פרשני:בבלי:מעילה יז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מעילה יז א

חברותא[עריכה]

אמר ליה רבא לרב אדא בר אהבה: כי קא מקיש רחמנא, הקש התורה של בהמה לשרצים הוא ל"בל תשקצו",  604  וכמו שנאמר שם "ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף, ובכל אשר תרמוש האדמה". והיינו: התורה השוותה אותם למה שיש בשניהם, כלומר, ששניהם אסורים באכילה, אך לא השוותה בהמה לשרץ ללמוד ממנו ששיעור אכילה באבר הוא פחות מכזית  605 .

 604.  גירסת השיטה מקובצת.   605.  כן פירשו התוס' במסקנתם. והיינו, שקושית רב אדא בר אהבה היא, להקיש בהמה לשרצים. ותירץ לו רבא שהתורה לא הקישתם אלא ל"בל תשקצו". ובתחילה רצו לפרש, שרב אדא בר אהבה מקשה למה לא נקיש שיעור אכילת בהמה לשיעור טומאת בהמה באבר שלם בכל שהוא, כשם שבשרצים מקשינן אכילה לטומאה. ומתרץ לו רבא שלא הקישה התורה אכילה לטומאה אלא בשרצים, שעליהם אמרה התורה "אשר הבדלתי לכם לטמא", ותיתכן בהם הבדלה, ועליהם פתחה התורה באכילה וסיימה בטומאה. מה שאין כן בבהמה, שלא שייך בה "מובדלין" ו"שאינם מובדלין", כי לענין טומאה אין נפקא מינה בין בהמה לבהמה, שנבלת כולן, בין טהורות ובין טמאות, שווה לגמרי לכל דיני טומאה. וכיון שאין בבהמה "הבדלה", לא דיברה בה התורה בסוף הפסוק, במה שאמרה "לטמא". והתוס' כתבו, שפירוש זה דחוק מאוד, כי מה הקשה רב אדא בר אהבה? וכי לא ידע שבבהמה לא שייך להקיש אכילה לטומאה? וכי לא ידע שהתורה, באמרה "אשר הבדלתי", לא התכוונה אלא לשרצים שהם מובדלים? ועוד כתב השיטה מקובצת, לפי פירוש זה למה אמר לו רבא: כי קא "מקיש" רחמנא? והרי היה לו לומר: כי קא "כתב" רחמנא! שהרי לפי פירוש זה, לא בא רבא אלא לבאר שהתורה אינה מדברת לענין בהמה. ואילו לפי פירושם במסקנא, אתי שפיר.
מתניתין:
המשנה ממשיכה בענין צירוף טומאות זה עם זה (ומבוארת כאן לפי פירוש רש"י במסכת יומא פא א).
דם השרץ ובשרו  606  של שרץ מצטרפין זה עם זה לשיעור טומאה. דהיינו, שדם השרץ מצטרף ומשלים את הבשר לשיעור כעדשה, כדי לטמאות טומאת שרץ במגע.  607  ויבואר בגמרא.

 606.  במשנה הגירסא "ובשרו". וכן מגיה השיטה מקובצת. ועיין במלאכת שלמה.   607.  התפארת ישראל מבאר: אף על גב שדם נבילות טהור (רמב"ם פרק א מהלכות שאר אבות הטומאה הלכה ד), דם השרץ מטמא כבשרו, כמו שיבואר בגמרא. ועוד כתב, שלענין ללקות על אכילתו אינו מצטרף, שהרי אין חייבים כלל על אכילת דם שקצים ורמשים (רמב"ם פרק ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה א).
כלל אמר רבי יהושע: כל שטומאתו ושיעורו שוין, כגון שני חצאי זיתים משני מתים, שזמן טומאתן שוה, שבעת ימים, ושיעורן שוה, בכזית. וכגון שני חצאי זיתים משתי נבילות, שטומאתן טומאת ערב, ושיעורן כזית. או שני חצאי עדשה משני שרצים טמאים, החולד והעכבר, שטומאתן טומאת ערב ושיעורן כעדשה, מצטרפין לטמא.
אך כל שטומאתו שוין, ולא שיעורו, כגון שרץ ונבילה, ששניהן מטמאין טומאת ערב, אבל שיעורן אינה שוה לטמא, ששרץ שיעורו בכעדשה ונבילה בכזית.
וכן, כל ששיעורו שוין, ולא טומאתו, כגון מת ונבילה, ששניהן שיעורן בכזית, אבל טומאתן אינה שוה, שמת מטמא טומאת שבעה, ונבילה מטמאה טומאת ערב,
וכל שכן, כאשר לא טומאתו שוין, ולא שיעורו, כגון מת ושרץ,  608  אין מצטרפין.  609 

