פרשני:בבלי:מעילה ט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מעילה ט ב

חברותא[עריכה]

מיתיבי, הגמרא מביאה משנה להקשות על רב, ממה ששנינו במסכת זבחים (פה ב): הצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים והעצמות והגידים והקרנים והטלפים, בזמן שהם מחוברים (בבשר) יעלו (למזבח להקטרה) עם בשר העולה. ואם פירשו מן הבשר, לא יעלו.
ועוד שנינו שם (פו א): וכולן,  276  העצמות והגידין וכולי, בין המחוברין לבשר בין אם פירשו, שפקעו (אם פקעו) מעל גבי המזבח, לארץ, לא יחזיר לא צריך להחזיר  277 . וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח, לא יחזיר  278 .

 276.  רש"י (שם) מפרש: "וכולן" גם על כל הפסולין שעליהן נאמר "אם עלו לא ירדו". (מבואר לעיל ב ב).   277.  רש"י שם.   278.  וביתר ביאור: שם בפרק ההוא שנינו על הפסולין שלא יעלו, ואם עלו, לא ירדו. ושם שנינו: "כשם שאם עלו לא ירדו, כך אם ירדו לא יעלו". ודברים אלו העצמות והגידים, כיון שאינם בשר העולה, לכן, אם פקעו וירדו מעל המזבח, אינו צריך להחזירם. הילכך, מדייקת הגמרא, שדבר זה נאמר רק אם ירדו לארץ, ואילו אם נשארו על המזבח, אלא שהם מחוץ לאש, יחזיר.
ויש לדייק: כשפקעה גחלת מעל גבי המזבח, הוא דלא יחזיר  279  , הא, ואילו אם היא עדיין על גבי המזבח, יחזיר הגחלת.

 279.  גירסת השיטה מקובצת.
בשלמא לרבי יוחנן, הסובר שיש קפידא בהוצאת הדשן, ניחא, מובן למה צריך להחזיר הגחלת, משום שהתורה אמרה "והוציא את הדשן"  280 , לכן יחזירה לקיים מצות הוצאה, אלא, לרב, קשיא, מדוע צריך להחזירה, הרי כבר נשרף ונהיה גחלת ונעשית מצותו  281 ? ומתרצינן: אמר לך רב: שאני גחלת, לכן יחזיר כדי לגמור הקטרתה מפני דאית בה  282  מששא, ממשות, ועדיין ראויה להקטרה. ואינה דומה לאפר שאין בו ממשות, וכיון שנעשה אפר, וכבר נתרם תרומת הדשן, אין חיוב להחזירו, ואין בו מעילה.

