעילה בקדשי מזבח, מפני שאינם לגמרי "קדשי ה'", מאחר שיש בהם חלק לכהנים וחלק לבעלים.
ואילו ממקרא אחר "כל חלב לה'" דרשינן לדין מעילה בקדשי מזבח.

דרשני המקוצר[עריכה]