 608.  כך פירש רש"י במסכת יומא (שם), וכן מפרש המיוחס לרש"י ורבינו עובדיה. ולפי פירוש זה, ההשוואה בטומאה, היינו בזמן הטומאה, אם עד הערב או לשבעת ימים. אבל הרמב"ם בפירוש המשנה, ובספרו (פרק ד מהלכות טומאת אוכלין הלכה יא) מפרש שההשוואה היא באופן שהם מטמאין, במגע ומשא ואהל וכדומה. וכן הוא פירושו: טומאתו ולא שיעורו. כגון, בשר המת והרקב של המת, ושניהם מטמאים במגע ובמשא ובאהל, אבל שיעורן אינו שוה, שבשר המת מטמא בכזית, והרקב במלא חפניו. שיעורו ולא טומאתו. כגון, בשר נבילה ובשר המת. ששניהן שיעורן בכזית, אבל נבילה מטמאה במגע ובמשא טומאת ערב (ולא באוהל). ומת מטמא אף באוהל טומאת שבעה. לא טומאתו ולא שיעורו. כגון, בשר נבילה ושרץ. לפי שנבילה שיעורו בכזית ומטמא (גם) במשא, ואילו שרץ שיעורו בכעדשה ואינו מטמא במשא. וכן כתבו התוס'. ומעיר בתוספות רבי עקיבא איגר, שרש"י ודאי חולק על הרמב"ם והתוס'. שרש"י כתב שנבלה ושרץ טומאתן שוה, כיון שטומאת שניהם היא טומאת ערב. ואילו לדברי הרמב"ם אין טומאתן שוה, כיון ששרץ אינו מטמא במשא, ונבילה מטמאה במשא.   609.  ובמשנה הבאה יבואר, שאפילו החמור אינו מצטרף לקל. כלומר, לא מיבעיא שחצי זית נבילה (הקל) אינו מצטרף להשלים שיעור שרץ לכעדשה (החמור), אלא, אפילו חצי כעדשה שרץ (החמור) אינו מצטרף להשלים שיעור לכזית נבילה (הקל). וכן כתב הרמב"ם (פרק ד מהלכות טומאת אוכלין הלכה יא).
גמרא:
בסוגיא הבאה יש כמה פירושים וגירסאות, וביארנוה לפי גירסת רבינו נסים גאון כפי שפירשה התוס'. ולפי פירוש זה, דיון הגמרא הוא אם מצטרף דם שרץ אחד לבשר שרץ אחר.
אמר רב חנין אמר רב זעירא: ובו. דהיינו, מה שאמרה המשנה שהדם מצטרף לבשר, הוא רק אם הדם הוא מאותו שרץ עצמו. אבל דם של שרץ אחד אינו מצטרף לבשר של שרץ אחר.
מתיב רבי יוסי בר רבי חנינא ממה ששנינו בברייתא: אמרה תורה בפרשת שרצים (ויקרא יא) "אלה הטמאים לכם", ודרשינן ממה שנאמר "הטמאים" ולא נאמר "טמאים",  610  מלמד שהן מצטרפין, ואפילו שרץ ושרץ מצטרפים. ואפילו בשר שרץ ודם, בין משם אחד, כגון בשר החולד ודם החולד, בין משני שמות, כגון החולד והעכבר, הרי הם מצטרפים לשיעור טומאה.