 280.  בתוס' כתוב "כל" הדשן, וכוונתם שהתורה הקפידה על הוצאת הדשן.   281.  וכתבו התוס' בשם השר מקוצי: אין לומר הטעם בהחזרתה משום שעדיין צריך לקיים מצות "תרומת הדשן". (והתוס' מוכיחים שהמשנה מדברת לפני תרומת הדשן, ופקעה קודם חצות, עיין בתוס'). כי כדי לקיים מצות תרומת הדשן, אינו זקוק לגחלת זו שפקעה והיא עדיין על המזבח, שהרבה דשן יש על המזבח. כלומר, התוס' מחלקים בין מצות תרומת הדשן שהיא על כל האפר, לבין חיוב החזרה כדי לקיים מצות הקטרה שהוא על כל אבר ואבר ועל כל גחלת וגחלת בפני עצמה, הילכך, כשאנו דנים על דין האפר לגבי חיוב קיום מצות תרומת הדשן, יש על כל האפר חיוב, שממנו יותרם הדשן, לפיכך, מודה רב שמועלין בכל האפר עד לתרומת הדשן, מה שאין כן כשאנו דנים על חיוב החזרה, שאינו משום תרומת הדשן, שהרבה דשן יש להרמה, אלא כדי לקיים מצות הקטרת הקרבן על גבי האש, דנים על כל גחלת וגחלת, האם חייב לחהזירה. ונאמר בהם הדין שאם פקעו לארץ, אין חיוב להחזירה, ואם פקעה על גבי המזבח, חייב להחזירה. לכן, קשה על רב: למה חייב להחזירה, הלא כבר נעשה גחלת, וכבר נעשית מצותה? ואילו לרבי יוחנן, ניחא, משום דלא נקרא "נעשית מצותה" עד להוצאת הדשן. וכל זה הוא לפירוש תוס'. ובביאור זה רצו לתרץ קושיתם שהקשו: מה הקושיא על רב, הלא רב יכול לתרץ, שלכן יש חיוב להחזיר, מפני שעדיין לא נתרם תרומת הדשן. אבל בפירוש המיוחס לרש"י מרגיש בקושיא זו, ומבאר בדרך אחרת, שיש לחלק בין גחלת של עצי המערכה לבין אימורים. ובודאי שחייבים להחזיר האימורים, כדי לקיים מצות תרומת הדשן, ומאימורין אלו לא דיברה כאן הגמרא להוכיח כדברי רבי יוחנן, ועליהם שנינו בסיפא (שם) "איברים שפקעו מעל גבי המזבח, קודם חצות יחזיר ומועלין בהן, לאחר חצות, לא יחזיר ואין מועלין בהן. אלא שמדובר בגחלת עצים, ולפעמים היא מעורבת בתוך אפר התפוח. ואמרה המשנה, שאם פקעה משם על הארץ, לא יחזיר. ואילו אם פקעה משם והיא עדיין על המזבח, ופקעה מצד זה אל צד זה, יחזיר. ואותה הגחלת לא צריך להחזיר, בכדי לקיים בה מצות תרומת הדשן, אלא, כדי שתישרף ותיעשה אפר. ועתה, בשלמא לרבי יוחנן ניחא, שחייב להחזיר אפילו אחרי ההרמה עד זמן הוצאת הדשן, אלא לרב קשה, הרי כבר נתרמה תרומת הדשן. וכן כתב המקדש דוד (סימן ו) ובביאור מחלוקת המיוחס לרש"י ותוס' מאריך במשנת רבי אהרן (סימן ח אות ג), על פי מה שחקר בדין תרומת הדשן. האם המצוה היא על כל הדשן, שממנו ייתרם. כלומר כל הדשן חייב בתרומה (כדוגמת תרומת דגן דהוי טבל עד התרומה), וכשחותה ממנו במחתה שיעור קומץ פטר את כולו. או שהמצוה היא רק עצם ההתרמה. ומכל מקום, מועלין בכל הדשן, עד לתרומת הדשן, מפני שכל מקצת ומקצת מהדשן שייך למצות הרמה, כיון שאפשר לתרום ממנו. ומבואר, שהמיוחס לרש"י סובר כצד הראשון, שהחיוב הוא על כל הדשן, ולכן כתב שדשן האימורין בודאי צריך להחזיר עד חצות "שהרי לא נעשית מצוותן עד שנתרמה תרומת הדשן". ואף הגחלת צריך להחזיר כדי שתישרף ותיעשה דשן, ותקוים מצות תרומת הדשן בכל הדשן, וגם על הגחלת (עיין שם). אבל השר מקוצי סובר כצד השני, שאין מצוה על כל הדשן, ולכן סובר ש"כיון דאפשר לקיים מצות תרומת הדשן בשאר הדשן", אין צריך להחזיר כדי לקיים תרומת הדשן. ועוד מבאר דהשיטה מקובצת (הערה 271) הסובר שצריך לתרום הדשן החדש של אותו היום, סובר כצד הראשון, שהתרומה היא לפטור את הדשן, הילכך פוטר את הדשן של אותו היום דוקא, דהרי הדשן של אתמול כבר נפטר בתרומה של אתמול. ואילו היינו סוברים, שאין מצוה על הדשן שממנו ייתרם, כצד השני, אין חילוק מהיכן יתרום, ואפשר לתרום אפילו מהדשן של אתמול, כי המצוה היא על עצם ההתרמה. ועיין שם שמאריך בענין.   282.  גירסת השיטה מקובצת.
איכא דאמר לה, יש מי שמסר שמועה זו להך גיסא, לצד זה. כלומר, ממשנה זו יש להוכיח כדברי רב, והיא קושיה על רבי יוחנן:
יש לדייק: טעמא, כל הטעם שחייב להחזיר כשפקעה והיא עדיין על גבי המזבח, משום שהיא גחלת דאית בה ממשא, ולא נגמרה הקטרתה. הא, ואילו כבר נעשה אפר, דלית ביה מששא, ונגמרה הקטרתו, אפילו כשפקע, והוא עדיין לגבי (על גבי) המזבח, אין מועלין בו.
בשלמא לרב, הסובר שאחרי שנתרמה תרומת הדשן אין מועלין, ניחא. אלא לרבי יוחנן, הסובר, שעד שלא הוצא לחוץ למחנה עדיין מועלין בו, קשיא, למה לא יחזירו הרי עדיין לא נעשית מצותו?
ומתרצינן: אמר לך רבי יוחנן: לא נדייק דוקא גחלת, אלא הוא הדין, דאפילו אפר יחזיר, מפני שעדיין לא הוצא הדשן, והיינו טעמא דקתני גחלת, הא  283  קאתי לאשמועינן, המשנה באה להשמיענו חידוש, דאפילו גחלת, דאית בה מששא ולא נגמרה הקטרתה, כי פקעה מעל גבי המזבח לארץ, לא יחזיר.