 610.  המיוחס לרש"י.
הרי שדם של שרץ אחד מצטרף לבשר של שרץ אחר, וקשה על רב זעירא אמר רב.
ומתרצינן: אמר רב יוסף: לא קשיא. כאן, מה שאמרה הברייתא שדם שרץ מצטרף לבשר שרץ אחר, מדובר בכולו, שהנוגע נגע בכל, בין בבשר ובין בדם.
ואילו כאן, דברי רב חנין אמר רב זעירא שלא מצטרף דם שרץ אחד עם בשר שרץ אחד, - מדובר בכגון שלא נגע הנוגע אלא במקצתו, בדם או בבשר. שאז, רק אם הדם והבשר הם מאותו השרץ, ונגע במקצתו, נטמא הנוגע הואיל ונחשב הדבר כאילו הדם והבשר של אותו השרץ מחוברין יחדיו. אבל כאשר הדם והבשר הן משני שרצים, כל אחד ואחד נחשב לדבר בפני עצמו, ואין הנוגע באחד מהם נחשב כנוגע בכולם.  611 

 611.  ומסכם הקרן אורה (על פי פירוש הר"ש באהלות פרק ג משנה ג) שיש שלשה חידושים בשרץ ואינם בשאר טומאות. האחד, שמצטרפין שרץ ושרץ לענין טומאת מגע, ואינו כנוגע וחוזר ונוגע (עיין חולין קכד א), וזה נלמד ממה שאמרה התורה "הטמאים". השני, שדם השרץ מטמא כבשרו, אף על פי שדם נבילות אינו מטמא (עיין הערה 607), וחידוש זה נלמד לקמן בגמרא ממה שאמרה התורה "וזה לכם הטמא". השלישי, שדם השרץ והבשר מאותו השרץ מצטרפים זה עם זה. ואפילו נגע במקצתו, טמא, כאילו נגע בכולו, משום שהם כמחוברים. ועיין שם בקרן אורה המאריך לבאר.
וממשיכה הגמרא: ומנא תימרא, מנין לך לחלק בין נגע בכולו לנגע במקצתו?
ומביאה הגמרא ראיה מברייתא  612  השנויה לגבי הלכות טומאת מת.

 612.  במסכת אהלות (פרק ג משנה ג) נשנית משנה בנוסח דומה מאוד לברייתא זו. ותמה שם הר"ש למה לא הביאה המרא כאן את המשנה.
א. כזית מן המת מטמא באהל, וכן רביעית דם מן המת.
ב. טומאת אהל המת נוהגת בשלשה אופנים: האחד, כשהאדם והמת נמצאים תחת גג (אוהל) אחד. השני, כאשר אדם או כלי מאהילים על מת. והשלישי, כאשר מת מאהיל על אדם או על כלים.
דתניא: נשפך רביעית מדם המת על הרצפה (בחוץ, ולא תחת אוהל  613 ), והיה מקומה של הרצפה קטפרס, עשוי כמדרון, והדם לא נשאר במקום אחד אלא נוזל במדרון, הרי אם איהל האדם על מקצתו, טהור. ואם איהל על כולו, טמא.

 613.  כן מבארים בתוס' יום טוב ובמלאכת שלמה ותוס' חדשים.
הרי שיש חילוק בין מאהיל על מקצתו לבין מאהיל על כולו. ואם כן, כמו כן יש לחלק לגבי נגיעת שרץ, בין נגע במקצתו לבין נגע בכולו,  614  כמו שיבואר.

 614.  נראה לבאר (על פי פירוש הר"ש שם במשנה), שבמשנה שם מפורש חילוק בין נשפך הדם באופן של קטפרס, שאינו חיבור, לבין היה הדם ב"אשבורן" (שהיה הדם מכונס במישור), שהוא חיבור. ומוכיחה הגמרא כי כמו שבדם הנמצא במדרון, שאינו מחובר, יש חילוק בין נגע בכולו לנגע במקצתו, הוא הדין לגבי מגע בדם שרץ אחד הנמצא עם בשר שרץ אחר, שבאופן זה אינו נקרא "חיבור", יש לחלק בין נוגע בכולו לבין נוגע במקצתו.
ומבארת הגמרא: מאי מקצתו, מהי כונת הברייתא באומרה "איהל על מקצתו"?
אילימא, אם נאמר שהכונה היא למקצת דם, לומר שלא נשפך על הרצפה אלא פחות מרביעית דם  615 , והא אמר רבי חנינא  616  אמר רבי: רביעית דם מן המת, שהגיס בה בכף או בקנה באופן שאינו נטמא בטומאת מגע, טהור,  617  ואין לטמאותו מדין מאהיל על המת מפני שלא האהיל  618  המגיס את הדם אלא על מקצת הדם.

 615.  כן מבארים התוס' בשם השר מקוצי. ובפירוש הר"ש (שם) מוכח כפירוש התוס', שדיון הגמרא הוא להוכיח שלא היה שם פחות מרביעית דם. אלא, שמקשה שם הר"ש, שאם רצתה הגמרא להוכיח שמדובר בלא פחות מרביעית דם, למה לא הוכיחה הגמרא מהסיפא של המשנה (והגמרא, אכן, מביאה ברייתא עיין הערה 612, ומכל מקום, יש להוכיח מהמשנה, שהרי לא מסתבר לומר שהברייתא חולקת על המשנה), האומרת "באשבורן טמא", ומוכח שהיתה רביעית דם, כי אם לא היהת רביעית דם, ודאי שאינו טמא. ומוכח מקושייתו, שלמד בפשטות שמטרת הגמרא היא להוכיח שהיתה שם רביעית דם. ועיין בשיטה מקובצת, המביא עוד כמה פירושים בשקלא וטריא של הגמרא.   616.  בתוס' הגירסא: רבי יוחנן.   617.  גירסת התוס'.   618.  בתוס' כתוב "נגע". וברור שהכוונה להאהיל.
ומוכח, שאף על פי שהיתה שם רביעית דם מן המת, כיון שלא האהיל הנוגע אלא במקצתו, הרי הוא טהור.  619 

 619.  ולפי המבואר לעיל (הערה 614), צריך לבאר, שגם כאן הוי כקטפרס ואינו חיבור, הואיל והוא ממרס בה. וכן מבואר בפירוש הר"ש (שם).
אלא לאו, מוכח מכאן, כי מה שאמרה המשנה "מקצתו", אין פירושו דם פחות מרביעית, אלא ש"האהיל במקצת", ומה שאמרה המשנה "כולו", היינו שהאהיל על כולו.
שמע מינה: כאן בכולו וכאן במקצתו.
ומסקנת הגמרא: אכן שמע מינה!
והכי נמי נחלק בדם ובשר הבאים משני שרצים, שיש לחלק בין נגע במקצתו, שהנוגע טהור, לבין נגע בכולו, שהוא טמא.  620  שנינו במשנה שדם השרץ מטמא. הגמרא דורשת מנין שדם השרצים מטמא.