 283.  גירסת השיטה מקובצת.
סוגית תשלומי מעילה
הנהנה מן הקודש, משלם קרן וחומש, מלבד חיוב הבאת קרבן אשם.
אותם הדמים, קרן וחומש להיכן ינתנו? על כך דנה הגמרא.  284  אמרה התורה בפרשת מעילה (ויקרא ה) "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם, ואת חמישיתו יוסיף עליו", ודרשו חכמים "מן הקודש ישלם", ישלם אותו להקדש (תורת כהנים).

 284.  שייכות סוגיא זו לכאן אינה ברורה. ובפרט לפי דברי התוס' לקמן (הערה 309) שדברי רבא (י א) "הכל מודים", חוזרים לסוגיא הקודמת של מחלוקת רב ורבי יוחנן, וצריך בירור.
כלומר, אם נהנה מקדשי בדק הבית, ישלם לבדק הבית, ואם מקדשי מזבח, ישלם לקדשי מזבח, ולאותו הקדש.  285  ו"הקדושה שבה לאותו הקדש".  286 

 285.  פירוש הראב"ד בתורת כהנים (ויקרא חובה פרשה יא פרק כ). ועיין רש"י כריתות (כב א) ורש"ש שם.   286.  לשון החזון איש (קדשים סימן לח).
איתמר, הנהנה מבשר קדשי קדשים לפני זריקת דמים, ומן אמורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים, ונתחייב קרן וחומש,
רב אמר: מעות מה שנהנה יפלו לנדבה, היינו לקנות בהן עולות, שמקריבין אותן בזמן שהמזבח עומד בטל  287  ("קיץ המזבח"), והעורות ינתנו לכהנים.

 287.  כן כתבו התוס'. וכן כתוב בפירוש ב. אבל השיטה מקובצת מחק מתוס' המילים "לעולת קיץ למזבח", וגרס "לנדבה לעולה". והמיוחס לרש"י כתב: "לקרבנות ציבור". דהיינו לעולת ציבור (תמידים ומוספים).
ואילו לוי אמר: לא יביאו מהן עולות, מאחר שהעורות לכהנים,  288  אלא יביא מהמעות, דבר שכולו למזבח, דהיינו קטורת.  289  תניא, שנינו ברייתא כוותיה, כדברי דרב, ותניא כוותיה דלוי  290 .

 288.  פירוש ב.   289.  כמבואר לקמן בברייתא. ולאו דוקא קטורת, אלא כל דבר שכולו למזבח, כגון: מנחת נסכים ולבונה. תקנת עזרא. תוספת ביאור: תשלומי מעילה הקרן וחומש ניתנים למטרה שהדבר ה"נמעל" היה ניתן. ועתה, הנהנה מקרבן, לדוגמא: עולה, ויש בו בשר עצמות גידין וטלפים ועור, יתן דמיו לעולה שיש בו בשר עצמות גידין טלפים ועור, כפי מה שמעל כן ינתן, אבל הנהנה מבשר קדשי קדשים או מאימורי קדשים קלים שכולו למזבח (ועל הבשר אין עצמות וגידין ועור) אינו יכול לתת דמיו לקרבן שיש בו עצמות וגידין ועור, הילכך סובר לוי שיתן קטורת, שהוא דבר שכולו למזבח. ואילו רב סובר שיתנם לקיץ המזבח, על אף שאינו כולו למזבח. ועיין בתקנת עזרא שהקשה על דברי רב, וכי למה יתן את המעות לדבר שאינו כולו למזבח, הלא מעל בדבר שכולו למזבח? עיין שם. המשך חכמה (סוף פרשת ויקרא) מביא שנאמר שם בתורה "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישיתו יוסיף עליו ונתן אותו לכהן". ולכאורה, מה השייכות לכהן לתשלומי מעילה? (הרשב"ם מפרש: את איל האשם), אלא, מכאן למד רב דינו, שיש לכהן שייכות עם מעילה, לכל הפחות לגבי העור.   290.  גירסת השיטה מקובצת.
תניא כוותיה דלוי: מעילה זו להיכן הולכת? תלמידים הלמידין לפני חכמים  291  אומרים: יביא דבר שכולו למזבח. ומפרשת הגמרא: מאי ניהו? מה הוא דבר שכולו למזבח? קטרת  292 .