 620.  פירוש זה בגמרא, הוא פירוש שני של תוס' בשם רבינו ניסים גאון. ובפירושם הראשון, גורסים בגמרא: אמר רבי חנין וכו' ובעודן בו. פירוש, מה שאמרה המשנה דם השרץ מצטרף לבשר שרץ לשיעור כעדשה, הוא רק כאשר הדם הוא בשרץ ועדיין לא פירש ממנו. אבל אם פירש, אינו מצטרף. ועל כן מתיב רבי יוסי ברבי חנינא, מהברייתא, הדורשת מ"הטמאים" שמטמא אפילו שרץ ודם משני שמות. ומוכח, שדם אשר פירש משרץ מצטרף עם בשר השרץ. ותירץ רב יוסף: "כאן בכולו וכאן במקצת". כלומר, אם פירש הדם משרץ שלם, מצטרף הדם עם השרץ, מפני שאז הוא "חשוב". ואם פירש הדם מאבר אחד או מחתיכה אחת, אינו מצטרף. ומביא ראיה לחלק בין כולו למקצתו מסתירת הברייתא למאמר רבי חנינא (או רבי יוחנן). שבברייתא נאמר, אם האהיל על כל המקום שנשפך שם הדם, כגון שהאהיל את ידו עליו, שאז איהל על כל הרביעית, דקסבר דם במקום זה מצטרף לדם במקום אחר, ואילו רבי חנינא אמר שאם הגיס טהור, מפני שאין כאן רביעית במקום אחד, מאחר ומקצת מן הדם אינו בעין, כי נבלע בכף. ולכאורה קשה, ומה בכך שנבלע בכף ולא האהיל על רביעית הדם, מכל מקום, יש כאן רביעית, והאהיל על כל המקום שיש בו רביעית. וכדי לתרץ הסתירה, נתרץ, שהברייתא מדברת בדם הבא ממת שלם, ורבי יוחנן מדבר מדם שפרש ממקצת המת. (כגון שנחתך המת לפני שיצא דמו. כן הבין המקדש דוד טהרות סימן מו ס"ק ג). וכמו כן, גבי נגיעת דם השרץ שפרש מן השרץ, נוכל לחלק בין דם שפרש מכל השרץ לבין דם שפרש ממקצת שרץ. התוס' מקשים על פירוש זה. איך יתכן לפרש המשנה שהדם מצטרף עם הבשר, רק "בעודו בו", כשהדם הוא בשרץ. אם הדם הוא בשרץ ולא פירש מעולם, למה צריך צירוף, הרי הדם הוא ממש בשר השרץ? ועוד, מה טעם לחלק בין דם הבא ממת שלם לדם הבא ממקצת המת? המיוחס לרש"י ורבינו גרשום מפרשים פירוש דומה לפירוש הראשון של התוס'. ובשיטת הרמב"ם עיין קרן אורה.
ומספרת הגמרא: שאל רבי מתיא בן חרש  621  את רבי שמעון בן יוחאי ברומי  622 : מנין לדם שרצים שהוא טמא?

 621.  רבי מתיא בן חרש היה גר ברומי, וכשהלך לשם רבי שמעון, כמבואר לקמן, אז פגשו. פירוש א. ורבי שמעון שמע דרשה זו מרבי אליעזר בן רבי יוסי בספינה בדרכם לרומי. וצריך להוסיף, שרבי שמעון ודאי אמר כן לרבי מתיא בן חרש בשם רבי אליעזר בן רבי יוסי, כי מצוה לומר דבר בשם אומרו. אלא, שרבי מתיא לא אמר לתלמידיו אלא משם רבי שמעון.   622.  גירסת השיטה מקובצת.
אמר ליה רבי שמעון בן יוחאי: דאמר קרא בפרשת שרצים (שם): "וזה לכם הטמא". ודרשינן ממה שנאמר "וזה" (וי"ו מיותרת). או ממה שנאמר "הטמא" (ה"א מיותרת), שבא לרבות דם השרץ שהוא טמא  623 .