 291.  אמרה הגמרא במסכת סנהדרין (יז ב) שכל מקום שאיתמר "למידין לפני חכמים", היינו "לוי" שלמד לפני רבי. וכן פירש כאן המיוחס לרש"י. אבל התוס' סירבו לפרש כן כאן בסוגיתנו, כי מעולם לא נזכר לוי בברייתא. ועוד, כי אין זו שיטת הגמרא שיבא לוי ראיה מדברי עצמו. וכתב הר"י קורקוס (פרק מהלכות מעילה הלכה י) שלכן פסק הרמב"ם כרב, משום שאין ללוי ראיה מברייתא, כשם שיש לרב, מפני שלוי עצמו שנה הברייתא.   292.  והיינו, שימסרם לציבור, שהרי אין קטורת באה משל יחיד. תוס' מנחות (נ א). ועיין תקנת עזרא ומשנת רבי יעקב.
תניא כוותיה דרב: הנהנה מדמי חטאת ממקצת  293  המעות שהפריש לצורך קניית קרבן חטאת, ומדמי אשם,

 293.  המיוחס לרש"י.
אם בא לשלם  294  עד שלא קרבה חטאתו, יתן את דמי המעילה לבעל הקרבן, והוא יוסיף, את דמי המעילה לדמי החטאת שנשאר לו, ויביא חטאתו, חטאת שמינה, וכן אם בא לשלם, עד שלא קרבה אשמו, יוסיף ויביא אשמו.

 294.  כתבו התוס': אין לפרש ש"נודע לו" מעילתו קודם שקרבה חטאתו, שאם כן, מה שנאמר בסיפא "כבר קרבה חטאתו" יתפרש ש"נודע לו" אחרי שקרבה חטאתו, ונצטרך לומר, שדינו הוא לילך לים המלח, ואי אפשר לומר כן, כי ברור שאם נודע לו לאחר הבאת חטאתו, וכבר נתכפר, אין המעות הולכות לים המלח, אלא לנדבה, כדעת רבה לקמן (י א). אבל במיוחס לרש"י מפרש, שתלוי אם "נודע לו" קודם כפרתו שאז יצרף דמי מעילתו לדמי חטאתו (ברור, שמדובר שעוד לא קנה בהמה לחטאת), ואם "נודע לו" לאחר שכבר קרבה חטאתו, יוליך דמי המעילה לים המלח. וכתבו האחרונים, שבמיוחס לרש"י גם כן סובר כן למסקנה, אלא מפרש לפי ההוה אמינא. והרמב"ם (פרק דמהלכות מעילה הלכה ז) סובר כדברי התוס'.
ואם כבר קרב חטאתו  295 , מה יעשה באותן מעות, הלא אינו יכול לצרפם לחטאתו? ילכו המעות לים המלח, כלומר, למקום שאי אפשר להוציאן משם. כדין חטאת שנתכפר בעליה באחרת, שהיא מתה (והיא מ"חמש חטאות המתות"  296 ), לפיכך, המעות ילכו לים המלח  297 , והוא במקום מיתה.

 295.  הרמב"ם מוסיף עוד, שאף אם הפריש את המעות, אלא שלא צירפם לדמי החטאת, ילכו לים המלח. וזה לשונו (שם) "הנהנה מדמי חטאת עד שלא קרבה חטאתו, יוסיף חומש על מה שנהנה ויביא בדמיו חטאת, ויביא קרבן אשם על מעילתו. וכן אם נהנה מדמי אשם עד שלא קרב אשמו, יוסיף חומש ויביא בדמיו אשמו, ויביא אשם אחר למעילתו, שקרבנות המזבח מעילתן לקרבנות המזבח וקדשי בדק הבית מעילתן לבדק הבית. נודע לו שמעל ואחר כך קרבה חטאתו ועדיין לא הפריש מעילתו, או שהפרישה ולא כללה בדמי חטאתו, יוליך המעילה וחומשה לים המלח". ועיין בקרן אורה המאריך בדברי הרמב"ם. סיכום: הנהנה מדמי חטאת, אם ישנה אפשרות לצרף דמי המעילה לדמי חטאת ואשם, יצרפנה ויביא חטאת שמינה, ואם אי אפשר לצרף, כגון: שכבר קרב חטאתו או שכבר הפרישה, יוליך דמי המעילה לים המלח. וכתב הלקוטי הלכות, שהוא הדין אם נהנה מן החטאת עצמה, ולא מדמיה, דהיינו שהחטאת כבר הוקדשה, ואין לצרף אליה מעות, יוליך המעות לים המלח. ופשוט הוא, והוא דין הנאמר בברייתא בסיפא "כל קרבנות המזבח, למזבח". והגמרא מעמידה לה אליבא דרבנן, ואילו רבי שמעון יסבור שיוליך המעות לים המלח. עיין בהמשך הסוגיא.   296.  חמש חטאות פסולות שדינן למות, דהיינו, שאין דינן לרעות עד שיפול בהם מום ויפדו אותם, כשאר פסולי המוקדשין, אלא, סוגרים אותן ברפת ומונעים מהם מזון עד שימותו, והלכה היא למשה מסיני. ואלו הן: ולד חטאת, תמורת חטאת, מתו בעליה, נתכפרו בעליה באחרת, עברה שנתה.   297.  לעיל (הערה 5) מובא דעת הנתיבות המשפט שגדר מעילה בקדושת הגוף, הוא מדין כפרה. להבדיל ממעילת קדושת בדק הבית שגדרה מדין גזילה. אבל הגרש"ש בספרו שערי יושר (שער ג פרק כג), מוכיח, שהוא מדין תשלומי גזילה ולא מדין כפרה, ממה שכתבו התוס' במסכת כתובות (ל) דכל שמשלם מדין כפרה, חייב בספק, וכשהוא מסופק אינו יוצא ידי כפרתו עד שיביא כפרתו. ואילו בספק מעילה, פטור לשלם קרן וחומש, עיין שם שמוכיח כן. ובשלמא אם התשלומין הם מדין תשלומי גזילה, מובן מדוע פטור בספק, ככל ספק ממון. אבל אם כדברי הנתיבות שהוא מטעם כפרה, קשה, למה פטור מספק. וכתב, שהיא ראיה שאין עליה תשובה. וכן סובר הגר"ח בחידושיו על הרמב"ם (הלכות מעילה). הקהלות יעקב (פסחים סימן כ), מוכיח מכאן, שאינו מדין גזילה כדברי הגרש"ש. עצם תשלום מעילה שיש אופן שהדמים ילכו לים המלח, מוכיח שאינו תשלומי גזילה. וסברתו היא: לו יצוייר בהדיוט הנגזל, שמאיזה סיבה שהיא, אינו יכול לזכות בתשלומי הגזילה, וכי יוחזר לו הגזילה כדי שילך לאיבוד? הרי תשלומי גזילה הוא למלאות הפסד הנגזל? ולמה אמרו כאן יוליך לים המלח? אלא, הוא דין השבה. דומה לדין "והשיב את הגזילה", שנאמר אף בגזל חמץ ועבר עליו הפסח, וחייב להחזיר, ואומר לו: "הרי שלך לפניך", על אף שאין להנגזל שום תועלת מכך. אלא, ההחזרה היא דין של קיום מצוה על הגזלן. וכמו כן בתשלומי מעילה.
וכן אם כבר קרב אשמו, יפלו אותן המעות לנדבה. פירוש: קיימא לן: כל שאילו היה חטאת היתה מתה, אם הוא אשם, רועה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבה. לפיכך, אותן דמי מעילה יפלו לנדבה. והיינו: לשופר, והוא תיבה שבמקדש, וממעות אלו היו מביאין קרבנות ציבור  298 .

 298.  מבואר במסכת שקלים (פרק ו משנה ה-ו).
עד כאן דיברה הברייתא בנהנה ממעות שהופרשו לצורך חטאת ואשם, ודינם הוא, שאם עדיין יכולים לצרף המעות לקרבן, מצרפין. וכשאי אפשר, אזי, דמי חטאת לים המלח ודמי אשם לנדבה. וממשיכה הברייתא לבאר דין נהנה מן הבהמה עצמה או מן הבשר:
הנהנה מקדשי קדשים לפני זריקת דמים, ואימורי קדשים קלים לאחר זריקת דמים, דמי מה שנהנה יפלו לנדבה, (כדברי רב!).
הנהנה מכל קרבנות מזבח, ינתנו דמי המעילה, למזבח  299 .