 623.  כן כתבו התוס'. ובגליון הש"ס מביא מדרש רבה (בראשית פרק ס'), ושם נאמר שרבי שמעון בן יוחאי דרשה מה"טמא", ואילו רבי אליעזר בן רבי יוסי דרשה מ"וזה". ועוד מציין שם לתוס' מנחות (נא ב), ושם מביאים התוס' הרבה מקומות שרבי שמעון דורש וי"ו, והרבה מקומות שאינו דורש. והמיוחס לרש"י מפרש בדרך אחרת: מפני שכל הפסוק מיותר, שכבר נאמר (שם) "אלה הטמאים לכם". ועיין בקרבן אהרן על הספרי (פרשת שמיני פרשה ה פסקא ב).
אמרו לו תלמידיו של רבי מתיא בן חרש לרבי מתיא: חכים ליה בן יוחאי, האם נתחכם בן יוחאי, וחכם גדול הוא שדרש כל כך יפה?
אמר להם רבי מתיא בן חרש לתלמידיו: זו אינה דרשה שלו, אלא תלמוד ערוך בפיו של רבי אליעזר בר רבי יוסי! כלומר, שמע דרשה זו ממנו.
ומספרת הגמרא אימתי שמע דרשה זו מרבי אליעזר בר רבי יוסי.
שפעם אחת גזרה המלכות, רומי הרשעה, גזרה, שלש גזירות. האחת, שלא ישמרו ישראל את השבת. והשניה, שלא ימולו את בניהם. והשלישית, שיבעלו את הנדות, כלומר, סגרו את בתי הטבילה  624 .

 624.  כתב המהרש"א (בחידושי אגדות): הטעם שגזרו על שלש מצוות אלו, הוא, מפני ששלשתם נתנו לישראל כדי להיות מובדלים הבדל גדול מן הגוים. שבת ומילה הם אות בין הקב"ה לעם ישראל. וכיון שאשה איננה במילה, לכן, במצות טבילה בא לה הבדל מבין האומות. ועיין עוד בצאן קדשים, ובספר החיים לרבינו חיים אחי המהר"ל (ספר זכות פרק ז), ובספר פתח עינים להרב חיד"א.
הלך רבי ראובן בן איסטרובלי, וסיפר קומי, גילח שערות ראשו כדרך שעושין הגויים, כדי להתנכר, שלא יכירו בו שהוא יהודי, והלך לרומי, וישב עמהם, עם גדולי רומי.
אמר להם רבי ראובן לגדולי רומי: מי שיש לו אויב, מה הוא מייחל לו, שיעני או שיעשיר?
אמרו לו גדולי רומי: יעני!
אמר להם רבי ראובן: אם כן, לא יעשו בני ישראל מלאכה בשבת, כדי שיענו!  625 

 625.  מפני שאיתא במדרש (פתיחתא דאיכה רבתי אות יז) שכל אשר טורחים בני ישראל ומרויחים בששת ימי המעשה, אוכלים בשבת. פירוש ב. וכן ברש"י שבעין יעקב.
אמרו גדולי רומי: טבית אמר  626 , נכון הדבר, וטוב לבטל גזירה זו! ובטלוה, לגזירה זו.

 626.  גירסת השיטה מקובצת.
חזר ואמר להם רבי ראובן: מי שיש לו אויב, יכחיש או יבריא? אמרו לו: יכחיש!
אמר להם: אם כן, ימולו בניהם לשמונה ימים, ויכחישו! אמרו: טבית אמר! ובטלוה, גם לגזירה זו.
חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב, ירבה או יתמעט? אמרו לו: יתמעט! אמר להם  627 : אם כן, לא יבעלו נדות, ומתוך שימתינו עד עת טבילתן, יתמעטו! אמרו: טבית אמר! ובטל וה.

 627.  גירסת השיטה מקובצת.
בסוף הכירו בו שהוא יהודי, וכל מגמתו היתה לטובת היהודים. החזירום לשלש הגזירות.
אמרו חכמי ומנהיגי ישראל: מי ילך לרומי, ויבטל הגזירות?

דרשני המקוצר[עריכה]