 299.  המיוחס לרש"י פירש: לנדבה. (וכנראה כוונתו: לקרבנות ציבור, כשם שפירש לעיל הערה 287). ובפירוש ב כתב: פירוש: יקח דבר שהוא למזבח.
קרבנות קדשי בדק הבית, כלומר, אם נהנה מקדשי בדק הבית, יפלו דמי המעילה לבדק הבית  300 .

 300.  ומוסיפים התוס': ואפילו אם מתו הבעלים, כלומר, מי שהקדיש אותם לבדק הבית, בכל זאת יפלו דמי המעילה לבדק הבית. משום, שאם הקדישום, כבר אינם של המקדיש אלא של "הקדש". (ראה בהערה הבאה).
קרבנות ציבור  301 , הנהנה מהם יתן דמי המעילה לנדבת צבור  302 .

 301.  כתבו התוס': פירוש אף אם מתו אותו הדור בעלי אותו הקרבן ציבור. מכל מקום ה"ציבור" קיים כי דור הולך ודור בא. (קהלת א). ואם נצרף דברי תוס' אלו עם דברי התוס' המובאים בהערה הקודמת יצא. שכוונת תוס' היא, שהרי אמרה הברייתא שהנהנה מדמי חטאת עד שלא קרבה חטאתו, יתן קרן וחומש לבעל החטאת, והוא יצרפם לחטאתו, מוכח שדמי המעילה "שייכים" (באופן מוגבל) לבעל הדבר שהקדיש את הקרבן או הפריש את המעות, אם כן, הקשו, אם מתו בני אותו דור, למי "ינתן"? ותירצו, שאין "ציבור" מתים, כי דור הולך ודור בא, וה"ציבור" לעולם קיים. וכן לעיל, כיון ששייך ל"הקדש" אחרי שהקדישם המקדיש, לא איכפת לן אם המקדיש חי או כבר מת. אבל, הצאן קדשים הבין כוונת תוס' להקשות, שאם מעל בחטאת ציבור, ואם מתו בני אותו הדור, למה לא ייאמר ההלכה שחטאת שמתה בעליה תמות? ואם כן, אין מועלים בה (כמבואר דף ג א שאין מועלים בחמש חטאות המתות) ? והקשה הצאן קדשים, הרי מבואר במסכת תמורה (טו א) שאין דין חטאת שמתה בעליה בחטאת ציבור ואינה מתה. אם כן, מה הקשו התוס'. וצריך עיון. מה הקושיא על תוס', הלא זהו תירוצו של תוס'. עיין שם במסכת תמורה, שהטעם שאין דין "חטאת מתה" בציבור, מפני שאין ציבור מת?   302.  המיוחס לרש"י מפרש ל"שופרות". אבל הרמב"ם (על פי גירסתו בתוספתא) כתב (פרק ג מהלכות מעילה הלכה י): יפול מה שנהנה "ללשכה". וכתב שם הכסף משנה בשם הרא"ש, שהיינו ל"שיירי לשכה" והוא לבדק הבית (מבואר שם במסכת שקלים).
ומקשינן: הא גופה קשיא, הברייתא קשה, ויש בה סתירה בין הרישא לסיפא,
ברישא קתני  303 : אם בא לשלם עד שלא קרבה חטאתו, יוסיף ויביא חטאתו. משקרבה חטאתו, ילכו לים המלח.

 303.  גירסת השיטה מקובצת.
ואילו בסיפא קתני: כל קרבנות המזבח, למזבח, משמע כל קרבנות, כולל חטאת, ולא שנא דאיכפור בעלים, אף אם כבר נתכפרו הבעלים, ולא שנא היכא דלא איכפור, אם עדיין לא נתכפרו הבעלים, יפלו למזבח והיינו לנדבה.
ועתה קשה, רישא רבי שמעון היא, דאמר: כל חטאת שכיפרו בעליה תמות,
ואילו סיפא, שאמרה שהמעות אינן הולכות ל"מיתה", כלומר, שלא ילכו לים המלח, אלא יפלו לנדבה, על אף שכבר נתכפרו בעלים, היא כרבנן  304 .

 304.  עיין הערה 306 באריכות דברי רבי שמעון ומחלוקתו עם חכמים.

דרשני המקוצר[עריכה]